טורי אבן/חגיגה/טז/ב

טורי אבן חגיגה טז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ט"ז ע"ב

שהרי סמיכה אינו אלא משום שבות ונחלקו. ק"ל מ"ט דמאן דאסר הא קי"ל אין שבות במקדש וליכא למימר דס"ל כדאמר בפ"ב דביצה (דף כ) אליבא דב"ש דס"ל נמי במתני' מביאין שלמים ואין סומכים עליהם דלא בעי תכף לסמיכה שחיטה אלא סומך עליהם מעי"ט וה"ל כשבות שא"צ דלא התירו במקדש לר"נ בספ"ה דפסחים (דף סה) ומ"ל למתני' דהתם כוותי'. ולפי"ז היכא דלא סמך מעי"ט יהי' מותר לסמוך בי"ט לכ"ע דה"ל שבות דצריכא. א"כ תקשה הא דאמר התם גבי א' מתלמידי ב"ה שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליו וא"ל א' מתלמידי ב"ש מה זו סמיכה דמשמע שהוא לא הקפיד אלא על סמיכה ולא ידע שהוא עולה דאלו ידע שהוא עולה הל"ל מה טיבה של בהמה זו כדאמר ליה התם להלל וכיון שכן אמאי הקפיד שמא שגג או נאנס ולא סמך מעי ט ומותר לסמוך בי"ט לכ"ע ואפ"ת דאי לא סמך מעי"ט אינו מקריב בי"ט משום שבות דסמיכ' דאפי' חגיגה דחובת הרגל היא הא יש לה תשלומין כל ז' אכתי אמאי הקפיד דלמא שלמי שמחה הוי דא"א לה למחר דהא י"ט גופי' חיי' בשמחה וי"ל כיון דלא בעי ב"ש תכף לסמיכה שחיטה ממילא סמיכה בעזרה נמי לא בעי כדמוכח רפ"ג דזבחים (דף לג) דקאמר ואי אמר' תכף לסמו' שחיטה לאו דאורייתא סמיכה בטמאי' נמי משכחת לה דהא אפשר לסמוך חוץ לעזרה וכיון שכן ה"ל כשבות מקדש במדינה כיון דאפשר לסמיכה חוץ למקדש ושבות מקדש שאפשר במדינה אפי' כשהוא במקדש לא התירו כדאמר בספ"י דעירובין (דף ק). ועי"ל דלא כל השבות שוין דיש שבות שגזרו עליו אפי' במקדש כגון חזרת ציר העליון ונגר המונח בפ"י דעירובין (שם) וסידור הקנים של לחם הפני' ונטילתן בפי"א דמנחות (דף צג) כמש"כ התוס' התם אלא דהא דסמיכה ל"ד כולי האי להתם דבהני אין בשבות זה משום דררא דמצוה ואפי' סידור הקנים ונטילתם אמר התם טעמא מאי משום עפושי דלא ליעופש לחם בכהאי שיעורא לא מעפוש אבל סמיכה ה"ל מצוה גמורה ולא סגי בלא"ה:

קמ"ל בשבות הוא דפליגא. ק"ל מדפליגא בסמיכה משמע דלא מיירי אלא מחובות הרגל כגון חגיגה ושמחה דאלו נדרים ונדבות דברי הכל אמר קרא בי"ט כדאמר בפ"ב דביצה (דף יט) וכיון דמחובות הרגל מיירי מ"ט דמ"ד אין סומכין עליהם הא אמרי' רפ"ו דפסחים (דף סו) דחובות שקבוע להן זמן מקדישן בי"ט. דאמר ר' יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו בי"ט אע"ג דאלו משום שבות אין מקדישין אפ"ה הואי' והקרבתו דוח' שב' או י"ט הקדישן נמי שרי ואע"ג דאפש' להקדי' מע"ש ועי"ט ל"ל בה ה"נ אמאי אין סומכין בי"ט להני תנאי ולב"ש לר"י דמפ' דה"ט משו' דלא בעי תכף לסמיכ' שחיט דאפש' לסמוך מעי"ט מ"מ לישתרי לסמו' כדשרינן להקדישין וכ"ת דאה"נ למ"ד אין סומכי' ה"נ ס"ל דאין מקדישי' נמי וכי אר"י מקדישין היינו אליבא דמ"ד סומכים ליתא דהא אבטליון א' שלא לסמוך והתם משמע דס"ל דחובות היום שרי להקדיש אפילו בשבת כ"ש בי"ט דגבי שכח ולא הביא סכין מע"ש קאמר למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו מי שפסחו גדי תחבו לו בין קרניו. ואמר הלל כך שמעתי מפי שמעי' ואבטליון ופריך עלה והא עבד עבודה בקדשים ומשני כהלל דמביא חולין לעזרה ומקדישו ופריך פסחו בשבת היכא מקדיש לי' ומשני כדר"י דאמ' מקדיש אדם פסחו ואמאי ס"ל בחובת היום שלא לסמוך. ועוד הא אפילו למ"ד סומכין היינו משום דס"ל בעינן תכף לסמיכה שחיטה כדמפ' ר"י אליבא דב"ה דאמר סומכין הא לאו הכא אינו סומך ומ"ש ממקדישין. וי"ל דל"ד סמיכה להקדש דא"א להקריב שום קרבן אם לא הקדישו מש"ה לא גזרו בחובת היום אע"ג דאפשר מאתמול אבל סמיכה דאינ' מעכבת כדאמר בפ"ק דיומא (דף ה) וכיון דס"ל לאבטליון דלא בעי תכף לסמיכה שחיטה הואיל ואיכא תרתי אפש' מאתמול ואינו מעכב ס"ל דסמך מעי"ט ולמאי דפי' יש לעיין למ"ד שלא לסמוך אי דוקא בהקדיש מאתמול דכיון דלא בעי תכן לסמיכה שחיט' והי' אפשר לסמוך מאתמול לא שרי היום אבל בלא הקדיש עד י"ט כיון דל"א מאתמול שהי' עדיין חולין שרי לסמוך בי"ט א"ד ע"כ לא שמעינן דמותר להקדיש לכתחילה בשבת בחובת הקבוע להם זמן אלא גבי פסח דלא בעי סמיכה אבל חגיגה דבעי סמיכ' צריך להקדיש מעי"ט אע"ג דמצד שבות של הקדש עצמו ל"ל בה הואיל וקבוע לה זמן וא"א בלא הקדש מ"מ מצד שבות של סמיכה שא"א לה אלא לאחר הקדש והיא לא מעכבי בע"כ צריך להקדישן מעי"ט משום שבות דסמיכה שהיא אחר הקדש וא"א לה בי"ט וסברא זו נ"ל עיקר דאל"כ מאי קא' תלמיד ב"ש לתלמיד ב"ה שהביא עולתו בי"ט בעזרה לסמוך עלי' בפ"ב דביצה מה זו סמיכה דילמא לא הקדישו עד היום. א"ו ש"מ דבי"ט אין מקדישין למ"ד שלא לסמוך משום לתא דסמיכ' דא"א לה אלא לאחר הקדש:

דבר אל ב"י וסמוך. כתבו התו' אבל בשחיטה ליכא למעט נשי' מה"ט אע"ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא ברי' כל הפסולים (דף לב) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דהאי היקש לא הוי אלא מדרבנן הא דכתבו אע"ג דסמוך טפי בהקרבה א"י מאי קאמרי וכי מטעמא דסמוך להקרבה קא ממעט נשים מסמיכה הא מדבר אל ב"י וכתי' בהאי עניינא וסמך ממעט לבנות ישראל מסמיכה ולא קשה נמי אמאי לא ממעט לנשים משחיטה נמי משום דבנ"י סמיך לוסמך ובתרי' כתי' ושחט ועוד הא בלא"ה אין זה קושי' כמש"כ לקמן [דף פ"ג]. גם מש"כ דבפ"ג דזבחים מרבינן נשים לשחיטה ליתא דליכא התם קרא להא. גם מש"כ דליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומי' דסמיכה א"י מה ענין זה לכאן מ"מ נ"ל שכיוונו אהא דאמר התם וסמך ושחט מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין א"כ נקיש נמי דשחיטה בבעלים כסמיכה. ע"ז מסיימי דהאי הקישא לא הוי אלא מדרבנן והכי מסיק הגמ' התם אהאי הקישא דטהורים. מיהו נראה שנעלם מהם סוגיא דפ"ג דמנחות דפריך הגמ' בהדיא הכא אדר"ש ומשני לה כמש"ל וכמדומה לי שדברים הללו מאיזה תלמיד טועה הן:

בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות. הק' התוספות בספ"ק דקידושין (דף לז) ל"ל למעוטי נשים מסמיכ' ת"ל דה"ל מ"ע ש"הזג שאין נוהג אלא ביום ותירצו סד"א דאיתקש סמיכה לשחיטה דכתיב וסמך ושחט מה שחיטה כשירה בנשים אף סמיכה כן וק"ל מ"מ קרא למעוטי נשים מסמיכה ל"ל דהא אפילו אי מקשית לי' לשחיטה מהאי הקישא לא אתיא דסמיכה איכא חיובא בנשים דהא שחיטה גופ' ליכא חיובא בנשים אלא רשות וא"כ סמיכה נמי הכי הוי ואכתי ב"י למעוטי נשים מסמיכה ל"ל. דהא השתא נמי דממעט להו מב"י נשים סומכות רשות מצד סמיכה עצמו אלא דאיכא איסורא מצד אחר כיון דאין חייבת בסמיכה ממילא אסורי' לסמוך דהא עבדי עבודה בקדשי' שלא במקום מצוה והא אי הוינן פטרי לנשים מסמיכה מטעמא דה"ל מצות עשה שה"ג ממילא אסורה לסמוך משום עבודה בקדשים שלא במקום מצו'. ול"נ דלק"מ דלא הוי מ"ע שהז"ג אלא כל היכא שהזמן הקבוע לה הוא קבוע ועומד בענין כשעבר הזמן אזדא לה לגמרי ובטלה מצותה ואין לה תשלומין מעתה כשופר סוכה ולולב חגיגה וראיי' כשעבר רגל זה ולא קיימי' בטלה מצוותן לגמרי ואע"ג דכשיחזו' ויבאו רגלים אלו לאח"ז הדר חייבי' במצות הללו ההיא מצות בפ"ע הן ואינן תשלומין לאותן שלא קיים אלא חיוב מחדש הוא דהא אפי' קיימן עכשיו צריך לחזור ולקיימו להבא אבל גבי סמיכה הא קביע' זמן שקבע תורה למצותו ביום דווקא ולא בלילה אין הלילה מבטל מצותו לגמרי אלא מפסקת דהלילה עצמה אינו ראוי לסמיכה אבל אינו מבטלות חיוב מצות סמיכה מהבעלים לגמרי אלא כשהאיר היום חוזר וניעור והדר הדרא עלי' מצות סמיכה של קרבן זה גופ' עליו ולעולם בכל יום בעמוד וסמך קאי ואין זה מ"ע שה"ג דהא אין הזמן גורם ביטול מצותו לגמרי ואינו אלא מפסיק מצ"ע של זמן שאינו ראוי אבל חיוב המצו' מצ"ע במקומו עומדת והיא עצמה חוזרת למקומו ביום ומצוה אחת היא שהרי חיוב מצות סמיכת קרבן זה על הבעל אינו אלא פעם אחת לעולם ואם הי' סומך אתמול פקע חיוב מצוה זו לגמרי מעליו ואם לא סמך אתמול האי מצוה גופ' שחייב אתמול היא היא עצמה חוזרת וניעורת היום וחייב לקיימה וה"נ מצות ציצית ותפילין למ"ד אין נוהגין בלילה דחשיב לי' ברפ"י דעירובין מצות עשה שהז"ג לפטור את הנשים ול"א דהלילה מפסקות ואינו מבטלות דהא בהאיר היום בכל יום ויום חוזר וניעורין וחייבין בהן ל"ד למצות סמיכה דגבי ציצית ותפילין אין יום ויום ושעה ושעה תשלומין לחברתה שאם לא קיים ביום זה אין יום הבא תשלומין לו דהא אפי' אם קיימי' ביומו מחויב בהן למחר וחיובא בפני עצמו מצ"ע וכן בכל שעה ושעה לפיכך אי אין נוהגין בלילה הא ודאי אין זה הפסק לחוד אלא ביטול גמור שפטורין לגמרי ואין להן תשלומי' בקיומן בשאר ימי' דאינהו די להפקיע את עצמן מחיוב הרמי' עליו מצ"ע מפני עצמן דהא אפי' היו זמנן בלילה אכתי נמי מחויב בהו בשאר ימים וכיון דאין נוהגין בלילה ביטול ופטור גמור הוא ולא הפסק בלחוד וה"ל מ"ע שהז"ג מש"ה נשי' פטורי' מהן משא"כ מצות סמיכה שאין חיוב רמי על הבעלים לעולם אלא פעם אחת בלחוד ואי עבד בשעה ראשונה שנתחייב בהן נפטר לעולם מחובת סמיכה מקרבן זה אלא דאי לא עבד יש לו תשלומין לעולם הא דלילה איני זמנו אין זה ביטול ופטור לגמרי דמה לי אם הי' נוהג בלילה הי' סומך בלילה וממילא נפטר בימי' הבאים מ"ל אם לילה אינו זמנו מ"מ לא נגרע ממצותו כלום ומחויב לעשותו ביום וחיוב הלילה