מראי מקומות/סוגיות/מיגו

מראי מקומות "צורתא דשמעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

הראיות למיגו כח הטענה

ידוע מה שיסדו רבותינו האחרונים בדין מיגו, שיסוד דין מיגו אינו רק דין הוכחה שאינו משקר משום שאם היה משקר היה טוען טענה אחרת. אלא יסוד דין מיגו הוא דין נאמנות שמתוך שיש לו נאמנות לטעון טענה אחת ניתן לו כל נאמנות גם בטענה האחרת הגרועה. וכינו זאת בשם "כח הטענה". והביאו לזאת ראיות מרובות מאוד מד' רבותינו הראשונים בכל מקום. ואין עסקינו כאן לערוך את הביאור בענין עמוק זה אך נבוא לברר ולערוך בקצרה את עיקרי הראיות המכריעות שנתנו רבותינו לזה:

א. מיגו מנאמנות חידוש - בכמה מקומות יסדו הראשונים שאם הנאמנות בטענה הראשונה היא נאמנות מחודשת אין עושים מזה מיגו: הר"ן בקידושין ס"ד א' הקשה למה אב אינו נאמן לומר שביתו נשבית ונאסרה במיגו שנאמן לומר קידשתי את ביתי. ותי' שכיון שנאמנות לומר קידשתי את ביתי הוא חידוש התורה (שהרי הוי עד א' בדבר שבערוה), אין לך בו אלא חידושו. ואם מיגו הוא הוכחה אינו מובן כלל סו"ס איכא הוכחה, ומוכח שמיגו הוא כח טענה, ובזה יסד הר"ן שנאמנות מחודשת אינה נותנת כח לטענה אחרת "דאין לך בו אלא חידושו".

וכעי"ז מצינו בתוס' כתובות י"ט א' ובראשונים ב"מ ז' א' בשם הקונטרס, והוא הרשב"ם ב"ב ק"ע א' בסברת מ"ד שלא אמרי' פרוע מיגו דמזויף שהוא משום שטענת מזויף היא מדרבנן והיכא שאינו טוען לא תיקנו לו נאמנות. ובתוס' ישנים כתובות י"ט ב' כתבו שעדים אין נאמנים להכחיש עדים אחרים במיגו שיכלו להעיד שהם פסולים, משום שהא דנאמנים לפוסלם חידוש הוא (דמאי חזית דסמכת אהני).

ב. טענינן במיגו - בגמ' (ב"ב ע' ב') אמרו שטענינן ליתמי טענה שהאב היה נאמן במיגו כגון החזרתי מיגו דנאנסו. ואם מיגו הוא הוכחה שאינו משקר מה שייך ע"ז טענינן הרי בעצם האב אינו נאמן אלא שאם היה טוען היתה נוצרת ראיה, וכי עושים טענינן על ראיות. והראיה העיקרית בזה היא מדברי הרמב"ן במלחמות שם שכתב שטענינן במיגו שייך רק אם יש דין טענינן על הטענה הראשונה, שאז שייך לטעון את השניה במיגו של הראשונה. אך אם על הראשונה (טענת נאנסו) א"א לעשות טענינן, ל"ש לעשות טענינן על השניה (טענת החזרתי) דליכא מיגו, "דמאחר שהיסוד הרוס היאך יתקיים הבנין". ומבואר שהמיגו הוא בבי"ד גופא שטענינן החזרתי מיגו דטענינן נאנסו. ואם מיגו הוא הוכחה הרי"ז תימה רבתי וכי שייך הוכחה מזה שבי"ד לא טענו נאנסו.

ג. חציה שלי וכולה שלי - הראשונים ריש ב"מ הקשו בהא דאמרי' שם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה זה נוטל ג' חלקים וזה רביע, והקשו למה האומר חציה אינו נאמן במיגו שהיה אומר כולה והיה נוטל חצי. וכתבו כמה ראשונים שם יסוד מחודש מאוד, שכיון שבטענת כולה שלי היה נאמן רק לחצי טענתו, גם בטענת חציה שלי יהא נאמן רק לחצי טענתו. ומבואר בזה להדיא יסוד "כח הטענה", שהנאמנות במיגו הוא שמקבל את הכח של טענה הראשונה, וכיון שכוחו שם היה ליאמן לחצי טענתו גם בטענה זו נאמן רק לחצי טענתו.

ד. הוכחשה טענה ראשונה - הדין ידוע שאם אחרי שטען את המיגו באו עדים נגד הטענה שהיה יכול לטעון, בטל המיגו. ואם מיגו הוא הוכחה מדלא שיקר מה אכפ"ל שעכשיו באו עדים, הרי בשעה שטען לא היו עדים והיה יכול לשקר ואיכא הוכחה. ומוכח שמיגו הוא כח הטענה ועתה שבאו עדים בטל לו כח הטענה.

והנה המחנה אפרים (פי"ח מאיסו"ב) רצה לדון שבאו עדים הוי חסרון בהוכחה, שיש לתלות שידע מעיקרא שיבואו העדים ולכן לא רצה לטעון כן. אבל בכמה מקומות בראשונים מבואר שאפי' לא ידע שיבואו עדים מתבטל המיגו, כגון בסוגיא דשטרא זייפא (ב"ב ל"ב ב') לפי' רשב"ם והנמוק"י מבו' שאפי' ע"י הודאת עצמו שייך שיתבטל המיגו, והרי בהודאת עצמו יכול שלא להודות, ועוד.

ה. בטלה טענה ראשונה - התוס' בכתובות כ"ה ב' כתבו שהאומר זה בני וכהן הוא אינו נאמן דקרוב הוא, ואע"פ שיש לו מיגו שיכל לומר שאינו קרוב מ"מ "לדבריו קרוב הוא". והגרע"א תמה שדבריהם אין מובנים הרי מ"מ יש לו מיגו. וביארו האחרונים שכיון שהודה שקרוב הוא הרי נתברר שמעולם לא היה לו כח טענה, אלא היה יכול להטעות ולרמות אותנו שנדמה שיש לו כח להעיד, אך באמת לא היה לו כח להעיד כלל. (וכמו גויים שיכלו להתחזות ליהודים ולהעיד, אין להם מיגו משום זה).

אמנם מצינו בלבוש (סי' מ"ח) ובש"ך (סי' ס"ט סקי"ט) שמי שיכול לזייף שטר נאמן במיגו שהיה יכול לזייף. ושם הרי אין לו כח טענה אלא שיכל להטעות אותנו וליצור לו שטר. ומבואר שגם האפשרות לזכות בפועל בממון נותנת כח טענה ולא רק כח טענה אמיתי (ואולי גם גויים שיכלו להתחזות לעדים).

ו. מיגו מממון לממון - הראשונים במקומות רבים יסדו שאין אומרים מיגו מממון לממון, דהיינו שיכל ליאמן על ממון אחר. והנה בר"ן ריש ב"מ מבואר שהוא סברא של העזה, שיש לתלות שעל ממון האחר יש לו סיבה שאינו מעיז לטעון. אבל בכל הראשונים משמע להדיא שהוא סברא מדינא, שנאמנות על ממון אחד אינו סיבה להיות נאמן על ממון האחר, ומבואר שמיגו הוא כח הטענה וכח בממון אחד אינו נותן כח על ממון אחר.

ז. פלגינן במיגו - מצינו בכ"ד שעושים פלגינן במיגו, שנאמן רק על החלק שיש לו מיגו, וכגון בב"ב קל"ד ב' שבעל נאמן לומר גירשתי את אשתי משום שבידו לגרשה, אמנם נאמן רק על מכאן ולהבא ולא על למפרע משום שאין בידו לגרש למפרע. ואם מיגו הוא הוכחה מה שייך לעשות פלגינן, אם יש הוכחה שאינו משקר הרי מוכח שדבריו אמת והיא מגורשת למפרע, ואם אין הוכחה (דעדיפא ליה לשקר ולטעון מגורשת מאשר לגרשה בפועל משום שאינו יכול לגרש למפרע) א"כ אין הוכחה כלל, ומה שייך פלגינן.

ח. חיוב שבועה במיגו - הדין שמי שיש לו מיגו שיכל לטעון טענה שחייב עליה שבועה, גם עכשיו בטענה זו אינו נאמן אלא בשבועה. ובפשוטו הביאור היה שהוא כדי ליצור הוכחה, דאם עכשיו לא ישבע אין הוכחה ורק אם ישבע תהא הוכחה מזה שלא טען טענה האחרת ונשבע עליה.

אמנם בכ"ד מבואר שחל עליו חיוב שבועה דאורייתא מדינא ממש על טענה שטוען עכשיו: בסוגיא דנסכא דר' אבא מבואר שיש דין מתוך שאינו יכול לישבע משלם על שבועה זו, ואינו רק דין של היכ"ת שאם לא ישבע בטלה ההוכחה של המיגו אלא הוא מדינא דמתוך. וביותר מצינו חידוש גדול ברא"ש ב"מ (פ"ק סי' ג') שכתב שעד המסייע פוטר משבועה זו, ואם יש לו מיגו מטענה של שבועה, ועד המסייע, נאמן עתה בלא שבועה דעד המסייע פוטר מטענה זו. ומבואר להדיא שחל חיוב שבועה עצמי על טענה זו. ומהיכן בא עליה חיוב שבועה, וע"כ שמיגו הוא כח טענה ונאמן בטענה זו באותו כח של טענה ראשונה, וכיון שטענה ראשונה היא טענה שחייבין עליה שבועה גם על טענה זו חייבין שבועה, ודוק.

ט. מיגו באדם זר - האחרונים דנו אם שייך מיגו באדם זר שאינו בע"ד, ונחלקו בזה הקצוה"ח והנתיה"מ ריש סי' נ"ח וכן דן בזה השער משפט שם, וכן נדפס מכתב מהגרע"א לאחיו רבי בונם שנסתפקו בזה (והוכיח מדברי הר"ן בקידושין הנ"ל לענין שאב יהא נאמן לומר נשבית במיגו דקידשתיה, שיש מיגו לאדם זר. (וכן מבואר מתוס' כתובות כ"ה הנ"ל ודוק). אכן עי' ברמב"ן שם שאפשר שכוונתו לתרץ של"מ מיגו לאדם זר). ואם מיגו הוא הוכחה מה לי בע"ד ומה לי אדם זר סו"ס יש הוכחה. אך מאחר שמיגו הוא כח טענה יש להבין שמיגו אינו מחדש נאמנות חדשה אלא רק מחזק ומאלים נאמנות קיימת. (ומה"ט גם בעדים יש מיגו אף שאינם בע"ד, דמ"מ מאלים נאמנותם).

והרמב"ן (כתובות י"ט ב' וב"ב ל"א ב') כתב שלא שייך מיגו בעדים משום שלא שייך להוסיף על עדים. והנה הרמב"ן עצמו (כתובות כ"ב א') כתב שהוכחות מהני בתו"ת כגון חזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול, ומוכח להדיא שמיגו אינו הוכחה אלא נאמנות, וזה ל"ש בעדים משום של"ש להוסיף נאמנות על נאמנותם.

י. מיגו למי שיודע האמת - הקצוה"ח (סי' ע"ה סקי"ב) חידש שאם יש אדם שיודע האמת שטענה הראשונה היא שקר, כלפיו אין מיגו כיון שיודע שטענה הראשונה אינה קיימת, ואסור לו לקנות החפץ מהזוכה. וכדבריו נמצא בשו"ת הרא"ש (כלל ס"ד סי' א'). ואם מיגו הוא הוכחה הדבר תמוה ביותר, מה אכפת לי שהוא יודע שטענה הראשונה אינה אמת, הרי מ"מ ההוכחה קיימת גם כלפיו, דכיון שבבי"ד הטענה הראשונה היתה מתקבלת, יש הוכחה מזה שלא טען אותה בבי"ד ומוכח שאינו משקר. וע"כ מבואר שמיגו הוא כח הטענה, ובזה חידש הקצוה"ח חידוש גדול שכלפי מי יודע את האמת חשיב שאין כח הטענה, ודוק היטב.

מקורות מפורשים למיגו כח הטענה -

וזכינו בס"ד לכמה מקורות מפורשים בקדמונים לדין מיגו כח הטענה: דבר מופלא מצינו בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' ת"ז) שסידר כללי מיגו בקצרה, ובתוך כללי מיגו הכניס דין "מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה". וביותר בסוף כללי מיגו לבעל כנסת הגדולה כתב "דברים הדומים למיגו ואינם בסוג הקודם" והכניס שם דין מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת, מיגו דזכי לנפשיה, מיגו דאתקצאי לבין השמשות ועוד. וכן בסוף כללי מיגו למהר"ש אלגאזי (בס' יבין שמועה) הכניס דין מיגו דאתקצאי לבין השמשות. והוא פלא מה ענין זה לכללי מיגו. ומוכח שמיגו אינו רק הוכחה אלא הוא דין "מתוך" ככל דיני מיגו ומתוך שבתורה, שמתוך שיש לו נאמנות בטענה זו ניתן לו נאמנות לטענה אחרת.

וזכינו ללשון הר"ן בשו"ת (סי' פ"ה בנדמ"ח) ביסוד הנאמנות של מיגו וז"ל "כיון שהרשות בידו להעמיד הדבר על כרחינו". והוא להדיא דין מיגו כח הטענה שכיון שיש בידו כח להעמיד הדבר בטענה אחת, ניתן לו כח גם בטענה זו.