אילת השחר/בבא קמא/יג/א
מתנות כהונה קאמרת. יש לעיין דהא אם יומם יהי' שלו דאז אינו ראוי להקרבה, וגם כעת הא יש לו זכות לכשיומם, ובודאי אם יומם לא יתחדש בו בעלות חדשה, וא"כ ע"כ צ"ל דמה דעומד להקרבה מבטל ממנו דין בעלות אבל לא משום שחסר בזכיותיו במציאות, דודאי לא ישתנה זכויותיו לכשיפול בו מום ממה שיש לו עכשיו, אלא דדין הוא דקדושת הקרבה שבו מבטל ממנו שם בעלות, ואינו מובן מה נפק"מ חלק הבעלים מחלק הכהן, דאם מה דראוי להקרבה מבטל ממנו בעלות, למה זה יבטל מהכהן יותר מלישראל, והנה זה שכתבנו דהקדושה היא המבטלת אבל לא מה דחסר לו זכויות, נראה דהוא מוכרח בסוגיא דלקמן דרצינו ללמוד בכור משלמים, דבשלמים דבעי סמיכה תנופה חזה ושוק מ"מ הוי ממון בעלים כ"ש בכור, ולכאורה מה זה שייך לעצם הזכויות ממון שלו, וע"כ שכל מה שיש בו דינים ומצוות מהקדושה גורם יותר שלא להיות לו דין בעלים, וכן יש להוכיח דהנה אנו מחלקים בין לפני שחיטה לאחר שחיטה לסלקא דעתך, ולשיטת רש"י אף למסקנא, וכיון שכל זכויותיו הוא זכות אכילה לאחר שחיטה ואז הא אין בו דין ממון דמשולחן גבוה קא זכו, ולמה יהא בו דין בעלים כעת, וע"כ דבעצם לא חסר בזכויותיו כלום, אלא דיניו מפקיעין, והדינים המפקיעים הם לאחר שחיטה אבל לא מחיים, ומצד זכויותיו גם אחרי שחיטה הי' ראוי להיות בו דין בעלים, לכן ס"ד דמחיים אין ההלכה הזאת דרק כשהתחילו לעשות בו המצוות שבהקרבה הוא דמפקיע, לכן לפני זה הוי שפיר ממונו.
ובחזו"א כתב דבעצם מצד קדושת הקרבן אינו מפקיע, אלא דהתורה לא זכתה לכהנים, ועדיין אינו ידוע מנ"ל, וכי יש פסוק דזכיות הכהן הם באופן שלא יהיה שלו, וכיון דעצם הקרבן אינו מפקיע בעלות נימא דיש להם דין בעלים, גם צ"ע דלפי"ז כשיומם איך נהי' בו זכות שיהי' שלו, וצ"ל דכיון דכשיומם הוא דבר ששייך בו בעלים ממילא נשאר ביד מי שאוחזו, דין בעלות. וצע"ק. (מהדו"ק)
מתנות כהונה קאמרת שאני מתנות כהונה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. במנחת חינוך מצוה ר"פ אות ד' תמה על מה שפסק הרמב"ם דאם נולד לישראל בכור מפרתו מאכיל הבכור בתרומה שהבכור לכהנים, וכיון דמסקינן דבכור אפי' מחיים הוי ממון גבוה ואיך הרמב"ם סתם דמותר להאכילו, דאפי' אם קדשים קלים ממון בעלים, מ"מ זה רק בזמה"ז או בחוץ לארץ דאינו עומד להקרבה כמבואר בסוגיין ובתמורה דף ח' דבזמן שביהמ"ק קיים הוי ממון גבוה, ובחטאת ואשם פשיטא לי' דאסור ליתן להם תרומה כיון דאינו ממון הכהן.
ולכאורה הי' אפשר לומר דהא אמרינן בסוף תרומות דמותר להדליק בשמן של תרומה בשביל חולים או בבית המשתה מחמת שיש כהן שנהנה מזה ומותר גם לישראל ליהנות מזה כיון שיש מזה תועלת להכהן, א"כ בשלמא בפרת ישראל לא שייך כלל שהכהן נהנה מזה דהא כ"ז שזה של הישראל יש רק להבעלים הנאה, אבל בקדשים כיון דגם להכהן יש בזה זכות אכילה ונמצא דהוי כמו שמן שיש תועלת להכהן ולאינו כהן דמותר ולכן יכול להאכיל אע"ג דזה ממון גבוה.
אבל הא אמרינן ביבמות דף ס"ז דכהן ששכר פרה מישראל אי שכירות לא קניא אסור להאכילה תרומה, ואע"ג דסוף סוף הכהן נהנה, וע"כ צריך לחלק דהיכא דיש בעלים אמיתי שהוא אינו כהן לא הותר להאכיל, ועי' תוס' ישנים יבמות שם דמשמע דאכילה שאני, וא"כ ודאי קשה למה מותר להאכילה תרומה כיון דאינה קנין כספו של הכהן.
ומה שלמים שטעונים סמיכה וכו'. בשטמ"ק הקשה כיון דלגבי' בכור בחו"ל עסקינן, וכמש"כ רש"י, א"כ עדיפא הו"ל למימר דמה שלמים שחייב בהקרבה הוי ממון בעלים כ"ש בכור שאינו חייב בהקרבה, ונראה דכמו בכור בזה"ז דודאי אין שום חילוק בקדושת הבכור, אלא דא"א להקריבו, ולכן אינו ראוי להקרבה מקרי, ה"נ בכור בחו"ל אין שום חילוק בעצם קדושתו לר"ש, אלא דאין חיוב על הגברא להביאו, ולזה אינו עומד להקרבה, אבל אין זה גריעותא בדין קדושתו, ולפי"ז אין שום עדיפות בראוי להקרבה שיקרא יותר ממון גבוה, והא דר"נ חילק בין ראוי להקרבה לפי המסקנא דלעיל הוא משום דמתנות כהונה משולחן גבוה זכו, ולזה ס"ל דבאינו ראוי להקרבה, אז עיקר זכותו לאכול חוץ לביהמ"ק ע"י שיפול בו מום וזה ודאי אינו משולחן גבוה, אבל הראוי להקרבה או אינו ראוי להקרבה אינו משנה בדין קדושתו. וכבר כתבנו לתמוה למה חלק הכהן אינו שלו גם אם עומד להקרבה מ"מ הא כן משמע מהסוגיא, אבל לחלק הבעלים, שעצם דין ההקדש מפקיע דין ממון הדיוט, אינו תלוי באם ראוי להקרבה במציאות אלא בעצם דין קדושת הקרבן, דכל מה שיש בו יותר דיני קדושה, יותר סיבה דיופקע דין ממון בעלים. (מהדו"ק)
למעוטי מעשר. ברמב"ם פ"ו מהל' בכורות פסק יראה לי דלא מהני המכירה. וביאר בלח"מ דהרמב"ם פוסק כאביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני לא הוי לקי ולכן היכא דלא מהני לא לקי. וצ"ע דכיון דבכל מקום דקאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, מנ"ל להרמב"ם לומר דכאן לא מהני נימא דמהני ולקי, אלא דדברי הרמב"ם מוכרחים בסוגיין, דאם כתוב כאן רק איסורא בעלמא אבל המכירה חלה, א"כ איזה שייכות הוא שלא יהי' חייב קרבן שבועת הפקדון ע"ז דהא שפיר הוי ממון בעלים כיון דמהני מכירה.
שלמים שהזיקו גובה מבשרן. וכתבו התוס' דגם כאן שייכת השאלה בשנים שהזיקו אי כל א' כולי' הזיקא עבד או כ"א פלגא היזיקא, דומיא דסוגיא דפ' הפרה בשור שדחף שור חבירו לבור. ויש מקום לומר דכאן לכו"ע לא שייך זה כלל, דרק בשור דהוא מזיק בפנ"ע וכן הבור ושייך לדון כמה נחשב כ"א למזיק, אבל בשור א' שיש בו הרבה חלקים לכ"א אין לו דין מזיק כלל בלי השני, וע"כ דהאימורין מזיקין ע"י הקרן וכן כל יתר חלקי הבהמה כולם הזיקו ע"י הקרן, דהיינו דכ"א הזיק ע"י כל השור, ואין שייך לומר דעשה חלק, דהא גם חלקו בהנזק הוא ע"י צירוף שכל חלקי הבהמה מתייחסים אל המעשה, ואין שייך לחלקם בחלקים, אלא כיון שיש בעלים שונים על כן אנו מחייבים כל הבעלים המשותפים, אבל ודאי כ"א הזיק הכל, דהיינו לגבי הבשר אנו מחשיבים דכל הבשר הזיקו ע"י אימורים שבהם והאימורים הזיקו ע"י הבשר, ואם נשחט השור וחציו נאבד ודאי יגבה חצי הנשאר כולו לר' ישמעאל, ולא נימא דיטעון תגבה חציו מכאן והשאר אין לך לגבות, אלא דכיון דיש כמה בעלים, ע"ז הוא דאנו רוצים לדון, אבל כיון דבמציאות אינו נפרש מחלק השני שבשור הו"ל לכל אבר שבו דין מזיק שלם, וכן כתב בנחל"ד, ועיין לקמן מ"ו ע"ב מה שנתבאר בדברינו קצת אחרת מהנחלת דוד.
והנה רש"י כתב דגובה כנגד חצי שיווי הבשר וחצי שיווי האימורין יפסיד, וברבינו פרץ הקשה למה ניזל בתר שיווי, ואין מבוארת קושייתו כל כך, אם כוונתו דישלם כפי כובד האימורין אע"פ שהם זולין יותר, או דנימא דצריכים לנכות חצי מהח"נ כיון דהם פטורין, והם כמזיק שלם שפטור. ובשיטת רש"י נראה דס"ל דאין כאן שני מזיקין, ולא שייך כלל דניזל בתר היחס בכלל השור או שנחשיבנו כמזיק כמו הבשר, דבעצם אין שני מזיקים רק שני בעלים ששייך לדון בחיובם, ולכן אזלינן בתר שיווי דרק שיווים הוא דנותן להם דין מזיק בנפרד.
[ועי' בנחלת דוד דרצה לומר בביאור הגמ', דכאן לכו"ע לא אמרינן כי ליכא לאישתלומי, משום דבלי אימורין אין שם מזיק כלל, והא דלא משלם פלגא משום דלא נשתתפו לדעת].
גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן. יש לעי' אם א' ימכור שור לחבירו שיהיה להקונה רשות לשוחטו ולמכור הבשר אבל כ"ז שלא שחטו נשאר הכל להמוכר לחרוש וכיו"ב מי החייב בנזקי השור אם הזיק ע"י שן ורגל דמשלם מעלי', ולכאורה הבעלים על השור החי הוא הבעלים לגבי הנזיקין, וא"כ כיון דלהקדש אין רק האימורין לאחר שחיטה, ואם נאמר דלהבעלים יש בעלות על הכל לריה"ג, אע"ג דהקצוה"ח חידש דאפי' לריה"ג א"א למכור קרבן שיתכפר השני, אבל בחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ו הוכיח דלריה"ג אפשר למוכרו לגמרי, נמצא דבעל הקרבן יש לו דין בעלות על כל השור בכללות, וא"כ צריך הבעל לשלם גם על חלק האימורים, אלא דכיון דמשתלם מגופו ואפי' היכא דיש שומר דהחיוב על השומר, או בגנב וגזלן, מ"מ משתלם מגוף השור וכמבואר בתוס' לקמן דף נ"ו ע"ב, לכן יש מקום לומר דשייך כי ליכא לאישתלומי מהחלק של השור דהיינו האמורין דלא גובה ממנו לא משתלם מהבשר מדין גופו, ומ"מ ק' דהא הוי כנאבד חלק מהשור ולמה זה שייך לדין כי ליכא לאישתלומי אפי' בתם, וכ"ש במועד דלא שייך לדון בזה משום דכי ליכא לאישתלומי מהאי דיש כאן רק מזיק א', דכל החיוב על בעל השור כשהוא חי, וכשהוא חי אין כאן שני בעלים אלא כולו של ההדיוט הוא. ואפשר דאע"פ דמוכר כל השור היינו משום דהוא שלו לגבי קרבן, אבל עצם האימורים הם כבר כעת של הקדש. והוי שפיר גם כשהוא חי שני בעלים וצ"ע.
ואינו גובה מאימוריהן. יש לעיין למה דנים רק מחמת האימורין ולא דנו עבור החלק של החזה ושוק, דהא מתנות כהונה משלחן גבוה קא זכו וא"כ חלק זה פטור ונדון אם גובה מהבשר נגד החזה ושוק או לא.
והי' נראה מתוך כך דמה דאמרינן לעיל במתנות כהונה מחיים ג"כ משלחן גבוה קא זכו, זה רק בבכור דמחיים צריך ליתנו להכהן ואז זוכה משלחן גבוה, אבל בחזה ושוק דכעת עדיין אין חיוב ליתן לכהן אז הוי הכל עדיין של הישראל, דהא חזה ושוק יתחדש מצות נתינתם אחרי הזריקה ומחיים לא רמי עדיין מצות נתינתם לכהן, לכך אין כאן בעלים שולחן גבוה, אבל אימורין דאינו תלוי במצות נתינה אז כבר מחיים הוי ממון גבוה.
אבל מהתוס' לעיל בד"ה ומחיים מי אמר מבואר דשייך שהכהן יקדש בחלק שיקבל אחרי הזריקה לולא דמסקינן דמתנות כהונה ממון גבוה, הרי דגם מחיים הוי כבר ממון גבוה. ויש לדחות דהתם אם באנו לומר שיוכל לקדש בהם ע"כ נקטינן מחמת דיהי' לו זה ע"י שיתנו לו אז ע"כ הוא ממון גבוה, דאי אזלת בתר כעת הא אינו כלל שלו, ואם רוצים שיועיל מה שיקדש בהם כעת ע"כ אנו הולכים להצד דיזכה, דזה הא אינו זוכה אלא משולחן גבוה, נמצא דאליבא דאמת אינו כלל של הכהן כ"ז שלא נזרק הדם.
אבל בחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ו הביא דמהירושלמי משמע דכהני המשמר יכולים להקנות חלקם מה שיקבלו לאחר שחיטה וזריקה, וא"כ הא גם חזה ושוק שייך שיהי' דין בעלים על הכהנים גם בעוד השור חי. [ושוב הראוני שכבר העיר בזה (דה"ה חזה ושוק) במנ"ח מצוה נ"א].
כי ליכא לאשתלומי מהאי. מבואר לקמן דף נ"ג להסברא דשנים שהזיקו כ"א כולי היזקא עבד הא דתם משלם רביע ובעל הבור ג' חלקים, משום דיכול התם לומר שותפותאי מאי אהני לי', והקשה שם בשטמ"ק בשם רבינו פרץ למה לא יאמר בעל הבור שותפותאי מאי אהני לי' וישלמו שניהם חצי רביע השני, עיי"ש דמבואר בדבריו דתם משלם תמיד חצי מאשר הי' משלם אילו הי' מועד, אף שזה מחמת איזה סיבה, כגון כאן שהמועד הי' משלם מחצה מחמת שבעל הבור ג"כ משלם.
והנה הרא"ש בסוגיא דדליל כתב דבדליל של בעה"ב ישלם בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג' חלקים, ובכלב שהביא גחלת לגדיש כתוב בתוס' לקמן דף כ"ג דבעל הכלב ישלם רק רביע ובעל הגחלת ג' רבעים, ונצטרך לומר דגם בצרורות חידשה תורה דמשלם חצי מרגל, ומנ"ל לחדש זה, דממה שמצינו בגמ' דתם משלם רביע אין ראי' דגם בצרורות איכא האי חידושא דמשלם חצי ממה שאם לא הי' ההלכה לממ"ס לשלם חצי.
והי' אפשר לומר דהא כתבו התוס' כאן בד"ה אנא תוראי דטעם דתוראי בבירך אשכחתי' שייך אפילו אם כ"א כולי' הזיקא עבד, ולפי"ז שייך לחייב את בעל הגחלת ובעל הדליל ג' חלקים מחמת דבעל התרנגול ובעל הכלב יטענו שותפותאי מאי אהני לי', ובעל הגחלת ובעל הדליל אינם יכולין לטעון כן כיון דהם גמרו את ההיזק, כמוש"כ התוס' לקמן דף נ"ג דזה הטעם דתוראי בבירך אשכחתי', שבבור נגמר ההיזק, וה"נ כאן הדליל והגחלת נגמר בהם ההיזק, נמצא דלפי"מ דהגמ' אכתי לא ידעה הטעם של תוראי בבירך אשכחתי', וכל הטעם היה מפני שופותאי מאי אהני לי', ולזה הוצרכו תלמידי ר"פ לחדש דתם משלם חצי ממה שהי' משלם אילו היה מועד, וזה באמת יהיה רק בשור שדחף לבור, אבל בתרנגול ודליל לא הי' צריך להיות דבעל התרנגול ישלם רק רביע, אבל להלכה דידעינן הטעם דתוראי בבירך אשכחתי' אז בכל אופן משלם זה שגומר ההיזק ג' חלקים, מטעם דאע"ג דלהלכה קיי"ל דכ"א כוליה היזיקא עביד כמוש"כ התוס' לקמן דף נ"ג ע"ב בד"ה התם כרבנן, מ"מ גם אם ס"ל דכולי הזיקא עביד, מהני הטעם דבו נגמר ההיזק לחייבו. כמש"כ התוס' כאן בד"ה אנא, אלא דצ"ע דהאי טעמא דבו נגמר ההיזק מועיל לחייב אותו אם השני פטור כמו בסוגיין דבעל האימורים בכל אופן פטור, אבל למה זה יפטור את בעל התרנגול מחיובו.
והנה בקהלות יעקב סי' י"ז הקשה על רבינו פרץ דהא לקמן איבעיא לן בשינוי צרורות אם משלם רביע נזק, ואיך שנפרש הבעיא, או שהבעיא אם קרן משלם חצי ממה דאורחי', או דהספק הוא בצרורות דהיינו אם משלם כחו ח"נ מגופו, מ"מ הא אינו פשיטא דתם משלם ח"נ ממה שהמועד משלם, דיתכן דמשלם חצי מהנזק ממש, ולמה לא פשטו מהא דלר' נתן משלם התם רק רביע נזק, דמזה חזינן דהתם משלם חצי מאשר אילו הי' מועד.
ואפשר לומר דהנה הא דאם שנים הזיקו משלם כ"א חצי, בין אם כ"א כולי' הזיקא עבד או כ"א פלגא הזיקא עבד, הא לא מצינו בזה שום פסוק, וע"כ דהוא מסברא דאם יש עוד מזיק אינו חייב כ"א רק חצי, היינו דכ"א כולי הזיקא עבד מ"מ לגבי חיוב תשלומין הו"ל אחראי רק על חצי, אבל מה דתם או צרורות משלמין רק ח"נ אינו מסברא אלא מגזה"כ, ומאי דאיבעיא לן ביש שינוי לצרורות, היינו דבחידוש התורה דתם משלם ח"נ או דצרורות משלם ח"נ שייך דגם אם יהי' עוד טעם כגון דהוא תם וגם צרורות מ"מ לא ישתנה דינו אלא דיהי' שני טעמים שישלם חצי, ולכן מספק"ל דאולי גם שינוי צרורות משלם חצי או דלמא דישלם חצי מחיובו, אבל כאן דזה סברא דאם יש עוד מזיק אינו חייב מעיקר החיוב אלא חצי, ממילא זה שהתורה חייבתו ח"נ בתור תם ישלם ח"נ מכמה שמגיע לשלם לפי חלקו אם הי' מועד, ואין זה כלל דוקא בתם, אלא דכל חיובי התורה הן לפי"מ שעולה על חלקו לשלם, לכן גם בצרורות ישלם בעל הדליל ג' חלקים ובעל התרנגול רביע, אמנם שיטת רבינו פרץ גופא צ"ע דלקמן דף י"ט ע"ב בהא דתרנגול ודליל כתב דבעל התרנגול ישלם חצי ובעל הדליל חצי, וכן בהא דכלב וגחלת בדף כ"ג כתב דבעל הכלב ג"כ ישלם חצי, אמנם זה לא יתורץ גם אם נימא דלא כמש"כ אלא דרק בתם איכא האי חידושא דמשלם חצי מאשר מגיע לחלקו מ"מ למה ישלם בעל הכלב ובעל התרנגול חצי ולא יטענו שותפותאי מאי אהני לי, ולכל היותר ישלם בעל הכלב ובעל התרנגול ג' שמיניות ובעל הגחלת ה' שמיניות, וכמו שהקשו תלמידי רבינו פרץ לקמן דף נ"ג, אלא דגם רש"י בדף כ"ג פירש דבעל הכלב ישלם החצי, וכבר הקשה הרא"ש בשטמ"ק שם על רש"י בדף כ"ג דלמה ישלם בעל הכלב חצי, ועי' מש"כ בס"ד בדף כ"ג ליישב שיטת רש"י שם, וה"נ יתורץ שיטת רבינו פרץ.
רש"י ד"ה לא צריכא. ודמי חצי אימורין. מבואר דלא אזלינן אחרי משקל האימורין אלא לפי שווין, והיינו כמו שנתבאר בדברינו בד"ה שלמים משום דמה שיש הרבה חלקים בהשור זה לא עושה שנצטרך להסברא דכי ליכא לאישתלומי מהאי כיון דשור א' הזיק, וכל מה שנוכל לדון כשני מזיקים זה מחמת דהוא שייך לשני בעלים שונים, ובעלות של הדבר הא הוא מחמת שיש בו דבר ששוה כסף, ויש לעיין באופן דחצי שור הפקר וזכה בו אח"כ אחר, אי ג"כ צריך לבוא לחידוש דכי ליכא לאישתלומי מהאי דאינו בעלים משתלם מהאי דהוא בעלים, או דזה רק בשני בעלים דלמי שאינו בעלים לא שייך לדונו כעוד מזיק ולכו"ע ישלם הכל מי שיש לו דין בעלים, כיון דהשור חציו ההפקר לא נכנס בכלל כאילו יש עוד אחד, ואם נאמר כן נצטרך לומר ע"כ דהקדש הוא בעלים אלא דפטור לכן יש לדון מכח כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, אך בכתבים כתוב בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דהקדש אינו בעלים כלל, וא"כ מאי צריך לפי"ז להחידוש דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. אבל לפימש"כ בכתבים בשם הגר"ח דבשור תם החיוב מתחיל מהשור, דהשור מחויב לא בעל השור ולכן צריך מיעוט למעט הפקר דאינו חייב בנזקין, נמצא דגם בשור הפקר יש לומר כי ליכא כיון דהי' מקום לחייב ההפקר אלא דמגזה"כ הוא דפטור.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |