ערך/לא תנסו

לא תנסו את ה' אלוקיכם. (דברים ו טז)

גדרי הלאו

פסוק זה הוא מצוה נמנית אצל כל המונים, אלא שעל אף שלשון הפסוק היא "לא תנסו את ה'" הרמב"ם (ל"ת סד) כתב שהאיסור הוא "לא לנסות יעודין ויחולין שיעדו אותנו בהם נביאינו" וכו', וכ"כ החינוך (מצוה תכד) וספר הבתים, אלא שהוסיפו את דברי חז"ל שאסור לקיים מצוות לשם שכר (תענית ט. אבות פ"א מ"ג).

החינוך גם כתב "שנמנענו שלא לנסות יותר מדאי הנביא המייסר את העם והמלמדם דרכי התשובה אחר שנדע אמיתת נבואתו", משמע שהלאו הוא אף על ההכרח לנסות הנביא בתחילה אם נביא אמת הוא, עכ"ז בא לאו זה לא לנסותו "יותר מדאי". [וצ"ע למה שינה בפרט זה מהרמב"ם].

והבה"ג ורס"ג ושאר מונים מנו המצוה כפשוטה שלא לנסות את ה', אכן הרמב"ן בהשגות לס' המצוות (שורש ד') כתב דהבה"ג מנה האיסור לנסות את הנביאים בלאו ד"ערפכם לא תקשו".

מהו ניסיון

היראים (סימן שסא) וסמ"ג (לאוין ד) וסמ"ק (סימן יח) כתבו שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך, ואם יעשה לי השם מה שתלוי בשכרה. ובשערי תשובה (ש"ג ל) גם כתב על דרך זו אבל רק לגבי מצות הצדקה. ועוד הוסיף בה "לא תקוץ בתוכחות ולא למאוס מוסר ה'". ולמדו זאת הן מדור המדבר כלשון הפסוק כאן "כאשר ניסיתם במסה", והן מההיתר לנסות רק במעשר (תענית שם).

הרשב"ץ בזוהר הרקיע (אות ע) והמבי"ט בקרית ספר (יסודי התורה פ"י) הביאו מהירושלמי ביומא (פ"א ה"ד) שהיו מתקנין כהן גדול אחר ביום הכפורים אע"פ שמעשה נסים היו בבית המקדש, לפי שאין סומכין על הנס. וכן עגלת בקר תיקח בידך וגו'. והביאו שם מקרא זה שנאמר לא תנסו את ה' אלוקיכם. הרי שהכלל הידוע שאין סומכין על הנס מושרש בלאו זה.

בדעת הרמב"ם שהאיסור אינו לנסות את ה', אולי מפני שהוא שטות בעלמא ולא יתכן על זה לאו. ומעירים שגם השמיט ההיתר המפורש בקרא ובגמ' לנסות במעשר, עיין ס' המפתח סוף יסודי התורה.