מראי מקומות/סוגיות/ספק ספיקא

                                                                 ספק ספיקא
                                          מראה מקומות "צורתא דמשעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

דין ספק ספיקא פשוט בכל דוכתא שספיקו לקולא, והיינו שאע"פ שספק דאורייתא לחומרא ה"מ בספק אחד, אבל היכא שיש ב' ספקות להתיר אזלי' לקולא. ובגמ' נקטו דין זה לדבר פשוט בכ"ד אמנם לא ביארו בשום מקום מה יסוד הדין ולמה באמת ס"ס לקולא. ובדברי הראשונים מצינו כמה דרכים בזה:

מקורות שס"ס מטעם רוב

א. בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ת"א) כתב וז"ל ותדע לך עוד דהא ספק ספיקא עדיף כרוב, ואפשר דאלים התירו יותר מרוב, עכ"ל. (ולפי"ז כתב שכשם שרוב מהני אפי' במקום שאתחזק איסורא ה"נ ס"ס מהני אף במקום שאתחזק איסורא). וגדולי האחרונים למדו מדברי הרשב"א שיסוד ההיתר של ס"ס הוא מדין רוב, והוא משום שבס"ס יש רוב צדדים להתיר, דיש ב' או ג' צדדים להתיר ורק צד א' לאסור, ורוב צדדים יש לו ג"כ תורת רוב ואזלי' בתריה להכריע בספיקות.

והנה יש שדנו שאדרבה מדברי הרשב"א מבואר שס"ס אינו מטעם רוב, שהרי הרשב"א כתב שאפשר שאלים התירו טפי מרוב, ואם הוא מטעם רוב היאך יתכן שאלים טפי מרוב, וע"כ ס"ס הוא מדין אחר והרשב"א נסתפק אם דין זה שקול כרוב או עדיף מרוב. אך לכאו' יל"ד לאידך שמד' הרשב"א מוכח שהוא מדין רוב, שהרי הרשב"א נסתפק דילמא ס"ס שקול כרוב ממש, ואם הוא דין אחר מהיכ"ת לומר שהכרעת דין זה שקולה ממש במכוון כהכרעת הרוב, ולא מצינו בתורה ב' דיני הכרעות חלוקים השקולים כאחד ובכל מקום דנו מי עדיף מחבירו. (ומש"כ הרשב"א שאפשר שאלים טפי מרוב היינו שדין רוב זה עדיף משאר דיני רוב מאיזה טעם).

ב. וביותר מפורש כן בדברי הרשב"א בעירובין (ה' ב') בסוגיא דאי אפשר לצמצם, דכתב הרשב"א וז"ל וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפ"ה כשר. מאי אמרת דילמא פחות משהו, אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא. וכ"כ הריטב"א והר"ן שם. והנה הספק שם אינו ספק ספיקא אלא הוי ספק א' עם שלושה צדדין, ומ"מ כתב הרשב"א שדינו כדין ס"ס משום ש"הולכין אחר רוב צדדין". (ולשון הריטב"א "דדמי קצת לס"ס").

ג. וכן מפורש בד' רבינו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה רי"ד אות ג') דהנה הסמ"ק שם כתב שדבר חשוב כגון בריה או חתיכה הראויה להתכבד אינו ניתר בס"ס. ובטעם הדבר הביא הר"פ בשם י"מ וז"ל דטעמא דספק ספיקה מותר היינו משום דאיכא למתלי ברובא דהיתר, וא"כ כי היכי דאיסור שיש בו חשיבות אינו בטל ברוב כמו כן לא יהיה מותר ע"י ספק ספיקא דהוי נמי טעמא משום דאיכא למתלי ברובה דהיתר, עכ"ל. ומפורש בדבריו שס"ס מטעם רוב ודיניו כדיני רוב.

ד. וכ"כ בספר איסור והיתר הארוך (לר"י תלמיד התרומת הדשן) שער כ"ו ד' וז"ל דסוף סוף הוה רובה דאזלי' בתריה בכל דבר שבעולם דהרי יש כאן ב' צדדין של היתר ורק א' לאיסור דצ"ל שהיא זאת החתיכה, ובזה הדרך כתב הרשב"א, עכ"ל.

מקורות שס"ס הוא גבול בדין ספד"א לחומרא

וידוע דרכם של הפני יהושע (כתובות ט' א') והגרע"א (שם י"ב ב') והפמ"ג (כללי ס"ס אות כ"ה) שלשיטת הרמב"ם שדין ספד"א לחומרא הוא מדרבנן, א"כ ס"ס הוא ספק דרבנן, דהוי ספק אם יש את הדין דרבנן שספד"א לחומרא, והוי ספד"ר ולקולא.

ויש מהאחרונים שכתבו עד"ז שגם אם ספד"א לחומרא הוא מן התורה, מ"מ יסוד דין ס"ס הגבלה בדין ספק דאורייתא לחומרא, דכל הדין להחמיר בספיקות נאמר בספק אחד, אבל ספק שיש בו תרי ספיקות הוא ספק קל ולא נאמר בו דין ספד"א לחומרא. (ולפי"ז לא שייך כלל ס"ס להוציא ממון דאינו דין הכרעה אלא רק דין להקל בספיקות. וכמו"כ ל"ש ס"ס להחמיר). וכן משמע קצת בלשון הרי"ף והרא"ש (כתובות ט' א') שכתבו בדין ס"ס "ותרי ספיקי דאורייתא לקולא" ומשמע שהוא דין שספיקו לקולא. ומצינו מקורות מפורשים לדרך זו בכמה מקומות בד' הראשונים:

א. כן כתב להדיא בחי' רבינו דוד בפסחים (ט' ב') בביאור דין ספק ספיקא וז"ל בכל המצות שבתורה שאמורין שספק אחד הוא להחמיר ושתי ספיקות להקל זהו מפני שהמצוה על הודאי, שהתורה שציותה על החלב ועל הדם ועל שאר האיסורין לא ציותה אלא על הודאי, ומפני חומר דברי תורה בא הדין בספיקות להחמיר בהן, וכשהן שתי ספיקות הוא להקל, עכ"ל.

ב. וכן נראה בלשון רש"י בב"ק (י"א א' ד"ה דאין) שכתב בדין ס"ס גבי שליא וז"ל "דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא". ומשמע שדין ס"ס הוא שיש להקל בספיקו משום שאין צריך להחמיר ולחוש כולי האי. (ויש שביארו בכוונתו שהוא משום שהוי ספק רחוק וכד' הרמב"ם דלהלן, אך יותר משמע בלשונו שהוא דין להקל בספיקות בלבד "דכולי האי לא חיישינן" והיינו שאין לחוש בספיקות כולי האי, ואי"ז דין הכרעה, ועי').

ג. וכן מבואר בדברי הרא"ש בחולין (פ"ז סי' ל"ז) שכתב שתערובת הניתרת מדין ביטול ברוב מותר לאכול את כולה כאחת, ולא דמי לתערובת הניתרת מדין ספק ספיקא (כגון איסור שנתערב באופן שאין בו דין ביטול ברוב, ונפל א' מן התערובת למקום אחר, דהתערובת השניה הו"ל ס"ס), שאסור לאכול כולה כאחת. וביאר הטעם שברוב מותר וז"ל "דלא משום ספיקא שרינן ליה, דאפי' אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאו' לחומרא, אלא משום דגזיה"כ הוא דכתיב אחרי רבים להטות". וכ"כ להלן שם "אבל דבר יבש דבטל ברוב לאו משום ספיקא מותר אלא גזיה"כ הוא". ומבואר בדבריו שס"ס אינו מדין רוב ואי"ז מגזיה"כ דאחרי רבים להטות, אלא "משום ספיקא הוא מותר". והיינו שהוי דין שספיקו לקולא.

מקורות שס"ס הוא משום שהוי דבר רחוק

א. ומצינו דרך אחרת בראשונים בזה, דהנה כתב הרמב"ם (פי"א מביכורים ה"ל) וז"ל ילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו נותן חמש סלעים, שלא נפטר אלא בשני ספיקות אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אא"כ ילדה נקבה תחלה, והואיל והדבר רחוק יתן פדיונו, עכ"ל. ומבואר בדבריו שיסוד ההיתר של ס"ס הוא "הואיל והדבר רחוק", וכתב הרמב"ם שלכן מהני ס"ס אף להוציא ממון. ובד' הרמב"ם לא שייך לומר שכוונתו שס"ס הוא דין להקל בספיקות דאי"צ לחוש לדבר רחוק, שהרי הרמב"ם כ' שמהני אפי' להוציא ממון, וע"כ ס"ס הוא דין הכרעה. ומבואר בד' הרמב"ם שיסוד דין ס"ס הוא שכאשר יש צד רחוק וצד קרוב, יש להכריע ולנקוט כהצד הקרוב ואין לחוש לצד הרחוק, והוא דין הכרעה שמוציאין ממון על פיו.

ב. וכן מבואר בריטב"א בב"ב (נ"ה ב') דנחלקו שם בגמ' ר"א ורבנן במי שנכנס לבקעה ויש ספק אם נכנס לשדה שיש בה מת, שר"א מטהר וחכמים מטמאים. ובטעמא דר"א כתב הריטב"א שאינו מדין ס"ס, שהרי ספק טומאה ברה"י אפי' ס"ס טמא, אלא טעמא "דכל שיש שם ספק ביאה ספק רחוק הוא מאוד ויש לתלות בהיתר כו', וה"ק דר"א חשיב ספק ביאה הכא כספק ספיקא דעלמא כו', וספק רחוק מאוד לאיסורא תולין בו להתירא". הרי מבואר בדבריו שיסוד ההיתר בס"ס דעלמא הוא משום שהוי ספק רחוק מאוד.

ג. וכן נראה בד' התוס' בעירובין (ה' ב' ד"ה וספק) גבי הסוגיא דאי אפשר לצמצם, שכתבו שבפרוץ כעומד מותר משום שהוי כעין ספק ספיקא וכמ"ש הרשב"א שהובא לעיל, דאם העומד מרובה מותר ואפי' אם אינו מרובה אלא מחצה על מחצה ג"כ מותר. אך בטעם הדבר כתבו התוס' בתו"ד שהוא "כיון דההיתר קרוב יותר מן האיסור", ומשמע שאינו מדין רוב צדדים אלא משום שצד ההיתר יותר קרוב מצד האיסור ויש לנקוט כצד הקרוב.

וביותר מבואר הדבר בד' התוס' הרא"ש שם שכתב וז"ל ולאו ספק ספיקא ממש דאין זה אלא ספיקא אחת, שמא הוי פרוץ מרובה שמא לא הוי, אלא מצוי הוא ההיתר יותר מן האיסור". והיינו שהתורא"ש נקט שהגדרת הספק הוא האם הפרוץ מרובה או לא, וא"כ אין כאן ג' צדדים כלל אלא ב' צדדים בלבד, אך מ"מ "ההיתר מצוי יותר מן האיסור". ולד' התורא"ש בהכרח אי"ז מדין רוב צדדין, אלא משום שיש לנקוט כהצד הקרוב והמצוי.

ד. וכן איתא בלשון הדרישה (יו"ד סי' קכ"ס סק"ג) דהטור כתב שם שכלי נכרים שאינם בני יומן ניתרים מדין ס"ס. והדרישה הביא בשם מהר"ן שפירא שהקשה עליו וז"ל "תימה הא כמו שהוא רחוק לאיסורא כן הוא רחוק להיתרא" משום שגם להתיר בעי' לספק ספיקא, עיי"ש. ועכ"פ מבואר מלשונו שיסוד ההיתר של ס"ס הוא משום שהדבר רחוק. וכ"כ בכללי ספק ספיקא שבס' מנחת יעקב (לבעל השבות יעקב) כלל י' וז"ל הא דאזלינן בספק ספיקא להקל כיון שהוא רחוק לאיסורא, עכ"ל. ובספר תורת השלמים לבעל המנחת יעקב על כללי ס"ס להש"ך (ס"ק כ') כתב בדין ס"ס וז"ל וכיון דאיכא חששות רחוקות להחמיר אזלינן להקל, עכ"ל.

ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' ס"ד) כתב וז"ל ס"ס מותר בשל תורה והיינו משום דס"ס הוי כמו קרוב לודאי, עכ"ל. ומבואר שיסוד ההיתר של ס"ס הוא משום "קרוב לודאי". וכ"כ הפמ"ג (יו"ד שפ"ד סי' נ"ה סק"ד) וז"ל דאם אינו יודע אם נשמט קודם שחיטה הוה ספק ספיקא וקרוב לודאי, עכ"ל.

ה. וכן ביאר להדיא במשנה למלך (פ"ד מבכורות ה"א ד"ה עוד אחרת) וז"ל דבספק ספיקא אזלי' לקולא וטעמא דמילתא דכיון דאיכא ס"ס חשיב מיעוטא דמיעוטא ולא חשיב ספק ומש"ה אזלי' לקולא, עכ"ל. (ומש"כ מיעוטא דמיעוטא כוונתו לומר שהוי צד רחוק וכמי שאינו). ועיי"ש שכתב לפי"ז שגם לחומרא אזלי' בתר ס"ס, משום "דהוי מיעוטא דמיעוטא לקולא ולא חשיב ספק". וכ"כ המל"מ בפ"י ממקוואות ה"ו, וכ"כ השער המלך פ"ז מאישות ה"ב. ומבואר שאי"ז דין להקל בספיקות בלבד, אלא הוי דין הכרעה דיש לנקוט כהס"ס משום שהצד השני כמי שאינו, ולכן מהני אף להחמיר.