אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יד

יום רביעי כד שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יד

גילוח בחול המועד כשגילח קודם למועד וכשמגלח יום יום

איסור גילוח בחול המועד ובהיה אנוס קודם המועד

במשנה בתחילת פרק שלישי ממסכת מועד קטן (יג:) תנן: ואלו מגלחין במועד; הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכן מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו, ע"כ. והכלל העולה מהמשנה שלא התירו לגלח במועד אלא לאותם שהיו אנוסים קודם המועד ולא יכלו לגלח, אך כל שהיה יכול לגלח קודם המועד ולא גילח - אסור לגלח במועד.

והגמרא (יד.) מבררת את הטעם ששאר כל אדם אסורים בגילוח: כדתנן (תענית טו:), אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' אלעזר, מאי טעמא, כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין, הכי נמי כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין. דהיינו, שאם תתיר לו להתגלח בחול המועד לא יזרז עצמו להתגלח קודם המועד ויסמוך על כך שיתגלח בחול המועד, ובכך ייכנס לחג כשהוא מנוול.

עוד מובא בגמרא מה שנתספק רבי זירא, באופן שאבדה לו אבדה ערב הרגל והיה אנוס מלהתגלח קודם המועד, אם מותר לגלח במועד כיון שאין את טעם הגזירה כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, כיון שנאנס. אמנם מביאה הגמרא את הכרעת אביי שאין להתיר מטעם ש"יאמרו כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין", והוא לשון מושאל מדברי הגמרא בפסחים (לז.), וביאורו, שכיון שאין שאר האנשים יודעים שהוא אנוס, אין להתיר לו לגלח, שכן יאמרו "כולי עלמא אסורים לגלח, וזה מותר".

אמנם לענין כיבוס מבואר בגמרא שאם אין לו אלא חלוק אחד, מותר לכבסו בחולו של מועד. ומקשה הגמרא שאף על דין זה יש לטעון כטענת אביי ש"יאמרו כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין". ומיישבת: אמר מר בר רב אשי, איזורו מוכיח עליו. ופירש רש"י: דמי שאין לו אלא חלוק אחד, פושטו ומתעטף במקרטרינו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס החלוק, ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד.

מחלוקת ר"ת והטור בדין אדם שגילח קודם המועד אם מותר לחזור ולגלח

והנה דנו הפוסקים בדינו של אדם שגילח קודם המועד וגדל שערו, ורוצה עתה לשוב בשנית ולגלח את שערו. הטור (סימן תקלא) הביא בשם רבינו תם: ור"ת פירש, כיון שזהו הטעם [- חשש ניוול], אם כן אם גילח קודם המועד, מותר לגלח במועד. והטור כתב על כך: וקשה מאד להתיר. והביא כמה ראיות לדבריו, והסיק: הילכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא.

וראיית הטור היא ממה שלא נשנה אופן זה בכלל המותרים בגילוח במועד, לא במשנה ולא בגמרא, ואילו לענין כיבוס מצאנו שהביאה הגמרא ההיתר במי שאין לו אלא חלוק אחד. ועוד הוכיח מסברא, שהרי אין מי שיודע אם גילח קודם המועד, וכדרך שאמר אביי על מי שהיה אנוס מלגלח בערב יום טוב מחמת שנאבדה לו אבידה - "יאמרו כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין", ורק לענין 'חלוק אחד' מבואר בגמרא שאין לחשוש לכך כיון שאזורו מוכיח עליו וכמו שפירש רש"י.

וכדברי הטור הביא הבית יוסף שכ"כ הגהות אשר"י (מו"ק פ"ג סימן א) בשם אור זרוע, ובהגהות מיימוניות (יו"ט פ"ז סק"מ), וכ"כ המרדכי (סימן תתע). והרשב"א בתשובה (ח"ג סימן ערה) הורה לחולה שנתרפא בחולו של מועד שאסור לגלח במועד, שאם לא כן היה למשנה לשנותו בכלל המגלחין, ובהדיא אמרו בגמרא "הא שאר כל אדם אסורים". ומדבריו למד הב"י שמטעמים אלו יש לאסור גם על מי שגילח קודם יום טוב לשוב ולגלח במועד. [וכדעת רבינו תם ציין הבית יוסף שנסתפקו בזה תוספות בסוגיין (ד"ה שאין).

וכך פסק בשו"ע (סימן תקלא ס"ב-ס"ג): אין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם מועד. אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בערב מועד, אינו מגלח במועד. והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד. וביאר הט"ז (סק"ב): דמי יודע אם גילח קודם המועד, וכן הטעם לגבי אונס, והיינו כסברת אביי. והגר"א בביאורו (סק"א) הוסיף את סברת הרשב"א מלשון הגמרא "ושאר כל אדם אסורין", שממנה משמע שמלבד המנויין במשנה, כל שאר אדם אסורין.

היתר האגרות משה לגלח במקום שרגילים לגלח בכל יום ויום

והנה בזמן הזה שהמנהג בכמה מקומות, לגלח על כל פנים שערות הזקן בכל יום, דנו הפוסקים אם יש מקום להתיר תספורת הזקן בחול המועד. וכך כותב האגרות משה (או"ח סימן קסג): הנה לאלו שנחוץ להם לגלח הזקן במספריים בחול המועד, יש להתיר בזמן הזה במדינתנו, שכל אלו הרגילים בתספורת הזקן מסתפרים בכל יום, ולכן אין שייך טעם החולקין על רבינו תם שהביא הטור, שמתיר במי שגילח קודם המועד לגלח במועד. וביאר דבריו, שהרי כל טעם החולקים על רבינו תם הוא, מכח הסברא שכיון שאין הדבר ידוע שהתגלח קודם המועד, הרי זה כמי שנאבדה לו אבידה בערב המועד שפסק אביי לאסור משום ש"יאמרו כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין". אבל במדינה שכל המסתפרים מסתפרים בכל יום, וכן אם רוב המסתפרים מסתפרים בכל יום - אם כן כבר אין טעם זה שייך, כי הרואה אינו תמה "כל הסריקין אסורין" כי יודע שאף הוא גילח בערב המועד, אלא ששב וגילח שוב עתה. ובסוף תשובתו כתב: אבל מכל מקום איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר. ואם אחד ירצה לסמוך על זה גם בשביל היפוי לבד, אין למחות בידו, כי מעצם הדין הוא מותר לענ"ד. וכן הביא בשמו בשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פס"ו הכ"ג הערה קז), שלמעשה אין להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר.

ומוסיף הגרמ"פ לדון שם בראיית הטור הראשונה ממה שלא נשנה אופן זה בכלל האופנים המותרים בגילוח במועד. ולשון הטור: וגם אינו נראה כן מתוך הגמרא, דאם איתא הוה ליה לפרטו בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין, כי היכי דקאמר גבי כיבוס כל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד... הכא נמי הוה לי לפרושי התירא דאם גילח קודם המועד, ע"כ. והנה פתח הטור בדברי המשנה, שהיה לו לפרטו בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין, ושב ודימה זאת להא דקאמר גבי כיבוס, ושם אין זה דברי המשנה אלא סוגיית הגמרא היא שהוסיפה אופן זה.

וביאר הבית יוסף: פירוש, הוה ליה למתניתין לפרטו בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין. או התלמוד הוה ליה לומר כן על משנת 'ואלו מגלחין', כי היכי דקאמר על משנת 'ואלו מכבסין' דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד. ובאמת מצאנו מי שניסח הקושיא על השמטת המשנה לדין זה, שכן ההגהות אשר"י שהביא הב"י לשונו: וטעות הוא בידם, חדא דלא חשיב בהדי אלו מגלחין מי שגילח ערב הרגל. הרי שהעמיד הקושיא על דברי המשנה. אמנם האגרות משה דן בזה וכותב שמלשון הטור משמע שלא הקשה ממה שלא חשיב במתניתין אלא ממה שלא אמרה הגמרא דין זה כדרך שאמרה לגבי כיבוס שמותר לכבס באין לו אלא חלוק אחד.

ביאור האגרו"מ בראיית הטור באופן שאין ראייתו שייכת בנידון דידן

ודחה האגרו"מ הראיה מהשמטת המשנה, שכן מפורש בריטב"א (יז.) שהמנין במשנה לאו דוקא, וכן הוכיחו התוספות (יז: ד"ה ותנא) שבע"כ יש לומר תנא ושייר, כי אם לא כן מה הסתפק רבי זירא באבדה לו אבידה בערב המועד - הרי לא נשנה אופן זה במשנה וע"כ שאסור לגלח. ומה שלא הביאה הגמרא דין זה גם כן אין להוכיח כדעת הטור, שכן אפשר לומר שדין זה פשוט מסברא, כיון שאין כאן טעם לאסור, ומה שהוצרכה הגמרא לומר את הדין לענין כיבוס, כבר ביאר הריטב"א שהוא מכח לשון המשנה בסיפא, הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין, שמלשון זה משמע שאין עוד אופן שבו מותר לכבס - ולכן הוצרכה הגמרא לחדש שאם אין לו אלא חלוק אחד מותר.

ומכח זה מבאר האגרו"מ באופן אחר את ראיית הטור, שלדעת הטור ההיתר לכבס במועד כשיש לו חלוק אחד הוא רק באופן שכבר כיבס קודם הרגל [ודלא כדעת התוספות שרצו לומר שאף בפשע ולא כיבס קודם הרגל מותר לכבסו ברגל]. וממילא הוכיח הטור מכך שהביאה הגמרא דין זה שכיבס קודם המועד, שמותר לו לשוב ולכבס במועד רק באופן שאין לו אלא לחלוק אחד. והיה לגמרא להביא את אותו הדין לענין גילוח, שאם גילח קודם המועד מותר לגלח גם במועד, ומזה היה לגמרא להביא ראיה לדין כיבוס.

ולפי זה כתב האגרו"מ שכל ראיית הטור אינה שייכת אלא באופן שכל בני המדינה אין דרכם לגלח שוב אחר כמה ימים מזמן גילוחם הראשון. אבל בנידון דידן שמנהג כל בני המדינה להסתפר בסמוך, כל יום או כל יומיים שלשה, אפשר לומר שמותר לגלח, ואעפ"כ לא הביאה הגמרא דין זה - כי אין להוכיח מדין זה לדין כיבוס, מאחר ולגבי כיבוס ודאי כל בני המדינה יש להם כמה חלוקים, ואינו דומה לדין הגילוח המדובר. ואילו להשמיע את עיקר הדין שאם ימצא מקום כזה שכולם מגלחים בו דבר יום ביומו יהיה מותר לגלח בו, לא הוצרכה הגמרא - כיון שדבר זה פשוט והסברא מכריחה אותו.

נידון ה'והשיב משה' להתיר תספורת בזמן הזה מחמת ניוול במועד

בנידון זה עמד גם בשו"ת והשיב משה (או"ח סימן לב) אלא שהוא נוגע בו מטעם אחר: נשאלתי לחוות דעתי אם יש צד היתר לגלח הזקן בחול המועד בזמן הזה. שאלו הנוהגים לגלח זקנם, מגלחים כמעט יום יום או יום אחר יום, ואם לא יגלחו כמנהגם יהיו נראים כאבלים ומנוולים ומתביישים לצאת בין אנשים. ומצינו טעם איסור התגלחת בחול המועד הוא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ובזמן הזה בטל טעם זה. ואדרבה, אם לא יגלחו בחול המועד יהיו ברוב ימי הרגל מנוולים. או דילמא, כיון שאסרו חז"ל התגלחת בחול המועד, אסור גם בזמן הזה שנשתנו העניינים.

את ראיית הראשונים לאסור מכח מה שלא נשנה דין זה במשנה, אשר טענה זו נכונה גם ביחס להיתר הגילוח משום שנראים כמנוולים, יישב ה'והשיב משה', שאכן בזמן המשנה לא היה היתר זה קיים, כי מאחר שגילח קודם המועד, אם כן כבר לא היה מנוול במועד, ולא היה כל טעם להתיר לו להסתפר. אבל בזמן הזה שבזקן אפילו אחר יום או יומיים כבר נחשב הדבר לניוול, אם כן יש להתיר הן לפי דעת רבינו תם מטעם שכבר גילח קודם לכן, והן מצד הסברא שהרי הוא מנוול עתה. ובפרט לכבוד יום טוב האחרון של חג או לכבוד שבת.

גם סברת הטור לאסור כיון שאינו ניכר שגילח קודם המועד ומי ידע, כתב הוהשיב משה כדרך שכתב האגרו"מ, שבזמן הזה אין לחוש לכך כיון שהכל יודעים שגילח ערב הרגל, שהרי אף בחול רגילים להתגלח יום יום וכל שכן בערב הרגל. ובפרט, שדוקא בזמנם שלא היו רגילים להתגלח כל כך בקירוב, נמצא שכשמתגלח בחול המועד זה עצמו מעורר החשד שכנראה לא התגלח בערב המועד ולכן חששו, משא"כ בימינו אין מתעורר חשד זה כשיראוהו מתגלח במועד דבר יום ביומו.

סברת החתם סופר שלא התירו גילוח משום ניוול ביו"ט אחרון שהמצוה אינה ניבול

אמנם מה שכתב בתוך דבריו שלא התירו גילוח ליום טוב האחרון או לשבת, כיון שבזמנם לא היה בכך ניוול, ואילו בזמנינו שיש בכך ניוול נראה להתיר. ראוי לציין למה שכתב החתם סופר טעם אחר לכך שלא התירו גילוח ליו"ט אחרון ולשבת: לפענ"ד לא התירו אלא כעין אנשי משמר שהניוול מטעם אחר, על כן שמחת יום טוב או כבוד שבת דוחה אותו. אבל הכא שאיסור גילוח משום כבוד יום טוב הוא אם כן היינו כבודו שנכנס ליום טוב אחרון בלי גילוח, והמצוה אינה ניוול ליום טוב. ולכאורה סברא זו יש בה כדי לדחות גם את עיקר נידונו של ה'והשיב משה' שרצה להתיר גילוח בזמן הזה כיון שהוא ניוול כשאינו מגלח דבר יום ביומו.

היתרו הנודע של הנודב"י להתיר גילוח ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל

וראוי לציין כי בדברינו עד כה לא נכנסו לעובי הקורה, היתרו הידוע של הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן יג ומהדו"ת או"ח סימן צט) למי שמקורב לשלטון וצריך להתראות בפני השרים, באופן שגילח גם קודם המועד ועל ידי פועל עני שאין לו מה יאכל, ושורש היתרו נסמך על סברת רבינו תם, ורצה לומר שאף שאר הראשונים מודים לו באופנים מסויימים, ונציין רק ליישובו של הנודב"י על עיקר טענת המפרשים מדוע לא נזכר היתר זה במשנה.

דהנה יש לדון בטעם שאסרו תספורת בחול המועד אם לא גילח מערב המועד, אם טעם האיסור הוא רק משום שלא יכנס כשהוא מנוול, או שעיקר האיסור הוא משום מלאכה במועד, אלא שדבר זה היה ראוי להתירו משום כבוד הרגל, ואעפ"כ אסרוהו חכמים כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ואם ננקוט כמו הצד הראשון, אם כן שפיר הקשו המפרשים שאם צודק ר"ת בדבריו ובגילח קודם המועד מותר לגלח במועד כיון שאין את החשש שיכנס כשהוא מנוול, מדוע לא כתבה המשנה היתר זה. אמנם אם אמת כהצד השני, נמצא שהגילוח אסור בלא"ה מחמת מלאכה, ולכן אף אם גילח קודם המועד ואין את הסברא שלא יכנס כשהוא מנוול, עדיין יש לאסור כיון ששיערו חכמים שאין נחוץ כל כך להתיר איסור מלאכה כשכבר אינו מנוול. ואמנם אם כל האיסור משום מלאכה, אז יש להתיר עשייתה על ידי פועל עני שאין לו מה יאכל, ומכל מקום לא פרטה המשנה היתר זה, כיון שהמשנה לא שנתה אלא מה שמותר לחלוטין על ידי כל פועל. והוסיף הנודב"י שאפשר שאף שאר הפוסקים יודו לו באופן זה, ומה שתמהו עליו היה מפני שלא עלה על דעתם לפרש דבריו כן, ופירשו דבריו שמתיר בכל ענין ולכן נחלקו עליו. ואמנם רבים רבים חלקו על הנודב"י בתוקף, וודאי שאין לסמוך על הדברים הלכה למעשה, ואכמ"ל.