עריכת הדף "
מנחת חינוך/י
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ב == '''שמור וכו'. ''' ע' פסחים ל"ח ע"ב דחלות תודה ורקיקי נזיר א"י בהם דכתיב ושמרתם את המצות משתמרת לשם מצה יצא שאינה משתמרת לשם מצה לא יצא ופירש"י כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה וכו' יצאה זו שלא נשתמרה לשם מצה של מצות פסח ע"ש אם כן מבואר דצריך שימור לשמה והוא גזירת הכתוב כמו קרבנות וכתיבת הגט וכ"מ שם דף מ' בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית והאי בצקות ש"נ לכל השיטות על כל פנים ידעינן ודאי שלא נתחמץ ע"ש ברש"י ור"נ ורא"ש אך מכל מקום א"י י"ח המצוה דלא נשתמר לשם מצת מצוה וכ"ה בחולין ד' מצת כותי מותרת ויי"ח בפסח ומקשה הש"ס פשיטא ופרש"י כיון דמותר לאכול מן התורה ל"י י"ח ומתרץ מ"ד לא בקיאי בשימור ופרש"י אף דאינו חמץ מכל מקום לא נשתמר לשם מצת מצוה וא"י ע"ש מבואר להדיא דמצת מצוה גזירת הכתוב דבעי שימור לשמה ועבהה"מ פ"ה כ' דאינו מבואר בר"ם לענין שימור אם יש איזה חילוק בין מצה של מצוה לשאר מצות אך מדכתב ספ"ח מי שאין לו אלא כזית מצה משומרת וכו' וכן ברי"ף בס"פ ע"פ אם כן מבואר דבריהם ג"כ דמצה צריכה שימור לשם מצת מצוה וכן בפ"ו כתב דחלות תודה ורקיקי נזיר א"י הטעם דכתיב ושמרתם את המצות יצאה זו שא"מ אלא לשם זבח כרבה שם בגמרא ע"ש. והנה מהו זה השימור ומאיזה זמן מתחיל ע' בש"ס דף מ"ם דרבא ס"ל שימור דלישה לאו שימור הוא וצריך שימור קודם הלישה וסובר דמשעת קצירה בעינן שימור לשמה ומבואר שם דסובר דשימור מתחלתו ועד סופו בעינן. וה"ר שם מבצקות ש"נ דאיי"ח ולמה לא ליעבד שימור מקודם אפיה ע"כ שימור מעיקרא בעינן והגמרא דחי דהתם בעידנא דנחית לשימור כגון בשעת לישה שנותנין מים בעיסה לא הי' לה שימור אבל אם משומר בשעת לישה סגי ואפ"ה לא הדר בי' רבא ע"ש והרי"ף פסק כרבא דשימור דלישה לאו שימור הוא וער"נ דקודם לישה צריך שימור מכל מקום אפשר לא בעי משעת קצירה רק למצוה מן המובחר ע"ש ודעת הרא"ש לפסוק דשימור דלישה הוי שימור אך למצוה מן המובחר צריך שימור קודם ע"ש שהביא דיעות בזה ועיין בטוא"ח סי' ת"ס ובב"י באריכות והנה לענ"ד פשוט למאן דסובר דשימור דלישה לאו שימור הוא וגזירת הכתוב דהשימור מתחיל קודם הלישה מכל מקום בודאי דצריך לשמור בשעת הלישה ג"כ כי אין סברא דקודם יהי' צריך שימור ואח"ז א"צ אלא דלדידי' מתחיל השימור קודם שנתקרב אל המים כגון משעת קצירה או משעת טחינה עבר"נ אם כן מעת שמתחיל צריך בכל עשי' ועשי' עד האפייה כ"ז שיכול להחמיץ שימור לשמה ולישה הוא כ"ש דאז השימור צריך ביותר כיון שבא עליו מים אם כן כל עשי' ועשי' מקצירה ועד אפיה צריך שימור לשמה ולמאן דסובר דא"צ שימור קודם וגזירת הכתוב דבשעת לישה מתחיל השימור וקודם לזה אינו בכלל המצוה דושמרתם מכל מקום מלישה ועד אפיה דהיינו העריכה ג"כ צריך שימור לשמה. הכלל כולם מודים מעת שמתחיל השימור צריך לשמור עד לבסוף דהיינו אחר האפיה דלא יוכל להחמיץ עוד רק הם מחולקים מאימת מתחיל זמן השימור וקצת פוסקים סוברים כרבא דהוא לעיכובא קודם הלישה וקצת פוסקים סוברים מלישה ואילך ע' בטור ובב"י סי' הנ"ל ועיין מגן אברהם מביא דלישה ועריכה ואפיה אסור ע"י חרש שוטה וקטן ואפילו לנקוב המצות כי הכל צריך כוונה לשמה ע"ש וכ"ז נלע"ד פשוט. '''והנה ''' נראה דהא דגזרה תורה דצריך שימור לשמה היינו כל עשיי' עד שא"ר להחמיץ כגון לאחר אפיה דאז ל"ש שימור דא"ר להחמיץ וא"כ לשיטת הסוברים דשימור דלישה לאו שימור הוא אלא דצריך לשמור קודם לישה נהי שכתבתי לעיל דגם אלו מודים דגם בשעת לישה צריך שימור מכל מקום דווקא אם יש חשש חימוץ בשעת לישה צריך ג"כ שימור אבל אם לש במ"פ לדעת הר"מ שכתבתי לעיל דחוץ מד' משקין יוצאין בפסח והוי לחם עוני א"צ שימור מלישה ואילך ומכל מקום נתקיים ושמרתם דגזרה התורה שיהא צריך שימור לשמה קודם הלישה בעודן חטים או קמח כי אינו מפורש בתורה באיזה עשי' צריך שימור אך פרשו לנו ז"ל דצריך שימור וכמו דלאחר אפיה א"צ שימור דאינו מחמיץ ומכל מקום נתקיים המצוה בקודם אפיה אם כן ג"כ יכול לעשות בשעת לישה שלא יחמיץ וכלה זמן השימור ומכל מקום נתקיים מצות שימור בקודם לישה בעוד קמח או חטים דאז א"א שלא יהי' זמן שאינו בא לידי חימוץ וצריך שימור אבל להסוברים דא"צ שימור קודם לישה רק מלישה ואילך אם כן קודם הלישה אינו בכלל מצוה זו רק מלישה ואילך אם כן אסור ללוש המצות בדבר שאינו מחמיץ כי לא נתקיים מצות שימור דעתה א"צ שימור וקודם לזה ג"כ לא צריך ובאמת גזירת הכתוב דצריכה שימור ע"כ החיוב ללוש דווקא במידי דמחמיץ כדי שיתקיים מצות שימור לשמה כנלע"ד דלאותם הסוברים בעינן שימור קודם לישה סגי בשימור דקודם לישה אם מעת הלישה א"צ שימור אבל אם מעת הלישה צריך שימור ודאי ל"י אף לדיעה זו עד שעושה ג"כ בלישה ואחר הלישה עד שעת שא"ר להחמיץ כמש"ל ולפי זה ניחא דברי הר"מ שהבאתי לעיל דסובר יוצאין אם נילוש במ"פ לחוד ואינו נקרא מצה עשירה שקשה עליו ק' הרמב"ן כיון דאינו מחמיץ אם כן היאך נתקיים ושמרתם ולפמ"ש ל"ק דהר"מ קאי בשיטת הרי"ף רבו דסובר דשימור קודם בעינן דשימור דלישה לאו שימור הוא עיין בר"מ אם כן נתקיים מצות שימור קודם הלישה ויכול ללוש במ"פ אע"ג דאינו מחמיץ ובזה ל"ק קושית הרמב"ן שהקשה על הרז"ה דהיאך אפשר לפרש בלא מים דהא בעי שימור בשעת לישה ואפיה ובאמת לדעת הרי"ף א"צ ודי בשימור שקודם לישה ומה שהביא רמב"ן ראי' דא"י ברבוכה דצריך שימור ע"ש נראה דבעי שימור דווקא בשעת לישה באמת מהירושלמי אין ראי' דהירושלמי לשיטתו אזיל דשימור דלישה הוי שימור כמ"ש תוס' ביצה ג' ד"ה גזירה דמבואר בירושלמי דביום טוב אסורים מן התורה כל מלאכות דקודם לישה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו' וסמוך לי' ושמרתם את המצות היינו מלישה ואילך אם כן מבואר להדיא בירושלמי דשימור דלישה הוי שימור אם כן בעינן דווקא בשעת לישה אבל לשיטות אלו דס"ל דווקא שימור מעיקרא בעינן אם כן סגי ג"כ בשימור מעיקר' כמש"ל וידוע דעת רוב ראשונים ומכללן הר"מ ז"ל פ"א מהיו"ט דסוברים דקציר' ושאר מלאכות קודם הלישה אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר כיון דסובר דשימור משעת קצירה אם כן הוי ההיקש ג"כ מקצירה ושרי קצירה או אפשר מטעם אחר עפמ"ג בפתיחה לה' יום טוב או אפשר דלא ס"ל כהירושלמי ואין כאן מקומו. על כל פנים כיון דס"ל כדעת רבו הרי"ף אם כן סגי בשימור הקודם ללישה ושפיר יכולין ללוש במ"פ לחוד ויוצאין בה ומה שהביא הרמב"ן ראי' מש"ס דילן מחלות תודה לפמ"ש אין ראי' דמעת שמתחיל השימור ודאי צריך שימור בכל עשיי' ועשייה כ"ז שיוכל להחמיץ אם כן חלות תודה ורקיקי נזיר שנילושין במים ויכול להחמיץ ודאי צריך שימור בשעת לישה ואפיה ג"כ כיון דראוים להחמיץ וכ"ע מודים אבל אם עשה שימור באיזה עשיה שהית' צריכה שימור ואח"כ נעשה בענין שא"י להחמיץ ודאי סגי השימור שהי' קודם כמו לאחר האפיה דא"צ שימור ה"ה אם בעת הלישה נעשה בענין שא"צ שימור ג"כ די ומכל מקום נתקיים מצות שימור אבל לשיטת הסוברים דא"צ שימור קודם הלישה אם כן מצות התורה דשימור בעי מלישה ואילך צריך על כל פנים בשעת לישה שיהי' ראוי להחמיץ כדי שיתקיים מצות שימור כנלע"ד. '''והנה ''' בענינים שצריכין לשמה מצינו פעמים שסתמא הוי לשמה רק אם עוקר בפירוש שלא לשמה כמו גבי קרבנות עיין ריש זבחים וכמה ענינים דסתמא ל"ה לשמה כמו גיטין כמבואר שם וצריך בפירוש לשמה ועיין תוס' גיטין כ"ג דמילה ג"כ סתמא לשמה וע' מנחות מ"ב ובתוס' שם וכ"מ והנה מצד הסברא נראה דשימור כיון דצריך לשמה דווקא במפרש אבל סתמא לאו לשמה קאי כי כ"פ אוכל אדם מצה בלא פסח וגם לשאר ימי הפסח צריך למצות ע"כ ודאי בלש עיסת מצה סתמא לאו לשמה קאי ועיין פרי חדש סי' ת"ס כתב ג"כ דסתמא לאו לשמה קאי וע"ש שה"ר מחולין שהבאתי לעיל דמקשה פשיטא דיוצא במצת כותי כיון דרשאי לאכלו ומתרץ מ"ד לא בקיאי בשימור וכו' היינו לשם מצוה ואי אמרינן סתמא כשר ויוצאין מאי איכפת דאין בקיאין בשימור וכן בצקות העכו"ם דדעת תוס' גיטין ומנחות דעכו"ם הוי כסתמא וע"ש עוד דפוסק כן דסתמא לאו לשמה. '''והנה ''' מבואר בסוכה ט' סוכה ישנה ב"ש פוסלים וב"ה מכשירין וסוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג ל' יום בסתמא אבל עשה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה וע"ש ברש"י דאם עשה סוכה בסתמא תוך ל' לחג כיון דשואלין ודורשין הוי סתמא לשה"ח אבל קודם ל' סתמא לאו לחג אבל אם בפירוש עשאה לש"ח כשרה ובגמ' מפ' דב"ש ילפי מקרא דעשיית המלאכה צ"ל לש"ח לשם מצות המלך וב"ה סברי דא"צ וב"ה לא ילפי דאצטריך קרא לדבר אחר ע"ש בסוגיא. והנה הלכ' כב"ה כידוע. וסוכת גנב"ך ורקב"ש כשר ע' שו"ע או"ח סי' תרל"ו ואפילו לדעת ב"ה צריך לחדש בה דבר והוא רק מצוה מן המובחר ע"ש בראשונים ואחרונים ותוס' שם מביאין ירושלמי מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה אם כן כיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה עכ"ל ונראה דאם דקדק בה בודאי פלוגתא וסוברים ב"ה דכשר וגם לב"ה אם לא דקדק בה אסור לאכול אפילו כל הפסח וכו' אני תמה מאוד על הירושלמי היאך מצה ישנה תלוי בפלוגתא דב"ה מכשירין כמו סוכה הא טעמא דבסוכה א"צ עשייה לשמה אבל במצה מבואר להדיא בש"ס דילן וגם הירושלמי שהבאנו דשימור לשמה הוי מן התורה וא"כ היאך מכשירין ב"ה מצה ישנה בסתמא אפילו אם דקדק בה הא בעינן לשמה מן התורה וישנה ל"ה לשמה והיאך תלוי בסוכה והיא אצלי תמי' גדולה דודאי גם ב"ה פסלי כיון דהוי שלא לשמה דהיינו לשם מצת מצוה. וראיתי בפ"י הקשה על הירושלמי מ"ט פוסלים ב"ש בשלמא בסוכה יש להם קרא חג הסוכות אבל במצה מנלן דבעי לשמה וכתב דאפשר ילפי ט"ו ט"ו מחג הסוכות ומפלפל בזה ותמה תמה אקרא על רבינו הפ"י היאך העלים עיניו מסוגית הש"ס בפסחים ורה"פ בסי' ת"ס דמצה בעי כוונה מן התורה (עט"ז סי' ת"ס דעתו שהיא אסמכתא והפר"ח תמה עליו) על כל פנים היה לו לפלפל בזה אם יש לו שיטה אחרת בענין זה ואדרבא אני תמה על הירושלמי והתוס' שהביאו הירושלמי דב"ה סברי דיוצאים ובאמת מסוגית הש"ס דילן מבואר דמה"ת צריך לשמה וא"כ גם ב"ה מודים במצה ועיין פרי חדש תנ"ז הביא תוספתא יוצאין במצה ישנה והוא שעשאן לשם פסח וזה ניחא כיון דעשאן לשמה וקמ"ל התוספתא דאפשר הי' הסברא דדוקא בע"פ כמבואר שם ואח"ז מביא הירושלמי הזה ג"כ ובירושלמי מבואר להדיא שלא עשאן לשם פסח והטעם דלא דקדק בה והוא תמוה תפ"ל דב"ה מודים כיון דל"ה לשמה וגוף הדין דמבואר בירו' שלא דקדק בה תמוה ובאמת בגמ' דידן דבצקות העכו"ם אדם אוכלם בפסח ולרש"י אף דלא ראה כלל כיון דליכא סימני חמץ אם כן מכ"ש בישראל בלא דקדק אך לשיטת הראשונים שכתבו שראה הישראל שעשה בלי חמוץ רק שלא שמרה לשמה ניחא בלא דקדק בה אסורה באכילה על כל פנים ד' הירושלמי תמוהים לענ"ד וכן התוס' ול"מ מי שהתעורר בזה והנה על כל פנים להירושלמי מצה שוה לסוכה וכן להתוספתא דיוצאים במצה ישנה ובלבד שיעשה לשם פסח אם כן דווקא מצה ישנה דסתמא לא נפק אבל אם נעשית תוך ל' יום קודם לפסח הוי סתמא כלשמה כמו סוכה ול"מ להפוסקים שיביאו ד"ז דתוך ל' יוצאים במצה אף בסתמא ועסי' ת"ס דאסור ללוש ולאפות ע"י חרש שוטה וקטן דלאו בני לשמה נינהו ובגדול עע"ג עב"י בארוכה והדברים עתיקין בכ"ע בגיטין וחליצה ושחיטה בחולין וגם החילוקים בין חרש וקטן לשוטה לענין הדברים שצריכים כוונה יש להאריך ועיין בראשונים ואחרונים ולפמ"ש דתוך ל' הוי סתמא לשמה מכל מקום חרש שוטה וקטן פסולים חדא דאף במקום דסתמא לשמה מכל מקום חרש שוטה וקטן פסולים דגרועים מסתמא ע' זבחים ד"ב ע"ב תוס' ד"ה זבחי' וחולין י"ב ע"ב תוד"ה קטן וחוץ לזה דאצלם ל"ש סברא זו כיון דשואלין ודורשין סתמא עושין לשמה כפרש"י כי אין להם מחשבה אך מכל מקום אפ"ל דממילא לשמה קיימי אך באמת הם גרועי' וכו' כמ"ש. '''ובעכו"ם ''' בעע"ג מבואר שם בסי' ת"ס דפסול דעכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד לדעת תוס' שם בסוגיא דעכו"ם הוי סתמא וכ"ה דהוי סתמא כשר אינו מזיק מה דעושה אדעתא דנפשי' אם כן קודם ל' לחג דסתמא פסול אם כן ודאי פסול אף דאדעתא דנפשי' קעביד והוי סתמא דסתמא פסול וגם בתוך ל' ל"ש אצלו כיון דשואלין ודורשין הוי סתמא לשמה כי לגבי עכו"ם ל"ש שואלין ודורשין ע"כ פסול אפילו תוך ל' ואפילו בעע"ג ועט"ז סי' תרל"ו וכבר כתבתי דנראה מראשונים דמה"ת בעי כוונה ובט"ז אין דעתו כן והשיגוהו האחרונים וגם נראה מדבריו דאף להסוברים דהשימור יהי' משעת קצירה מכל מקום השימור הוא שצריך כוונה לשם מצת מצוה ועט"ז מחלק בזה ויש לפלפל וצריך אריכות גדול. ואם עשה עכו"ם וישראל עע"ג ע' רשב"א דפסול דנכרי אדעתא דנפשי' קעביד ע' ה' גיטין ואחרונים מפלפלים שם אי נכרי ודאי אדעתא דנפשי' קעביד אם כן פסול בודאי או אפשר דאדעתי' דנפשי' קעביד והו"ל ספק ואין כאן מקומו להאריך ועיין מגן אברהם סי' ת"ס כ' לשיטת הרא"ש גבי עיבוד דסת"מ דמהני נכרי וישראל עע"ג ע' סי' ל"ב אם כן ה"ה הכא והנה סברת הרא"ש בהלק"ט דבשלמא גבי גט דבעינן כתיבת כל התורף לשמה וזה אינו עושה העכו"ם ע"ד ישראל אבל בעיבוד דדי שיתן העורות לעיבוד לשמה עושה לשמה ע"ש וא"כ כאן בלישה דכל הלישה צריך לשמה והוי דומיא דתורף בגט דאמרי' אדעתי' דנפשי' קעביד אך באמת גבי ציצית דבעינין טוי' לשמה מביא בב"י ופסק בשו"ע סי' י"א דלהרא"ש מהני אע"ג דבעינן כל הטוי' לשמה והוא זמן ארוך מכל מקום אמרינן להרא"ש דמהני וע"ש בדג"מ השיג על המחבר וכתב דזה דוקא בעיבוד אבל גבי טוי' גם הרא"ש סובר דדומה לתורף הגט אח"ז ראיתי בנו"ב ת' תמה על הב"י ומביא לשון הרא"ש דנראה להדיא דדוקא בעיבוד דדי ברגע א' לשמה בשעה שנותן לתוך הסיד אבל גבי טוי' דכל הטוי' צריך לשמה אם כן הו"ל כמו תורף הגט אם כן ה"נ ודאי כל הלישה צריך שימור בכל רגע וצריך שימור לשמה אם כן הו"ל כמו תורף הגט דל"מ עע"ג ובס' יעלת חן השיג על הנוב"י ואין דבריו מובנים ויתבאר במק"א אי"ה. ועיין פרי חדש סי' הנ"ל מפריז על המדה ודעתו לפסוק דל"י י"ח מצה אם אינו משומר משעת קצירה ובמק"ח תנ"ג השיג על הפר"ח מהירושלמי שהביאו תוס' ר"ה אלא מעתה לא אכלו ישראל מצה כשנכנסו לארץ משום חדש אלא מה שתגרי עכו"ם היו מביאין להם מבואר אף דלא הי' משומר משעת קצירה יוצאין בהם ולא ידעתי מה ראי' מירושלמי ודאי הירושלמי סובר דשימור דלישה הוי שימור כמש"ל דיליף דמלאכות קודם הלישה אסור מן התורה ביום טוב דכתב אך אשר יאכל לכל נפש וסמוך לי' ושמרתם את המצות מלישה ואילך וכו' כמש"ל אך הר"מ דלא ס"ל כן אם כן אין הוכחה מהירושלמי והפר"ח דעתו דמגמרא דידן משמע כן ופשוט וע"ל ותבין. '''והנה ''' מכל מ"ש מבואר דהעושה המעשה כגון הלש וכדומה צריכים שיכוונו לשם מצוה עב"י סי' ת"ס וטור ופר"ח ולא הביישן למד לא אבוש לאמר מנ"ל לכל הראשונים ד"ז נהי דבעי שימור לשמה מכל מקום א"ד כלל לגט או לזבחים דגבי גט כתיב וכתב לה דרשינן דמעשה הכתיבה תהי' לשמה אם כן צריך הכותב לכוין ע"כ אם חרש שוטה וקטן כותבין לשיטות שמהני באחרים עע"ג צריך ללמד את הקטן שיכוין כי הוא צריך לכוין (ע' סברת ר"י בב"י דכוונת העע"ג כיון דהוא ע"י שליח אבל בחליצה ל"ש זה) וכן בזבחים ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה והזריקה צריכים כוונה אם כן צריך לכוין העושה המעשה אם כן כשעושה מעשה זה שאינו בר כוונה צריכים לבא לאלו הענינים אם עע"ג אי מהני ויש עושים אדעתא דנפשם ע' באריכות באלו הענינים אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אי הלישה או הקצירה צריך לשמה רק מבואר דהשימור צריך לשמה אם כן העיקר הוא השימור אם כן אפילו לש עכו"ם או חרש שוטה וקטן וישראל עומד ומשמר לשמה למה ל"מ ואפילו הם אינם מכוונים כיון דישראל שומר והוא מכוין לשמה וא"ד לחלות תודה דעומדים לתודה אבל בכל המצות העיקר הוא השימור אם כן מאי זה שפשוט בראשונים דהלש והאופה צריך שיהיו בר דעת בר כוונה ילוש מי שירצה והישראל העומד הוא השומר והוא מכוין לשמה ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוין וא"י מהיכן נלמד זה כמו גבי גט גילתה התורה דמעשה הכתיבה צריך לשמה ה"נ גילתה התורה דהשימור צריך שיהי' לשמה אם כן הכל תלוי בשומר ומ"ל מי הלש או הקוצר או הטוחן וכדומה כיון דיש שומר שמכוין ליסגי. ובנותי בספרים וראיתי בס' נוה שלום לאחד מחכמי ספרד עמד בזה וכתב שבאמת כ"ה דעת ר"ה גאון מובא בטור סי' ת"ס וגם דעת הרי"ף והרא"ש כן והספר הזה בא לידי בשאלה ונהנתי מאוד שעמד ע"ז ומכל מקום מ"ש שכ"ה באמת דעת הראשונים הנ"ל הוא דוחק בעיני דאדרבא באמת דעת הרבה ראשונים ובאחרונים ובטוש"ע מבואר להדיא דעושה מעשה צריך לעשות לשמה ע' בדבריהם. ואנהרינהו לעיינין בעזה"י דהאמת כ"ה דהעושה מעשה צריך כוונה דהיינו שהוא ישמור לשמה ול"מ כוונת אחר שיעמוד ע"ג לשמור לשמה והוא גמרא ערוכה חגיגה ך' לענין טומאה דמקשה הש"ס לר"י בן עמרם ליעבד לי' שימור בידי' דחברי' ומתרץ ר"י חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ע"ש ועיין במס' פרה גבי נתנו לשומר תמצא ג"כ כמה משמעות לזה אם כן כמו דלגבי טומאה אין אדם משמר מה שביד חבירו כן בכל הדברים הצריכים שימור ובפרט בחמץ דצריך שימור הרבה עמג"א סי' תנ"ט אם כן כיון דאמרה תורה ושמרתם וכו' דצריך לשמור מחימוץ והשימור מחימוץ תהי' לשם מצת מצוה אבל השימור הוא מחימוץ אם כן ל"מ שימור של אחר אלא מי שעושה המעשה ובידו הוא החטים או העיסה זה צריך לשמור אבל שמירה של אחר ל"מ דזה הוי חזקה שאינו משמר מה שביד אחר אם כן שפיר מבואר דזה שהעיסה בידו לש או שאר מעשה הוא צריך לשמור והשימור יהי' לשמה ע"כ אם לשה עכו"ם אף דאחר משמר כיון דא"י לשמור ביד אחרים אם כן העכו"ם בעצמו שומר והוא אדעתי' דנפשי' קעביד ואינו מכוין לשמה ע"כ לא מהני וכן