אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/יא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
< אוצר:מיזמים‏ | חדש על ה(מ)דף
גרסה מ־01:38, 19 בינואר 2022 מאת Sije (שיחה | תרומות) (←‏נשתנו הטבעים: כנדצ''ל)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון כא שבט תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף יא[עריכה]

נשתנו הטבעים[עריכה]

שתיית מים אחרי אכילת דג

בגמרא במועד קטן (יא.) מובאת עדותו של רב בשם אדא ציידא: כוורא [- דג] סמוך למיסרחיה - מעלי. ופירש רש"י: כלומר, יפה הוא לאחר זמן שניצוד יותר מההיא שעתא דניצוד. ולשון 'כלומר' שהזכיר רש"י נראה ביאורו, שהוקשה לרש"י וכי דג סמוך לסירחונו טוב הוא לאכילה, ועל כן פירש רש"י שאין הכוונה סמוך לסירחון ממש אלא שיותר יפה הוא לאחר זמן מזמן צידתו.

אמנם התוספות (ד"ה כוורא) תמהו: ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון. ונראה שהם פירשו כוונת הגמרא כפשוטה, שהזמן הטוב ביותר לאכילת הדג הוא בסמוך לסירחונו, ולכן תמהו. ואכן כך כתב השיטה מקובצת: סמוך למסרחיה, כלומר, מעט קודם שיסריח אז הוא טוב לאכול וברי לגוף.

ועוד הוסיפו התוספות: וגם 'משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי'. וכוונתם למה שמובא בגמרא עוד שהעיד רב בשם אדא ציידא, שאחר אכילת הדג ראוי לשתות מים. ועל כך העירו התוספות שבזמן הזה אף פעולה זו נתפסת כסכנה. וכ"כ בפסקי תוספות: לשתות מים באכילת דגים, נמנעין, מפני אנינות הלב. וכ"כ רעק"א בהגהות השו"ע (סימן קטז): אין לשתות מים אחר דגים, דהוי סכנה (תוספות סוף פ"ק דמועד קטן).

וביישוב הסתירה בין הנוהג בזמן הזה ובין המבואר בגמרא שדברים אלו מעולים, כתבו התוספות: ושמא נשתנו, כמו הרפואות שבתלמוד שאינן טובות בזמן הזה. דהיינו, שנשתנו הטבעים ודבר שהיה מועיל באותם הימים, אינו מועיל ואף מזיק בזמנינו אנו.


חרם הקדמונים שלא לסמוך על רפואות התלמוד

בים של שלמה (חולין ח יב) הביא שיש חרם הקדמונים שלא לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים באופן שלא יועילו הרפואות, ויתלו הדבר בחכמים, ולא יידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים - ואם הראשונים כענקים אנו כיתושין. וכך מבואר גם ברבינו חננאל (מו"ק יא.) שכתב: וכשתאכלהו [- לדג], שתה אחריו המים - כי באותה העת ובאותו מקום היו אומרים להם הרופאים כשתאכל דגים שתה אחריו המים.

וכן ציין רעק"א בגליון השו"ע (יו"ד סימן שלו ס"א) למה שנמצא בליקוטי מהרי"ל (בסוף הספר): אמר לנו מהרי"ל, כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם, משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם, וכי לא יעלה בידם - ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. ובשו"ת בשמים ראש (סימן רנט) כתב: לא אבו רבותי להניח לבני אדם לסמוך בענייני החולאים והרפואות הנמצאים בתלמוד, כי אמרו שהדורות נשתנו.

