עריכת הדף "
מנחת חינוך/נב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== א == '''שלא כו'.''' דיני המצוה שהביא כאן הרהמ"ח הבאתי במצוה הקודמת ואכתוב כאן בקיצור דיני לאו זה והם מבוארים בש"ס דב"ק בסוגיא כאן ובקדושין ור"מ וכאן ופ"ד מהמ"א. שור שנגמר דינו לסקילה בב"ד של כ"ג אם נסקל השור חוץ ממה שהוא נבלה עובר עוד בלאו הזה של שור הנסקל דאסרו הכתוב באכילה ונוסף לאיסור אכילה אסור גם בהנא' שלא יתננה לעכו"מ או איזה הנאה ואפילו העור ושאר דברים כגון גידים ועצמות הכל אסור בהנאה חוץ מפרש של שור הנסקל מותר בהנאה כמבואר בר"מ המ"א ואם אכל כזית מבשרו לוקה שנים משום נבלה ומשום לאו זה והיאך חל איסור שור הנסקל על לאו דנבלה. או משום איסור בב"א אם נאמר כשיטות רוב הפוסקים דשוה"נ אינו נאסר אלא לאח"מ כאשר יבואר לקמן בעזה"י. וגם ה"ל מחמת איסור הנאה איסור חמור או איסור מוסיף לקצת שיטות וגם להפוסקים דנאסר מחיים חל מחיים וזה תלוי אם בחייה לאברים עומדת ואין רצוני להאריך כאן בדין אחע"א דצריך חיבור מיוחד ע"כ לא נדבר מזה כאן וכמזכיר באתי. והנה החלב ג"כ אסור בהנאה ע' פסחים כ"ד ודכ"ז ע"ב ועצל"ח פלפל איך חל על חלב ואין כאן מקומו בענינים אלו ואפילו לא נסקל רק נגמר דינו ליסקל ושחטו שחיטה כשרה אסור באכילה ובהנאה מלאו הזה של שוה"נ כ"ה בש"ס באם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה מלאו הזה ודינו ככל הלאוין שבתורה אם אכל מבשרו כזית לוקין ועל הנאה דעת הר"מ פ"ח מהמ"א דאין לוקין ועמ"מ הטעם ועל העור שא"ר לאכילה אם לוקין דברי' אלו הבאתי כ"פ בחיבורי ועיין פ"ה מה' יסה"ת ובאחרונים שהאריכו בעניני' אלו ואין להאריך כאן והדברים עתיקין וגם לענין שלא כדר"א ולכל הדברים המבואר בר"מ פי"ד מה' יסה"ת שוה לשאר איסורי מאכלות שאסור בהנאה ואין להאריך. ואין חילוק בין נגמר דינו לסקילה מחמת שהמית אדם או רובע ונרבע לא כדעת רבינו אפרים מובא בכריתות כ"ד תוס' ד"ה דאמרו לו דסובר דדוקא בהמית אדם יש לו דין זה אבל ברובע ונרבע אינו נוהג לאו זה וכבר דחו שם התוס' דבריו מפ' האיש מקדש דמבואר בהדי' דרובע ונרבע ג"כ נוהג זה ומתוספת' מפורשת ע"ש: '''והנה ''' דעת ר"ת מובא בתוס' סנהדרין דע"ט ובפ' התערובות בתוספות באריכות דשוה"נ אינו נאסר מחיים כלל רק לאח"מ ובחיים מותר בגיזה ועבודה וע"ש שהביאו כמה סוגיות הש"ס ואין סתירה לדברי ר"ת וגם הביאו ראי' לדבריו ע"ש ודעת הר"מ אינו כן שפסק כאן דשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים אפילו באלף כולם נסקלין ואסורין בהנאה וכו' ואם מחיים מותרים בהנאה אין נסקלין כי מותרין בגיזה ועבודה ואפילו הרבה שוורים שנגמר דינן ואחד שלא נגמר דינו נתערב עמהם כולם פטורין ומכ"ש באחד שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעליים דאינם נסקלין ע"ש בתוס' ותבין ע"כ מבואר להדיא דשוה"נ נאסר מחיים אם כן כיון דשוה"נ לא בטל וכולם אסורין בהנאה ואין הפסד בסקילתן ע"כ כולם נסקלין ע"ש בסוגי' ותראה. ומבואר כאן בר"מ דאם שור שלא נגמר דינו נתערב באחרים כולם פטורין והוא שם בגמרא והטעם כיון דנתערב ה"ל כמו שלא בפני השור ואין גומרין דינו אלא בפניו ואם לאחר שנגמר דינו נתערב כולם נסקלין ואסורים בהנאה. וזה מבואר בדברי רבא בסנהדרין ד"פ דכולם נסקלין ור"י סובר דמכניסין אותם לכיפה ופוסק הר"מ כחכמים. והנה הדין הראשון בלא נגמר דינו גירסתו כגי' רש"י ע"ש ושם אמרינן על דברי רבא על שור שנגמר דינו שאמר שחכמים סוברים בסקילה ור"י סובר שמכניסין לכיפה והתניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה כו' נתערב באחרים כו' כונסין אות' לכיפה ראב"ש אומר כולם נסקלין ופירש"י והתניא בניחותא דהיינו דמבואר כאן בריית' דיש פלוגתא כמו במשנה דחכמים סוברים דכולם בסקילה ור"י סובר דכונסין לכיפה ה"נ בברייתא חכמים סוברים דכונסין לכיפה וראב"ש סובר כחכמים דמתניתין. ונרא' לד' רש"י מה דמסיים הברייתא נתערב כו' קאי על שור שנג"ד ולא קאי על וולד כו' או אפשר למסקנת הש"ס דמשנג"ד הוולד אסור אם כן אין חילוק בין עצמה לוולד דגם הוולד הו"ל שור הנסקל אם כן אין נ"מ אך העיקר שבברייתא יש פלוגתא כמו במשנה. '''וע"ש ''' בברייתא הדינים והמסקנא כ"ה וכ"פ הר"מ אם פרה מעוברת נגחה היא וולדה נגחו אם כן אפילו ילדה קודם גמ"ד הוולד דינו כאמו וגומרין דינו לכ"א. המיתה ואח"כ נתעברה דלא הי' הוולד בשעת נגיחה אם הלידה הי' גם כן קודם גמ"ד הוולד מותר ואם העיבור הי' קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד הוולד אסור דעובר ירך אמו הוא ובשעת גמ"ד הי' הוולד ונגמר הדין גם על הוולד וע"ש בתוספות באריכו' ודינים אלו מבואר ג"כ בר"מ כאן. עוד מבואר שם דאם לאחר שנגמ"ד נתעברה וילדה תלוי בזה וזה גורם ואם זוז"ג מותר הוולד מותר והר"מ השמיט כאן ד"ז וע' פ"ג מה' איסורי מזבח ואי"ה יבואר במק"א. עוד מבואר בר"מ כאן דאותו הוולד שעיברה קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד שהוולד אסור אם נתערב וולד זה באחרים כונסין את כולם לכיפה עד שימותו שם עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים כיון דאמרינן דהוולד אסור דגם על הוולד נגמר הדין אם כן בודאי הוולד בסקילה וע"כ לא פליגי בבריית' בנתערב באחרים דראב"ש סובר כולם בסקילה ות"ק סובר דכונסין לכיפה היינו בנתערב ות"ק דבריית' היינו ר"י דמתניתין ע"ש בתוס' ד"ה אלא וכו' אבל בפ"ע בודאי בסקילה כמו האם אם כן כיון דהר"מ פוסק דשוה"נ שנתערב כולם נסקלין כחכמים דמתניתין והש"ס מביא ראי' לזה מהבריית' אם כן כאן הוולד כיון דהוא בסקילה למה לא פסק כראב"ש כחכמים דמתניתין דכולם בסקילה מה בין שוה"נ עצמו בין הוולד שבסקילה בפ"ע אם כן גם בנתערב כי פלוגתא זו היא פלוגתא דמשנה וא"כ כיון דפסק כחכמים דכולן נסקלין אם כן אמאי פוסק בוולד כר"י דכונסין לכיפה ע"כ צ"ל דהר"מ סובר כיון דבברייתא מ"ד כונסין לכיפה לא נשנה בשם ר"י רק סתם ע"כ סובר דלאו ר"י הוא אלא גם חכמים דמתניתין מודים דאף דשוה"נ עצמו בסקילה ואם נתערב כולם נסקלין מכל מקום בוולד אם נתערב כונסין לכיפה ופוסק במשנה כת"ק ובבריית' כת"ק אך מכל מקום לא ידעתי סברא לחלק בנתערב בין עצמה לוולד אך הר"מ בודאי ראה לחלק ופסק כת"ק דמשנה וכת"ק דברייתא