בחרש שוטה וקטן צריך לעע"ג שהם יכוונו לשמה דהם הוי השומרים דאחר א"י לשמור כמ"ש. הן אמת שד"ז המבואר בחגיגה דנפלה מעפרתו וכו' דאמרינן חזקה וכו' והגמרא מקשה מהברייתא הרי שהיו חמריו וכו' ומתרץ במטהר פועליו וכליו לכך ע"ש וער"מ פי"ג מהמו"מ הביא דינים אלו ויש בדבריו לפלפל ואין כאן מקומו ובאתי לעורר ישמע חכם וכו'. '''והנה ''' מבואר בר"מ כאן דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים יי"ח מצה ואם אין הרועים אוכלין איי"ח מפני שאינו משומר לשם מצה ועשו"ע סי' תנ"ד שדעת הר"מ אפילו הוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה וברמ"א מביא דעת הר"ש דהטעם דאינו קרוי לחם וע"ש במג"א ועיין פרי חדש כ' דגם הר"ש מודה אף שהוא נאה וראוי למאכל אדם מכל מקום א"י בה דאינה משומרת לשם מצוה ע"ש ועיין בחלה בפי' המשנה לרבינו כתב ג"כ הטעם דאינו נקרא לחם וכאן בחיבורו חזר בו ולפמש"ל נ"מ בדבר אם לש העיסה זו במ"פ שכתבתי לעיל דאם א"צ שימור בשעת לישה די השימור משעת קצירה לשיטת הר"מ דשימור משעת קצירה בעינן ע"ש אם כן יוצא במצה זו אם שמרה קודם הלישה עבור מצה ובשעת לישה לשה במ"פ לכלבים יוצאים דזה הוי משומר אך להטעם דלא מיקרי לחם אם כן בכל גוונא לא יצא ובמ"פ א"צ שימור בשעת לישה דאינו מחמיץ אם כן הוא נ"מ לדינא ובודאי יש להחמיר אף אם נאה מהטעם דלא מיקרי לחם עיין ר"מ ה' חלה ואין כאן מקומו. '''והנה ''' במשנה פכ"ש מבואר דחלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו איי"ח מצה עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ושם ד' ל"ח מנה"מ א"ר דא"ק ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שא"מ לשם מצה אלא לשם זבח ופירש"י דצריך שימור לשם מצת מצוה וזו אינה משתמרת לשם מצת מצוה ר"י אמר א"ק מצות תאכלו ז' ימים מצות הראוי' לשבעה וזו נאכלת ליום ולילה ופרש"י דר"י ג"כ סובר קרא דרבה אלא דסובר דאפילו אם משמר לשם מצות מצה ג"כ מכל מקום בעינן שימור לשם מצה הראוי' לשבעה אבל זו לא נשתמרה לשם מצה הראוי' לז' וכו' ת"כ דר"י וכו' ומקשה הש"ס ותפ"ל דאינה נאכלת בכל מושבות ומתרץ ר"ל זאת אומרת חלות תודה ור"נ נאכלין בנוב וגבעון וערש"י כאן ותוס' ל"ו ע"ב ד"ה ר' אליעזר הקשו היאך ממעטינין דא"י בביכורים דאינן נאכלים בכל מושבות הא ביכורים נאכלים בנוב וגבעון וחשיב נאכל בכל מושבות כדאמרינן הכא וגם ל"ל הטעם דמע"ש נאכל בכ"מ כדר"א דמע"ש נפדה אפילו בירושלים בנטמא ת"ל דנאכלין בנוב וגבעון ונאכלים בכל ערי ישראל והוי שפיר נאכלין בכל מושבות ותירצו הא דממעטינין ביכורים מבכל מושבות או מע"ש היינו בזמן בית עולמים דאז אינן נאכלין בכ"מ ע"כ אתמעטו ביכורים ומע"ש ג"כ צריך טעמא דר"א וכאן דאר"ל דנאכל בנוב וגבעון היינו בזמן נוב וגבעון דאז היו נאכלים בכ"מ וא"א למעוטי מטעם זה ע"כ ממעטינן מטעמא דרבה ור"י ע"ש וכפירש"י כאן דבזמן נוב וגבעון אתמעט מפסוק ושמרתם וכו' וז"ל הר"מ פ"ו ה"ח הכהנים וכו' אבל א"י בבכורים וכו' מפני שאין להם היתר בכ"מ ובה"ט כתב דחלות תודה ור"נ עשאן לעצמן א"י בהם שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה לבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לענין הזבח וק"ל כיון דלפני זה כ' הר"מ טעם בביכורים משום דאינו נאכל בכ"מ אם כן למה מביא עתה טעם דרבה דל"צ הטעם אלא בנוב וגבעון אבל אחר נוב וגבעון פסולים משום דא"נ בכ"מ וידוע דרכו של רבינו שאינו מביא דין שלא ינהוג לעולם כי מה דהוי הוי וירושלים אין אחריה היתר אם כן אפילו בבית ג' תובב"א לא יהי' נאכל אלא בירושלים וא"כ א"י בהם מחמת דא"נ בכל מושבות ולמה צריך הר"מ להביא טעמא דרבה ואינו מספיק עצמו בטעם כמו בכורים וצ"ע לכאורה. אך באמת ל"ק דהר"ם לא יתרץ כתי' התוס' כאן וס"ל דהתירוץ דנאכלין בנוב וגבעון הוא כיון דהי' אז נאכל בכ"מ לא ממעטינן אף האידנא מבכל מושבותיכם והא דממעטינן ביכורים וגם מע"ש דוקא אליבא דר"א כבר תי' התוס' זבחים קי"ט ד"ה באו דמאי דמייתי כאן במע"ש מחמת ר"א הוא אליבא דר"י דהי' מע"ש נאכל בנו"ג דוקא ולא בכל ערי ישראל וגם ביכורים כיון דטעונין הנחה אצל המזבח לא הי' נוהג כלל בנוב וגבעון ע"ש ובדבר שאינו נוהג לא הכריע רבינו הלכה ע"כ מביא לענין מע"ש טעמא דר"א דהוא אליבא דכ"ע וגם ביכורים אפשר סובר כן דליכא פלוגתא בזה שם בזבחים וכאן לענין נוב וגבעון דרבה ור"י מפלפלים בזה ודאי אין ה' כר"י ערש"י אם כן כיון דנאכלין בנו"ג אף דהשתא אין נאכלין לא ממעטינן מבכל מושבותיכם וצריך טעמא דרבה ור"י אף האידנא ע"ש ותבין. '''ועוד ''' נראה דל"ק כלל דהנה ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה חלות תודה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח אם כן באמת נאכל בכל מושבות אפילו בזמן בית עולמים אך קושית הש"ס ותפ"ל דא"נ בכל מושבות הוא דנעשה לשם מצה ואינן נאכלים בכ"מ וכמו דצריך שימור דמצה הראוי' לשבעה דכתיב בתורה ה"נ בעינן שימור למצה ונאכל בשמחה ובכל מושבות ע"ש בתוס' כתבו כן להדיא וא"כ כ"ז לר"י דסובר דאפילו אם משתמרת לשם מצה מכל מקום בעינן משתמר לשם מצה ראויה לשבעה ע"ז מקשה הש"ס ל"ל הך טעמא דאינה ראוי' לזה תפ"ל דא"נ בכ"מ וא"כ אינה משתמרת לשם מצה הנאכלת בכ"מ ומה"ת בעינן דיהי' נאכל בכ"מ אבל לרבה דסובר דאם משתמרת לשם מצה אף דמשתמרת לשם מצה שא"ר לצאת מכל מקום יוצא כיון דבאמת ראוי' לצאת והטעם כיון שא"מ לשם מצה רק לשם זבח ע"ש ברש"י אם כן לא איכפת לן כלל אם (אינה) משתמרת לשם מצה שא"ר למושבות והר"מ פוסק כרבה דרבה ור"י ה' כרבה אם כן אין קושיא לדידי' ובלאו קרא ושמרתם וכו' היו יוצאין בה דבאמת נאכל בכל מושבות כיון דלא נתקדשו כלל ולא נשחט עליהם הזבח רק דנשחטו לשם מצות שא"ר וזה לר"י אבל לרבה לא איכפת לן בזה כלל כיון דבאמת נאכלין בכ"מ ע"כ אינו מביא הר"מ הטעם מבכל מושבותיכם כיון דבאמת תמיד נאכלין בכ"מ הוי בכ"מ ולרבה אין קושיא כלל ואצ"ל התירוץ דעל נוב וגבעון קאמר ולא האידנא דאף על האידנא צריך קרא כיון דנאכלים בכ"מ ועיקר הקושיא בגמרא אליבא דר"י למה צריך לומר מחמת מצה הראוי' לשבעה ע"ש בגמרא ותבין וע"ז מתרץ דלימי נוב וגבעון אצטריך וע"ש ברש"י ד"ה זאת אומרת תוך הדיבור כ' וע"ז הוצרך מושמרתם את המצות וממצות תאכלו ולא כתב ולא הוצרכו כו' היינו רבה ור"י אלא פשוט דקאי דוקא לר"י ומביא רש"י שני הפסוקים דר"י דורש משניהם ע"ש אבל לרבה אפילו האידנא כיון דבאמת נאכל בכ"מ לא נתמעט מבכ"מ והשימור א"צ דוקא למצה הראוי' אז בכ"מ רק אם נשמר לשם מצוה די ע"ש בסוגי' ותבין והדברים כנים ופשוטים והר"מ מיירי ג"כ בנשחט עליהם הזבח כי כתב ואם עשאן למכור בשוק עתו"ס שם וא"כ באמת נאכלין בכ"מ ועי"ש והנה מבואר כאן דבעינן מצה הראוי' לשבעה כי כן ס"ל לר"י ות"כ בברייתא ואפ"ל דרבה אינו חולק על עיקר הדין דמצה שא"ר לז' א"י רק דס"ל דאינו מזיק אם משתמרת לשם מצה שא"ר לז' ובאמת כאן ראוי' לזיי"ן כי לא נשחט עליהם הזבח רק דמשתמרת לשם מצה שא"ר לז' אבל מצה שבאמת א"ר לשבעה אפשר מודה רב' דאיי"ח. והנה בסוכה כ"ג מבואר שם פלוגתא דאם עשה סוכה ע"ג בהמה ר"י פוסל ור"מ מכשיר והטעם דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים בעינן סוכה הראוי לשבעה ע"כ פוסל ר"י דא"ר לכל ז' דאין עולין לה בי"ט דאסור להשתמש בבע"ח ור"מ סובר מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו והוי ראוי לשבעה מן התורה משמע היכי דמה"ת ל"ח כ"ע מודים דפסולה אפילו בשעה הראוי' כיון דא"ר לז' והא דמבואר בסוכה כ"ז דעושין סוכה בח"ה ור"א סובר אין עושין דכתיב חג הסוכות ז' ימים דבעינן סוכה לשבעה וחכמים סברי ה"ק עשה סוכה כ"ש אם כן חזינן דלא דרשי סוכה הראוי' לשבעה ז"א דהם ס"ל דיכול לעשות הסוכה אימת שירצה דמ"מ הסוכה ראוי' לכל שבעה אבל בסוכה שא"ר לצאת כ"ז מחמת איזה פסול לא פליגי חכמים אם כן ה"נ במצה שא"ר לשבעה כ"ע מודים דא"י. '''וכעת ''' לא מצאתי להר"מ שיביא ד"ז ואפ"ל דאין נ"מ בדבר כי כל הפסולים מביא הר"מ והם מטעם אחר כגון חלות תודה דא"י בלאו הכי וגם כל הפסולים שהביא הם פסולים מטעם אחר והפסול מטעם זה ולא מטעם אחר אפשר לא משכחת לה ע"כ לא הוצרך להביא הר"מ זה אך לפי המבואר בשו"ת ש"א באריכות דאם יש לו מצה של איסור שאין בה אלא לאו העשה דמצה דוחה הל"ת ע"ש וגם בירושלמי מקשה תיתי עשה דמצה לדחות ל"ת דחדש ולפמ"ש נהי דדוחה הל"ת מכל מקום אחר כך למצה של רשות א"ר והוי אינו ראוי לשבעה ואיך יוכל לצאת בה אף דנדחה עתה מפני המצוה מכל מקום א"ר לכל ימי הפסח. והנה נתעורר בזה הרב בעל טעם המלך פ"ו מהחו"מ ופ"ג מה' נדרים אך שכתב דהברייתא דרבה חולקת ע"ז וכבר כתבתי דלפע"ד אין חולק רק ס"ל דאינו מזיק אם השימור לשם מצה שא"ר לשבעה ולדידן אינו מזיק ג"כ אם השימור לשם מצה שא"ר בכ"מ כמש"ל ומכל מקום אם באמת א"ר בכל מושבות א"י כמו בביכורים וגם הרב הנ"ל כתב דתלוי בפלוגתת ר"א ורבנן בסוכה וכבר כתבתי דאפשר בזה כ"ע מודים ואינו ענין לפלוגתת ר"א ורבנן אם כן באמת נפלו דינים אלו דמפלפל ש"א לענין מצה של איסור בבירא ועי"ש שכתב גבי טבל דהוי ראוי לשבעה דיכול להפריש עליו וגם שבועות ונדרים דיכול לשאול עליו אבל חדש ושאר איסור למה יוצאין בה הא א"ר לזיי"ן והוא הערה נכונה לא נזכר בראשונים ואחרונים. והנה בנדרים אפ"ל דאם העשה דוחה הוי מצה הראוי לז' בלאו טעמא דאי בעי מיתשל רק דלא הוי מצה שא"ר לזיי"ן אלא אם א"ר לכל העולם כמו חלות תודה דנעשה נותר וכמו גבי סוכה אבל גבי נדרים ראוי לכל העולם אלא לדידי' א"ר הוי שפיר מצה הראוי' לז'. ובעיקר ד"ז דמצה הראוי לז' דלא הובא בראשונים ואחרונים נלע"ד דבאמת ל"צ כאן ראוי לז' וחילוק גדול יש בין מצה לסוכה דבשלמא גבי סוכה דהיא מצוה כל שבעה שייך שפיר לומר כיון דחדא מצוה היא הקפידה תורה שמצוה זאת לא תהי' נחלקת שהסוכה שמקיים המצוה יהי' ראוי כל זמן לקיום המצוה ולא שנעשה סוכה שא"י לקיים המצוה בסוכה זו כל ימי החג ונעשה סוכה אחרת עבור איזה יום כמו סוכה העשויה על ראש האילן שם אילו הוי מן התורה כ"ע מודים אבל מצה דרק כזית ראשון מצוה וכל שבעה הוא רשות גמור ומה ענין רשות למצוה בשביל המצוה התירה התורה ובשביל רשות לא התירה התורה לאכול דבר [איסור] ול"ש ד"ז דמצה הראוי' לז' וא"א להטעים עיין ותבין. וער"נ סוכה גבי מיגו דהוי דופן לסוכה כתב כעין זה דל"ש לומר דהתורה נתנה שיעור להכשר סוכה ובשבת יהי' צריכה הכשר יותר ולא יי"ח בסוכה זו ה"נ גבי סוכה הן הן הדברים אבל במצה דהוי רשות מ"ל אם צריך לאכול מצה אחרת כמו שאר מאכל אבל אם הי' במצה ג"כ מצוה לאכול כל שבעה שייך שפיר ד"ז דל"ש לומר כיון דמצוה אחת היא יהי' יוצאין בה אם א"ר לצאת כ"ז המצוה ויהיה צריכה הכשר יותר באיזה מימי החג ע"כ צריך מצה הראוי' לז'. והנה בפסחים כ"ח סוגיא דחמץ שעעה"פ אר"ש אפשר לומר כן והא ל"ת עליו חמץ שבעת ימים וכו' אלא כ"ז שישנו בקום אכול מצה הוה בב"ת חמץ וע"ש בפ"י שכתב דר"ש ס"ל דכל שבעה מצוה לאכול מצה ומאי דנפקא לן לקמן מרומיא דקראי דכתיב שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות כל דבר שהי' בכלל וכו' דכל שבעת הימים רשות ר"ש דריש לי' בענין אחר ע"ש ג"כ אפשר נמי דר' יוסף דס"ל סברא זו דבעינן מצה הראוי' לשבעה סובר ג"כ דמצות מצה כל שבעה אם כן שייך שפיר הלימוד דשבעת ימים דצריך שיהי' ראוי לשבעה דהיינו משך המצוה שלא יהי' חלוק ויצטרך מצה אחרת להמצוה של שאר הימים אבל לדידן דס"ל רק לילה הראשונה חובה ואח"כ הוא רשות גמור אין שייך כלל דבר זה ע"כ במקום דדוחה העשה לל"ת כמ"ש הש"א שפיר דמי דל"ש א"ר לשבעה. והנה הא דא"י בטבל מוקי שם בגמרא הברייתא כר"ש דאין אחע"א אפילו בכולל אף דבמשנה הטעם משום מהב"ע ער"נ מכל מקום לתוס' סוכה מה"ב אינו רק דרבנן מוכרח לו' דהתנא דמשנתינו סובר כר"ש אף שהוא שלא כהלכתא וברש"י במשנה פי' כן מחמת ל"ת חמץ והוא אליבא דר"ש בגמרא וא"כ ר"י מוקים דבד"ז ג"כ סובר תנא דידן דמצה מצותה כל ז' אף דע"כ דלא כר"ש למסקנא דחלות תודה ור"נ נאכלין בנוב וגבעון ערש"י מכל מקום תנא דידן בד"ז ס"ל כר"ש דמצה מצותה כל ז' אם כן שייך שפיר סברא זו דמצה הראוי' לז' אבל לדידן דהוי רשות ל"ש ד"ז ע"כ לא הביאו ד"ז כלל ונכונים ד' הש"א דעדל"ת כנלע"ד. ולענין סוכה שכתבנו דשם הדין אמת דבעינן ראוי' לזיי"ן ויש נ"מ וג"כ לא הובא בראשונים יבואר במצות סוכה בישע אלקים ועוד אעורר דרש"י פי' כאן דבהא פליגי ר"י על רבה דא"נ איכוין לשם מצת מצוה ולשם תודה לא נפיק בי' וכו' מבואר בדבריו דלרבה אי חשב לשם מצת מצוה ולשם זבח ש"ד אף דגזירת הכתוב דבעינן לשמה וזה הוי לשמה ושלא לשמה ג"כ אינו מזיק וכ"נ מלשון דא"ר א"ק ושמרתם יצאת זו שא"מ לשם מצה אלא לשם זבח מבואר דעיקר הקפידה שא"מ לשם מצה כלל רק לשם זבח לבד וכ"מ בברייתא דת"כ דרבה אבל אם משתמרת לשם שניהם ש"ד וז"ל הר"מ פ"ו ה"ט ח"ת ור"נ א"י בה שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרה לש"מ בלבד הוא שיוצאין בה אבל זו משתמרת לש"ז ע"כ שינה הר"מ מלשון הש"ס והוסיף תי' בלב"ד נראה דבעינן שימור לשם מצה בלבד וגם לא כתב אלא לשם זבח רק לשם זבח ובגמ' אמרינן אלא לש"ז נראה דמשומרת לשם שניהם היינו לשמה ושלא לשמה א"י בה וע' פסחים ס' ובתוס' שם פלפול גדול היאך הדין בשני מחשבות לשמה ושלא לשמה או להיפך גבי פסח דבעינן לשמה ועיין פ"ק דזבחים בכל הזבחים והר"מ ה' פסה"מ פסק דפסול בשני מחשבות בקדשים וע"ש בפסחים לשמה ושלא לשמה פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר וברש"י ותוס' שם וד"ז יש לחקור כ"מ דבעינן כוונה כגון גט דצריך לשמה או חליצה ומחיקת מגלת סוטה או שאר מצות להסוברים דצריך כוונה ובירור ד"ז צריך קונטרס מיוחד ועוד חזון למועד ול"מ מי שהתעורר בזה וכבר הבאתי לעיל דהאחרונים כ' דסתמא כאן לאו לשמה ומד' הירושלמי מבואר דתוך ל' לחג הוי סתמא לשמה ובזבחים פ"ק ופסחים שם יסתעפו כמה ענינים אי סתמא לשמה ואי"ה אשנה פ"ז. '''והנה ''' חלות תודה אם עשאן למכור בשוק יוצאין וע"ש בש"ס ור"מ דכל לשוק אמלוכי אמליך אמר אי מזדבן מזדבן וא"ל איפוק בהו אנא ולכאורה קשה כיון דמדאורייתא א"י אם אינה משתמרת לשם מצה וכמש"ל אם כן היאך יוצא בה הא עכצ"ל אם אוכלן לשם מצה הוברר הדבר למפרע דנשמר לשם מצה ובאמת פסקינן בכ"מ א"ב בדאורייתא ולסברת התוס' גיטין בכתוב לאיזה שארצה וכו' אף אם נאמר ברירה מכל מקום כיון דכתיב וכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה דאם אינו מבורר ל"ה לשמה ע"ש כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לאיזה אם כן כאן כיון דבעינין שימור לשם מצת מצוה ולא הוברר בשעת שימור אי לשם מצה או לזבח הוי שלא לשמה ואיך יוצאין בה שוב מצאתי שהרגיש בזה בס' משנ"ח ואין כאן מקומו להאריך. ועטואו"ח דמצת מצוה אפייתה דוקא על כל פנים אחר חצות דאיתקש לפסח וא"י י"ח אם נאפה קודם ובט"ז ה"ר דיוצאין אפילו נאפה קודם מהא דחלות תודה דעשאן למכור יוצאין אף דאין מביאין תודה בע"פ ונאפה מקודם ובאמת לפירש"י ותוס' שלא נשחט עליהם הזבח אם כן יכול לאפות ח"ת על זמן רב ואינו נפסל בלינה אם כן אפשר דנאפות בע"פ אשר הכין לשם תודה אחר הפסח אם כן אין ראי' אך שאר ראיות שהביאו הראשונים מתוספתא והירושלמי דמבואר דיוצאים במצה ישנה נ' דאין עיכוב בדבר וכן הר"מ לא הביא זה כלל וגם לדעת הב"י דנאפה קודם ע"פ צ"ל דלא נשחט עליהם הזבח דלא נפסל דאל"ה כבר נפסלו בלינה בע"פ אם כן כיון דלא נשחט עליהם הזבח נוכל לומר דאפה לצורך תודה על אחה"פ וז"פ וצ"ע על הרב"י בראי' זו. וע"ש במשנה דא"י בטבל ובברייתא דאפילו טבל הטבול למ"ע א"י והטעם דכתיב ל"ת עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום חמץ אלא משו' טבל ומקשה ואיסורא דחמץ להיכן אזיל ומוקי לה כר"ש דאין אחע"א אפילו בכולל ועיין באחרונים דלדעת הר"מ להלכתא דלא כר"ש ואחע"א בכולל או מוסיף ע' הא"ב וא"כ א"י בטבל משום מהב"ע ודוקא הברייתא מוכרח לאוקמי כר"ש וע"ש בר"נ וברש"י דהטעם משום מהב"ע והביא הירושלמי שהובא במ"מ. '''והנה ''' ענין מה"ב דעת הרבה ראשונים דמה"ת א"י וכ"ד הר"מ ה' א"מ ולהתו' סוכה אינו אלא דרבנן ובתוס' פסחים ל"ח וסוכה ל' הקשו ל"ל טעם דאיסור טבל בלאו הכי הא ל"ה לכם דמעורב חלק הכהן והלוי והעני כמו דא"י באתרוג של טבל ותירצו דמיירי אפילו אוכל יותר מהשיעור דבלא חלק הכהן יש כזית והוי שלו ומכל מקום א"י מחמת טעם הברייתא וע"ש בסוכה דכל שאין לו היתר אכילה ל"מ לכם דהיתר מיקרי לכם אם כן טבל ל"ה לכם מטעם זה ואפילו אוכל יותר מכשיעור ופלפלו האחרונים בזה ומראה מקום אני לך. והנה במשנה מבואר סתם טבל משמע אפילו טבל הטבול למ"ע בלבד וכן הר"מ סתם כלשון המשנה ובשאג"א פלפל דלהר"מ המ"א טבל הטבול למ"ע אינו אלא בלאו ידחה עלל"ת וגם ל"ש מהב"ע רק להטעם דהיתר אכילה או משום חלק העני ל"ש דחיית העשה דאינו שלו וע"ש לענין מצה של חדש ושל אה"נ כגון של כה"כ אה"נ ל"ה לכם ועי' בריטב"א סוכה דעתו דגם אה"נ הוי שלו ויש לו בעלים ואפשר דדברי' שהם בשרפה כמו כה"כ א"י דכתותי מכתת שיעורי' כמו לולב. ואם אסר על עצמו המצה בקונם דחל ע"ד מצוה אסור לאכול וע"ל מצוה ל' הקשה הרהמ"ח דידעל"ת ובשער המלך הל' נדרים פלפל בזה. והנה ג"כ אפשר דא"י אי אמרינן אה"נ ל"ה לכם וכתבתי לעיל מצות אכילת פסח דכה"ג ל"ש לומר מצות לאו ל"נ דכאן יש לו הנאה אחר המצוה גם כן כי המצוה נגמרת תיכף כשבלע ואפילו הקיאו יוצא והנאת מעיים יש לו כ"ז שלא נתעכל ולהאריך בפרטי ענינים צריך חיבור מיוחד והמפ' האריכו על כל קוץ וקוץ וע"ש במשנה דהכהנים יוצאים בחלה ובתרומה וערש"י דדוקא כהנים לא ישראל דכתיב ל"ת עליו חמץ והיינו כר"ש דל"ל כולל ומוסיף אבל לדידן ה"ל חמץ על תרומה מוסיף ג"כ דאתסר לכהנים אם כן ל"ש דרש זה והר"מ כתב גם כן כהנים יוצאים משמע אבל לא ישראל ובפרט שכתב לפני זה הכלל וכו' ובהלכות ברכות כתב דעל דבר איסור אין מברכין ברכת המזון וגם הטעם דל"ה לכם דשייך לכהן באמת תרומה וחלה אם קונה הכהן ה"ל ממונו וגם ל"ש טעמא כיון דאסור באכילה לישראל ל"ה לי' היתר אכילה ולא מקרי לכם דבסוכה מבואר בסוגיא דישראל יוצא באתרוג של תרומה דהוי לכם כיון דכהן יכול לאכלה לא מיקרי א"ב ה"א אם כן לא נשאר רק הטעם דמהב"ע ותלוי במש"ל להתוס' אינו אלא דרבנן ובמשנה ור"מ ניחא דחשוב גם דבר דרבנן טבל בעציץ שא"נ עיין בגמרא אבל לברר איזה דאורייתא תלוי בשיטות הנ"ל. והנה מבואר במשנה דא"י במע"ש שלא נפדה ופירש"י דמיירי חוץ לירושלים ושם בש"ס יכול יוצא אדם י"ח במע"ש בירושלים ר"ע אומר מצות מצות ריבה וע"ש ע"ב ברייתא יוצאין במע"ש ופירש"י דמיירי בירושלים ושם דל"ח עיסה של מע"ש לדברי ר"מ פטורה מן החלה וא"י בפסח וא"י באתרוג דר"מ סובר ממון גבוה ול"ה לכם וגם במצה בעינן לכם דילפינן מחלה ולרבנן דממון הדיוט הוא יוצאין והר"מ כתב כאן וכן יוצאים במע"ש בירושלים וכן בפ"ח דלולב ה"ב דיוצאין באתרוג של מע"ש בירושלים וכן פ"ו מה' ביכורים ה"ז עיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה ובכ"מ כאן וה' ביכורים תמה על הר"מ דנראה דפוסק כרבנן דמע"ש ממון הדיוט ופ"ג מה' מע"ש פוסק כר"מ דמ"ג הוא עי' מקומות הנ"ל מה שתי' והלחם משנה כ' דהר"מ פסק כרבנן ופוסק כר"ח בסנהדרין דמע"ש בירושלים דוקא פליגי ר"מ ורבנן אבל בגבולין גם רבנן מודים דמ"ג ע"כ כ' הר"מ יוצאין בירושלים דבירושלים מה"ד היא ובשער המלך פלפל בדבריהם וכ' דבירושלים יוצאין משום הואיל ואי בעי מיתשל עתו"ס סוגיא דכיצד מפרישין ולא ס"ל כתירוצם שם וחוץ לירושלים כיון דל"ח לשום אדם ל"א הואיל כמ"ש התוס' עירובין סוגיא דנזיר ביין ויבואר בארוכה במצות מע"ש אי"ה וכאן נלע"ד דא"י בגבולין אפילו אם נאמר הואיל ואי בעי מיתשל מכל מקום המע"ש אינו ראוי לאכילה בגבולין אם נכנס לירושלים ויצא עוברין על לאו ולוקין אם אכל חוץ לירושלים וקודם שנכנס לירושלים עוברים בעשה אם אכל חוץ לירושלים עתו"ס מכות ור"ם ה' מע"ש אם כן חוץ לירושלים כיון דאסור באכילה ואם עבר ואכלו א"י ידי מצה מחמת מה"ב כמש"ל ולענין איסור ל"ש הואיל כמו מי שעבר על נזירות ושבועות חייב מלקות כ"ז דלא נשאל ה"ה כאן אם כן ה"ל מה"ב וגם הטעם דאין לו ה"א ל"ה לכם וערש"י בסוגיא שם במשנה כ' דחוץ לירושלים א"י מחמת דא"ל היתר אכילה ל"ה לכם ועיין בכפות תמרים שדברי רש"י בגמרא גבי תרומה שכ' דיש לה היתר אכילה דראוי לכהן אבל אין לו' מחמת פדיון דתרומה אין לה פדיון נראה דמע"ש כיון דיש לה פדיון הוי יש היתר אכילה ע"ש באורך ובר"נ שכתב דמע"ש אפילו חוץ לירושלים יוצאין דיש בו ה"א בירושלים ושם בכפ"ת הקשה דבגבולין אמרינן בסנהדרין דכ"ע מודים דה"ל מ"ג ואיני עומד כעת לברר הענינים אך כאן אפילו נאמר דגם בגבולין ה"ל ממון הדיוט וגם הוי יש בו היתר אכילה כיון דראוי בירושלים או ע"י פדיון או מחמת הואיל ואי בעי מתשיל ה"ל כדידי' אפילו בגבולין מכל מקום א"י בגבולין י"ח מצה כיון דאסור באכילה הו"ל מה"ב אך תלוי בשיטות הנ"ל אי דאו' או דרבנן ומחמת יתר הטעמים לכל חד כדאית לי' א"י מן התורה וע' קדושין כ"ד סוגיא דמע"ש ויבואר אי"ה באורך מצות מע"ש ועתו"ס קידושין י"ג ד"ה אי ובכורות ט' ע"ב ד"ה ותנן כתבו דאף אם נאמר דמע"ש אפילו בגבולין מה"ד הוא מכל מקום אינו לכם מחמת דלא הוי לי' היתר אכילה ע"כ פטורה מן החלה. ושם בסנהדרין מבואר כפירש"י בסוכה דל"ה ה"א רק דראוי להוליכו לירושלים או לפדותו אם כן גם כאן א"י בגבולין דל"ה לכם דאין בו היתר אכילה כמש"ל או משום מהב"ע ואין להאריך וצ"ע על הר"מ דכאן ובה' לולב סתם וכתב דיוצאין במע"ש בירושלים וכן פ"ו מביכורים לענין חלה ובאמת דוקא בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' נאכל מע"ש בירושלים ע"כ יוצאין לשיטת הר"מ דבירושלים ממון הדיוט וגם יש בו היתר אכילה ומצוה לאוכלו אבל בזמן שאין מקדש ומזבח דמבואר בר"מ פ"ב מה' מע"ש דאינו נאכל בירושלים בזמן שאין בית שנא' ואכלת כו' בזמן שאין בכור אין מע"ש נאכל ועפ"ו מה' בית הבחירה אם כן א"י האידנא במע"ש בירושלים דאין לו היתר אכילה ול"ה לכם וגם הוי מהב"ע כמש"ל ובקונטרס כפ"ת עמד בזה על הר"מ ה' לולב ובצל"ח עמד על מה שלא הביא הר"מ חלה של מע"ש אם יוצאין המבואר שם בש"ס וגם חלה הלקוח בכסף מע"ש. '''ועוד ''' מבואר במשנה דא"י בהקדש שלא נפדה והר"מ לא ביאר זה. אך כתב זה הכלל כ"ד שמברכין עליו ברכת המזון יוצאין וכו' ושם בהברכת המזון כתב דעל הקדש שלא נפדה כהלכתו אין מברכין עליו אם כן כאן א"י בו והנה הטעם דאינו לכם דהוי מ"ג ובמצה א"י אם אינה שלו או כיון דאיסורא הוא הו"ל מה"ב כמש"ל וקשה לי דמבואר בקידושין דהמקדש אשה בהקדש במזיד אינה מקודשת ובשוגג מקודשת כיון דמעל נפקא לחולין וכ"ה בר"מ בה' אישות ובכ"מ בש"ס ור"מ אם כן בשלמא אוכל הקדש במזיד ל"ה שלו אבל בשוגג כיון דאגבי' מעל ויצא לחולין או על כל פנים כשלעסו יצא לחולין אם כן כיון דחולין הוא אמאי ל"י י"ח ובמשנ' כאן ופ' ג' שאכלו אינו מבואר כלל החילוק בין שוגג למזיד אדרבא בה' ברכות מבואר דאוכל דבר איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך ואם כן כאן ל"י ואמאי הא גבי קידושין מקודשת דהוי שלו אם כן ה"נ וגם מה"ב ל"ה כיון דהוי שלו קודם המצוה ל"ש מה"ב עתו"ס פ' לולב הגזול ד"ה הא קניא וער"מ ה' מעילה וצריך עיון גדול איך סתם הר"מ ובש"ס ולא חילקו בזה. אח"ז ראיתי במק"ח הקשה זה ותירץ דאף דיצא לחולין קודם הבליעה מכל מקום ה"ל מה"ב כיון דלעיסה צורך הבליעה הוא ה"ל העבירה בתחלת המצוה כו' והנאני שכוונתי לקושיתו אך תירוצו אין נוח לי ויש לפלפל בארוכה בד"ז דהקדש ואין כאן מקומו על כל פנים במזיד ודאי א"י מן התורה דל"ה לכם אבל בשוגג דמתחלל וה"ל מחמת מה"ב תלוי בשיטות שכ' לעיל אי מן התורה א"י או דרבנן. '''והנה ''' הר"מ כתב כאן דא"י במצה גזולה והוא מירושלמי ער"נ ורא"ש והרב המגיד וכ"ה בש"ע סי' תנ"ד והטעם ברא"ש דהוי אינו שלו ובעינן לכם וע"ש דוקא גזל מצה אבל גזל חטים או קמח יוצאין דקנה בשינוי ועמק"ח שם הקשה ג"כ מדלעסי' קניא ואף אם בלע מצה מכל מקום כשמגיע למקום נמאס קונה בשינוי וע"ש שכתב דעיקר הטעם מחמת מה"ב אף דהקנין הי' קודם הבליעה מכל מקום הלעיסה הי' התחלת המצוה וכה"ג הו"ל מה"ב ולשיטת התוס' א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועאו"ח סי' קצ"ו. דהר"מ ס"ל דאינו מברך על איסור ומכל מקום במקום סכנה אם אכל פסק הרהמ"ח דמברך עליו ועב"י וט"ז שם ובה' יוה"כ ונלע"ד באותם איסורים שכתבנו לעיל דא"י מטעם מה"ב כגון שאכל מע"ש וכדומה אם הי' חולה שיב"ס ואכל זה יי"ח מצה גם כן דעכ"פ אינו עבירה אדרבא מצוה איכא ואפילו לדעת הט"ז שם דאונס שוה לשוגג. מכל מקום נלע"ד דמה"ב ל"ש כיון דליכא עבירה ול"ש קטיגור נעשה סניגור ושונא גזל בעולה. ובזה מיושב קו' התוס' דל"ל גבי טבל קרא דל"ת תפ"ל דהוי מהב"ע. ולפמ"ש נ"מ אי אכל במקום סכנה אי לאו קרא הי' יוצא באכילת' אך מחמת גזירת הכתוב דא"י אם כן אף בכה"ג לא יצא ומכל מקום צ"ע ד"ז וא"ר להאריך. '''וכבר ''' כתבתי לעיל דא' ממיני מצות שא"י בהם נתערבו במצות הכשירות בטלים ברוב ויוצאים בהם ואותם שאינם בטלי' מחמת דשיל"מ או שאר טעמים דראוי להתכבד כ"ז אינו אלא דרבנן ומדאורייתא בטל אך מצה של הקדש אפשר מן התורה אינו בטל דממון בעלים ל"ב והובא בח"ז לקמן אך אם עשה מצה מדבר שאינו מה' מינים או חמץ שנתערב נהי דבטל מכל מקום א"י דטעם מצה בעינן ואם בישל מצה ל"י ה"נ נהי דבטל על כל פנים א"ל טעם מצה דל"ה מין מצה כלל אבל כ"ה דהוי מצה גמור רק מטעם אחר פסלה אותם התורה ויש לו טעם מצה שפיר בטל ברוב ויוצאים בהם. ובזה מיושב קו' הצל"ח ל"ל מיעוט דא"י חוץ מה' מינים תפ"ל דכתיב ושמרתם והם כיון שאין באים לידי חימוץ ל"מ שימור ועמש"ל. ולפמ"ש לא קשה דאי הוי מצה רק דאינה משומר אם כן אם נתערב במצה הי' בטל אבל כיון דהתורה גילתה דא"י במינים הללו ואם כן אינו בגדר מצה כלל אם כן אינו בטל מחמת דטעם מצה בעינן והבן. ומצה של בכורים עש"א דא"י דאין נאכלים בכל מושבות ע"כ אפילו בירושלים א"י אפילו כהנים כיון דא"ר אלא בירושלים וכ"פ הר"מ כאן ועי' תוס' ד"ה א"ד ל"ח ע"א הקשו נימא הואיל ולא קרי להו שם ע"ש מה שתי'. והנה גם כן איכא לאקשויי נימא הואיל ואי בעי מיתשל דגם ביכורים נתקדשו בקריאה כמבואר במס' בכורים ובר"מ ה' בכורים. והנה לדעת הרב שעה"מ שכתב דהר"מ אית ליה האי סברא דהואיל אי בעי מיתשל עלה אך דוקא אם ראוי לשום אדם כסברת התוס' בעירובין ע"כ מע"ש חוץ לירושלים דא"ר לשום אדם ל"א הואיל אבל בתרומה דראוי לכהנים אמרינן הואיל ומיתשל אם כן כאן דביכורים ראוים לכהן אם כן נימא הואיל ומיתשל וה"נ נאכלין בכל מושבות עיין פסחים שם דמחמת הואיל הו"ל נאכלין בכל מקום אך באמת בביכורים שהביאו ישראל לעזרה ועתה שהוא ביד הכהנים אינה בשאלה כי תרומה ביד כהן לא יוכל לשאול כמבואר בנדרים. אך היאך מסתם סתים הא משכחת לה בביכורים שמביאים הכהנים עצמם דהם שלו וער"מ פ"א מ"ה ובכ"מ ובשער המלך. אפילו אם נאמר דתרומה מוציאי' מכהן לכהן עיין שם. מכל מקום נראה פשוט דבכורים דהוי קדשי המקדש ונותנין לאנשי המשמר וכ"ד שניתן לאנשי המשמר קרבן הכהן עבודתו ואכילתו שלו עיין ר"מ פ"ד מהלכות כלי המקדש אם כן הביכורים שמביא הכהן למה ל"י בהם. ולומר דלאחר תנופה והנחה בעזרה הוי כקרבן לאחר זריקה דלא מהני שאלה כמבואר בתוס' כריתות גבי יש אוכל. אך באמת זה אינו ברור. וכבר תמהו האחרונים על תוס' מסוגיא דשבועות, ע' טו"א בר"ה סוגיא דבל תוסיף ועמ"ל פי"א מהלכות מעה"ק מביא דהתו"ס כריתות. על כל פנים נראה מחמת הואיל ומיתשל יש להסתפק אפשר יי"ח הכהנים. וצ"ע על האחרונים שלא התעוררו בדברי הר"מ. וער"מ פ"ב מה' בכורי' שמביאין בכורי' מדבריהם מעבר הירדן ועיין בהרהמ"ח לקמן אם כן אפ"ל דא"י בביכורים הללו מדרבנן כי מן התורה נאכלים בכ"מ אבל תוס' פסחים ל"ח ד"ה אבל חלה כ' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכ"מ ונרא' דזה תלוי במה דמבואר באחרוני' וכ"פ בח"ז אי ע"י דרבנן נעשה דאוריי' ועי': '''והנה ''' מבואר בגמרא דגם איסורין דרבנן אם כה"ג מן התורה א"י גם בדרבנן א"י מדרבנן כמבואר דא"י בעציץ שא"נ ולכתחלה ודאי אסור לאכול דהעמידו דבריהם במקום עשה כמו שופר ולולב שאין עולין באילן ולחתוך אותו אפילו משום שבות דהעמידו דבריהם במקום עשה. ובעבר ואכל א"י מדרבנן ומה"ת יצא ועפמ"ג בפתיחה הביא בשם התוס' דאם עשה המצוה מן התורה שלא לפי תקנת חכמינו זכרונם לברכה גם מדאורייתא ל"י רק באנוס והובא בח"ז כ"פ. ועשאג"א נ"מ אי א"י מן התורה או דרבנן אם מן התורה א"י ואח"ז נזדמן לו איסור תורה שעדל"ת מותר וחובה לאכול דעדל"ת אבל אכל דבר שיצא מן התורה רק מדרבנן ל"י ונזדמן לו אח"כ איסור כיון דמה"ת יצא אינו חייב בעשה ואדל"ת וערש"י כתובות צ"א דדוקא במצות דאורייתא כופין עד שת"נ אבל במצוה דרבנן אין כופין. אם כן נ"מ ג"כ אי מן התורה ל"י כופין אותו אח"כ עד שת"נ אבל אם מדרבנן ל"י אין כופין. אך התו' כתובות פ"ו השיגו ע"ז. ועיין בשאג"א דאם אין לו מצה של היתר בגוונא דעדל"ת כגון חדש יאכל האיסור דעדל"ת. ולכאור' יש לספק אם יש לפנינו חדש וטבל דרבנן וטבל דרבנן אינו נדחה מפני מצה ע' בש"ס אם יכול לאכול החדש דעדל"ת כיון דקיימא לן כ"מ שאפשר לקיים שניהם אין ל"ת נדחה וכאן מדאורייתא אפשר לקיים בטבל דרבנן וא"צ לדחות הל"ת אם כן מיקרי אפשר. אך מכל מקום הסברא נותנת דלא מיקרי אפשר כיון דחז"ל העמידו דבריהם והוי כאין לו שום דבר רק של חדש ונדחה הל"ת כנלע"ד וצ"ע בדבר. וע' פסחים פ"ה תוד"ה כשהוא נראה דאף אם איסור דרבנן עומד לנגדו חשיב לא אפשר וע' תוס' זבחים צ"ז יבואר במק"א אי"ה:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף