פני יהושע/כתובות/עד/א: הבדלים בין גרסאות בדף

<big>בגמרא</big> '''והא הכא דכטעות אשה א' דמי ופליגי התם נמי בהא קמיפלגי כו' ופירש"י דלא גרסינן בהא קמיפלגי אלא התם היינו טעמא כמבואר בדבריו באריכות.''' ולפ"ז הא דקאמר המקשה נמי ופליגי לאו דוקא. אלא מדרבנן שמעינן נמי לר"א דכולהו סברי דבעל לשם קידושין כמו שפירש"י להדיא. ובזה נ"ל ליישב קושיית התוספות בד"ה והא הכא אמאי לא קשיא ליה דרב אדרב די"ל דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה לאו משום דמסתמא בעל לשם קידושין. אלא אפילו לא בעל קסבר רב בקטנה שלא מיאנה והגדילה אצלו דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ממילא. כדבעי הש"ס למימר ביבמות בפ' ב"ש דף ק"ח דרב איירי בלא בעל. והכי משמע לכאורה לישנא דרב דקאמר קטנה שלא מיאנה והגדילה משמע דעיקר החשש קידושין הוא משום שלא מיאנה. ומש"ה אמרינן התם מאי לאו דלא בעל. משא"כ מפלוגתא דברייתא מייתי הכא שפיר דכיון דר"א נמי מודה א"כ ע"כ לאו מטעמא דגדלי קדושין בהדה הוא דשם ביבמות במשנה קאמר ר"א מלמדין הקטנה שתמאן אע"ג דיש להתרחק מן המיאון משום דמצוה שאני וע"כ משום דא"א בע"א דלית ליה הא דר"ג דמתני' עד שתגדיל ובשלמא אי טעמא דרב אליבא דר"ג בבעל דוקא א"ש דלר"א אסור לבעול כשתגדיל דיש זיקה. משא"כ אי טעמא משום דגדלי קדושין בהדה. א"כ לר"א נמי תמתין עד שתגדיל ופקע זיקה ממילא. אע"כ דר"א לית ליה האי סברא וא"כ ע"כ דר"א ורבנן בבעל איירי ומקשה הכא שפיר כן נ"ל ודו"ק:

<big>מיהו</big> '''לולי פירש"י היה נ"ל לקיים הגירסא שלפנינו דגרסינן שפיר התם נמי בהא קמפלגי כדמשמע נמי מלשון המקשה דקאמר ופליגי.''' ומה שכתב רש"י על זה דר"א במגרש גדולה והחזירה נמי אסר כבר כתב הנימוקי יוסף שם ביבמות דבכולהו טעמיה דר"א משום דגזר משום גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבהך איכא איסורא דאורייתא משום גרושת אחיו דקסבר ר"א דאינו בועל לשם נשואין. ולפ"ז נראה דאי הוי סבר ר"א בקטנה שהגדילה אצלו דודאי בעל לשם נישואין. א"כ בכולהו לא הוי גזר כלל דנראה משום קטנה גרידא שהחזירה בקטנותה ועדיין היא קטנה ליכא למיגזר דכ"ע ידעו שגירושיה גירושין גמורים וחזרתה אינה חזרה גמורה וכה"ג לא שייך למיגזר בגדולה אטו קטנה אע"כ דמשום קטנה שגדלה אצלו גזר ולפ"ז א"ש דפליגי ר"א ורבנן אי בעל לשם קידושין הראשונים או לשם נשואין גמורים וכן מצאתי ג"כ בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות ולפ"ז נמי יש ליישב קושיית התוספות דהכא כדפרישית דלא מקשה מדרב אדרב דאיכא למימר דטעמא דרב משום דגדלי קידושין בהדה ואע"ג דלא בעל כדמשמע לישנא דקטנה שלא מיאנה כדפרישית אבל מברייתא מקשה שפיר דלא משמע ליה דפליגי הנך תנאי גופא בטעמא דגדלי בהדה דא"כ פליגי רב ושמואל בפלוגתא דהנך תנאי גופא ואמאי שני בלישנא למימר קטנה שלא מיאנה וא"כ מקשה שפיר ממ"נ או דהוי כתנאי או דקשה דרב אדרב כן נ"ל ודו"ק:

<big>שם</big> '''א"ל בר בי רב שפיר קאמרת מכדי כל תנאי כו' דתנאי דאפשר לקיים ע"י שליח כו'.''' מה שיש לדקדק בזה מנדרים ושבועות דאע"ג דא"א לקיים ע"י שליח אפ"ה אשכחן דמהני תנאה כתבתי בחידושי לגיטין פרק מי שאחזו דף ע"ה ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שהקשו התוספות כאן מה סברא יש בזה ע"ש ותמצא נחת שמצאתי סיוע לדברי משיטת חידושי הרמב"ן ז"ל פרק יש נוחלין ע"ש:

<big>רש"י</big> '''בד"ה ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע כו' שהיה שלוחו של משה כו' עכ"ל.''' ולכאורה דבריו צריכין תלמוד דהא משה גופא נמי לא התנה ליתן להם משלו כלל וא"כ האיך שייך לומר דיהושע היה שלוחו של משה ואדרבה אסוגייא דשמעתין גופא יש לדקדק היאך ילפינן מתנאי דב"ג וב"ר דבאפשר ע"י שליח תליא מילתא דלכאורה משה ויהושע נמי לאו בתורת שליחות דישראל הוי מצי למיעבד דהא מקשינן בפ' האיש מקדש אהא דבעינן למילף דשלוחו של אדם כמותו מחלוקת א"י דכתיב ונשיא אחד ממטה ותסברא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומטעם זכין לאדם שלא בפניו נמי ליכא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה אלא מסקינן התם דבתורת ב"ד היו הנשיאים עושין שמעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות וכמו שפירשתי שם בחידושי בעזה"י וא"כ הכא דבעיקר תנאי דב"ג וב"ר נמי אפילו את"ל שכל ישראל נתרצו בדבר אפ"ה כיון דכמה קטנים ויונקי שדים היו שם א"כ אין כאן תורת שליחות אלא מטעם מעשה ב"ד יפה והיאך קרו לה הכא תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח ובאמת דקשיא לי נמי היאך נתן להם משה שלא ע"פ הדבור דהא בעיקר חלוקת א"י היו צריכין גורלות ע"פ הדבור ואורים ותומים כמ"ש התוספות שם בפרק האיש מקדש ואפשר לחלק דדוקא בעיקר חלוקת א"י שייך לומר דקטנים היו שם דהא נוטלין בשביל אביהם שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ משא"כ הכא בארץ סיחון עוג דמיד בשעת הכבוש התנה כן ומסתמא לא נתחלק אלא לבני עשרים וכיון שכולם נתרצו בדבר אין כאן חלק קטנים כלל ואפשר עוד לומר דכיבוש סיחון ועוג היה ראוי למשה לבדו שהיה מלך והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל מש"ה לא הוצרך לשאול ע"פ הדבור ובזה נתיישב לשון רש"י בשמעתין ובקידושין דף ס"א יבואר עוד בזה בעזה"י דמסתמא זכות הוא ליתומים ליטול צד הקרוב יותר לא"י של ז' אומות והבאתי ראיה ברורה על זה בפרק האומר:

<big>בגמרא</big> '''התם משום דאיתקשו הוויות להדדי.''' ולכאורה יש להקשות מזה על מה שכתבתי בכמה דוכתי בחידושי לקידושין דהא דקי"ל בכל דוכתי אין היקש למחצה היינו דוקא במה שנמצא בא' מהם מפורש במקרא משא"כ במאי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא לא שייך לומר אין היקש למחצה היכא דבאידך הסברא להיפך והוכחתי זה מכמה סוגיות ומההיא דצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה ולית דאשגח ביה וא"כ סוגיא דהכא תיובתא לדידי דהא האי הקישא דויצאה והיתה לאו להאי דהכא לחוד איצטריך אלא משום דאין היקש למחצה בעינן למילף א"כ היאך ילפינן לה לענין תנאי דא"א לקיים ע"י שליח הא עיקר תנאי לא כתיב בקידושין אלא מסברא ידעינן דמהני תנאי בקדושין כמו בכל התורה כולה וא"כ איכא למימר דבקידושי ביאה כיון דא"א לקיים ע"י שליח הוי כמו בכל התורה דלא מהני תנאי בכה"ג אלא דנראה לי ליישב דהאי הקישא דאיתקוש הוויות להדדי לאו הקישא הוא דהא לא אשכחן דאיתקשו אלא לשון מושאל הוא ועדיף מהקישא דכיון דכולהו קידושין בכלל והיתה נינהו דהיינו לשון הוויה אין לנו לחלק ביניהם כלל לומר דבחד מינייהו יועיל תנאי ולא באידך וילפינן חדא מתרתי דהיינו כסף ושטר וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ודוק ובזה נתיישב לי ג"כ הא דקשיא לי השתא מיהו דאתקוש הוויות להדדי דיש תנאי בקדושי ביאה אע"ג דא"א לקיים ע"י שליח א"כ ניליף מהכא לחליצה ושאר מילי דאף על גב דא"א לקיים המעשה ע"י שליח אפ"ה ליהני בה תנאי ולמאי דפרישית א"ש דשאני הכא בקדושי ביאה כיון שעיקר המעשה שאנו דנין עליו אם יתקיים או לא לא על הביאה אנו דנין אלא על מעשה הקדושין אם יתקיימו או לאו. וא"כ מקרי שפיר תנאי בדבר שאפשר לקיים ע"י שליח דנהי דאינו יכול לקדשה בביאה ע"י שליח מ"מ היה יכול לקדשה בכסף ובשטר ע"י שליח. ושם קדושין חדא נינהו דהא איתקשו להדדי דכולהו מקרי הוויות. משא"כ בחליצה שא"א לקיים כלל ענין חליצה ע"י שליח כן נ"ל נכון ועוד כתבתי בפרק האומר דף ס"א דתנאי דגיטין וקדושין ילפינן מקראי ע"ש:

<small>קונטרס אחרון</small><br>גמרא והא ביאה דאי אפשר לקיימה ע"י שליח וקא הוי תנאה התם משום דאיתקש הוויות להדדי והקשיתי לשאול א"כ נילף מהכא לכל התורה כולה דאע"ג דאי אפשר לקיים ע"י שליח מהני תנאי דומיא דביאה ויישבתי לנכון וממילא אתי נמי שפיר דלכאורה סוגיא דהכא הוי תיובתא לדידי במה שהעליתי לעיל בפרק אלו נערות ובכמה דוכתי בקדושין דלא אמרינן אין היקש למחצה לסתור שום כלל המסור בידינו או לומר נגד הסברא ולמאי דפרישית אתי שפיר והכלל שלי במקומו עומד כמ"ש בפנים:

<big>שם</big> '''אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר ר"א כו' ע"ת ובטל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התוספות דלפ"ז פלוגתא דרב ושמואל לעיל היינו בכנס ולא בעל.''' ולכאורה דלפ"ז יש להקשות על מה שכתבתי לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר דאחלי לתנאיה ויחולו הקידושין למפרע אלא דוקא בבעל אמרינן דבעל לשם קידושין וא"כ לר"א מ"ט דרב אלא דאיכא למימר דלר"א הא דקאמר רב לעיל צריכה הימנו גט היינו מדבריהם דלא פלוג רבנן בין כנס לבעל דסתם כניסה לבעילה עומדת משא"כ לאביי ורבה לעיל דלדידהו ע"כ רב מדאורייתא איירי א"כ שפיר אית לן למימר דלא שייך לומר דע"י אחלי' לתנאה יהיו קידושין דאורייתא אלא בבעל דוקא לשם קידושין כן נ"ל נכון וכבר עלה בלבי לומר דהא דקאמר ר"א בבעל ד"ה צריכה הימנו גט היינו נמי מדבריהם כדמשמע נמי הא דאמר רב כהנא בסמוך משמיה דעולא זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט משמע דאיירי מדבריהם או מספק וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש מהגדולים ולפ"ז היה מקום אתי ליישב קושיית התוספות כאן דקשיא להו אדר"א דאמר ד"ה צריכה גט והא איכא תנא דאמר אם בעלו לא קנו ולמאי דפרישית אתי שפיר דלשון קנו או לא קנו משמע דלענין קידושין דאורייתא פליגי אבל מדרבנן כ"ע מודו דבעיא גט אלא דהתוספות לא משמע להו הכי מדמסקינן לאפוקי מהאי תנא דמייתי קרא דוהיא לא נתפשה א"כ משמע דמדאורייתא איירי אלא דבהא נמי קשיא לי מאי קאמר לאפוקי מהאי תנא דהא איכא לאוקמי קרא בדדמי בקידושי טעות גמור כגון איילונית שכתבו התוספות לעיל במשנתינו דלא בעיא גיטא משא"כ שאר תנאי מנ"ל דילמא בעיא גיטא ונהי דבתו של ר"י לאו איילונית היתה דהא בנה מורכב על כתיפה אכתי אדר"י גופא קשה מנ"ל לאוקמי קרא להכי וכבר כתבתי בזה בגיטין דף מ"ט ע"ש:

<big>בתוספות</big> '''בד"ה ד"ה צריכה הימנו גט כו' וא"ת והא פליגי תנאי כו' בפחות מש"פ כו' עכ"ל.''' ועיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ובמחילה מכבוד תורתו לכאורה אגב חורפיה ושיטפא כתב כן דהא ר"א בפחות מש"פ גופא נמי קאמר ד"ה צריכה גט וא"כ מקשו התוספות בפשיטות דבפחות מש"פ מיהא אשכחן דפליגי תנאי ויש ליישב דבריו בדוחק דמ"מ לא היו צריכין התוספות לפרש בתירוצם דר"א לאו מסברא דנפשיה אמר דאפילו אי הוה אמר לענין קידשה ע"ת מסברא דנפשיה נמי א"ש. כיון דרב ושמואל לא איירי מקידושי פחות מש"פ אלא מקידושי תנאי וא"כ שפיר קאמר מסברא דנפשיה כיון דרב ושמואל מסתמא בפחות מש"פ סברי כחכמים א"כ בקידשה ע"ת נמי בעיא גט כן נ"ל ליישב דברי מהרש"א ז"ל ודוחק ובעיקר קושיית התוספות כתבתי בסמוך: