עריכת הדף "
הכתב והקבלה/בראשית/ו
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ו == '''וינחם ה'. ''' פי' וירחם ה', כמו יחד נכמרו נחומי (הושע י"א) דתרגומו רחמי ומי יודע ישוב ונחם האלהים (יונה ג') דתרגומו ויתרחם, וכן (ישעיה י"ב) ישוב אפך ותנחמני תרגומו ותרחמני, וטעם המקרא שהתנהג ה' עמהם במדת רחמיו להאריך להם מאה ועשרים שנה אולי ישובו כמ"ש והיה ימיו מאה ועשרים שנה אף שמצד מעשיכם הרעים היו ראוים מיד להשחיתם מ"מ לא רצה לאבדם מיד לפי שהם מעשי ידיו וחס עליהם כאשר יחוס האומן על הכלי אשר עמל ויגע בעשותו כמ"ש הכתוב (איוב ג') הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך. זהו המכוון במ"ש וינחם ה' כי עשה וגו' כלומר האריך אפו ריחם עליהם לפי שעשה אותם, והם יצירי כפיו. וכ"א במכדרשב"י דנ"ז אע"ג דחייבי עלמא חטאן קמיה לא בעי לאובדא להו מעלמא ואתנחם עליהו על דאינון עובדי ידוי ואוריך לון בעלמא ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עליהו וחויס עליהו: '''ויתעצב אל לבו. ''' ויתעצב לשון קלקול והפסד כמו למעצבה תשכבון (ישעיה מ"ט) עצביכם תנגשו (נ"ח) תרגומו לתקלותכון, דרך עוצב בי (תהלים קל"ט) לפירש"י שם, ועד"ז יש לפרש מסיע אבנים יעצב בהם, בוקע עצים יסכן בם (קהלת יו"ד), יעצב לשון קלקול והפסד, ובזה הוא דומה למלת יסכן דסיפא, שפי' ענין סכנה, ומענין זה נקראו גם פסילי האלילים עצבים כמו עצביהם כסף וזהב, לפי שהם מקלקלים את הזונים אחריהם בדעות משובשות, וטעם ויתעצב אל לבו: האדם נתקלקל ונשחת בלבו, לא נתפעל מאומה ממה שהתנהג ה' במדת רחמיו שהאריך להם זמן לתשובה, לא הטו אוזן לשמוע בקול מוסר אשר התרה בהם יום יום זה זמן ארוך. אבל הוסיפו עון על עונם עד שפשה קלקול המרחם אל לבם כלומר במחשבותיהם שלא יעשו מעשיהם הרעים מהגברת התשוקה לבד ורק למלא תאותם, אבל גם בלבם נפסדו גם במחשבותיהם נתקלקלו עד שחשבו רע על ה' כמבואר עליהם (איוב כ"א) ויאמרו לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו, (שם כ"ב) מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה, הנה על קלקולם במחשבות נפסדות כאלה אמר ויתעצב אל לבו: לכן נגזר עליהם העונש הגדול הזה ואמר אחריו ויאמר ה' אמחה. והמפרשים פי' וינחם לשון השתנות המחשבה ודברה התורה כלשון בני אדם, כי לא אדם הוא להנחם, ולדברינו אין אנו צריכים לזה, וכ"פי ויתעצב ענין הרגשת צער, וזה קשה מאד לייחס מדת העצבון אליו ית' המרומם ונשגב מכל מדה פחותה. ולדברינו ענינו קלקול והפסד והוא מוסב על האדם, וגם לאונקלוס מוסב על האדם וכמ"ש רש"י דעתו, עלה במחשבתו של מקום להעציב האדם: לדברינו גם מלת אל לבו מוסב על האדם. ויש קצת הכרעה ממקרא עצמו שנאמר ויתעצב אל לבו אינו מוסב על הש"י דא"כ היה שם הויה ב"ה למותר באמירה שלאח"ז. ונ"ל עוד כונה אחרת במקרא זה, לשון ויתעצב יש לפרשו מענין טפח עצב שבלשון רבותינו (עירובין ג' ב') שענינו מצומצם ומכוון בשיעורו לא פחות ולא יותר, ומענין זה לדעתי ולא עצבו אביו (מ"א ו') לא צמצם אותו במעשיו לא עשה לו גבול וגדר בתהלוכותיו אבל הניחו חפשי לעשות כל מה שלבו חפץ (בעשראֶנקט) וכן כל היום דברי יעצבו (תהלים נ"ז) יצמצמו את דברי לא יניחו לגמור דברי כי יפסיקו אותם בדבריהם והוא בזיון גדול למדבר כאילו אינו ראוי לדבר כי אין ממש בדבריו ואינם ראוים לשמעם, ומזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה ס"ג יו"ד) צמצמו והגבילו אותו יתברך כאילו הוא מצומצם ומוגבל במעשיו, את זה יכולת בידו לעשות וזה לא כלשון המשורר וקדוש ישראל התוו, ר"ל שייחסו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט (עמ"ש בהעלותך י"א ד' התאוו תאוה) והנה ישנם שני מיני צמצום, צמצום בצער וצמצום בשמחה, האוכל לחם צר ומים לחץ מפני דחקו, או שיש לו עושר ונכסים ואינו צריך לחסר נפשו מכל טובה, והוא מקמץ מאד בהוצאותיו, כי תמיד כל היום עושה חשבון על עשרו וכשיוציא פרוטה אחת יחרד בלבבו לאמור הנה חסר עשרי ממה שהיה ולחמו בדאגה יאכל כי דואג פן יענה וירד מגדולתו, זה הוא צמצום בצער (בעשראֶנקט) ומי שהוא בעל נכסים רבים וביתו מלא כסף וזהב בכל זה הוא מקמץ מאד בהוצאותיו ולא יאכל רק מה שהוא הכרחי לו ללחמו וללחם ביתו, כי לא יחמוד ליתרונות ונפשו רחקה מתענוגי הזמנים הכלים ואובדים, אין בהם מועיל ונפשו שבעה שמחה במעט אשר יאכל כי יאמר די לי בזה, והוא צמצום בשמחה, (בעגניגענד) והנה אדם שחורש וזורע שדותיו הרבות ונכש וכסח ועדר את כלן, ובשעת הקציר בא שדפון והלקה את כלן ולא השאיר לו מהם רק כאמה על אמה, כמה ידאוג ויצטער בראותו כי כל יגיעותיו לריק כי זה המעט הנשאר אין שוה בעיניו. ובא הכתוב להודיע שלא כמדת ב"וד מדת הקב"ה, אף שכל מלאכת מעשה בראשית לא היתה רק בשביל האדם שיעשו רצון קונם, בראותו כי כל הדור ההוא נשחת במעשיו ורבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, בכל זה היה תנחומי' לפניו במצאו אחד בכל יושבי תבל שהיו מעשיו נכוחים ומצא חן בעיניו, עד שכל מלאכת הבריאה ראויה לו לבדו, כמאמרם (יומא ל"ח ב') אפילו בשביל צדיק אחד נברא העולם. וכדאי' בתנא דבי אליהו (רפ"א) הקב"ה צופה לטובה ואינו צופה לרעה, עשיר ושמח בחלקו. ע"כ, דכיון שאינו צופה לרעה רק לטובה א"כ לא היו הרשעים תכלית המכוון בבריאה, כ"א הצדיק. אחרי שהושג העיקר המכוון בו ונעשה רצונו (דומה לנוטע אילן לעשות ממנו אחר שיגדל ויתעבה שולחן אחד ארבע על ארבע, הנה אחר שישיג מבוקשו זה ושלחנו ערוך לפניו מתוקן היטב כחפצו הוא שמח, אף שהטריח ונתיגע גם בשאר חלקי האילן שאין צורך בהם לתיקון השולחן, והם כפסולת בעלמא, ולאבדון ילכו, לא ישגיח כלל בהפסדם כי לאלה (אף שהם רובו של אילן) לא היתה כוונתו ביגיעת נטיעתו ואינם שוים בעיניו כלום, רק אותו חלק קטן מן העץ שנעשה ממנו השולחן זה היתה תכלית דעתו בכל יגיעותיו, לכן כשהשיג מבוקשו הוא שמח בחלק הקטן). והנה האיש שמצא חן בעיני ה' בדור ההוא, ובו היתה תכלית הבריאה, תארו הכתוב כאן לב, כי כל עיקר הדבר ויסודו נקרא לב, כי הוא עיקרו של האדם, ועוד כמו שהלב הוא מקור חיי הגוף וכל חיי האברים תלוים בו, ככה הצדיק הוא מקור לחיי העולם, וכל חיות העולם תלוים בו, לכן שפיר יתואר הצדיק לב העולם, וכדברי הרב בנפש החיים (שער א' ספ"ד) ויהי האדם לנפש חיה שהאדם בנפש החיים שבתוכו הוא נעשה נפש חיה לרבויי עולמות אין מספר, כי כמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכח ונפש החיה של כל העולמות, כי כלם מתנהגים על ידו. ע"ש. ורבותינו תארו כי נגע עד לבך, זו סנהדרי גדולה שהם קרואים לבן של ישראל. כן תאר הכתוב את נח שהיה היותר מעולה והיותר חשוב באנשי דורו בשם לב, וע"ז אמר ויתענב אל לבו, כלומר הוא יתברך צמצם את רצונו וחפצו אל האיש שהיה לבו של עולם היות חשוב ומעולה באנשי דורו, אף שהיה ברצונו יתברך בבריאת עולמו לטובת כל שוכני ארץ וכלם יעמדו יחדיו לעשות רצון קונם, אף שהשחיתו דרכם ולא נתמלא רצונו הטוב ולא היה בכל הבריאה רק איש אחד שהיה בתוך שאר כל אדם, כמו שהלב הוא המובחר בגוף. בבחיר זה מצא הוא יתברך תנחומי' במה שברא כל העולם, כאילו בשביל זה לבדו היה העולם נברא, וצמצם רצונו הקדוש בתכלית הבריאה אל היחידי הזה שהיה לבן של בני אדם, וצמצומו זה היה צמצום בשמחה, וכמ"ש וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ר"ל תנחומי' היה לפניו במה שברא את האדם בארץ, אף שהושחתו דרכיהם לפניו, בכל זה מצא תנחומים באדם יחידי אשר מצאו ראוי אל תכלית הבריאה, כי היה הלב של כל אדם, ואל הלב הזה צמצם את רצונו הקדוש. (ער בעגניגטע זיך מיט דעם הערצען דער מענשהייט). והוא מה שאמר אח"ז ביתר ביאור, כי נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן, כלומר נחמה היא לפני בעשיית כלם, בשביל אחד הפרטי אשר מצא חן בעיני:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף