ערך/ומלתם את ערלת לבבכם

אם היא מצות עשה, לא תעשה, או אינה נמנית כלל

מוני המצוות ההולכים בשיטת הבה"ג מנו פסוק זה למצוה או שתי מצוות, הבה"ג (לאו קעז) והיראים (שסה (ח)) ובעלי האזהרות ר"י אלברגלוני רבינו אליהו הזקן ורשב"ג (לאוין עח), וכן מנאוה הרס"ג בפיוטו (ג ז) ובס' המצוות שלו, ורב חפץ בר יצליח (מצוה ו, מתורגם מערבית) ורב שמואל בן חפני והאבן עזרא ביסוד מורא (שער ב') והסמ"ק (מצוה ט). והרס"ג בפיוט מנה הלאו ובספר מנה העשה, והאבן עזרא והסמ"ק מנו העשה ד"ומלתם" ול"ת ד"ערפכם לא תקשו". ומפרשי היראים לא מצאו מקור ללאו זה בגמ' וסיפרי. ומציינים להגרי"פ (ח"ב 98).

הרמב"ם (שורש ד) הביא לאו זה מפורש כדוגמה לאזהרות שכוללות כל המצוות, כאילו יאמר עשה כל מה שציוויתיך והזהר מכל מה שהזהרתיך, וממילא "אין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה, שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה". וגם החינוך וספר הבתים העומדים בדרך כלל בשיטת הרמב"ם לא מנו פסוק זה למצוה.

ביאור המצוה

א) היראים כתב ש"חושב בלבו שלא לשוב ליוצרו. ומשעה שמחשב עובר בלא תקשו". ויש נוסחאות כתוב בהם "חושב בלבו שלא ליוצרו" ללא תיבת "לשוב". [וצ"ע מה את"ל "משעה שמחשב" הא פשיטא שאז הוא עובר. ואולי הוא כולל אף אחטא ואשוב הוא גם מענין זה, דאם "משעה שמחשב" הוא עובר, אזי כשמתכוין לעבור עדיין לא מתכוין לשוב, אבל לא נראה שזו כוונת היראים. ולנוסחאות שכתב "חושב בלבו שלא ליוצרו" ללא תיבת "לשוב". ולפ"ז אולי כוונתו לדברי הרמב"ם הידועים (ריש הל' תעניות) שאסור להתעלם מהצרות ולתלות במקרה, ואמנם הרמב"ם לא מנאה בלאוין אלא כתב שהיא "מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור", אבל היראים כפי הנראה למד הפסוק כפשוטו שהוא איסור לדורות. א"נ יש לדייק הלשון "חושב בלבו שלא ליוצרו", שהוא על דרך הלאו שמנו הרמב"ם והחינוך ב"ולא תתורו" שלא להמשך אחר תאוות העוה"ז, שבזה הוא מסיר דעתו מה'].

ב) הרס"ג בפיוט מנה הלאו שלא "להקשות עורף" ולא ביאר מהו, ובספר המצוות מנה העשה וביארו: "פתיחת הלב וטהרת הכוונה לשם ה', כפי שאמר ומלתם את ערלת לבבכם". ולפ"ז בכל פעם שמעורר את עצמו לקיום המצוות או זהירות מעבירות, ואפילו לקיום הידור ודקדוק מצוה, הרי הוא מקיים מצות עשה של "ומלתם ערלת לבבכם". וכן בכל פעם שמכוין למצוה או אף יותר לשם שמים מקיים המצוה, דזהו ענין מילת הלב. [ולדרכו נמצא מקור מדאורייתא לדין מצוות צריכות כוונה]. ורב חפץ בן יצליח ביאר שם כהרס"ג, ש"ציוונו לפתוח את לבנו (לתורתו) ולהסיר את טמטום הלבבות ולהרחיק את המניעות מן הנפשות, כדי שתתגלה עצמיותן ותהיה ההכנעות אליו ואל מצוותיו שלמה, ככ' ומלתם את ערלת לבבכם וגו'.. ומלתם את ערלת לבבכם (הכוונה) להרחיק את הענינים המכסים את עצמיות הנפש וסותמים את הבנת הלב, כדי לגלות את עצמיותה (של הנפש) ולהשלים בזה את ההתמסרות לידיעת האל יתעלה ועבודתו. והנה ערלה אזנם, כוונתו לדעות הנפסדות המסובבות על ידי חוש השמע, והמילה בזה היא הרחקת הדעות האלו מן הנפש. וכל שאר הערלות שבמקרא פירושן נגזר על פי המשמעות הנסתרת בתוך הענין, כגון ואני ערל שפתים, וערלתם ערלתו וגו'".

ג) הסמ"ק (מצוה ט) ביאר באופן אחר: "למול ערלת לב, שנאמר (דברים י) "ומלתם את ערלת לבבכם", פי' לאהוב את התוכחות, ולאהוב מי שיכיחנו. וגם שלמה המלך ע"ה כתב בספרו (משלי ט) לחכם הוכח ויאהבך. ובמצוה זו יש לאו שנאמר (דברים שם) וערפכם לא תקשו עוד".

ד) הרמב"ם שם הגם שלא מנאה כמצוה מ"מ ביאר את הפסוק: "ומלתם את ערלת לבבכם, רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצות. וכן וערפכם לא תקשו עוד (שם), רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שציוויתיך ולא תעבור עליו", והיינו שאינו ענין להיסח הדעת מתשובה או תוספת הידור וכוונה במצוות ולא אהבת התוכחות, אלא הוראה כללית על כל המצוות לקבל לעשותם. ולפ"ז לכאורה מובנת מחלוקתו עם שאר המונים, שהמונים אותו למצוה פירשוהו על עניינים פרטיים, שבכך הוא ציווי פרטי ולא כללי על כל המצוות, משאכ הרמב"ם, וא"כ אולי מסכימים עם הכלל של הרמב"ם שאין למנות כללים. ובמורה הנבוכים (ג לג) כתב שמכלל כוונות התורה "ושיהיה אדם נשמע לחבריו, ושלא יהיה קשה בלתי נשמע לחבריו, אך יהיה עושה רצון חבריו ועונה אותם ונשמע אליהם לחפצם ושב אל רצונם, כבר ידעת מצותו יתעלה ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, הסכת ושמע ישראל, אם תאבו ושמעתם, ונאמר במי שנשמע לקבל מה שצריך לקבלו, ושמענו ועשינו, ונאמר בו על צד המשל משכני אחריך נרוצה". ונראית כוונתו שפסוק זה מכוון למקשה עורף לחבריו כמש"כ לעיל הגרי"פ, אלא שצ"ע משאר הפסוקים שהביא שם שהם בין אדם למקום, וצ"ל שרק הוכיח מהם מהו היפך קשיות עורף.

ה) הרמב"ן בהשגות (שורש ד) שהביא מחלוקת זו דהרמב"ם עם הבה"ג, וכתב דערפכם לא תקשו עוד "שהוא לאו מיוחד מחדש מצוה, והענין שיצוה להיותם שומעים מן הנביאים ולא יתקשו עוד בשאלות האותות מהם וטענם אחריהם כאשר עשו במצרים קודם לזה", עיי"ש שהאריך בראיות מפסוקים ש"קשיות עורף" היא כלפי דברי הנביאים, והרמב"ם מנאה בל"ת סד מהפסוק "לא תנסו את ה'". ו"ומלתם את ערלת לבבכם", ביאר שם "כי הטועה בגשמיות הוא ערל לב וכו', כי אשר אין לבבו מיוחד לאלהיו ויחשוב כי יש שום תועלת בעבודת בלעדיו, איננו ראוי לשרת לפניו יתעלה. ועל כן אמר הכתוב הבא אחר זה, כי י"י אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, כלומר תהיו מולי לב להבין כי אין בעגל אשר עשיתם וכיוצא בו שום תועלת. וכשיזהירו אתכם הנביאים לעזוב אשר טעיתם בו לא תהיו עוד קשי עורף". אלא שצ"ע למה דוקא אם יזהירום הנביאים לא יקשו ערפם, ולא יקשו ערפם מצד עצמם לחשוב שום תועלת בעבודת בלעדיו. ואולי אפשר לדקדק במש"כ "וכן היו הנביאים ההם הבאים להם עושים להם שום אות או ראייה כי בכך נצטוינו, אבל הקשו לבם", ד"קשיות עורף" היא רק כלפי דבר במציאות שאף שראה בעיניו ועכ"פ חש במציאות עכ"ז מקשה ליבו, אבל תהייה ונסיון כלפי ידיעת הלב היא חסרון באמונה והערכה וכדומה אבל לא "קשיות עורף", לכן רק אם יזהירום הנביאים לעזוב טעותם הוא דאיכא קשיות עורף.

ו) רבינו אליהו הזקן כתב "עורף לא תקשו מהיות בקושרים", ובפשטות הוא ככל המונים שמנו קשיות עורף, וכ"כ בפי' מבית מדרשו דר"ת ש"קושרים" היינו מורדים. אמנם הגרי"פ (ל"ת מט) מבאר כוונתו שלא להיות מחרחר ריב ומדנים, ומביא מעין זה מהרמב"ם במורה (ח"ג לג) "וכן מכלל כוונות התורה התרבות ושיהיה נשמע לחבריו, ושלא יהיה קשה בלתי נשמע לחבריו אך יהיה עושה רצון חבריו, ועונה אותם ונשמע אליהם לחפצם, ושב אל רצונם, כבר ידעת מצוותו יתעלה ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד". ונמצא שהוא ביאור שישי.