דיש חילוק בין וולד לשוה"נ בעצמו ותימה על נ"כ הר"מ שלא עמדו בזה כלל וצ"ע. ונתיישבתי דמצד הסברא יש לחלק בין שוה"נ עצמו לוולד דהטעם דשוה"נ שנתערב דסוקלים כולם כיון דאין הפסד לבעלים דכולם אסורים בהנאה אם כן טוב שנסקל אותם כדי לקיים ובערת הרע מקרבך כיון דאותו השור ג"כ יסקל וכפירש"י כאן כדי לקיים מצות סקילה במחויב סקילה אע"ג דמה"ת ברובא בטל מכל מקום מדרבנן [א"ב] או דה"ל כטומאת משא דאינו בטל [עיין טהרות הקודש לזבחים] אבל הוולד דבאמת לא הזיק כלל רק כיון דנגמר דינו אם כן ל"ש ובערת כו' ע"כ אין נסקלין כנ"ל סברת הר"מ. והנה אין חילוק בד"ז אם בן פקוע שא"צ שחיטה שהמית ג"כ חייב סקילה ומשנגמר דינו אסור בהנאה תיכף לשיטות אלו שנאסר מחיים ולשיטת הר"מ נאסר לאח"מ אפילו לא נסקל עפ"י ב"ד כמו בהמה דנשחט אחר גמ"ד דנאסר ה"נ וע' תוס' סוגי' זו דמ"א. ולא יקשה לך כיון דב"פ הו"ל כשחוט משנולד אם כן נימא דהו"ל כנשחט קודם גמ"ד דמותר באכילה ז"א דבאמת הגמ"ד אוסר בכ"ע רק בנשחט קודם גמ"ד דקודם גמ"ד מותרת הבהמה ולאח"ש אינה נאסרת כי לאח"ש לא נוכל לגמור הדין כי אין דנין אלא בפני השור אבל כאן נהי דמותר באכילה דהו"ל כשחוט מכל מקום חי הוא ושייך בו גמ"ד אם כן כיון שנגמר דינו נאסר תיכף וע' שמק"ב לב"ק. ומבואר בש"ס ור"מ דלאחר שנגמ"ד מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש הפקירו אינו מופקר החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר והטעם כיון דאסור בהנאה ואה"נ אינו שלו לענין הקדש ומכר ולשום דבר ולדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים וראוי לגיזה ועבודה מכל מקום כיון דאסור לענות דינו ומצוה לסקלו ה"ל כאין לו בעלים ע' תוס' במקומות הנ"ל ולענין חזרה לבעלים טעם אחר יש עיין בגמרא ואין כאן מקומו. וז"פ אצלי לפמ"ש דשור טרפה שהרג אינו נסקל דדינו כבעלים ה"ה אם בן פקוע הרג והוא טרפה אינו נסקל ול"א כיון דל"ש טרפות אצל ב"פ דה"ל כשחוט אם כן ל"ה טרפה ז"א דרק לענין איסור אכילה התורה הכשירו אבל מכל מקום חי הוא וכיון דדנין אותו לסקילה אם כן אם הוא טרפה פטור כנ"פ. '''ואם ''' נגמר דינו ואח"כ הוזמו עדים אם קודם שנסקל יצא וירעה בעדר ואם לאחר שנסקל מותר הבשר בהנאה כ"ה בר"מ פי"ד מהמ"א מש"ס דכריתות ומבואר שם בגמרא היכי דבאו עדים והכחישו העדים הראשונים ה"ל תרי ותרי ואסור בהנאה ומכל מקום אין סוקלין השור דכמיתת בעלים כן מיתת השור ובעדות מוכחשת אין הורגין אדם ה"ה שור רק לענין אה"נ ה"ל תרי ותרי דב' אומרים אסור בהנאה דנגמר דינו כדין ונאסר ושנים אומרים שלא נגמר דינו כדין ומותר ותרי ותרי אסור מספק ואין כאן מקומו להאריך אי תו"ת ספקא דאוריית' או דרבנן על כל פנים אסור לד"ה והדברים ארוכים בענין תו"ת ודוקא דבאו עדים אחרים לאחר גמ"ד אבל אם באו עדי הכחשה קודם גמ"ד אם כן אין גומרין דינו כלל מחמת עדות מוכחשת בודאי מותר בהנאה רק אם באו לאחר גמ"ד הו"ל תרי ותרי ואסור מספק וז"פ והר"מ לא הביא ד"ז דעדות מוכחשת דסמך עמ"ש דין תו"ת במקומות אחרים. ובתרי ותרי להסוברים דמחיים נאסר שוה"נ אם אפילו בספק אסור אם כן מכירתו והקדישו אינו כלום כי על כל פנים אסור בהנאה ואם הוא רק אבה"נ מדרבנן מספק זה תלוי בהשיטות אי ע"י דרבנן נעשה אינו שלו מן התורה אך להר"ת דמחיים אינו נאסר רק מכל מקום אינו במכירה כי אסור לענות דינו אם כן בעדות מוכחשת כיון דלא נהרוג אותו מספק ואין כאן עינוי הדין יכול למכור ולהקדיש וע' תוס' סנהדרין ד"פ כה"ג לר"ת וז"פ. ומבואר עוד כאן בר"מ דשוה"נ שהוזמו עדים לאחר גמ"ד כל הקודם בו זכה דמשנג"ד הפקירו אותו הבעלים ואם העידו שבעלי' בעצמו רבעו והוזמו לא זכה הקודם כיון שיודעים הבעלים דשקר הוא מצפה להזימם ולא אפקרי עכ"ל והוא בש"ס דכריתות ונראה דה"ה בכ"ע דהבעלים יודעים שמעידי' שקר כגון בגוונא שהוא עצמו ראה דהנהרג חי בודאי אינו מפקירו כיון דהבעלים יודעים בשקרו אינו מפקירו ואף דהר"מ כתב לעיל דלאחר גמ"ד א"י להפקיר כאן כיון דהזימו אם כן אגלאי למפרע דמותר בהנאה כמש"ל וא"כ מהני ההפקר כ"ה בקצה"ח סי' ת"ב ליישב ק' אחיו הרב ז"ל על הש"ס דפ' החובל דמבואר דשור שהמית והזיק אם דנו אותו ד"נ אין דנין ד"מ ומקשה ש"ס אמאי לדייני' ד"מ ומפלפל הש"ס והקשה הוא ז"ל הא משנגמר דינו הפקירו ובנגח ואח"כ הפקיר פטור מנזק כמ"ש דצריך שיהיה לו בעלים בסוף גם כן עיין במצוה הקודמת. אך בזה מיושב דבאמת איסור הנאה יש לו בעלים ומכל מקום א"י למכור ולא להפקיר כי אינו ברשותו ע"כ מקשה הש"ס שפיר דאף על גב דדנו אותו דיני נפשות מכל מקום הפקירו אינו מופקר כיון דאבה"נ אם כן לדייני דיני ממונות וכאן מבואר דהקודם זכה כיון דהוזמו העדים אם כן מותר למפרע ומהני הפקירו ע"ש ודפח"ח. '''ועמ"ל ''' פ"ח מה' עבדים הי"ג מביא ירושלמי עבד שיוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ע"ז כ' שם המ"ל דמדין הפקר נגע בה עיין ר"מ סוף נזקי ממון עכ"ל. והיינו ד"ז כמו דשוה"נ כל הקודם זכה דהפקירו ה"ה גבי עבד ג"כ הפקירו וזכה העבד בעצמו כדין מפקיר עבדו. ולדידי צ"ע בד"ז דנראה דל"ד כלל לשוה"נ ל"מ לשיטת הר"ם דשוה"נ נאסר תיכף בהנאה בגמ"ד אם כן בודאי אין לך הפקר גדול מזה דאין לו בו הנאה של כלום מעכשיו ואחר שיסקל יהי' מהנקברים אם כן בודאי אפקורי אפקיר לי' אבל לעבד כיון דאמרינן בערכין דאדם אין גמ"ד אוסרו כלל ע' בדף ז' ע"ב אם כן מותר העבד בהנאה להאדון עד שנסקל ובעבד נוקב מרגליות שוה הרבה בכל רגע וא"כ אינו מפקירו כלל בחייו ואף אם נאמר כדעת ר"ת דגם שוה"נ אינו נאסר מחיים וראוי לרכוב עליו וצ"ל מכל מקום כיון דאסור לענות דינו אין התשמיש חשוב ומפקיר לי' על כל פנים לאח"מ בודאי אסור בהנאה אם כן אפקורי מפקיר לי' כיון דתיכף יסקל ואסור בהנאה אבל בעבד דלדעת תוס' ב"ק יו"ד ד"ה שהשור בחיים ראוי לתשמיש ולאח"מ ג"כ ממונו הוא לכל הנאות שבעולם אם כן למה הפקירו כיון דהוי ממונו אם כן צ"ע ד"ז דלדעתי אין דמיון לעבד עם שוה"נ. ואל תטעה לומר דעבד דינו כדין שור לענין דגמ"ד אסרו וגם לאח"מ נהי דאינו אסור מחמת מת כישראל מכל מקום דין שוה"נ יש לו. זה בודאי אינו ובודאי דינו כאדם כנ"ל פשוט וא"צ להאריך בזה אם כן אין הדמיון עולה לע"ד ועיין כריתות כ"ד תוסד"ה אמרו לו וכו' יש ליישב זה ויש לפלפל בדהתו"ס ואין כאן מקומו: '''והנה ''' אין שוה"נ נאסר אלא בנגמר דינו עפ"י ב"ד של כ"ג כמ"ש הרהמ"ח כיון דצריך כ"ג אם כן ל"ה גמ"ד בפחות. ופשוט דשורו של כה"ג דכתבנו לעיל דצריך ע"א אינו נאסר עד שנגמר דינו בע"א אם כן דין זה ולאו זה דשוה"נ אינו נוהג האידנא כלל דאין לנו ב"ד וכ"כ הט"ז ביו"ד קנ"ג ובשו"ת ח"צ סי' פ"ד האריך בזה והשיג על הב"ח שדעתו דבהמה הנרבעת לעכו"ם נאסרת אם הבהמה של עכו"ם כיון דב"נ נהרג בע"א ודיין א' ה"ה שורו אם כן נגמר הדין בא' ונאסר גם כן בזה"ז והח"צ השיגו דבשורו של עכו"ם נמי צריך כ"ג ואי"ה בקונטרס דיני ב"נ אבאר. אך אביא מה דתמי' לי על הח"צ שכתב דאף להב"ח דא"צ כ"ג מנלן שאבה"נ כל עיקר דילפינן אה"נ מסקול יסקל כו' והיינו שגמ"ד אוסרתו כמבואר בערכין ודלמא ע"כ ל"א גמ"ד אוסר רק בב"ד של כ"ג דאלים כחי' וגמ"ד דידהו חשוב לאסור הבהמה מחיים לאפוקי ע"א ודיין א' מנלן דאלים דינא דידי' למיסר בהמה מחיים עכ"ל. והנה מ"ש מחיים היינו דגמ"ד אוסר ואף לר"ת מכל מקום הגמ"ד אוסר לאח"מ ודבריו תמוהין דמבואר בפירוש בסנהדרין ט"ו ע"ב גבי הארי וזאב כו' למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו ופירש"י כיון דאמור רבנן דא"צ לדון בב"ד ה"ל כמאן דנגמר דינייהו ואסורים בהנאה כמו דקיימא לן שחטו לאחר שנג"ד ע"ש להדי' דאפילו אינו נידון כלל מכל מקום כיון דא"צ לדיינו ה"ל תיכף כאילו נג"ד ואסור בהנאה מכ"ש כאן כיון דא"צ לדונו בכ"ג רק בא' ונידון בא' פשיטא דאסור בהנאה ע"ש בגמרא ורש"י מפורש דלא כהח"צ. וער"מ פ"ה מה' סנהדרין דפסק שם לענין ארי וזאב וכו' ונחש דיש להם תרבות ויש להם בעלים כר"ל בסנהדרין ובנחש א"צ כ"ג אלא א' הורג אותו ע"ש בגמרא הנ"ל ובר"מ אם כן אף בזה"ז בנחש שהמית אסור בהנאה מחמת לאו זה דשוה"נ ונוהג ג"כ בזה"ז ועיין בב"ק ד"ה מועדין הן דהן מועדין מתחלתן אם כן משכחת לה דיני כופר ג"כ האידנ' בתפס וכבר כתבתי לעיל מצוה הקודמת. ע' בסוגי' כיון דא"צ לייעודי ומשלם תיכף כופר מהני תפס כי סגי בג' ומהני תפיסה עיין מצוה הקודמת ובש"ס והר"מ דט"ו ותבין. ופשוט דשוה"נ שהוזמו עדיו צריכים לשלם דמי שור לבעלי' דרצו להפסידו השור וד"ז הוא בסנהדרין יו"ד פ' רבע שורו של פ' והוזמו כו' משלמין דמי השור. אך ק"ל דלדעת תוס' ב"ק דבממון אמרינן כאשר עשה ג"כ ע' בדבריהם ב"ק ד' ע"ב וכ"ה דעת הר"מ פ"ב מה' עדות ע"ש ניחא דכאן תיכף בנג"ד נאסר השור בהנאה לרה"פ חוץ מר"ת כמש"ל וה"ל כאשר עשה דתיכף הפסיד ממונו אך בממון אמרינן כאשר עשה. אך לדעת קצת ראשונים דבממון אמרינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה ענ"י פ' חזה"ב גבי עדי חזקה בשם הריטב"א דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה אם כן היאך משלמין דמי שור דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין ותיכף כשנגמר הדין נאסר בהנאה והוה ליה כאשר עשה ולמה משלמין דמי השור לבעלי' ואם ירצה השם יבואר לקמן. ולדעת רבינו תם דלא נאסר מחיים שייך שפיר כאשר זמם אך אם נימא דלא כרבינו תם צ"ע:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף