עריכת הדף "
אלשיך/במדבר/יא
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו'.''' ראוי לשים לב. (א) באומרו תאוה כפולה. והנה לזה יש אמרו שהתאוו יהיה להם תאוה לבלתי שבוע גם כי ירבו לאכול למען ההנות באכילה על דרך הכתוב אצלנו בפסוק ובטן רשעים תחסר כי הצדיק אינו אוכל להשביע את הגוף רק לשובע הנפש לקיימה לעבוד את ה' לא כן הרשעים כי צריך לומר שיאכל לשובע גופי כ"א שגם חפצים ותאבים מי יתן והיה להם בטן גדול מאשר להם למען יחזיק מאכל יותר וז"א ובטן רשעים תחסר שחסר להם בטן למלאת אותו מתאותם. אך בפסוק זה לפי מה שמפרש אח"כ באומרו מי יאכילנו בשר נראה כי כבר התאוה היתה להם ולא שהיו מתאוים אליה ועוד שאדרבה היו מתלוננים שהיה בטנם ריקנית ומבקשים במה למלאה. (ב) אומרו וישובו ויבכו היכן בכו ששבו עתה. ועוד למה סתם כדי לפרש ולא פירש מתחלה ואמר התאוו בשר. (ג) אומרו זכרנו את הדגה וכו' איך מזכירת הדגה יתאוו בשר. (ד) אומרו חנם מה שהקשו ז"ל שאפילו תבן לא היו ניתנים להם חנם ודחקו לפרש חנם מן המצות. (ה) או' את הקשואים שהל"ל ואת. (ו) או' ועתה נפשנו יבשה כי או' ועתה הוא מיותר פי ידוע כי על העת ההיא היתה התלונה. (ז) שהל"ל גויתנו יבש כי למה ייחסו היובש אל הנפש ולא אל הגוף. (ח) כי הל"ל בלתי המן אך מלת אל ומלת עינינו מיותרת. (ט) אומרו והמן כזרע גד וכו' כי אין כאן מקומו רק בפרשת בשלח וכן אומרו שטו וכו' ואומרו ברדת וכו'. (י) אומרו וישמע משה את העם בכה למשפחותיו וכו' כי יותר יצדק ואמר וירא משה וכו' פי עיניו ראו אותם בוכים. (יא) למה מה שקשה הרבה בעיני ה' מאד כאומרו ויחר אף ה' מאד לא יקשה בעיני משה כ"א מעט כאומרו ובעיני משה רע ולא אמר מאד כאשר בעיני ה'. (יב) אומרו למשפחותיו והנה ארז"ל על עסקי משפחות שיתירו להם עריות והנה קשה כי מתחלה לא הזכיר רק בשר ועתה בא לגלות ומטמין הדבר ברמז ואינו מפרשו: '''אמנם ''' הנה אין ספק כי שתי תאות היו להם עריות ובשר. פי אם שתלונות העריות בושו מלפרש כי היא זמה ולכן לא ערבו אל לבם לפרש רק הבשר וז"א התאוו תאוה שהם הב' תאוות אלא שמה שויאמרו בפי' לא היה רק מי יאכילנו בשר ואף גם זאת לא היו מגלים כי הוא זוללות כי אם שהאספסוף היחלו ויסר מעט ממסוה בושתם מפניהם כי נמשכו אחריהם. וזהו והאספסוף וכו' ועל ידי כן ויבכו גם בני ישראל פעם שנית. והוא כי כבר היחלו מעט להראות אנינות ובכי בקודם כאומרו כמתאוננים ומי שהתחיל בדופי א' קל לימשך שנית בה כי עבירה גוררת עבירה וז"א וישובו ויבכו. וסיפרה תורה איך הדבר היותר קשה הסתירו בקרבם. והבלתי קשה כ"כ בהדרגת תחלה התאוו בלב ומזה נמשך הוראה מה בבכי ועוד מעט ויאמרו אותו בפירוש. עוד הורה לנו כמה שכנים רעים עושים. כי במתאוננים שלא היתה יד האספסוף בדבר לא הגיע עניינם עד דברים בפירוש. אך במה שהיחלו הערב רב הפריזו עד הוציא מפיהם. וגם למדנו כמה קשה בעיניו ית' עוץ בני ישראל מעצמם מהנדבק מהזולת כי במתאוננים מיד בערה בם אש ה' מה שאין כן בזה שנמשך להם מהאספסוף ואמר כי מה שהיו מראים פנים לזולת לשאלת הבשר שלא יובן כי תאוה אחרת היתה מסותרת הלא הוא אומרם זכרנו את הדגה וכו' והוא לומר ראו נא איך הבשר הנותן כח באדם העדרו עושה בנו רושם כי הנה זכרנו את הדגה ופי' אשר נאכל במצרים חנם שהוא מקום היגיעה בחומר ובלבנים וכו' מעונים בסבלותם ועם כל זה באכלנו דברים קשים לגוף הייני חזקים כי הנה היינו אוכלים דגה הנתנת חנם היא הנפסדת הבאושה אשר בחוצות ישליכו ולקחת חנם המעפשת את האצטומכה ומחריבה את הגוף כלומר והיינו חזקים. ולא אמר ואת הקישואים רק את של תאמר אולי היותם מצרפים לדגה מאכל מתקן עיפושה לז"א הנה הדגה היינו אוכלים עם הקישואים לגוף כחרבות כמ"ש ז"ל למה נקרא שמם קישואים וכו' וגם האבטיחים המלחלחים האצטומכא ומעכבים העיכול. וש"ת כי אולי טורח העמל היה מחממם כ"כ שע"כ היו מעכלים הלא גם היינו אוכלים חציר ובצלים ושומים שהם חמים מאד כאופן שבהצטרף חום עמל עם חומם היה ראוי יזיקם הרבה ואדרבה ועתה שאין לני עמל נפשנו יבשה וכו'. ואז עם כל העמל היינו חזקים באוכלנו דברים מזיקים והיינו יכולים לעבוד. לכן עתה נשאל בשר כדי שיתן בנו כח מה. ושמא תאמר הלא המן היה מתהפך לכמה טעמים שבכללם בשר לז"א ועתה נפשנו יבשה כלו' מה בצע אם אטעם טעם בשר אם לא יעשה פעולת הבשר להחזיק את אוכליו. כי הנה עתה נפשנו יבשה כלומר במצרים שהיינו על סיר הבשר אוכלים לחם לשובע על ריח הבשר היינו חזקים ועתה שאנו אוכלים ממש מה שבו טעם בשר נפשנו יבשה. על כן מה שנגזור אומר הוא כי אין במן כל מיני אוכלים ליקרא המן כל. וזהו אין כל. כלומר אין המן כל. אחר שהוא טעם ולא פועל. וש"ת כי הדמיון בטעם הבשר יפעל. לז"ת בלתי אל המן עינינו. כלומר הנה לסומא שטועם ואוכל טעם בשר במן אפשר דמיונו לפעול לו כבשר שאינו רואה שהוא ד"א אך אנו הנה אל המן עינינו שאנו בעיניני נראה מן ומה שנטעם בשר היו יהיה לנו כמו אכזב ולא נהנה בטעם נכזב בחוש: '''עוד ''' כיון באומרו נפשנו. והוא כי הנה כתבנו למעלה כי המן הוא מזין בעצם אל הנפש וממנה נמשך קיום אל הגוף ונוסף על זה כי הנה מה שהיה להם תשות כח לא כי התורה היא שהיתה מתשת כחם. והוא מן הטעם עצמו ככתוב אצלנו בפסוק אל יליזו מעיניך נצור תושיה ומזמה ויהיו חיים לנפשך וכו' כי למה שמחזקת את הנפש מתשת את הגוף על כן אמרו אל תאיצו לנחמנו כאמור כי אם תתיש החומר תחזיק הנפש. כי הנה עתה בעסק התורה שאם מתשת הוא את הגוף אך את הנפש מחזקת. מי יתן והיה כך. אך הנה נפשנו יבשה ושמא תאמר מי הגיד לנו שהנפש יבשה אולי היא חזקה ואך החומר הוא החלש. לז"א אין כל לומר מוכרח הוא. כי התורה מתשת החומר ובאכול דבר רוחני כמן מתיש גם החומר ואיך יהיה לה כח בגוף חלש מאד להתקיים כי על כן היה הלל אומר שהיה גומל חסד עם נפשו בהאכיל החומר ולכלכלה בו. אך אנו בשניהם מתישין נמצא שאין כל לא נפש ולא גוף. כי גם שיש בה טעם בשר הוא דמיון ולא בשר אחר שבלתי אל המן עינינו כמדובר למעלה. והנה עניא תורה אבתרייהו ואמרה והמן כזרע גד הוא כו'. לומר ראו עתה כי תואנה היא שחלת הבשר בערך התאוה הנסתרת של עריות. כי הלא שאלתם זו של בשר כפי טעמם הוא כסף סיגים מצופה על חרש כי הלא אשר עשו עיקר לאמר שהיו חלשים במן שקר הוא. כי הנה והמן כזרע גד הוא שהוא מסוגל להחזיק הראש כן המן היה מחזיק בעצם כזרע גד ולא כן ידברו. וע"ד רז"ל בספר