אינו מעדיף במצותו כלל ופטורה אינו מורדת דהא סוף סוף המצו' נתקיימה כהלכתה אם אינו נוהגת אלא בימים לחוד כמו שאם הי' נוהגת בלילה אין פטור הלילה אלא הפסק בעלמא ואין זה זמן גרמא ואי לא דמיעטה קרא ה"א דנשים חייבות בהן. ובהכי נמי נ"ל הא דהק' התם התוס' פ"ב דמגילה בשם הר"א כיון דאין מוהלין אלא ביום ל"ל אותו ולא אותה דאין אשה מחויבת למול את בנה בפ"ק דקידושין (דף ך') ת"ל דה"ל מ"ע שהז"ג כיון דאינו נוהג בלילה דכתי' ביום השמיני ביום ולא בלילה ולמאי דפי' לק"מ דמילה נמי אין קביעת זמן שקבעה תורה ביו' דווקא ולא בלילה מבטל את מצותו לגמרי ואינו אלא מפסקת בלחוד דהא אין מצות האב על בן זה למולו אלא פעם אחת לחוד א"כ במה שאינו נוהגת בלילה אין מצותו נגרעת כלל ע"י זה ואם היתה נוהגת נמי בלילות לא מעלה ולא מוריד למצותו דאם היו מולו בלילה אין מוהל שוב ביום ולעולם אינו נפטר מלמול אותו בן ובשביל שאין נוהג בלילה אין זה מ"ע שהז"ג ואינו אלא הפסק בעלמא כיון דנוהג בימים לעולם ואי לא מיעטה קרא ה"א נשים חייבות:

ויש לי להביא ראייה למאי דפי' למצוה שאינו נוהגת בדבר פרטי אלא פעם א' ואין להם הפסק לעולם בשום זמן ואין מתבטלת לגמרי מאליו אא"כ קיימה אע"ג דאינו נוהג בלילה אין זה מ"ע שהז"ג ונשים חייבות בה. מהא דתניא בפ"ז דפסחים (דף פ"ד) לא תותירו ממנו עד בקר. והנותר באש ישרף בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי ר' יהודא. ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו והשתא הא עשה דשריפ' נמי דמי להני עשה דסמיכ' ומיל' לכל מילי דעשה דשריפ' נותר א"נ אלא ביום ולא בלילה ואפי' שלא בזמנו לכ"ע כדמסיק בפ' ערל (ד' עג) מוי"ו ה"א יתירא דוהנותר וגם מצות עשה זו בנותר מיוחד וא"נ אלא פ"א ויותר א"א וזה הפע' אין קבוע לו זמן לומר כיון שעברה זמנו בטלה מצוותו אלא חיוב' רמי לי' לשורפו בכל הימים כ"ז שנותר זה קיים. ואס"ד כל כה"ג מ"ע שהז"ג הוי ונשים פטורות מעשה דשריפות נותר א"כ לר' יהודא דתלי טעמא דאין לוקין עליו משום דה"ל לאו הניתק לעשה לפ"ז תחמיר באשה מבאיש דאשה תלקה על לאו דלא תותירו דבה אינו ניתק לעשה כיון דפטור' מעשה זו דשריפת נותר. וזה תמוה שתחמיר באשה מבאיש ועוד האיך פסיק ותני בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו דמשמע ע"י זו נעקר לגמרי חייב מלקות מלאו זה לפיכך נקט סתמא ופסיק ותני ל"ש איש ול"ש אשה ואס"ד דאשה פטורה מעשה זו אין הלאו ניתק לעשה לגבי אשה ותלקה על לאו זה וכ"ש למאי דפי' הרמב"ם בפ"א (ע"ש) מהלכות תמורה דלמה לוקין על תמורה והרי לאו ניתוק לעשה שנאמ' ואם המר ימיר וגומר יהי' קדש מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין הלאו שבה שוה לעשה שהציבור ושותפין אין עושין תמורה אם המירו ואע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו והשתא לטעם ב' אי אמרת אשה ליתא בעשה דשריפת נותר משום דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא ה"ל נמי אין הלאו שוה לעשה שהלאו איתי' נמי באשה והעשה אינו באיש לבד וכיון שאין הלאו שוה לעשה אין זה לאו הניתק לעשה ואפי' איש ילקה על לאו דמותיר ועוד דבריש מס' תמורה דייק מהא דר"י דאמר לא מן השם הוא זה מכלל דס"ל דלאו הניתוק לעשה לוקין עליו. דאל"כ ל"ל טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה ת"ל משום לאו הניתוק לעשה והשתא מנלן דילמא ס"ל ר' יעקב לאו הנ"ל (לוקין) [צ"ל אין לוקין] עליו ואפ"ה איצטריך לטעמא דלאו שאין בו מעשה דאילו לטעמא דלאו הניתוק לעשה היתה אשה לוקה דלדידה לא הוי נ"ל כיון דפטורה מעשה זו ואלו מטעמא לאו שאב"מ אשה נמי אין לוקין עליו וברי' מס' שבועות (דף ג) ר"ל הגמ' דסתם לן תנא דלאו שאב"מ אין לוקין עליו מדתנן המותיר בטהור והשובר בטמא אין לוקין את המ' ודחי ממאי דר"י היא וא"ל משום דה"ל לאו שאב"מ דילמא אין לוקין משום דניתק לעשה והשתא אי נשים פטורות מהאי עשה דבאש ישרפו משום דה"ל מ"ע שהז"ג ולדידהו לאו ניתק לעשה בע"כ הא דתנן מותיר בטהור דא"ל ה"ט משו' שאב"מ מדפסק ותני סתמא המותיר אין לוקין דמשמע ל"ש איש ול"ש אשה ועוד דומי' דשובר בטמא קתני לה דליכא שום צד מלקות בין לאיש ובין לאשה ואי טעמא משו' נ"ל אשה תלקה במותיר. א"ו כל כה"ג אין זה מ"ע שהז"ג מטעמא דפי' ונשים נמי חייבין בעשה דשריפת נותר וה"ל לאו דלא תותירו ניתק לעשה גמור בין לאיש ובין לאשה ואין בו צד מלקות כלל והתוס' תי' אהא דממעט אשה מלמול את בנה אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג כיון דאין נוהגין בלילה דמשו' מילה שלא בזמנה איצטריך. וכמ"ד דנוהג בין ביום ובין בלילה וכ"ת אפ"ת דשלא בזמנו נימול בלילה אכתי תקשה אותו ולא אותה למה לי הא ה"ל מ"ע שהז"ג דהא מילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת וי"ט. כדאמ' בפ' ר"א דמילה דמה"ט חשיב בפ"י דעירובין לתפילין מ"ע שהז"ג אפי' למ"ד לילה זמן תפילין הואיל ואינו נוהג בשבת וי"ט י"ל ל"ד בשלמא תפילין הוי שפיר שהז"ג כיון דלא נוהג כלל בשבת וי"ט אבל הא דאין מלין בשבת וי"ט לאו משום דאינו נוהג בהן דהא אם עבר ומל בשבת עביד מצוה כדא' בפי"ט דשבת גבי מל של ע"ש בשבת דפטור דה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אלא (דאמר') [צ"ל דארי'] דאיסו' מלאכה דשבת וי"ט רמיא עליו דאין מילה שלא בזמנו דוחה אותן מש"ה אין זה מ"ע שהז"ג לפטור נשים מ"מ הא ק"ל הניחא לר"א בר"ש דס"ל הכי בפ"ח דיבמות (דף עג) אבל לרבנן דפליגי עלי' התם וס"ל אפי' שלא בזמנו אין מלין אלא ביום אותו ולא אותה ל"ל:

ועק"ל מפ"ד דיבמות (דף מח) גבי עבד איש ולא עבד אשה וכבר נבאר זה בתשו'. סימן נ"ג עוד תי' התוס' משום דה"א הואיל ועשה דמילה יש בה כרת לאחר זמן ונכרת' עלי' י"ג בריתות ה"א דנשי' חייבות. גם על זה ק"ל דלמה לן למילף שנשים פטורות ממ"ע שהז"ג מתפילין כדאמ' בפ"ק דקדושין ת"ל מהא דממעט קרא אשה מלמול את בנה דלמ"ד אינו נוהג בלילה וה"ל מ"ע שהז"ג אע"ג דחמיר כ"ש לשאר מצות דזמן גרמא דקילא. והריטב"א תי' דלא חשיב מ"ע שהז"ג אלא מצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבי דלא גרע מב"ד דמחוייבין קמ"ל אותו ולא אותה ולה"ט לק"מ משבת וי"ט דאין מילה שלא בזמנו דוחה אותן ואפ"ת דמש"ה ח"ל מ"ע שהז"ג. וגבי סמיכה תי' הריטב"א דכי אמר מ"ע שהז"ג נשים פטורות במצוה שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיובא לא סגי דלא מקיימי אבל הא דאינו בחובה לגמרי אלא שבא להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון ה"א דא' אנשים וא' נשים חיובן שוין וזה דוחק ואינן דברים של טעם ולכולהו תי' תקשה לך מנות' דאמ' אבל לפי מאי שפי' יה הכל:

הכי גרסינן ר"י ור' שמעון אומר נשים סומכות רשות. ול"ג ר' ישמעאל דר"ש היא חבירו של ר' יוסי ולא ר' ישמעאל וה"ג בפ"ד דר"ה ובפ"ו דחולין ובפ"ו דעירובין וכן וכן העתיקו כל המפרשים ר"ש ומשמע דר"ש דרש בני ישראל ולא בנות ישראל דע"כ ל"ק אלא דנשים סומכות רשות אבל חוב ליכא. ק"ל הא בפ"ג דמנחות (דף יט) פריך הגמ' אדר ש הא דכתי' ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וזרקו. נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון שחיטה ה"נ בזר תהי' פסולה ומשני ש"ה דכתי' וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים ופריך אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני הא לא מצית אמרת מה זריקה דעיקר כפרה לא בעי בעלים שחיטה לא כל שכן וכ"ת אין דנין אפשר משא"א גלי רחמנא ביוה"כ ושחטו את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמ' לא בעי בעלי' והשתא כיון דר"ש א"ל הקישא דשחיטה לסמיכה אפי' להקל דכשירה בזרים כ"ש דנקיש נמי להחמיר מה סמיכה אינו בנשים אף שחיטה בנשים לא. ועוד ק"ל הא אי לאו הקישא ה"א דשחיטה בזר לר"ש פסולה משום וי"ו מוסיף וכ"ש דפסולה בנשים אלא דמהקישא דשחיטה לסמיכה מכשיר זרים והא מהאי הקישא א"א להוציא אלא זרים דאיתנהו בסמיכה אבל לא בנשים דאינן בסמיכה וממילא פסולין מהא דרשא דוי"ו מוסיף לר"ש. אלא שבהא י"ל כיון דמהאי הקישא דשחיטה לסמיכה נ"ל דא"צ כהן דווקא לשחיטה מעתה גלי לן דלא אמרינן הכא וי"ו מוסיף וכיון שכן ממילא אש' נמי כשירה לשחיטה דמהיכי תיתי לפסול אבל הא וודאי קשה תיתי מהקישא דשחיטה לסמיכה דלא. וי"ל דא"א ללמוד מהא הקישא לפסול אשה לשחיטה דהא בסמיכה גופ' לא גלי רחמנא שאשה אסורה לסמוך אלא שא"ל לסמוך וה"ק בני ישראל חייבין לסמוך ואין בנות ישראל חייבות וכי מיעט קרא מחיובא אבל איסורא ליכא אפי' לת"ק דל"ל נשים סומכו' רשות אינו אלא מדרבנן כדפי' בסמוך אלא דלמאי דאמ' בכל כחו בעינן איכ' איסורא לנשי' לסמוך דעבדי עבודה בקדשים שלא במקום מצוה ומ"מ אין איסור זה מצד עצמו של סמיכה אלא איסור דבר אחר הוא וא"כ אפי' מקשית שחיטה לסמיכה אין לך למעט מהא הקישא לאסור נשים בשחיטה דומי' דסמיכה כיון דבסמיכה גופ' מצד עצמה ליכא איסורא לנשים וא"כ אדרבה מהקיש זה תיתי להכשיר נשים לשחיטה דומי' דסמיכה דאין בו איסור לנשים מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דעבודה בקרשים והא ל"ש בשחיטה הלכך שחיטה בנשים ש"ד ומה"ט נ"ל דלא מקיש שחיטה לסמיכה לענין טהורין כדאמ' בפ"ג דזבחי' משום דסמיכה גופ' מצד עצמה לית בו איסור לטמאי' אלא מצד אחר דבעינן סמיכה בעזרה וטמא אסו' לכנוס בעזרה אבל שחיטה אפשר שעומד בחוץ ושחט בסכין ארוכה כדאמ' התם אבל הא דפריך אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ניחא דהא מצד עצמה של סמיכה בעי בעלים דווקא כדאמ' בפ"י דמנחות (דף צג) ידו ולא יד שלוחו א"כ אף בשחיטה נאמר כן מהקישא:

בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכו'. מדפליגי ר"י ור"ש ואמרי בנות ישראל סומכו' רשו' משמע דלת"ק איכא איסורא לנשי' לסמוך. ולא נתברר טעמא מאי. ומדברי רש"י בפ"ד דר"ה (דף לג) משמע דה"ט דכיון דפטירי אי סמכי עוברו' על בל תוסיף אבל יש להקשו' ע"ז הרבה כמש"כ שה בחידושי והתוס' פי' דה"ט דאע"ג דנשים סומכו' באקופי ידא ואין בו איסור של תורה משום עבודה בקדשים אפ"ה אסור מדרבנן דנראה כעבודה בקדשי' ור"י ור"ש ס"ל דמשום נחת רוח לנשי' לא גזרו רבנן:

משום נחת רוח לנשים עבוד עבודה בקדשים אבל גבי מצות סמיכה אע"ג דהוי עבודה ל"ל בה דרחמנא שריא וק"ל דבפי"א דזבחי' (דף צו) אמרינן כל הנוגע בהן יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסול פו' ופריך ואמאי ניתי עשה ונידחה ל"ת וא' רבא אין עשה דוח' ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם ל"ת בו א' עצם שיש בו מוח. וא' עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה ונדחה לל"ת. אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והשתא מאי חזית דילפי' מהתם דאין דוחה נגמור מעשה דסמיכה דדוחה לל"ת דעבוד' בקדשי' וי"ל דקולא וחומרא לחומרא גמרינן עי"ל דשאני עשה דסמיכה שמצותו בכך דא"א לקיים כלל למ"ע דסמיכה בע"א כיון דבכל כחו בעינן לא סגי דלא עביד עבודה בקדשי' בסמיכתו אבל הני אין מצוותן בכך דעשה דאכילת קדשי' אפשר בהתירא ודפסח בבשר ולא במות שבע ו' וכה"ג אמ' בפ"ק דמנחות (דף ה) מה למנחת עומר ומילה בשבת וכלאי' בציצית ופיטום הקטורת שכן מצוותן בכך:

א"ה לא מפני שהסמיכה בנשים ת"ל דאינו לסמיכה כלל. ק"ל דאפי' תימא דבכה"ג הוי סמיכה גמורה אכתי בהאי עובדא שסמכו בעזרת נשים ליתא לסמיכה כלל דהא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה לר"י ב' לכ"ע ולר"י אליבא דב"ה כדאמר' בפ"ב דבי דה וכמ"של. וה"נ אמר רפ" דזבחים [דף לג] אינהו סמכו בעזרת נשים דהוי מחנה לוי' ואין שחיטה כשירה שם אלא מעזרת ישראל שהוא לפנים משער הנקנור ואין כאן תכף לסמיכה שחיטה כדאמר התם בפ"ג דזבחים כל הסמיכה שהי' שם קורא אני עליהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיו בשער נקנור שאין מצורע נכנס לשם עד שמזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו. דייק עלה אי סמ כך אשם מצורע דאורייתא ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמו' להדיא דרחמנא אמר ומסיק סמיכות אשם מצורע לאו דאוריית' ותכף לסמי' שחיטה דאורייתא. וי"ל דהמ"ל ולטעמיך וכן דרך הגמ' בהרבה מקומת דהמ"ל ולטעמיך ולא קאמר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף