אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/מט

יום רביעי כ"ו אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף מט

אמורא ושמו 'אנא'

תמיהת המהרש"א שאין דרך החכמים להתפאר במעלתם

המימרא החותמת את מסכת סוטה (מט:) נסובה על דברי המשנה (מט.): משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. על כך מביאה הגמרא: אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענוה, דאיכא אנא [- שאני ענוותן. רש"י] אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא.

וכתב המהרש"א (ח"א) שאף ש"אין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, וכמו שנאמר 'יהללך זר ולא פיך'". "מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו כן, דלא בטלה משמת רבי". דהיינו שהוקשה למהרש"א כיצד יתכן ורב יוסף ורב נחמן השתבחו בהיותם ענווים ויראי חטא, והלא אין דרך החכמים להתפאר במעלתם, ועל כך יישב שלא עשו כן רק כדי שלא ישנה התנא את דברי המשנה בטעות.

ועוד יישב המהרש"א: גם לא היה לו שבח בדבר באותו דור, כמו שאמרו 'ויראי החטא ימאסו', ע"כ. דהיינו שמה שאמר על עצמו שהוא ירא חטא לא היה בזה השתבחות ביחס לאנשי דורו שכלל לא תפסו דבר זה כדבר מעלה. [וצריך לומר שהוא הדין לגבי ענוה, וכמו שאמר רב יוסף, לא תיתני ענוה דאיכא אנא].

ביאור הבן יהוידע שהענווה שבטלה היא ויתור על שררה

כמה מהלכים נוספים בביאור דברי הגמרא מעלה הבן איש חי בספרו בן יהוידע. תחילה הוא מקדים ושואל כיצד יתכן לומר שמימות רבי והלאה בטלה מידת הענווה, הלא רואים אנו בעינינו רבים שהם ענווים. אלא, נראה שכאן מידת הענווה המדוברת היא באדם שיש לו שררה, וגם עושר גדול, ואעפ"כ הוא עניו, וכמו שנמצא ברבינו הקדוש שהיה נשיא ובעל עושר רב ועכ"ז היה עניו. אך ודאי שענווים בעלמא יש רבים. ועוד יש לומר, שכאן מדובר בענוה שבאה גדולה לידו של אדם, ופורש ממנה ונותנה לאחר, וכמו שמצאנו ברבי, בירושלמי במסכת כלאים, שאמר 'אי סליק רב הונא ריש גלותא להכא, אנא מותיב ליה לעילא מינאי, דהוא מן דכרייא ואנא מן נוקבתא [- אם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן, אני מושיב אותו למעלה ממני. שהוא מן הזכרים ואני מן הנקבות], ועל ענווה זו אמר שבטלה אחר פטירת רבי ולא נמצאת עוד.

ולפי זה כתב הבן יהוידע ליישב גם את "קושיא ידועה" איך ישבח עצמו בענוה, שהרי בכך אינו עניו עוד ח"ו. אמנם לפי מה שנתבאר יש לומר שרב יוסף היה לו ענווה מיוחדת זו, שכן בסוף מסכת הוריות מובא שכשהיו צריכים בבבל להמליך ראש ישיבה, שאלו מחכמי ארץ ישראל מי עדיף רב יוסף שהוא סיני או רבה שהוא עוקר הרים, ושלחו להם 'סיני עדיף, דאמר מר הכל צריכין למרי חטיא'. ואפ"ה לא קיבל רב יוסף על עצמו את השררה, ומלך רבה כ"ב שנים, ואחר שנפטר מלך רב יוסף, וכל אותם שנים שמלך רבה לא נהג רב יוסף בשררה כלל, והיה עוסק תמיד בתורה לפני רבה כשהוא כפוף לו.

מעתה, כיון שרב יוסף נהג בענווה יתירה זו שהיתה ברבי, לכך אמר לאותו השונה המשנה שלא ישנה כן לפניו, "כי חושש אני פן יהיה לי גאווה ח"ו מאלה הדברים, יען דאיכא אנא, דהוה בי בהאי עובדא דאיירי בה התנא דמתניתין. ואם כן שמא יאמר לי יצרי, חזי דאת הוה בך ענוה כזו דמשתבח בה התנא". ואם כן לא היתה כוונתו כלל לשבח את עצמו וגם לא לעקור דבר מן המשנה, רק לומר לשונה לפניו שלא ישנה כן.

חשש האמוראים שיתגבר היצר הרע מכח 'ברית כרותה לשפתים'

דרך אחרת סולל הבן איש חי, שאין כוונתם כלל לשבח עצמן, אלא שידוע כי 'ברית כרותה לשפתיים', וחשש פן בלומדו דברי התנא האומר 'בטלה ענוה', יתגבר היצר הרע מחמת הדיבור הזה, וינצחנו לבטל ממנו ממנו מידת הענווה, או להחליש אותה לפחות. ולזה אמר דאיכא אנא, אשר תהילות לקל זכיתי, ולכן חושש אני פן דברים אלו יגרמו שתנטל ממני, כי ברית כרותה לשפתיים.

ובאופן אחר ביאר, שכיון שבעולם חושבים אותו לבעל ענוה, יבואו להרהר אחר דברי התנא שאמר בטלה, שהרי עיניהם רואות - לפי מחשבתם - שאפילו בדורנו שהוא אחרון ורחוק מדור רבי לא בטלה ענווה. יעו"ש מה שביאר עוד, ועוד נאמרו בדבר זה כמה וכמה ביאורים בדברי המפרשים.

ביאור הגר"א ד'אנא' הוא שם של אמורא הנזכר בירושלמי

ובספר דברי אליהו (סוטה שם) מובא ביאור הגר"א ביישוב קושיא זו, וזאת על פי מה שנמצא בירושלמי אמורא אחד הנקרא בשם 'אנא'. ועליו כיוונו רב יוסף ורב נחמן באמרם אל תיתני ענווה ויראת חטא דאיכא 'אנא', שאמורא זה ושמו אנא הוא עניו וירא חטא עד למאד. ובספר מעילו של שמואל (עמ' קצב) כתב בשם המהרי"ל דיסקין שאמר בשם בעל החבל יעקב, שאין בכל הבבלי והירושלמי אמורא בשם אנא ולא ידע כוונת הגר"א בזה.

ובספר דרך שיחה (פ' בהעלותך) הביא לפני הגר"ח קניבסקי מרא דכולא תלמודין, שמועה זו מהגר"א ושאלו היכן הוא נמצא בירושלמי. והשיבו: בירושלמי שבת (פ"ו ה"ה) 'אנן'. ויש גורסים 'חנן'. ואפשר שהגר"א גורס 'אנא'. עוד הוסיף הגרח"ק: והייתי פעם אצל הגרא"ז מלצר ז"ל, ואמר את הווארט הזה בשם הגר"א, אבל איני יודע אם הגר"א אמר זאת. וכ"כ בספר מועדי הגר"ח (ח"א עמ' 16) ששאל כן להגרח"ק וכתב לו: אין אנא אבל יש אנן, ויתכן שהגר"א שם גרס אנא, עכ"ל. ובספר בדידי הוי עובדא (עמ' תלז) כתב שפעם אחת אמרתי דברי הגר"א הנ"ל לפני הגר"ח זצ"ל ואמר לי שמעולם לא שמע על אמורא בשם אנא בירושלמי. עוד יש שהציעו שאפשר שכוונת הגר"א לרב אינא הנזכר בירושלמי בהוריות (וילנא טז.).

ובספר 'בדידי הוי עובדא' (שם, וכ"ה בשדה צופים סוטה) הביא בשם אחד מבני דורנו שיש לפרש כוונת הגר"א לאמורא הנזכר בדברי הירושלמי בחלה (פ"א ה"ג), שם אמרו כך: רב יונא בעי כמ"ד אינו כנכסיו, ברם כמ"ד כנכסיו הוא חייב. א"ל אוף אנא סבר כן, ע"כ. והנה בירושלמי לא נזכר כלל שרב יונא ייחד את נידונו לאמורא מסויים, ורק נראה ששאל שאלתו באופן כללי, ועל כך השיבו לו 'אוף אנא סבר כן', ומאחר שאין מדובר בתשובתו של אמורא מסויים אלא בתשובת בני הישיבה, על כרחך ש'אנא' הוא שם של אמורא שבני הישיבה אמרו לרבי יונא שאף אנא סובר כן.

