אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סב

יום שלישי י אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סב

'בין אדם לחבירו' - מציאות או עונש

מותו של רב נחומי על צער אשתו

מעשה מובא בגמרא במסכת כתובות (סב:) רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד משכתיה שמעתא. הוה מסכיא דביתהו, השתא אתי השתא אתי. לא אתא, חלש דעתה, אחית דמעתא מעינה. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה.

ובלשון הקודש: רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא, והיה רגיל לבוא לביתו בכל ערב יום כיפור. ערב יום כיפור אחד נמשך בלימודו. והיתה אשתו מצפה ואומרת, עתה בא, עתה בא. לא בא, חלשה דעתה וירדה דמעה מעינה. באותה שעה ישב רב נחומי ע"ג הגג, נפחת הגג מתחתיו, נפל ומת.

יסוד הגר"ח שמואלביץ שהעונש על בין אדם לחבירו אינו עשיית דין אלא אש

על מעשה זה תמה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר מאמר עד), הלא על ידי מותו של רב נחומי ודאי הצטערה אשתו צער גדול יותר ממה שהצטערה על איחורו, ואם על איחור קל הזילה דמעה, כמה דמעות הזילה על שאיבדה את אישה לגמרי. ומדוע אם כן נענש רב נחומי על שציער בבלי דעת את אשתו, בעונש שגרם לה צער נורא יותר.

אין זאת אלא, מייסד הגר"ח שמואלביץ, שהעונש על חטא שבין אדם לחבירו אינו גדר של 'עשיית דין' לנפגע, אלא הפגיעה שבין אדם לחבירו הרי היא אש אוכלת - וכל השולח יד נכווה באש, ואין זה בתורת עונש כלל אלא רק כטבע ומציאות. ולכן כיון שפגע רב נחומי באשתו שהמתינה לו עד שהזילה דמעה, פגעה בו מידת הדין ומת, ללא קשר לתועלת העונש ביחס לאשתו המצטערת.

עונשו של רב כהנא על ששפתו היתה נראית לרבי יוחנן כלועגת

ומוסיף הגר"ח ומביא ראיה ליסוד זה, מהמעשה המובא בגמרא במסכת בבא קמא (קיז.), שרב כהנא הרג פעם מישהו שהחציף פנים בפני רב, ונאלץ לברוח לארץ ישראל, כשהוא מתחייב לרב שלא יקשה לרבי יוחנן כל קושיה במשך שבע שנים. כשהגיע לארץ ישראל וראה ר"ל כי רב כוחו בתורה, אמר לרב כי 'ארי עלה מבבל'. למחרת הושיב רבי יוחנן את רב כהנא בשורה שלפניו, ולכשלא הקשה לו דבר הורידו שורה אחר שורה עד שהושיבו בשורה האחרונה, ואמר רבי יוחנן לר"ל 'ארי' שאמרת, נעשה 'שועל'.

כשראה רב כהנא שהניחוהו לסוף שבע שורות, אמר יהי רצון שאלו שבע השורות יהיו חילוף שבע השנים שאמר לי רב, ומיד קם על עומדו וביקש מרבי יוחנן שישוב על דבריו, כשכל דבר שרבי יוחנן אומר מקשה לו רב כהנא, עד שהושיבוהו שוב בשורה שלפני רבי יוחנן. לכשהמשיך רב כהנא והקשה לרבי יוחנן, הסירו את הכרים מתחת רבי יוחנן עד שישב על הקרקע. ביקש רבי יוחנן שירימו את גבות עיניו שהיו גדולים מחמת זקנותו וכיסו את עיניו, כדי שיוכל לראות את רב כהנא. ראה רבי יוחנן את שפתיו של רב כהנא כשהן שסועות, סבור היה שרב כהנא מחייך ולועג לו, חלש דעתיה ונח נפשיה דרב כהנא.