הזוהר שאומר על שבט גד שאירע למן כזרע שבט גד שלא נכנס לארץ וע"ד זה על פי דרכנו יאמר הנה המן שזרע של גד יוצאי ירכו של גד כלם חזקים וגבורים כנודע כי הנה המה היו החלוץ ההולך לפני מחנה ישראל והם גבורי ישראל טורפים זרוע אף קדקד מחזיקים את לב כל ישראל כך המן מחזיק גופם. ואם כן מה צורך להם הבשר הבלתי ניתן בהם כח כ"כ. ואם על הזנת העין הנה ועינו כעין הבדולח המשמח הלב בראיה. ולמ"ש ז"ל כי נקרא גד שהיה מגיד בן ט' לראשון בן ז' לאחרון וכו'. יאמר הלא אמרתם כי גם לנפש לא היה מיעיל היא שקר. הנה היה מגיד ואין זה רק להיותו רוחני ומועיל לנפש הרוחניות. וגם לגוף בשני בחינות בין להזנת העין כי היה עינו כעין הבדולח בין להזנת הגוף. ושמא תאמרו כי אולי אפילו מה שאתם טועמים בו טעם בשר הוא על ידי בישול שאתם מבשלים או טעם פת הסועד הלב הוא ע"י עשית עוגות האופים בתנור. אינו כן כי הנה שטו העם וכו' לומר הנה שטות היו עושים העם במה שלקטו וטחנו ודכי ובשלו כו' ועשו עוגות כי הלא מאליו היה טעמו כטעם לשד השמן מבלי עשות שינויים אלו בו ואמר אל חתשבו שהיה בתת לבו אל מאכל בשר טועם בו טעם בשר שהוא מעין בשר ולא ממש כאשר באכלי הבשר כ"א יהיה טעמו ממש הויה עצמית כטעם לשד השמן. וחוזק שניתן הבשר אין צורך לאומרו כי הרי נאמר באומרו והמן כזרע גד היא עוד יתכן במה שלא אמר וטעמו אלא והיה טעמו לומר כי שני דברים היה בו. כח שנותן הבשר. וגם הטעם. וזהו והיה טעמו נוסף על הווית הבשר ג"כ טעמו: '''והנה ''' במסרה ד' טעמי במקרא (א) והיה טעמו כטעם וכו'. (ב) וישנה את טעמו ויתהולל בידיו. (ג) בשנותו את טעמו לפני אבימלך. (ד) שאנן מואב וכו' ועמד טעמו בו וריחו לא נמר. ויהיה מעין מאמרנו בפסוק זה והוא כי אחר אומרו שטו וכו' והיה טעמו כטעם לשד השמן כמו שפירשנו שהיה שטות מה שהיו מבשלים ואופים אותם וזהו שמתפרש ביתר הפסוקים לומר כי ענין פסוק והיה טעמו הוא כי אל יעלה על רוחך שע"י מה שבשלו בפרור' היה טעמו כטעם לשד השמן כ"א וישנו את טעמו ויתהולל בידיו כלומר אחר שוישנו את טעמו היה משתנה לכל טעם שירצו וא"כ ויתהוללו בידיו כי הוללות היו עושה המבשל בידיו בפרור או אופה או דך במדוכה כי בלי זה היה משתנה לבשר שמן באופן שיובן מזה פירוש שטו העם כמו שפירשנו שהוא כי שטות והוללות היו מה שהיו מבשלים בפרור כיון שמאליו היה טעמו כטעם לשד השמן ועל כן בשנותו את טעמו ישראל לפני אבי ומלכו של עולם ע"כ ויגרשהו מן העולם וילך כי שם קברו את העם המתאוים. ואין לומר שלא יאשמו כ"כ חשבו הדבר לטבעי כי הלא מי פתי לא יכיר כי לא בטבע היתה הוזנת המן בראות שני דברים. א' שהיה נבלע באיברים ולא היה עומד ונשאר באדם רק טעמו בלבד וזהו עמד טעמו בו ועוד כי לא היה מקום לחשוב שמא אינו נבלע כ"א נשאר ואחר ימים רבים יתעכל ויוצואוהו שאין כן אפשר שהרי אם טבעי הוא יתעפש בגוף ויסריח ולא יסבלנו הגוף בקרבו ימים ושנים אלא ודאי כי רוחני הוא וזהו וריחו לא נמר: '''או ''' שעור הענין והיה טעמו כטעם לשד השמן לומר באופן שאחר שמשתנה טעמו. המבשל ואופה מתהולל בידיו היה. ושמא תאמר א"כ איפה מה ראו על ככה לומר נפשנו יבשה אין כל. הלא הוא כי בשנותו אינו אלא את טעמו דרך משל שהיה בו טעם בשר היה בו טעם בעלמא אך לא היה נעשה בשר ממש כי הלא א"כ הי' מתעפש במעי' כטבע האוכל בשר והיו מוציאין אותו בהסך את רגליהם אך עמד בלבד בו ולא נעשה בשר והראיה כי ריחו לא נמר בגוף כאשר יעשה הבשר בגוף דבר נבאש ומסריח על כן היה להם דרך לטעות באומרם כי כאשר באכלם מן כאשר הוא. נבלע באיברים כן גם עתה בהשנותו את טעמו ועל כן אמרו בלבבם כי לא היה רק טעם בעלמא אך לא ממשי והנאתו כלל. '''או''' יאמר והמן כזרע גד וכו' לומר כי הנה היה מקום לומר אולי מה שקצים במן הוא על א' מכמה טעמים: (א) על שלא יחזיק גופם. (ב) על העדר הזנת העין שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו. (ג) שקצו בו למה שהיה בא להם עד אהליהם ומה שהיה בת ואדם רגיל בו בלי עמל קץ בו. (ד) למה שהיה כמים נמוח בעיניהם לא היה להם נחת רוח בו וימאס בעיניהם. (ה) על בלתי היותו דבר מוצאם כי כן הוא הדבר הרוחני כי אין החומר מוצא בו טעם כאשר בא כלו בשר ודומה לו: (ו) למה שהיה נמצא על פני השדה ואין דומה לנקיות בשר בתוך קלחת נכס' ונקי שהנפש תאב לו משא"כ לדבר הנמצא על עפר ארץ שלא תהיה קורת רוח לאכלה. ע"כ על הא'. אמרה תורה ראו עתה כי רעה בלבבם ואין זו תאותם האמיתית כ"א מן השפה לחוץ כי הלא כזב ידברו ואין דבר מהדברים הגורמים לקוץ במן כי הנה על הא' והמן כזרע גד הוא שמחזיק הראש כמאמר כל הטבעי' הוא ועל השנית אמר ועינו וכו' שהוא כעין ספיר באופן שתאוה הוא לעינים. ועל הג' אמר שטו וכו' כי הלא הצדיקים בלבד היה בא להם המן עד אהליהם אך לא המון העם המתאוים כי אם שטו העם שהיו מתפשטים והולכים עד מרחוק. ועל הד' אמר וטחנו ברחים ואם היה נמס כמים איך היה נטחן ברחים או נדוך במדוכה ושמא תאמר אולי זה היה טרם יבא אל פי אוכל אך בחום הפה יקרנו כחום היום כד"א וחם השמש ונמס לז"א ובשלו בפרור ואם החום מתיכו מיד ונעשה מים מה היה הבישול. ושמא תאמר שהיה כמי' חמים ומתבשל כמי' לז"א ועשו אותו עוגות שהיה נעשה עיסה. ועל הה' אמר והיה טעמו וכו'. ועל הו' אמר וברדת הטל וכו' והוא כי היה נעשה למטה כמין יריעה מפסקת בין הארץ אל המן יריעה קשה כאומרו דק ככפור על הארץ למען יהיה נקי בתוך ארגז יריעה למעלה ויריעה למטה וא"כ אחר כל ההכרחיות האלה יוכרח לומר כי מה שאמרו מי יאכילנו בשר אין זו עיקר תאותם כ"א מחפים תאות הערמת ומראים פנים לשאלת הבשר וז"א וישמע משה את העם וכו' לומר כי שמע והבין כד"א שמעני אדני שהוא לשון הבנה הבין מתוך הדברים האלה כי מה שהיה העם בוכה לא היה העיקר על הבשר כ"א למשפחותיו על עסקי משפחות שהוא על העריות שיתירו להם. וז"א איש לפתח אהלו ולא אמר בפתח לומר כי איש בשביל מה שפתח אהלו הן קרובותיו כבת או אחות היה בוכה. והנה למה שהקב"ה לא היה צריך להבין זה מתוך הכרת דברים כי הלא יראה ללבב ע"כ ויחר אף ה' מאד כי לבם נכון לפניו יתברך אך ובעיני משה שיראה לעינים ולא ללבב ולא הוציא הדבר רק על ידי הכרחיות אלו מסברא על כן לא חרה לו כ"כ רק ובעיני משה רע בלבד:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: תנ"ך ומועדים
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף