מראי מקומות/סוגיות/המוציא מחבירו עליו הראיה

מראי מקומות "צורתא דשמעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

המוציא מחבירו עליו הראיה

בב"ק (מ"ו ב') אמר רב שמואל בר נחמני מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנא' מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. ובפשוטו מסקנת הגמ' שדין המוציא מחבירו עליו הראיה סברא הוא ולא בעי' קרא. אבל רש"י בגיטין (מ"ח א' ד"ה המוציא) כתב גבי דין המע"ה "ודאו' היא בב"ק מי בעל דברים יגש אליהם". וכ"כ בחי' רבינו יונה בסנהדרין (ל"ה א') בדעת רש"י. וכן איתא בפי' ראב"ן בשבועות (מ"א ב') ובחי' המיוחסים לריטב"א בב"מ (ק' א') שילפי' מקרא דמי בעל דברים. וכ"כ המבי"ט בקרית ספר בכמה דוכתי. וכן אי' בירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"ח) שלמדו מקרא דמי בעל דברים.

והפנ"י בגיטין שם כתב בדעת רש"י שלעולם עיקר דין המע"ה סברא הוא, ומהקרא ילפי' שאמרי' המע"ה גם במקום רוב. אבל בחי' רבינו יונה שם ביאר בדעת רש"י שנקט שהסוגיא בסנהדרין פליגא על הסוגיא בב"ק, דרב אשי אמר בב"ק ל"ל קרא סברא הוא אבל ר' חנינא בסנהדרין דריש לה מקרא "ולית ליה האי סברא". (ורש"י כתב שילפי' לה מקרא בב"ק וצ"ל שנקט שגם הגמ' בב"ק פליגא ארב אשי). וכן מבואר בד' הראב"ן והריטב"א שדיברו במקום דליכא רוב וע"כ אין כוונתם לתי' הפנ"י. (והירושלמי ס"ל כר' חנינא). והדבר צ"ב רב הרי דין המע"ה סברא פשוטה הוא ול"ל קרא.

אך הביאור בזה, דדין המע"ה אינו כפי פשוטו שהוא דין "שב ואל תעשה" בלבד, וא"א שיהא רק דין שוא"ת שהרי אמרו בגמ' "זה כלל גדול בדין" והיינו שהוא כלל בדיני ממונות, ודין שוא"ת הוא בכה"ת ואינו כלל מסוים בדיני ממון. אלא דין המע"ה הוא יסוד מסוים בדיני ממון להניח מספק ביד המוחזק, ואי"ז רק דין שלא להכניס עצמינו לבית הספק אלא הוא סברא בדיני ממון מצד זכותו של הנתבע, שזכותו של אדם שלא יוציאו מידו בלא סיבה.

ויתירה מזו מצינו שדין המע"ה אינו רק שאין מוציאין מידו מספק, אלא עושים מעשה להניח ביד המוחזק, שהרי יש כמה מיני מוחזק שאין הממון תחת ידם, כגון מה שנקט הקונה"ס (כלל א' ה') שחזקת מ"ק הוא מדין מוחזק, והרי אין הבהמה תח"י אלא עומדת באגם ובי"ד נזקקין להשיב לו הבהמה. וכן דעת ב"ש ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי ובעל השטר חשיב מוחזק, ומכח זה מוציאין ממון מהנתבע. ושיטת סומכוס שממון המוטל בספק חולקין וכ' התוס' (ב"מ צ"ז ב', קט"ז ב') שסברתו שבמקום ספק חשיב ששניהם מוחזקים, ועושין מעשה ליתן להם הממון מחמת מוחזקותם. וע"כ הביאור שדין מוחזק אינו רק שוא"ת אלא הוא זכות המוחזק שלא להפסידו הממון בלא ראיה. וא"כ יש להבין שפיר שבעי' קרא לחדש זכות זו ודוק.

הראיות שחזקת ממון היא חזקה המכרעת

אך באמת מצינו יותר מזה, דהנה הקצוה"ח (סי' ר"פ ב' ובשמעתתא ד' כ"ד) יסד שדין מוחזק אינו רק שלא להוציא מידו מספק, אלא הוא דין הכרעה דיש חזקה המכרעת שהממון של המוחזק והיא "חזקת ממון", וכדין חזקה דמעיקרא באיסורין. ויעו"ש שהקשה לפי"ז למה אין הולכין בממון אחר הרוב הרי רובא וחזקה רובא עדיף. ובסי' ל"ד סק"ה נקט שחזקת ממון מצטרפת עם חזקה אחרת לעשות תרתי לריעותא. והנתיה"מ (שם ט"ו ובסי' ע"ה ד') נחלק עליו שאין כל דין הכרעה אלא רק שא"א להוציא מספק מיד המוחזק.

וידוע שכד' הקצוה"ח מפורש להדיא בשו"ת מהרי"ק (ע"ב) שכתב וז"ל "פשיטא דחזקת ממון מהני כנגד חזקת הגוף כו' דאין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו, וכדילפי' לה מדכתיב ויצא הכהן מן הבית כו', ומשום כך דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה, "דכמו כן אין לנו לבדות השתנות הממון מיד בעליו כי אם באשר יוכרח" עכ"ל. וכ"כ להדיא בשו"ת חת"ס (חו"מ ס"ז) וז"ל הנה חזקת ממון הוי חזקה כעין כאן נמצא כאן היה הממון ואין יכולת להוציא מידו, והוא כעין חזקה דילפי' מבית המנוגע דמוקמי' כל דבר בחזקת שהוא עכ"ל.

אך באמת מלבד זאת מצינו בדברי הראשונים במקומות מרובים עד מאוד מקורות וראיות לדבר זה, שדין חזקת ממון היא חזקה המכרעת שהממון של המוחזק. ונבאר בקצרה המקורות העיקריים:

א. סמוך מיעוטא לחזקה - התוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב (ד"ה קמ"ל) כתבו שהטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא "דבממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא", ומשמע שכוונתם לדין סמוך מיעוטא לחזקה. וכן נקטו השמעתתא (ש"ד פכ"ד) והגרע"א (קמא סי' ק"ו ותניינא סי' ק"ג) בדעתם. ומוכח שיש לזה דין הכרעת חזקה ומצטרף למיעוטא נגד הכרעת הרוב. וכן מפורש בתוס' הרא"ש המובא בשטמ"ק בב"ב (דף צ"ב ע"א) שהקשה מ"ט דרב שהולכין בממון אחר הרוב נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא. וכ"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סיני סי' שס"ז) וכעי"ז דן מהרי"ט אלגאזי בהל' בכורות (פ"ג אות מ'). וכ"כ הפמ"ג במקומות רבים.

ב. חזקה נגד חזקה - הרמב"ן במלחמות בכתובות (דף כ"ב ע"א) כתב בטעמא דחזקה מעיקרא ל"מ להוציא ממון, משום שיש נגדה חזקה דממונא, "ואי נמי שקולין נינהו לא עבדי' עובדא" וכ"כ הר"ן והמאירי שם שהוי חזקה נגד חזקה. וכ"כ התורא"ש בכתובות ל"ו ב'. ומבואר שחזקת ממון היא חזקה ומכחשת חזקה דמעיקרא שכנגדה. ובשו"ת מהרי"ל (סי' קס"ט) נשאל מבעל תרוה"ד היכא שיש חזקה דמעיקרא נגד המוחזק דנימא יחלוקו "הואיל והעמדנו כבר חזקת ממון נגד חזקת יין".

ג. תרתי לריעותא - התורי"ד בקידושין (ע"ט ב') כתב להדיא שחזקת ממון מצטרפת עם חזקה דהשתא לעשות תרתי לריעותא, וכד' הקצוה"ח דלעיל. וכן מצינו להרבה גדולי האחרונים – כ"כ בחי' מהרי"ט בכתובות (ע"ה ב') והמחנה אפרים (אישות סי' ג') והמקנה (קידושין שם) והשער משפט (רצ"ה ב'). ומצינו עוד בד' הריטב"א בכתובות (י' א') שחזקת ממון מצטרפת לחזקה אחרת והו"ל תרי חזקות להיפטר עיי"ש.

ד. אין הולכין בממון אחר הרוב - במקומות רבים בד' הראשונים מבואר שהטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום שחזקת ממון הויא הכרעה נגד הרוב: ל' התוס' בב"ב (קל"ה א' ד"ה אביי) "דאזלינן בתר חזקה אפי' כנגד רובא". ול' הרמ"ה ב"ב צ"ב א' "דרובא וחזקה חזקה עדיפא לאוקומי ממונא בחזקת מריה". וכ"כ התורי"ד והריטב"א שם, וכ"כ הרשב"א ב"ב כ"ג ב', והראבי"ה סי' תתקצ"ד. וכ"כ גדולי האחרונים - עי' בשו"ת הרא"ם (סי' ט"ז), ובלבוש (חו"מ רל"ב כ"ג), ועוד.

והתורי"ד בב"ב שם הוסיף וכתב דהא דאמר שמואל כי אזלי' בתר רובא ה"מ באיסורא אבל בממונא אין הולכין אחר הרוב, אין כוונתו כגון ט' חנויות שאזלי' באיסורא בתר רובא, דכה"ג גם בממון אזלי', אלא כוונתו במקום שיש חזקת היתר, דבאיסורא אזלי' בתר רובא אפי' נגד חזקת היתר, ובממונא לא אלי' בתר רובא נגד חזקת ממון. הרי להדיא שהשווה חזקת ממון בממונא לחזקת היתר באיסורא.

ה. רובא וחזקה רובא עדיף - התרומת הדשן (סי' שמ"ט) הקשה מ"ט אין הולכין בממון אחר הרוב הרי רובא וחזקה רובא עדיף, (והביאו הקצוה"ח הנ"ל סי' ר"פ). וכן נמצא בראבי"ה (סי' תתקצ"ד) שהקשה כן. הרי להדיא שחזקת ממון היא כדין חזקה דמעיקרא. (וע"ע בגינת ורדים לפמ"ג (כלל ל"ב) שהקשה כן). והרא"ש בכתובות (פ"ק י"ח) דן אם מהני ברי נגד רוב, והוכיח של"מ שהרי אפי' נגד מוחזק ל"מ, ורובא וחזקה רובא עדיף א"כ כ"ש נגד רוב לא יועיל. ומבואר ג"כ שמוחזק הוא מדין חזקה.

ו. תרי ותרי וספיקא דדינא - הרמב"ן בב"מ (ו' א') כתב שבספיקא דתו"ת מהני תפיסה מיד המוחזק משום שקיי"ל שבתו"ת לא אזלי' בתר חזקה. וכ"כ הרשב"א שם. (וכן נקט הגרע"א קמא סי' קל"ו ובדו"ח כתובות כ' ב'). ומבואר שמוחזק הוא מדין חזקה. וכעי"ז מצינו בד' הר"ן ריש קידושין שדן בספיקא דדינא אם הולכין אחר חזקה דמעיקרא, והוכיח מהא דבספד"ד בממון מעמידין ביד המוחזק.

ז. חזקת גמל האוחר - הרשב"א בב"ב (ף צ"ג א') הביא בשם הראב"ד שהקשה בהא דאמרו שם גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו, ודעת ר' אחא שמוציאין ממון ע"פ חזקה זו, והקשה הראב"ד היאך מוציאין ממון מבעל הגמל ע"פ חזקה, הרי אית ליה חזקה דממונא "ומאי אולמיה האי מהאי". והיינו דנגד חזקת גמל האוחר המחייבת יש הכרעת חזקת ממון לפטור.

ח. רוב וקרוב - בב"ב כ"ג ב' אמרו רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. וכתב הרשב"א ע"ז וז"ל וז"ל "ודווקא באיסורא אבל ממונא לא אזלינן בתר רובא אלא בתר חזקה דקיי"ל כשמואל". ודבריו צע"ג מה ענין הנידון אם הולכין בממון אחר הרוב, לנידון ברוב וקרוב אם הולכין אחר הרוב. וביותר איתא להלן שם שדנו בגמ' לומר בדעת רב שרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב, והקשה הרשב"א איך אפ"ל כן הרי רב הוא דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. וצע"ג מה ענין זה אצל זה. ונראה שמבואר מזה שהא דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום הכרעת חזקת ממון, והרשב"א דימה הכרעת חזקת ממון להכרעת קרוב (דתרוויהו כעין "כאן נמצא כאן היה") ודוק.

ט. לשון הבעל המאור - ז"ל הבעה"מ בכתובות (דף ט"ז ע"א) "גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים חזקה דממונא מרעא ליה לדיבורא דידה כי היכי דמרעא ליה לשחיטה חזקת איסור שהבהמה עומדת בה בחייה" עכ"ל. והשווה להדיא חזקת ממון לחזקת איסור.