אור שמח/עדות/ג

אור שמח ‏ עדות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

דין תורה שאין מקבלין עדות כו' אלא מפי העדים כו' מפיהם ולא מכתב ידן כו':

בזה שיטות הרבה לקדמאי, ורוב הפוסקים ס"ל דשטר הוי מן התורה כיון שהוא עשוי מדעת המתחייב, והמה שלוחים לכתוב עבורו הוי כמפי כתבו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ויש סוברים דמה"ת בעי שיהא העד ראוי להגיד אבל אם שולח עדותו בכתב לב"ד מהני, ושני הסברות הובאו בתוספות יבמות וכתובות וב"ב. והנה לפ"ז עמדו האחרונים על מה שכותבין בחליצה שחלצה לפניהן הא הוי מפי כתבם דתורת שטר לא שייך כאן, ואולי דתקנת חכמים הוי משום דאי אפשר בלא זה דבמה נדע שהיא חלוצה וכמש"כ בתוספות דתקנו גבי מחאה. אמנם נראה לי דזה כוונת הירושלמי בסנהדרין דבמשנה חשיב החליצה והמאונין בשלשה, וביבמות פליגי בזה תנאי בחלצה בינו לבינה כו', ולכן סבר הירושלמי דכאן הוא מטעם אחר ומפרש על זה המשנה, תני בראשונה היו כותבין שטרי מאונין כו', פירוש, דמשום זה תקנו חכמים שיהא בשלשה בחליצה ומיאונין כי היכי דיהיה בתורת מעשה ב"ד והוי כאילו העידו בב"ד, ומעשה ב"ד אין צריך כלום ומועיל אף בכתב, דב"ד הוי כאילו התירוה להנשא כבר ע"פ העדאת עדים בפניהם, ומכל שכן ראיה דעדיפא משמיעה, וא"כ משנתנו לדברי הכל משום הכתיבה. ואולי זהו טעם הר"ח דכתבו התוס' משמו בפרק בית שמאי דף ק"ז הלכה כאותו הזוג דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דמכשירים דיעבד משמע, היינו דכותבין שטר מיאון והוי מפי כתבן ולכן בעי שלשה דיהיה מעשה ב"ד, ונכון, [ובתוספתא כת"י ביצה ובתו"כ דאין ממאנין בשבת יתכן משום זה גזירה שמא יכתבו שטר מיאון]:

אמנם הגם דכתוב בירושלמי פלוני ופלוני, וכוון עוד אחד דחלצה ומיאנה בפני שלשה, בכ"ז נראה הוה"ד אם כותבין שנים שחלצה בפני שלשה הוי כמו שהעידו שנחלצה בבית דין של פלוני דהוי מילתא דעבידא לגלויי ומהני מפי כתבם, אכן קשה לומר דזה הוי מילתא דעבידא לגלויי, דהא דאמרו בפרק הערל דף ע"ז שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים [ומלתא דעבידא לאגלויי ולא משקר בה, רש"י] זה דוקא במילי דנוגע לכולי עלמא כמו עמוני ולא עמונית וכיו"ב הך דקדשו ב"ד החודש, אבל מלתא דנוגע רק לאשה פרטית קשה לומר דזה הוי מילתא דעבידא לאגלויי, וכבר האריכו בפרט זה האחרונים, הן דבפרק התכלת דף מ' אמר ואדיסקי ניקום ונסמוך, אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי תכלת דאיסור עשה לא כש"כ, ומאי רומיא דילמא יוה"כ דהוי מילתא דעבידא לאגלויי סמכי אכתבא, וצ"ל דכיון דיוכלו לומר דאינשי זייפוהו לכתבייהו דבית דין תו לא שייך למיסמך אמילתא דעבידא לגלויי וכמו דאמרו בכורות (דף לו) דאית ליה לאשתמוטי ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוי חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא, וה"נ יוכלו לומר אנא סבור דהוי כתבא דב"ד, ואכמ"ל רק באתי להעיר מהירושלמי כי חדש הוא:

ה

כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו:

בטור כתוב משהעיד אינו יכול לחזור בו, וכבר פירשו משום דלדידן קיימא לן דחכמים התקינו דאין צריך דרישה וחקירה, תו כיון שהעיד אינו יכול לחזור, ודוקא לפי דין תורה דהוי הדין דבלא דו"ח אין עדותן קיימת, א"כ הוא מעצם העדות והוי כמו שלא נגמר ענין העדות ובזה יכולים לחזור וזה פשוט. ולכאורה רבוותא בתוספות פליגי ע"ז בפ"ק דפסחים (דף יב) ד"ה באיזה יום שהקשו כיון דכבר כוונו באיזה יום לחודש, למה לי למשאלינהו באיזה יום הלא אף אם לא כוונו איזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור ולהגיד, הרי דסברי דאף שעדיין לא נחקרו ונדרשו אין יכולין לחזור ולהגיד ופליגי על רבינו. ובאמת אין זו סתירה דדוקא אם יכולת בידן להודע מהחקירות ברור טפי לקיום העדים וכל זמן שלא יתברר אין אנו מקבלין עדותן הוי כאילו העדות בלתי ברורה ואינה מקוימת ולא נגמר העדות ויכולים לחזור, אבל רבנן דמקשו הלא כל הברורים שיכולים לברר הלא כבר מבורר באיזו שנה לחודש בכמה בחודש וכוונו שניהם לזמן אחר, א"כ העדות מכוונת ואיך יכולין לחזור ולהעיד, ותירצו דכיון דז' חקירות ילפי מקראי א"כ צריך שלא יכחישו עצמן בזה, וכיון דמצי להכחיש ולבטל העדות בחקירה זו דאיזה יום א"כ עדיין אין העדות מבוררה ויכולים לחזור כ"ז שלא נגמרו כל החקירות כיון דמצי לבטל העדות על ידי חקירות עדיין לא נגמר כל ענין העדות ופשוט:

וצ"ע קצת מכתובות (דף לג) דאמר שם דעדים זוממין לאו בני התראה נינהו משום דלא מצי מתרה בהו, ניתרי בהו לבסוף מה דהוה הוה, מתקיף לה אביי וניתרי בהו בתוך כדי דבור, והא אם נאמר דבעי התראה הלא בלא התראה לא מתקיימא עדותן, וא"כ הוי מצי לחזור קודם שהתרו בהן דלא נגמר עדיין העדות, והוי כמו דמתרי בהו תוך כ"ד וכמו דלא נחקרו ונדרשו, כיון דבלא זה אין עדותן קיים מצי הדרי בהו, כן כל זמן שלא התרו בהן, אם נאמר דבלא זה אין עדותן קיימת שפיר מצי הדרי בהו דבלא התראה אין העדות קיימת דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו לא יתחייבו כיון דליכא התראה אם נאמר דבעו עדים זוממין התראה, ודחוק לומר דרק על ממון אמר, דאם נאמר דילקו ולא ישלמו במעידין שפלוני חייב לחבירו מאתים זוז, א"כ אם לא יתרו בהן הלא כשיוזמו ישלמו ולא ילקו, וא"כ בלא התראה מתקיימא עדותן לחייב הלוה ממון דבני הזמה נינהו שישלמו ולכן לא מצי הדרי בהו. והנ"ל דשפיר משני, דא"כ איך משכחת זוממי זוממין, דאיך מצינן לחייב העדים המזימין מלקות דבהו ליכא התראה, דאימת נתרי בהו, נתרי בהו לאחר מעשה הלא מה דהוי הוי, וליכא למימר כיון דבעו התראה בלא התראה מצי הדרי בהו, זה לאו מילתא דבלא התראה אהני עדותן של המזימין לפטור הנידון ע"פ העדים, דאע"ג דלא יכול להזימה מיקרי, מכל מקום מהני לפטור הנידון דלא גרע מהכחשה אף ע"ג דבכל הכחשה אין אנו יכולים לחייב המכחישים, בכ"ז מוכחשים העדים המעידים, א"כ כל עדים שהזימו העדים ולא התרו בהן מהני עדותן להזים העדים היינו לפטור את הנדון, וכיון דהועילה עדותן להכחיש את העדים לפטור הנידון בלא התראה, תו לא מצי הדרי בהו אף כי לא התרו בהן, וכיון דלהמזימין אין אנו יכולים לחייבן אם יוזמו דאימת נתרי בהו, א"כ העדים אינן מחוייבין מלקות ע"י התראה דנתרה בהן לאחר שיעידו כיון דלהמזימין שלהן לא נוכל לחייב מלקות אם בעו התראה, א"כ לא הוי על הזמת העדים עדות שאתה יכול להזימה, ותו אין תועלת בהתראת העדים, וכמו דמלקין בעדות בן גרושה להמזימין של העדים אם יוזמו בלא התראה משום דלא מצינן לאתרויי בהו, כן מלקין להעדים בלא התראה, ולכן בעדות ממון מסתברא דמשלמין ואינן לוקין, דאם ילקו הלא על מלקות דידהו בעית לחייב את המזימין אם יוזמו מלקות אף ע"ג דלאו בני התראה נינהו ודוק:

אך תקשי דהא רבא אמר לה, ואיהו אמר בפרק הנשרפין דף ע"ח עידי טרפה שהוזמו נהרגין אף ע"פ שאינן בזוממי זוממין שהמזימין לא יהרגו אם יוזמו דטריפה בעו למיקטל אף עפ"י כן מיקטלי העדים הואיל ועדים זוממין חידוש נינהו מקטלי אעפ"י דעדים המחייבין אותם לא מענשי כי יוזמו (לשון רש"י), א"כ הכא אף דלעדים המזימין לא מצינן לאתרויי ולא מיקטלי בלא התראה ולא נלקין ג"כ, בכ"ז להעדים מצינן לאתרויי בהן ולהלקותן עפ"י עדים דמעידין באופן דלא יכול להזימן. אמנם באמת לא מסתברא דאיזו סברא יש בזו, דכיון דעדים זוממין חידוש הוא תאמר דמקטלי ע"י עדות דאי אתה יכול להזימה, אדרבא תאמר דלא מיקטלי וא"כ גם עדותן לא תועיל כיון דהעדי טריפה אם יוזמו לא יהרגו, א"כ תו הוי עדות שא"א יכול להזימה ותו גם הנידון יפטר והכי מסתברא, ועל כרחין דרבא סבר כן באמת, דהנידון ג"כ מיפטר משום דהוי עדותן עדות שא"א יכול להזימה כיון דסוף סוף לא מצית להרוג העדים המזימין העדים לא מצית להרוג העדים עפ"י עדות שא"א יכול להזימה ותו גם הרוצח פטור, רק רבא כוון בעדים שהעידו כשהיו שלמים ונתקבלה עדותן על הנידון להרגו ואחר כך נעשו טריפה ובאו עדים והזימום תו מיקלטי אע"ג דהעדת עדים עליהן הוי עדות שא"א יכול להזימה, דכיון דכבר נתקבלה עדותן אחמרינהו התורה להרגן עפ"י עדים דלא מיענשי כי יוזמו, א"כ שפיר אמר רבא כיון דלהעדים המזימין לא מצי לאתרויי בהו, ואם תאמר דעדים בעי התראה, הלא להמזימין לא יוכל לענוש אותם בלא התראה ותו גם להעדים הניזומין ג"כ לא מצית לחייב עפ"י עדות שאי אתה יכול להזימה, מאי תאמר דבע"ז חידוש הוא, אדרבא תאמר דהנידון יפטר כיון דלא מצית לחייב את עדיו אם יוזמו, ועל כרחין דהעדים המזימין מיענשי בלא התראה ותו גם עדיו לא גרעי מהם ומיענשי בלא התראה ודוק בכ"ז:

כל עד שנחקרה עדותו בב"ד כו' כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבוא מכללן ביטול העדות כו' אין שומעין לו:

בפרק אלו מציאות, ההוא דארכיס ליה חמרא כו' זיל אייתי דלאו רמאי את כו' א"ל ידעתון ביה דרמאי הוא א"ל אין, א"ל אנא רמאה אנא, א"ל אנן לאו רמאי את קאמרינן, אמר רבה בר הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתא לנפשיה. והנה הריטב"א בחידושיו הקשה הא בלא"ה העדים יכולים לחזור תוך כ"ד, ותירץ הנ"מ מעצמן, אבל הכא שחזרו מחמת אימתו של זה דשאל להם וכי אנא רמאה, יש לנו לומר שאין חוזרים ומגידים אי לאו טעמא דלא מייתי אינש חובתא לנפשיה. ונראה מדבריו, דבכ"מ היכי שאינו חוזר מעצמו תוך כ"ד לא הוי חזרה, וזה הוא באמת כפי מה שהבין הכס"מ בשיטת ההשגות בהלכות שבועות פ"ב, וכן אם אמרו לו אחרים חזור בך כו'. אולם שם הפירוש מובן אחר שאינו תוך כ"ד ועיין אבקת רוכל סימן קצ"ט בזה, אבל ודאי אף אם חזר מחמת אחרים ומחמת אימה הוי חזרה וכדמוכח בפרק אלו נערות דף ל"ג וניתרי בהו תוך כ"ד, הרי דיכולים לחזור מחמת אימת ההתראה. וכן בפרק אד"מ דאמרינן מי יימר כדאמריתו והא חסמינן להו, ופירוש דיכולים לחזור תוך כ"ד, והא הוא מחמת הכחשה של הב"ד, וכבר עמדו בזה:

והנראה בשיטת הריטב"א, דבאמת כל שחוזר תוך כ"ד אין לנו לדון על הדיבור העבר שהוא כאילו אינו, כיון שלא עבר עליו גם ההסכם של שתיקת תוך כ"ד, אבל גם על דבורו השני אין לנו לדון כיון שהדיבור הראשון היה מורה שהשני בטל ושקר, ונמצא שאנחנו שוללים שני ההגדות הקודם והשני לו. אולם באם חזר מעצמו אז אמרינן דאיגלאי מלתא דמוטעה היה בדיבורו הראשון וחשבינן הגדה לדיבור השני וזה הוי עדות גמור, אבל כל שיתכן לומר שמחמת אחרים חזר בו אז גם העדות הראשונה נבטל גם העדות השניה, ולכך בפרק יש נוחלין באמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דנאמן תוך כ"ד כמש"פ הטור ודלא כרשב"ם, היינו שכיון שחזר מעצמו אין לנו לדון רק על הגדתו השניה אף במוחזקין בו שהוא בנו, ואם נשלול אנו את העדות של האב לגמרי יהיה בנו, בכ"ז נחזיק בהגדתו השניה שהוא עבד ורחמנא הימניה לאב. והיה נראה זה קצת בטעמו של רשב"ם דסובר דאף היכי דחזר מעצמו לא תפסינן הגדתו השניה שההגדה הראשונה היה סותרתה רק שוללין אנו את שניהם ובמוחזקין אנו שהוא בנו אינו נאמן. אולם לשון הרשב"ם מורה שהגדתו ראשונה קיימת וטעמו פרשתי בפ"ד מנחלות. והמהרש"א בפרק האשה שנתארמלה כתב, דבאומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני תוך כ"ד צריכה אמתלא ועיין חידושי שם בכ"ז. אבל ברור דעדים יכולים לחזור ולהגיד תוך כ"ד כמו שמוכח לשיטת הפוסקים דמאין אנו יודעים לאנו יודעים מיקרי חוזר ומגיד, ומהם רבנן בתוספות פרק הכונס, א"כ מוכח ממשנתנו דשבועת העדות כיצד אמר לשנים כו' שבועה שאין אנו יודעים לך עדות כו' דבכה"ג דתוך כ"ד חוזר ומגיד כמש"פ רבינו נסים שם, אבל היכי שנוכל לומר דמחמת אימה חזרו לא תפסינן הגדה שניה, ובאומר הר"ז תמורת עולה תמורת שלמים דמהני חזרה תוך כ"ד והוה תמורת שלמים, היינו כיון דסלקינן דבורו קמא הוי כמאן דליתא לדבורו הראשון ותו יכול להקדישו מכאן ואילך לשלמים, אבל כאן הרי מלבד שהיה מורה הדיבור הראשון שהוא רמאי, עוד היה מורה ששקר הדבר שאומרים אח"כ שאינו רמאי, והוא ענין שעבר שלא נדע איך היה וכיון שהוא חזר מחמת אחרים אמרינן דלא נוכל לדון עפ"י הגדתם השניה דשמא שקר הם אומרים כמו שהיה מורה דיבור הראשון שלהם ודוק:

ודוגמא לסברא זו מצאנו בפרק האשה שלום בהא דאמרה לא מת סד"א הא מיית, והא דקאמרה לא מת הוא משום דאמרה תמות נפשי עם פלשתים, ותמהו רבנן בתוספות דהא קאמרה לא מת ושויא אנפשה חד"א, ותירצו דקמ"ל אפילו אמרה אח"כ אמתלא דמשו"ה עבדא קמ"ל דלא הוי כלום ואסורה, וטעמא על כרחין משום דעד כאן לא מצאנו דמועיל אמתלא רק שמסלקין דבורא קמא והויא כאילו לא אמרה כלום לא דבורא קמא ולא דבורא בתרא, אבל כאן דאפומא דצרה לא משתריא דאין צרה מעידה לחברתה רק דצריך פומא דילה דאמרה מת בעלי, ואיהי הא אמרה מעיקרא לא מת, וע"י אמתלא צריך אתה לומר שבדיבורה הראשון היתה משקרת ועכשיו אומרת אמת, זה לא אמרינן דכמו דלא סמכינן על דבורא קמא כן לא סמכינן על דבורא בתרא ואנו שוללין שניהם כאחד והוי כמי שלא אמרה כלום ואין ניתרת ע"י צרתה ולכן אסורה, (וכוון לזה המהרש"א). ובזה מיושב הא דאמר בפ"ק דכתובות באמרה משארסתני נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה והלא יכולה לומר אח"כ אמתלא דלהוציא הכתובה אמרה נאנסתי, וע"כ דמסלקינן גם דבורה הקודם ותו אסורה מספק כמפורש שם ודוק:

ובזה נתישב לן מה שפסק הרמ"א בסימן ע"ה אם אמר התובע איני יודע אם פרעתיך ואמר אח"כ נזכרתי שפרעתיך נאמן, והא הרא"ש בשו"ת כתב בעדים שאמרו אין אנו זוכרים לא מצי לומר אח"כ נזכרנו והודאת בע"ד מדין עדות אתינא דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים, ומ"ש דאיהו יכול לומר נזכרתי, וכן עמד ע"ז בקצות שם, ולפ"ז א"ש, דהך דנזכרתי הוי כמו אמתלא טובה ומוכרחת דמועיל גבי הודאת בע"ד, [ובעיקר אם מהני אמתלאות בהודאת ממון עיין מה שהובא בכה"ג ובקצות סימן פ' סק"א] רק באופן דנשלול אנו הדיבור הראשון שאין אנו יכולין לדון עפ"י הדיבור הראשון והוי כאילו לא אמר כלום וכאילו הוא אלם לא יפתח פיו או שלא בפניו דהוי כברי וברי כמפורש פרק אלו נערות דף ל"ו דאנן טענינן ליה שפרע, משא"כ גבי עדים לקבל עדותן השניה כיון שאמרו אין אנו זוכרים תו לא מצי לומר עדות ולומר נזכרנו, דאמתלא אפילו בכה"ג לא מהני לקבל הדיבור השני ונכון. ולפ"ז בדיני ממונות דאין צריך דרישה וחקירה ואם אמרו אינו יודע כשר, ואם הכחישו זה את זה בחקירות בטל עדותו, הם העיד אחד בניסן שפלוני לוה מפלוני מנה והשני העיד על מנה זו ואינו זוכר באיזה חודש, ואח"כ אמר נזכרתי שבאייר דוקא לוה מפלוני מנה, בכה"ג אם נסלק עדותו הלא נשאר רק אחד שאמר עדות, שהשני מסלקינן עדותו הראשונה שאמר איני יודע וגם עדותו השניה והוי כאילו לא אמר כלום, דלא נוכל לדון לא עפ"י עדותו הראשונה ולא עפ"י עדותו השניה ג"כ, וברור:

אולם גבי הך דלא מת בעלי מסתפקנא אם הפירוש כדפרישית, משום דיגיד עליו רעו בפרק האשה שנתארמלה גבי אמרה אני וחברתי טמאה דמוקי רב פפא כגון דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקא מפיך כו' סד"א היא וחברתה טהורה והוא דאמרה הכי משום דתמות נפשי עם פלשתים כו' קמ"ל, וגם שם קשה קושיית רבנן בתוספות דיבמות דהא שויא אנפשה חד"א, וצ"ל כתירוצם דאמרה אח"כ טהורה אני ונותנת אמתלא לדבריה, וכן מצאתי ת"ל בספר יש"ש הנדפס מחדש ונהניתי, ושם אם תאמר דמסלקינן גם דבורה הראשון גם דבורה השני הלא מותרת עפ"י העד אחד שאומר טהורה היא, ודמיא ממש לאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני גבי דביתהו דמר שמואל דיהבה אמתלא ונאמנת, וא"כ אמאי לא מועיל אמתלא, וצ"ל דזה הוי אמתלא גרועה דתקלקל עצמה בשביל שתסבור שתקלקל את חברתה ג"כ אשר לפי האמת על חברתה לא מהימנא ובפרט דהעיזה פניה להכחיש חברתה בזה ודאי לא מהני אמתלא, ובפרט דעל כרחך רצתה להיות אסורה לעולם כדי לקלקל צרתה, משא"כ בכל דוכתא דלא כוונה רק על שעה זו ואח"כ תאמר אמתלא וע"ז סמכה. ויצא לנו מזה באמרה לא מת בעלי וצרתה אמרה מת, ואח"כ נותנת אמתלא ואמרה שמת בעלה, לא מועיל להתירה אף אם איכא עד אחד שאומר מת בעלה, דלפי סברא הראשונה בזה מועיל האמתלא, ולפי מה שהכרחנו מסוגיא דשבויה מוכח דגם בזה לא מועיל אמתלא, ואם כי נפל הבנין שהעלינו מתוספות בגדרי אמתלא מ"מ היא סברא נכונה בעצמה ודוק. ועיין מש"כ בזה בהלכות איסורי ביאה פ"ד ה"י:

יא

גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין.

בחידושי רשב"א תמה אם הוי דבר תורה כדיליף מקרא דוהועד בבעליו איך מקבלין בהיו עדיו חולים וכיו"ב ותירץ דמן התורה בדיני ממונות מקבלין שלא בפני בעל דין והא דוהועד בבעליו משום דכדיני נפשות דמי דהא דין השור הוא בכ"ג, אף דאצל הבעלים הוי רק היזק ממון, אבל בדיני ממונות לא הוי אלא אסמכתא ולכן הקילו חכמים בשלהם וכן כתב בית יוסף סימן כ"ח יעו"ש.

ובמקיימין השטר פליגי רב ור' יוחנן דכיון דקיום דרבנן לכן סבר דמקיימין אף שלא בפני בעל דין. והשמועה תמוה דמאי אמר אסברה לך טעמא דריו"ח אמר קרא והועד בבעליו כו' אמרה תורה יבוא בעל השור כו' על שורו. הו"ל למימר על עיקרא דמילתא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד והניחו בתימה התו' והרשב"א וכולהו קדמאי בשמ"ק יעו"ש.

אולם הנראה דבב"ק מ"ה אמרי דפליגי אם גומרין דינו של שור שלא בפני השור דרבנן אמרי בשלמא בעלים בני טענה נינהו יעו"ש נמצא דהוא מושכל, דעדים שלא בפני בעל דין יכולין להעיד שקר, אבל בפני הבעלים לא יעיזו לחייבו בשקר [ויעוי' מש"כ באו"ש סוף הל' גירושין בזה] נמצא דמה שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא משום דגרוע הרבה מהיכא דלא נחקרו ונדרשו העדים. דעיקר דרישה היא שתהא בפני הבע"ד דאז ניכר שאמת בפי העדים דמעידין בפניו לחייבו וטענותיו אין מועילים לסתום עדותן וחזינא דאמת בפיהם. אבל שלא בפני הבע"ד א"כ לא נדרשו העדים כלל דאימור בפניו לא היו מעיזים להעיד שקר וברור. וכיון דמן התורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכין דרישה וחקירה אתי שפיר הא דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין גם בדמ"מ דמחוסר דרישה וחקירה אלא כיון דרבנן תקנו בדיני ממונות דמשום נעילת דלת סגי בלא דרישה וחקירה לכן בחלה או בהלכו עדים למדינת הים מקבלין עדות שלא בפני בעל דין גם כן משום נעילת דלת ונכון.

ולכן אמר רבינו לפי שהקדים בראש הפרק שדיני ממונות שוה לדיני נפשות לדרישה וחקירה כתב גם בדיני ממונות אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד היינו מטעם דרישה וחקירה כמוש"ב וזה כוון רבינו בנועם לשונו הזהב גם בדיני ממונות כו' ולכן על קיום השטר שבשטר אין בו דרישה וחקירה דאימור אחרוהו וכתבוהו ואימור אימסור להו מילי בשילי וכתבוהו בהיני וכיו"ב וכמו דאמרו ראש פרק אחד דיני ממונות לכן אמר דמ"ט סבר אין מקיימין השטר שלא בפני בע"ד כיון דבשטר ליכא דין דרישה וחקירה לזה אמר דמטעם דכתיב והועד בבעליו בפרט שיעידו בפני בעלים סמכוהו חכמים לדיני ממונות דאין מקיימין שלא בפניו אע"ג דמטעם דרישה וחקירה ליכא ודו"ק.

ודע דרבינו פסק דאם נגח שלש פעמים לטריפה או שהרג ג' פעמים לבהמות או סכן ג' בני אדם מ"מ הוי מועד ומשלם כופר בפעם הרביעית אם יגח ישראל וימיתנו. ונמצא דכשעדים מעידין שהרג טריפות או עו"ג או סכן דלחייבו על שעבר אינו חייב כלום אלא שמעידין עליו שהועד שורו ונגחנא הוא וישמרנו וזה שאמרו במכילתא משפטים תם אין צריך עדים ומועד צריך עדים הוא קודם הנגיחה הרביעית [ויעוי' בתו' ב"ק כ"ג ד"ה ולא ישמרנו] וזה עדות להתרות בו להבא שישמור שורו ועל זה אין צריך דרישה וחקירה. פוק חזי שבאיזה מלאכה חלל את השבת או באיזה עבודה עבד עו"ג חשיב רבינו מכלל החקירות כיון שהן בעצם החיוב וכאן פסק רבינו [פרק י' נזקי ממון] דאף אם אין מכירין השור איבעי לך לנטורי לכולי בקרך יעו"ש חזינן דכיון דלהבא הוא אין צריך דרישה וחקירה כולי האי ומ"מ כתיב והועד בבעליו שיעידו בפני בע"ד חזינן דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אף היכא דלא בעי דרישה וחקירה נכונה לכן סמכו חכמים ע"ז דאין מקיימין השטר שלא בפני בע"ד אע"ג דבשטר ליכא דרישה וחקירה וכמוש"ב ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.