ביאור האוצר יד החיים בדברי רב נחמן שאם משיח מן החיים הוא כגון 'אנא'

ובגמרא בסנהדרין (צח:) איתא: אמר רב נחמן, אי מן חייא הוא [- המשיח], כגון אנא. ובספר אוצר יד החיים, לרבי ישכר דוב באב"ד (אות תקל) הביא דברי המצפה איתן על הגמרא בסוטה הנ"ל, שציין לדברי הגמרא בשבת שהיה שם אמורא ששמו 'אנא', וכבר קדמו הגר"א ז"ל. ועפ"ז כתב האוצר יד החיים לבאר גם את דברי רב נחמן בסנהדרין, שכוונתו שאם משיח מן החיים הרי הוא בכגון 'אנא' האמורא.

עוד ציין הגר"י באב"ד לדברי הגמרא במסכת בכורות (לז.) על דברי ר' חייא בר עמרם: ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם. ומבארת הגמרא: לאפוקי מדרבי יהודה, דתניא הפרת נדרים בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהם חכם. והיינו שלדברי ר' חייא בר עמרם במקום שיש חכם אין צריך שלשה אלא אותו אחד מפר לבדו. ומבררת הגמרא: כגון מאן [- הוי אותו חכם. רש"י], אמר רב נחמן, כגון אנא, ע"כ. ואף כאן כוונת האוצר יד החיים להציע שאין כוונת רב נחמן ל'אני' אלא ל'אנא' האמורא. ואמנם ציין גם לדברי הר"ן בנדרים (כג.) שביאר דברי הגמרא כפשוטה שכוונת רב נחמן לעצמו. ובספר ויען שאול (כללי הש"ס והפוסקים סימן ה אות ה) הוסיף שגם מדברי התוספות בבכורות שם (ד"ה רבי יהודה) מבואר שלמדו דברי הגמרא כפשוטה שכוונת רב נחמן לעצמו ולא לאמורא בשם זה.

ומעניין לציין למה שכתב בספר חמדת אברהם (בכורות שם) שכוונת רב נחמן באומרו 'כגון אנא' לרב נחמן בר יעקב, כי הוא אמר על עצמו במסכת פסחים (קה:) 'אנא לא חכימא אנא' - ולכך רמז רב נחמן שחכם כמותו הוא החכם המתיר את הנדר.

ובספר לשמוע לימודים (וילנא תרלו, סוטה שם) הציע להגיה בדברי הגמרא 'דאיכא ענא' והיינו רב עינא המוזכר בגמרא בחולין (פד:) שמבואר שם בגמרא שביישוהו ולא השיב שום דבר על הביוש שביישוהו לרוב ענוותנותו, ועל כך כיוון רב יוסף ואמר 'לא תיתני ענוה דאיכא ענא', שענא הוא ענו מאד כמבואר בגמרא שם.

ועל פי דברי האוצר יד החיים, יש לבאר בדרך חידוד, מה שכפל רב נחמן בר יצחק שם ואמר: אנא, לא חכימנא אנא, ולא חוזאה אנא וכו'. מדוע לא אמר רק 'אנא לא חכימנא ולא חוזאה', אלא שאם היה אומר כן היה אפשר להבין דבריו שאומר כן על האמורא 'אנא' ש'אנא לא חכימנא', ולכן הקדים ואמר 'אנא, לא חכימנא אנא' שלשון זו לא שייכת אלא כלפי עצמו. [אך זה אינו, כי לשון 'חכימנא' בלאו הכי אינו שייך אלא כלפי עצמו].

ביאור הפרי שלמה בדברי רב חסדא 'כגון אנא ורב ששת' ודברי רב ששת 'כגון אנא ורב חסדא'

ובגמרא בברכות (מז:) איתא: אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין [- להיות שלשה]. מחוי רב חסדא, כגון אנא ורב ששת. מחוי רב ששת, כגון אנא ורב חסדא.

ובספר פרי שלמה (לרבי יעקב שלמה הולצברג) העיר שלכאורה אין זה מדרך המוסר להתפאר על עצמו שהוא מתלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה. ואדרבה בגמרא במסכת בבא מציעא (כג:) מבואר שאחד מן הדברים שמותר לת"ח לשנות, הוא בענין 'מסכתא', שאם שואלים אותו 'יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לא' יכול לשנות בדבריו. וכתב רש"י שהוא 'מידת ענוה', ואם כן כל שכן שאינו מדרך ענוה להתפאר בהיותו מת"ח המחדדים זה את זה בהלכה באופן שלא שאלוהו על כך. ועוד שאין זה מדרך המוסר להזכיר עצמו לפני חבירו, והיה לו לומר כגון רב ששת ואנא.

ועוד הקשה מאחר שהן רב חסדא והן רב ששת לדבר אחד נתכוונו, שהרי לדעת שניהם שני התלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה הם רב חסדא ורב ששת, אם כן מה הוסיף רב ששת כשהראה על עצמו ועל רב חסדא, וכל שינוי דבריו הם בסדר שהזכיר עצמו קודם.

ועל פי דברי הגר"א הנזכרים בביאור דברי רב יוסף ורב נחמן 'האיכא אנא', שיש אמורא ששמו 'אנא' ועליו נתכוונו רב יוסף ורב נחמן, ביאר הפרי שלמה גם את דברי הגמרא בברכות, 'מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת' - פירוש, אותו אמורא ששמו 'אנא' עם 'רב ששת' הם נקראים ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה. 'ורב ששת מחוי כגון אנא ורב חסדא' - וכוונתו גם כן על אותו אמורא, שהוא ורב חסדא נקראים שני ת"ח המחדדים זא"ז בהלכה.

כמה גמרות שבהם נקטו אמוראים לשון 'אנא' ואין לפרשם על האמורא 'אנא'

אלא שמעיר הפרי שלמה מדברי הגמרא בשבועות (מא:) שם איתא כעין זה, שרב נחמן אמר לאדם שהתנה עם חברו שפרעון החוב יהיה בפני שנים ששנו הלכתא, ואמר לו רב נחמן שיכול להשיבו בפניו ובפני רב ששת: אי אמרת לקיומי תנאיה, זיל אייתינהו - דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא גמרא, ע"כ. ושם הלא אי אפשר לפרש שכוונת רב נחמן לרב ששת והאמורא ששמו 'אנא', שכן לשון 'תנינא' הוא 'שנינו' ועל כרחך שכוונתו לכלול עצמו עם רב ששת, כי אם לא כן היה לו לומר 'דהא אנא ורב ששת דתנו הילכתא'.

ובספר שדה צופים (סוטה שם) הוסיף להעיר על ביאור זה מדברי הגמרא ביומא (פו.) שם דנה הגמרא היכי דמי חילול השם, ומובאים שם דברי רב שאמר: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וכתב שם רש"י: כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי, ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה, ע"כ. הרי מבואר מדבריו שכוונת רבי יוחנן היתה לעצמו, ועל כך אמר שאין הכל יודעים 'שנחלשתי' - אני, בגירסתי. וכך גם בסנהדרין (ה.) איבעיא להו, כגון אנא דגמירא וסבירנא ונקיטנא רשותא וכו'. ועוד שם (כח:) אמר שמואל, כגון אנא ופנחס דהוינן אחי וגיסי. ובנדה (כ.) אמר רב אשי, כגון אנא דלא ידענא בין האי להאי, לא מבעי לי למחזי דמא. שבכל אלו המקורות פשוט ש'אנא' היינו 'אני' ולא האמורא אנא.