ומה מבהיל הדבר, אומר הגר"ח שמואלביץ, הלא רב כהנא לא עשה מאומה, ומה פשעו ומה חטאתו בכך ששפתו שסועה היתה, ונדמית לרבי יוחנן כלועגת ומחייכת עד שחלשה דעתו. העל כך מגיע עונש לרב כהנא?! אלא, פשיטא שחף הוא מכל פשע, אך כיון שסוף סוף נגרמה על ידו חלישות הדעת לרבי יוחנן, ממילא נכווה רב כהנא.

מרדכי קרע בגדיו כעונש על שאביו בנימין גרם לשבטים לקרוע

יתירה מזאת אמרו חז"ל במדרש (ילקוט וישב רמז קמג) בנימין גרם לשבטים לקרוע. היכן נפרע לו? בשושן הבירה "ויקרע מרדכי את בגדיו" (אסתר ד א). גם כאן לפי פשוטו לא היה אשם בנימין כלל במה שנמצא הגביע בידו, כי הלא הניחו אצלו את הגביע שלא מדעתו. אלא שאעפ"כ כיון שעל ידו נגרם הצער לאחיו עד שקרעו את בגדיהם, נפרעו ממנו בשושן הבירה, כשמרדכי שהיה מיוצאי חלציו קרע את בגדיו.

פנינה נענשה באיבוד בניה אף שמסרה נפש למען אחותה שתתפלל על עקרותה

עפ"י יסוד זה מבאר הגרח"ש גם את דברי חז"ל (ב"ב טז.) אמר רבי לוי, שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. הרי שפנינה היתה צדקת גמורה, ולא עשתה כל מעשיה "וכעסתה צרתה גם כעס" אלא "בעבור הרעימה" [- שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל. רש"י] ובודאי לרוב צדקותה, היה קשה לה מאד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה. והיה זה בבחינת מסירות נפש ממש מצד פנינה.

ואעפ"כ נענשה באופן חמור ביותר, ככתוב (שמואל א' ב ה) "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", ודרשו חז"ל (הובא ברש"י שם) ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים רבת בנים אומללה. חנה ילדה שבעה... וכשחנה יולדת אחד פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה... כשילדה חנה ארבעה קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה, ע"כ. הרי שנענשה עד שכמעט ומתו כל ילדיה, וכל זה היה על מה שעשתה לשם שמים ומתוך כוונה להטיב, ואף אם טעתה בשיקול הדעת היתכן שתענש בצורה חמורה כל כך.

אמנם כן הדין נותן, כי הפוגע בחבירו - תהיה כוונתו אשר תהיה - הרי הוא כמכניס ידו לתוך תנור אש, שאין הכוונה הטובה יכולה לשנות בזה מאומה. העונש על עבירה שבין אדם לחבירו הוא מציאות טבעית - כשם שהאש שורפת בדרך הטבע.

עונשו של יעקב על שמנע את דינה מעשו ושמא תחזירנו למוטב

עוד נאמר (בראשית לב כג) "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק". ורש"י הביא את דרשת חז"ל: ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם.

וכבר תמהו רבים, היתכן, שהיה על יעקב לתת את דינה בפני אחיו עשו, שמא תחזירנו למוטב. אמנם לפי יסוד הגר"ח שמואלביץ יש לבאר, כי אכן ודאי שלפי חשבון לא היה ליעקב למסור את דינה בפני עשו, אך מכל מקום כיון שמצד בין אדם לחבירו היתה כאן איזה תביעה על שבמעשהו מנע את האפשרות שיחזור עשו בתשובה על ידי דינה, ממילא נענש יעקב - כי בין אדם לחבירו הרי זה אש, והשולח יד לאש - ואפילו חשבונותיו צודקים - נכווה.

ביאור ההגיון לב על מה שהוצרכו בני קרח להיות במקום שנתבצר להם בגיהנום

בספר הגיון לב (במדבר כו יא) על הפסוק "ובני קרח לא מתו", ביאר מה שהביא רש"י מחז"ל שנתבצר להם מקום בגיהינום. ולכאורה צ"ב כיון שהרהרו בתשובה וניצלו מעונש קרח ועדתו, מדוע הוצרכו כלל לשבת בגיהנום.

אמנם לפי המבואר בדברי הגר"ח שמואלביץ אתי שפיר, כי כיון שהיה להם חלק במחלוקת, ופגעו בבין אדם לחבירו במשה ואהרן, הרי אף שהרהרו בתשובה עד שנמחל להם חלק העוון ולא הוצרכו לקבל עונש על כך - אך סוף סוף הפוגע בחברו נכווה מיד כמציאות של אש, ולא בתורת עונש, ולכן הוצרכו להיות בגיהנום שבכך התקיימה המציאות שפגיעה גוררת בעקבותיה ישיבה בגיהנום.

על דרך זו ביאר רבי אליעזר צבי סילבר שליט"א ראש ישיבת דרך חכמה (מוסף שבת קודש בחוקותי תשס"ח) את הטעם שנענשו תלמידי רבי עקיבא עד כדי כך שמתו בפרק אחד כ"ד אלף תלמידים. כי מאחר ועוונם היה בעניינים שבין אדם לחבירו, הלא אש אכלה הוא - ומיד נענשו.

חשש זקני בית דין שיענשו על חשדם בכהן גדול אף שנצטוו על כך מפי בית דין

ובמשנה ביומא (יח:) שנינו את סדר הכנת הכהן הגדול לעבודתו ביום הכיפורים לפני ולפנים: מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והעלוהו לעליית בית אבטינס, והשביעוהו ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. ומסיימת המשנה: הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין.

והגמרא (שם יט:) מבארת: 'הוא פורש ובוכה' - שחשדוהו בצדוקי. 'והם פורשים ובוכין' - דאמר רבי יהושע בן לוי, כל החושד בכשרים לוקה בגופו. וכל כך למה? שלא יתקן בחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין, ע"כ לשון הגמרא.

ובספר צרופה אמרתך (לרבי יצחק פנחס גולדווסר שליט"א, משגיח בישיבת אור ישראל, ויקרא טז יג) תמה, מה שייך להחשיב את זקני הכהונה כ'חושד בכשרים', הלא נצטוו הם על ידי הבית דין לחשוב כן, וכמו שאומרים 'אנו שלוחי בית דין'. ולומר שהבית דין השולחים הם החשודים בכשרים, אי אפשר, כי אם כן מדוע בכו הכהנים.

אלא מוכיח מכאן הגרי"פ גולדווסר, את יסודו של הגר"ח שמואלביץ, שעבירה שבין אדם לחבירו כמוה כאש, ולכן אע"פ שזקני הכהונה נצטוו לחשוד בכהן גדול, עלולים הם ללקות בגופם, לא כעונש אלא כמציאות טבעית של 'סיבה ומסובב'.

דחיית הגרי"פ גולדווסר לראיות הגר"ח שמואלביץ

אמנם, כתלמיד הדן לפני רבו, כותב הגרי"פ גולדווסר, רוצה אני לערער על קביעת מרן הגר"ח זצ"ל. ואף כי איתבדרו דבריו בעלמא, וערבו בפי כל משפיע המוכיח בשער בענייני בין אדם לחברו, לקושטא דמילתא - הדברים מחודשים מאד ובלתי מסתברים.

על ראיית הגר"ח מפנינה שלשם שמים נתכוונה ואעפ"כ נענשה, משיב הגריפ"ג, כי יש מקום להתווכח ולפרש את דברי הגמרא שמה שמבואר שפנינה לשם שמים נתכוונה, היינו שהיא חשבה שכוונתה לשם שמים, אך באמת היה כאן קלקול של מידות, ולו התעמקה יותר בשורש מעשיה היתה מבחינה בנגיעות שיש לה להצר לצרתה. וכיון שבתוככי תוכה לא היה זה 'לשם שמים' לכך נענשה.

על ראיית הגר"ח מהמעשה ברב רחומי, תמה הגרי"פ, אמת שממעשה זה מוכח שהעונש על בין אדם לחבירו אינו בגדר של 'עשיית דין לנפגע' אך עדיין אין ראיה מכאן שהעונש הוא מציאות ולא בגדר עונש בעלמא. וכשם שכשאדם מחלל שבת, ונענש על כך, אף אשתו סובלת מדבר זה, ועל כך אנו אומרים 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו' וודאי שאף היא ראויה היתה לקבל צער זה, כך גם כשעוונו הוא פגיעה באשתו אפשר ונענש אף שעי"ז תצטער היא ביותר, כי צער זה מגיע לה מטעם כלשהו, ואעפ"כ הוא נענש על שציערה.