והנה הרמב"ם (דעות פ"ד הי"ח) כתב כמה כללים בענייני הקזה. ובהגהות הנדפסות בדפוס קושטא העירו על דברי הרמב"ם שהם סותרים למבואר בסוגיית הגמרא בשבת (קכט.-:). וכתב על כך הכסף משנה: ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו, שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי התלמוד, משונה משאר ארצות, כדאשכחן שאמרו בסוף פרק קמא דמועד קטן שרפואת הדג לשתות עליו מים, ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים. וציין על כך רעק"א שהוא כמו שכתבו התוספות. ואמנם יש להעיר כי לכאורה הכסף משנה כוונתו לחלק בין המקומות, ואילו התוספות חילקו בין הזמנים, אך כבר נמצא הן בדברי רבינו חננאל והן בדברי המהרש"ל, שאכן יש שינויים בעניינים אלו בין המקומות ובין הזמנים.


חילוק השדי חמד בין דעת התוספות שאין הרפואות מועילות לדעת היש"ש שאסור לעשותם

והשדי חמד (מערכת הרי"ש כלל נד) עמד על כך שישנו חילוק בין דברי התוספות והכסף משנה ובין דברי היש"ש, שהרי התוספות רק כתבו שבזמן הזה תופסים כן לסכנה, אך לא כתבו שיהיה אסור לנהוג כרפואות המבוארות בש"ס. וכ"כ החיד"א בפירושו ברית עולם על ספר חסידים (סימן תעז): שינוי המקומות ושינוי הזמנים גורם לכמה דברים, כגון הרפואות שבש"ס, שעתה אינן מועילות. ולא משמע מדבריו שיהיה איסור בדבר אלא רק שאין להקפיד עליהם כיון שאינן מועילות. ואילו הים של שלמה הוסיף יותר מכך שיש חרם קדמונים שלא לנהוג ברפואות אלו כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים.

ובשו"ת חות יאיר (סימן רלד) כתב כמה טעמים שאין להשתמש מחמתם ברפואות שהזכירו רז"ל: א' מצד העדר ידיעת פירוש המילות, דהיינו שמות העשבים. ב' מצד העדר ידיעת כמותן ותשמישן. ג' מצד שנשתנו הדורות והטבעיים. ובתשובות הגאונים (הרכבי, סימן שצד) מובא, שאין לסמוך על אותן רפואות שאין אנו יודעין היאך רפואה בהן. אמנם לכאורה אין הכוונה לסברת התוספות שנשתנו הטבעיים אלא לסברת החות יאיר הנ"ל על העדר כמותן ותשמישן.

בנותן טעם לציין לדברי הלב האריה (פרק ז) על ההתנהגות הראויה בדבר רפואות המועילות לזיכרון [אם כי שם אינו מתייחס לרפואות חז"ל, אך סברתו דומה לסברת החות יאיר הנזכרת]: בכל כוחי אבקש לנוס מלעשותן, כי לדעתי שגגותיהם רבים על תועלתם בחכמה... ורבים ראינו ומהם הכרתי אני היום הזה, אשר למען הרבות משיחות ואכילת מיני בלאדו"ר, יצאו מדעתם ונשתטו או נחלו ונהיו ומתו בקוצר ימים, ונשכח זכרם וכל טובם. וזה - כי אי אפשר על הרוב, לכוון המשיחה או המרקחת כפי מזג מוח האיש ההוא בחום וקור ולחות ויובש, ואם יקרה שייבש את מוחו ביותר או ירבה לו לחות - תיטרף דעתו או יחליאהו, כי לא כל הדעות שוות.

והנה התוספות לא אמרו דברם אלא לצד השלילה, דהיינו שאף דברים המובאים בחז"ל כמילי מעלייתא נהגו כיום ליזהר מהם, כיון שנשתנו הטבעים. ואמנם מצאנו גם לאידך גיסא בדברי המגן אברהם, שאף דברים שאמרו חז"ל עליהם שהם דברי סכנה, בימינו אפשר שאין בהם סכנה כל כך. דהנה בשולחן ערוך (או"ח סימן קעג ס"ב) פסק: בין בשר לדגים חובה ליטול [- ידיים], משום דקשה לדבר אחר [- צרעת], וחמירא סכנתא מאיסורא. ובמגן אברהם (סק"א) כתב: ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך, דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק - דנשתו הטבעות, וגם הכל לפי טבע הארצות.


ביאור השם אריה בהשמטת הפוסקים לכמה דברים האסורים משום סכנה

ובשו"ע (סימן קטז) הביא כמה דברים האסורים משום סכנה, וברמ"א (ס"ה) הוסיף שכן יש להיזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא. ובשו"ת שם אריה (יו"ד סימן כז) תמה על הרמב"ם, הטור והשו"ע שלא כתבו אלא כמה דברים שאסרו חכמים משום סכנה והשמיטו הרבה דברים שנזכרו בש"ס שאסורים משום סכנה.

וביאר דעתם על פי דברי היש"ש שיש חרם קדמונים שלא לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים כשלא יועילו הרפואות מחמת שינוי המקומות והזמנים. ומשום הכי לא כתבו הרמב"ם, הטור והשו"ע את כל אלו הדברים המוזכרים בש"ס כדברי סכנה, כיון שבימינו אין בדברים אלו משום סכנה.

ובשדי חמד (שם) הביא מה שתמה בפניו רב מובהק מידידי נפשו, לפי מה שכתבו המהרי"ל והיש"ש שאסור לנהוג ברפואות שבזמן חז"ל כיון שיש לחוש שיבואו ללעוג וללגלג על דברי חז"ל, כיצד כתב השו"ע (או"ח סימן ד ס"כ): הרוחץ פניו ולא נגבם יפה פניו מתבקעות או עולה בהן שחין. ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא. הלא רפואה זו מקורה בש"ס (שבת קלג:).

ויישב לו השדי חמד בקל, שכיון שכל החרם היה משום לעז על חז"ל אם לא תועיל הרפואה, אם כן כאן שלא נתנו שיעור לדבריהם ורק אמרו שרפואתו לרחוץ "הרבה" במי סילקא, הרי לעולם יתלה ויאמר שלא רחץ הרבה ולכן לא הועילה רפואתו - ולא יתלה חסרון הרפואה בדברי חז"ל. ולכן לא נמנעו הפוסקים מלכתוב רפואה זו, אולי תועיל לו בעזר הרופא לכל תחלואי עמו ישראל ברחמים.


חילוק הפוסקים בין אכילת טריפה לרוצח טריפה באופן שנשתנו הטבעיים

והנה ענין זה שנשתנו הטבעיים דנו בו גם ביחס לענייני טריפות, באדם [- לענין חיוב מיתה ברציחת אדם טריפה] ובבהמה [- לענין אכילתה], וכמו שכתב האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עג אות ד) שהרי כל ענייני מחלות ורפואתן, אינם דברים קבועים בכל ימות העולם, דהרבה דברים טבעיים נתחלפו, כמפורש בתוספות מועד קטן, וכמו כן שייך שישתנו גם במחלות ורפואות. ואם כן טריפה שעיקר הכלל בזה הוא אם במכה כזו ראויה הבהמה לחיות או לא, לכאורה היה אמור להשתנות לפי הזמנים.

אמנם מבואר בגמרא בחולין (מג.) שישנם שמונה מיני טריפות שנאמרו למשה מסיני, ולכאורה תמוה מה שייך הלכה למשה מסיני על דבר זה, הרי לעולם יש לדון אם במכה כזו ראויה הבהמה לחיות או לא - ומוכח מדברי הגמרא שלענין טריפות בבהמה לאכילתם, לא סמכה תורה על דעת החכמים שיאמרו איזה דברים עשוים שלא תוכל הבהמה לחיות, אלא ההלכה למשה מסיני מורה בזה שהכלל המבואר במשנה ש'כל שאין כמוה חיה - טריפה', נקבע לפי זמן מתן תורה וזמן המשנה והגמרא שהיו הטריפות בו שוות לזמן מתן תורה.

וכך מבואר ברמב"ם (שחיטה פ"י הי"ב): ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. ועוד כתב (הי"ג): וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה, אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן - אין לך אלא מה שמנו חכמים. ודקדק האגרו"מ מלשונו שאף שהאמת שבזמן ההוא כפי שידוע מדרכי הרפואה מכל מקום לא נשתנה הדין, כיון שבשביל זה באה ההלכה למשה מסיני להורות לנו שאין הדבר תלוי בכל זמן וזמן לפי מה שהוא.

אלא שכל זה רק בדיני טריפות, אך לענין חיוב רוצח ברציחת אדם טריפה, בזה תלוי הדבר במציאות - שאם לפי המציאות כדרכי הרפואה בזמנינו יאמרו שהיה הנרצח בחשיבות כשר, שהיה יכול לחיות במחלתו כל ימיו - חייב הרוצח מיתה. ואם בדרכי הרפואה יאמרו הרופאים שלא היה יכול לחיות במחלתו - הרי הוא בדין טריפה שההורגו פטור ממיתת בית דין. וכן מבואר ברמב"ם (רוצח פ"ב ה"ה): ההורג את הטריפה... הרי זה פטור, עד שיוודע בודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה. הרי להדיא שטריפה לענין זה תלוי במה שיאמרו הרופאים בזמן הזה. וכ"כ במנחת חינוך (מצוה לד) ובאחיעזר (ח"א סימן יב אות ה) שטריפה שבכלל הטריפות שנאמרו מסיני, שהרופאים אומרים עליה שיש לה רפואה, הרי היא אסורה באכילה, אך הרוצח אדם שהוא טריפה כזו נהרג עליו.

וכ"כ החזון איש (יו"ד סימן סה סק"ג) שאף אם כיום נשתנו הטבעים והרפואות, מכל מקום דין טריפה לאכילה תלי כפי מה שקבעו חכמים בימיהם בב' אלפים תורה, ואין לנו תורה חדשה אחריהם. וקביעת הטריפות היא כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא. ואותן המחלות והמכות הממיתות בזמן ההוא, שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן - המה הטריפות שאסרה התורה בין בזמן הזה ובין בזמן של דורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם.


דברי הריב"ש שאין לנו לדון בדיני תורתנו על פי חכמי הטבע והרפואה

אמנם הריב"ש בתשובה (סימן תמז) כתב בענין זה בנוסח אחר: בדבר השאלה, ידעת האדון נ"ר שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים חלילה, כי כן הניחו הם במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטריפות על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תיטול מן הקצבים, כי באמת יהפכו רובם ממוות לחיים ומחיים למוות, ויחליפו חי במת. כי אין ספק בנטלה הכבד ונשאר בה כזית שאנחנו מכשירים, הם יאמרו שימות לשעתו וכו'.

הריב"ש מוסיף שאף הרמב"ם (שחיטה פ"ח הי"ד) כששינה איזה ביאור ב'צומת הגידין', לא הודו לו חכמים [יעו"ש בהשגות הראב"ד. והרשב"א (ח"א סימן קס) כתב שהרמב"ם חזר בו, ובכס"מ כתב שט"ס נפלה בספרי הרמב"ם], וזאת אע"פ שהרמב"ם היה חכם בחכמת הרפואה והטבע ובקי בניתוח - כי לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך אפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קבלו האמת ופירושו המצוה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. לא נאמין אל חכמי היוונים והישמעאלים שלא דיברו רק מסברתם, ועל פי איזה נסיון, מבלי שישגיחו על כמה ספיקות שיפלו בנסיון הזה.

ומדברי הריב"ש משמע שאין טעם הדבר מכח ההלכה למשה מסיני שקבעה שקביעת הטריפות תהיה לפי זמן מתן תורה וזמן חז"ל ולא תשתנה לפי שינוי הטבעים, אלא שאכן אף בזמן הזה קביעת הטריפות היא כדברי חז"ל ומה שלא יסכימו על כך חכמי הרפואה - אין לנו להאמין למופתיהם הכוזבים, ויל"ע לדבריו מה יהיה הדין ברוצח.