אפשר שרב כהנא נענש על דבר אחר ורק נתגלגל הדבר שהענישו רבי יוחנן

ועל מה שהביא הגרח"ש ראיה מהמעשה ברבי יוחנן ורב כהנא, מעיר הגריפ"ג, שהרי לכאורה אם ננקוט כדעת הגרח"ש, עלינו להסיק - כפי שמעיר הגרח"ש עצמו - שאפילו גרמא כזו שנתגלגל צער לרבי יוחנן על ידי שטעה לחשוב ששפתו השסועה של רב כהנא צורת חיוך לה, יש בה די כדי שיכווה רב חסדא, ומסקנה זו קשה מאד לקבלה.

ויותר מכך היה נראה לבאר בדברי הגמרא שרב כהנא היה בגדר של 'חייב' המגלגלים חובה על ידו, וכיון שהיה חייב עוד קודם לכן ועל אותו הדבר הוצרך לקבל עונש זה, נתגלגל הדבר שנצטער רבי יוחנן על ידו והענישו. אך אין מכאן ראיה שכל העונש בא על מה שנראה היה לרבי יוחנן כלועג לו.

ועוד כתב לדחות ראיה זו, על פי דברי החזון איש בביאור ענין עין הרע: בסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים... ומ"מ הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאובדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר להאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי שימת עין תמהון על הדבר, ועל ידי זה הוא כלה... ויתכן שככל שהאדם במעלה יתירה, כל סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו פועלת יותר, והיינו דאמר 'יהבו בי רבנן עינייהו', עכ"ד.

ועפ"ז יש לומר שגם כאן נגזר על רב כהנא להסתלק מן העולם, ומכיון שהוטבע בטבעו של עולם שקפידתו של גברא רבה עושה רושם, וסוף סוף הקפיד רבי יוחנן על רב כהנא כי חשבו למלגלג עליו, לכך נח נפשיה דרב כהנא באותה שעה. אך אין מכאן ראיה כללית, שכל מי שנצטער חברו על ידו שלא באשמתו, יכווה באש ה'בין אדם לחברו'.

בדברי המדרש מבואר שבנימין ידע שיוסף טמן את הגביע באמתחתו

אמנם על ראיית הגרח"ש מדברי החז"ל בילקוט על פרעון מעשהו של בנימין שגרם לשבטים לקרוע, כותב הגריפ"ג: על ראיה זו איני מוצא לפי שעה תשובה. ואעפ"כ הלב ממאן במסקנה שהעלה הגר"ח זצ"ל.

ובספרו של הגריפ"ג על הש"ס, תפוחי זהב (יומא יח:) הוסיף בסוגריים: בשולי גליון ספרי צרופה אמרתך רשומה הערה בזה הלשון: אמרו לי, שבספרו של המהרי"ל דיסקין זצוק"ל מובא מדרש שבנימין ידע שיוסף טמן את הגביע באמתחתו. ולפי זה אין שום ראיה ליסודו המחודש של מרן הגר"ח. אבל גם אם אין כזה מדרש, עלינו להבין שאולי חסרות לנו ידיעות שאילו ידענו אותן לא היינו מחדשים חידושים גדולים שאינם מסתברים, עכ"ד.

ובביאור בכייתם של זקני הכהונה, על חשדם בכשרות, אף שנצטוו על כך בידי בית דין, ביאר הגריפ"ג שיש לומר שהיות וטבעו של האדם למצוא מומים וחסרונות בזולתו, אזי גם כאשר מוכרח האדם לחשוד בזולתו מחמת ציווי בית דין, מצטרף לזה גם הרצון הכללי של האדם לחשוד בחברו, והרי כאן אונס ורצון משמשים בערבוביא, ובכייתם היתה על תוספת רצון זו שעליה היו עלולים להיתבע.