עריכת הדף "
אבן האזל/איסורי מזבח/ו
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ח == '''מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולין לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן.''' ''' וכן ''' העצים והלבונה, כתב הכ"מ ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה, והלח"מ כתב אין זו מעלה דרבנן אלא דאורייתא היא דבהדיא פסק רבינו בהל' פסולי המוקדשין דהאוכל כזית מלבונה שנטמאת שלוקה והיינו מקרא דוהבשר, ורש"י בפסחים דף ל"ד פירש דהוי מעלה מדרבנן, והתוס' בזבחים חלקו ע"ז ופירשו דהוא מדאורייתא והוא פירוש רבינו עכ"ד, והנה לשון הרמב"ם שכתב וכן ודאי מוכח כד' הכ"מ דהוא רק מדין מעלה מדרבנן, וקשה מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ב שהביא הלח"מ שכתב אדם טהור שאוכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, ובס' תפארת יעקב על חולין בדף ל"ו כתב זה דכונת הרמב"ם שהמנחה נטמאה וממילא נפסלה הלבונה שנתקדשה בכלי עם המנחה ובזה גלי קרא דהלבונה נחשבת כאוכל וחייב האוכלה, ודוקא בלבונה שייך זה ולא בעצים ובעצים הוי רק מעלה, (ובזה כתבו התוס' כדבריו בחגיגה דף כ"ד ד"ה והא, ומטעם אחר ע"ש) אבל עיקר תירוצו בד' הרמב"ם אינו מיושב דלפי דבריו יהי' החיוב באוכל הלבונה משום אוכל קרבן פסול ומקרא דוהבשר נלמד רק דנחשבת כאוכל, וא"כ החיוב הוא משום לא תאכל כל תועבה כמו שכתב הרמב"ם שם בהל' ג', ובאמת הא כתב הרמב"ם דלוקה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וע"כ דהחיוב הוא משום שהלבונה בעצמה נטמאת. ''' ונראה ''' דהרמב"ם סובר כדעת התוס' במנחות דף ק"א דקודם קידוש כלי הוי דרבנן וטעמא משום דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קיי"ל בזבחים דף ל"ד כרבא דהוא דוקא לאחר זריקה ואמר שם דמה דמרבינן לרבות עצים ולבונה הוא כשקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו, ואף דבשר שנטמא קודם זריקה ואכל לאחר זריקה חייב כדתניא במנחות דף כ"ה ע"ב מ"מ עצים ולבונה דמרבינן מהך קרא לדין טומאה אמרינן דלא איתרבו אלא דומיא דוהבשר דהוי כבר לאחר זריקה, וגבי עצים ולבונה אחר קדוש כלי, ולפי"ז נוכל לומר דכאן מיירי לפני קדוש כלי דהא בכה"ג גבי קדשים שנטמאו כתב סתם בקדשים ולא התנה שיקדשו בקדושת כלי, ובפסחים דף ל"ד בהא דאמר רב דימי הך שמעתתא דמי החג שנטמא א"ל אביי הקדישן בכלי קאמר, אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה, ופשיט רב דימי מהא דענבים שנטמאו דעבוד מעלה בהקדישן ואח"כ דרכן אף דליכא בענבים קדוש כלי, ורב יוסף דחה דבענבים של תרומה עסקינן, והנה כבר הבאתי בהל' ו' דברי הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דהא דרב יוסף הוא רק דחויא בעלמא, ודר' יוחנן הוא בענבים שהקדישן לנסכים, ומוכח דלא צריך קידוש כלי ואפי' לפי"מ שישבתי שם באופן אחר ד' הרמב"ם מ"מ בזה יש לומר כד' הר"י קורקוס דהא דרב יוסף הוא רק דיחוייא מדכתב הרמב"ם סתם בקדשים ולא כתב שהקדישן בכלי, וממילא גם מה שכתב בעצים ולבונה מיירי רק בהקדישן לחוד, ובזה הוי רק מעלה דמתטמאין כאוכלין, אבל מש"כ הרמב"ם בפ' י"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ב שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, נוכל לומר דכונתו שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי דאז מקבלים טומאה מדאורייתא וכדעת התוס'. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' ''' במש"כ ''' בפ"ו הל' ח' בד"ה ונראה, כתב והרי משמע שדברי הרמב"ם כאן הם ד' רב אשי בפסחים דל"ה ורב אשי משמע דאינו סובר לחלק בין קודם קידוש לאחר קידוש, דאל"כ מאי פריך עצים ולבונה בני אטמויי נינהו, וע"כ דההיא מעלה הוא מדאורייתא, וכונתו דא"א לפרש דרב אשי נמי סבר דאחר קידוש כלי הוא דאורייתא, ורק קודם קידוש כלי הוא משום מעלה דא"כ לא שייך למיפרך עצים ולבונה בני אטמויי נינהו והנה הרי כתבתי שם דהרמב"ם סובר כדעת התוס' בזבחים דף ק"א דמחלקים בין קודם קידוש לאחר קידוש, רק דדבריו נכונים דדברי הרמב"ם דמדמה דין זרעים שנטמאו לעצים ולבונה מוכח דהוא מד' רב אשי, אלא דמ"מ לא שייך להקשות מזה על דברי כיון דדברי הרמב"ם ברורים ומפורשים שכתב מעלה יתירה עשו חכמים, ובודאי אין זה מדאורייתא, וע"ז כתב וכן העצים והלבונה ואחר קידוש כלי הא כתב בהל' פסוה"מ דלוקה עלי', וכן ראיתי בפי' הר"ח בפסחים דף ל"ה שכתב בהא דרב אשי דעשו מעלה, אך במה שעמד על הלשון עצים ולבונה בני אטמויי נינהו נראה דיש לומר דרב אשי באמת סובר דכל דין טומאת עצים ולבונה הוא רק משום מעלה מדרבנן והיא אסמכתא, וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' בפסחים דף י"ט שכתב רש"י להדיא דהא דרב אשי הוא מעלה מדרבנן, אכן כבר הוכיחו שם התוס' מחולין דף ל"ו דהוא דאורייתא, וכן בזבחים דף ל"ד הא סבר בגמ' דלאחר קידוש כלי הוא דאורייתא דפריך מינה לרבא דאמר דבטומאת בשר לפני זריקה אינו לוקה, ומשני דההיא לאחר שקידשו בכלי, ומזה הוכיחו בתוס' במנחות דף ק"א, וא"כ יש לומר דהרמב"ם פסק בין כהגמ' דזבחים וחולין דקרא דוהבשר הוא דאורייתא והוא לאחר קידוש כלי, ובין כרב אשי בפסחים דסבר להדיא דהוא רק מעלה, ומדמה להא דזרעים שנטמאו ואף דרב שימי בר אשי מייתי מדין דאורייתא, וכן הוכיחו התוס' בדף י"ט מ"מ בהא דרב אשי מפרש שהוא ראיה על דין מעלה מדרבנן שכן פי' גם הר"ח, ולכן סובר דעכ"פ בזה קיי"ל כרב אשי דיש דין מעלה מדרבנן בעצים ולבונה, וזה ע"כ קודם קידוש כלי. <small> [עד כאן].</small> ''' והנה ''' ידידי הרב הגאון ר' יעקב קנטראוויץ שי' רב בטרענטאן באה"ב כתב לי ע"ז ממש"כ הרמב"ם בפ' זה בהל' ד' ה' והסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותן וכו', בד"א בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת, אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן, וקשה ע"ז דהא במנחות דף ק"א אמר בגמ' בעצים ולבונה דקודם קדוש כלי אע"ג דנטמאו כטהורים דמי ואין להם פדיון, והלח"מ הקשה לפי"ד הרמב"ם על מתני' דשם דברישא גבי מנחות ונסכים מחלקת המשנה דקודם קדוש כלי יש להם פדיון, ולאחר קידוש כלי אין להם פדיון, ובסיפא ובהעצים והלבונה והכלי שרת תנן סתמא דאין להם פדיון, ולכן בהכרח דהרמב"ם מפרש כפירש"י שם דמה דאמר כטהורים דמי היינו דהם טהורים ממש דקודם קידוש כלי אין מקבלים כלל טומאה, וכן כתב התוס' יו"ט בדעת הרמב"ם וממילא מה שכתב אם נטמאו ע"כ דלא קאי על עצים ולבונה דאין מקבלים טומאה כלל לפני קידוש כלי, וממילא מוכרח דמה שכתב הרמב"ם כאן דעצים ולבונה הוא מדין מעלה זהו אחר קידוש כלי וכדעת רש"י ולא כמש"כ. ''' וע"ז ''' השבתי לו שלדעתי אין מדברי הרמב"ם בהלכה ה' הוכחה דסובר כפירש"י דהרמב"ם הא מיירי שם מדין תורה דהא כתב אבל טהורין אע"פ שעדיין לא קדשו בכלי אין פודין אותן חוץ ממנחת חוטא שנאמר מחטאתו על חטאתו, ומוכח דמדאורייתא אין טהורים נפדין [ועיין מה שכתבתי שם דאף דלשמואל הוא מדרבנן, אבל הרמב"ם פסק כר' אושעיא ומדאורייתא אין נפדין] וממילא גם לענין דין קבלת טומאה ע"כ כונת הרמב"ם מדין תורה, ולכן גם לפימש"כ דהרמב"ם סובר כהתוס' דקודם קידוש כלי מקבלין טומאה מדרבנן, אבל הכא הא מיירי בדין קבלת טומאה מדאורייתא, ולכן גם לפי"ז במה שכתב אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן לא קאי "נטמאו" על עצים ולבונה כיון דאין מקבלין טומאה מד"ת ועליהן שייך "או נפסלו" דגם עצים ולבונה קודם שיתקדשו בכלי אפשר שנפסלו כגון שהתליעו שפסולין למזבח. ''' איברא ''' דלכאורה יש סתירה לדברי ממה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש הל' ב' דנטמאו בולד הטומאה מדבריהם מהני פדיון ולא אמרינן דכיון דמדאורייתא טהורים הם אינן נפדין, אך באמת לא דמי דכאן אנו רוצים לפדותן ולהוציאן לחולין מה שא"א בטהורים, וע"ז שפיר אנו אומרים דלא מהני לזה טומאה דרבנן, אבל התם הא אמרינן דלהוציאן חוץ לירושלים לא מהני פדיון לומר דנעשו חולין גמורים ומותר להוציאן חוץ לירושלים, רק דמהני הפדיון להוציאן מדין איסור מע"ש שנטמא ולגבי האיסור דרבנן בשביל הטומאה דרבנן שפיר מהני פדיון. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' ''' במש"כ ''' שם בד"ה וע"ז כתב והרי סובר לעיל דקודם שנתקדשו בכלי שרת אין בהם דין קדוה"ג רק יש בהם דין הקרבה דרמיא אקרקפתא דגברא א"כ מסתבר דאף אם נטמאה בטומאה דרבנן כבר פקעה מצות הקרבה אף אם לא נסבור דדרבנן מהני מדאורייתא, נראה דיש נ"מ בין דין המתפיס תמימים לבדה"ב דעיקר הקדושה היא לבדה"ב, בזה שפיר כתבתי דלא נוכל ללמוד מקרא דיהי' קדש אלא דמחוייב להקריבו, אבל מעיקר קדושת המקדיש אין כאן גדר קדושת הגוף כלל, אבל במקדיש מנחות דאף אם יפדו אותו יהיו הדמים למזבח, א"כ כשאמרה תורה דכל אשר יתן ממנו יהי' קדש שמעינן מזה דא"א לפדות ולהוציא לחולין, דכבר הוקבע הקדישו על זה שיהי' צריך להקריבו, ובאמת אתאן כאן לדינא דרבא דהמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף דמגו דנחתא לי' קדושת דמים למזבח נחתא ליה קדוה"ג, אלא דקדוה"ג ממש א"א כיון דמנחות כ"ז שלא קדשו בכלי א"א שיחול עליהם קדוה"ג, אבל עכ"פ הך דינא חל שלא יוכל לפדותן ולהוציאן לחולין דהא כבר הקדישן להקרבה, ובאמת עמד ע"ז הרשב"א למנחות בפירושו בסוגיא שם והאריך הרבה עיי"ש והביא גם הא דרבא ואביא קצת מדבריו שכתב שם וז"ל, אבל מהא ברייתא מייתי שפיר דהרי לא נחתא ביה קדוה"ג וכו' ואפ"ה אמרינן דמאחר שראויה למזבח דנשאר למזבח אלמלא דגורם ראוית מזבח לומר דבדבר שקדוש קדושת דמים שאחר הפדיון יהיה למזבח, א"כ כ"ש שיש לנו לומר דבדבר שהקדיש קדושת דמים למזבח שיגרום ראוית מזבח שלא יפדה עכ"ל ע"ש שהאריך, וממילא שפיר יש לומר דכאן מדאורייתא אינו נפדה דכבר חלו על המנחות דין הקרבה, ואף דאם נטמאו בטומאה דאורייתא אפשר לפדותן כיון דלא הוקדשו קדוה"ג, אבל בטומאה דרבנן לא מהני, ומה שכתב על מש"כ דהרמב"ם אין צריך לפרש כפירש"י וכתב דהא עכ"פ סוגיית הגמ' שם סברה דמה דאין פודין הטהורים הוא דרבנן, א"כ אמאי אינו מועיל טומאה דרבנן, הנה זה הלא יוכל להקשות גם על דברי התוס' שם אלא דבאמת א"צ לומר דלפי"מ דבעי למיפרך אשמואל מכאן סבר דהא דאין פודין הטהורים הוא מדרבנן, רק לפי"מ דמשני לשמואל משום דלא שכיחי הוא מדרבנן. <small> [עד כאן].</small> ב) ''' והנה ''' בפ"י מה' טומאת אוכלין הל' י"ז כתב הרמב"ם פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הרי זה מוכשרת, לפיכך אם נמצאת מחט בבשרה הרי הבשר טמא וכו', בד"א להיות הבשר טמא בדין תורה, אבל להתטמא מדבריהן אין הקודש צריך הכשר אלא חיבת הקודש מכשרת הבשר וכו' וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל במסכת חולין למדו לחיבת הקודש שמכשרתן מן התורה, אלא שהוא ספק אם מונין בו ראשון ושני או לא, וכונת הראב"ד הוא כמו שכתב הכ"מ מהא דבעי ר"ל בחולין דף ל"ו צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא, ומבואר שם דלשרוף קא מיבעי ליה ואמר ע"ז מכלל דחבת הקודש דאורייתא וע"ז למדו שם מוהבשר לרבות עצים ולבונה, ומבואר דמהני חיבת הקודש להכשר מדאורייתא, ותי' ע"ז הכ"מ משום דרב יוסף סבר שם דחיבת הקודש הוי דרבנן, והכ"מ קיצר בזה דלכאורה לא אמר שם רב יוסף דחבת הקודש דרבנן אלא אביי הוא דמשני ליה במה דפשיט מהא דאמר ר"ש הוכשרו בשחיטה דאלמא דאפשר הכשר בלא מים, וע"ז אמר ליה אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, אלא דאח"כ אמר רב יוסף לאביי לרשב"ל נמי עשאוהו כהכשר מים ואמר ליה אביי אטו רשב"ל לתלות קא מיבעי לי הכי קמיבעי' ליה לשרוף, ומזה הוא שכתב הכ"מ דרב יוסף סבר דלא מהני חיבת הקודש אלא מדרבנן, אכן באמת אינו מבואר בסוגיא דרב יוסף בא לחלוק על רשב"ל אלא דהוי סבר דמיבעי ליה גם אי מהני מדרבנן, ועכ"פ צ"ל דדוקא לדין הכשר הוא דסובר הרמב"ם דלא מהני אלא מדרבנן, אבל לדין חשיבת אוכל שיטמאו העצים ולבונה ושיתחייבו עליהם משום טומאה בזה מהני חיבת הקודש מדאורייתא, כדמוכח מהא דפסק הרמב"ם דהאוכל לבונת המנחה שנטמאת לוקה וכנ"ל, וטעמא משום דלא ילפינן מן והבשר אלא דעצים ולבונה חשיבי כאוכל, אבל לא עדיפא מאוכל וצריכים הכשר מים וכן כתבו התוס' בחגיגה דף כ"ד ע"ב ד"ה והא, וכבר כתבתי מזה בהשמטה לפ"ד מהל' ביאת מקדש ע"ש. ''' אכן ''' לפימש"כ דיש חילוק בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, וקודם קידוש כלי לא מהני חיבת הקודש אלא מדרבנן, א"כ דברי הרמב"ם מיושבים באופן אחר דהרמב"ם מיירי כאן לאחר שחיטה ולא הזכיר לאחר זריקה, ואפשר שבין קבלת הדם לזריקה נמצאת המחט בבשרה, וקודם זריקה לא מהני חיבת הקודש מדאורייתא, כיון דילפינן מוהבשר דהוא לאחר זריקה, ואף דלאחר שחיטה הוי כמו אחר קידוש כלי דהא אמר הגמ' בסוטה דף י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם בצואר בהמה ככלי שרת, מ"מ זה אינו, דלא מהני קידוש כלי אלא בעצים ולבונה דאין להם מתירין אחרים, וכדאמר הגמ' בהדיא בזבחים דף ל"ד והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משיקרבו מתיריו כל שאין לו מתירין משקדש בכלי נמצא דבשר אחר שחיטה אף דהוי כמו אחר קידוש כלי לא מהני כיון שלא קרבו מתיריו, אבל צריד של מנחות דבעי ר"ל שפיר מיירי אחר שהוקטר הקומץ דקרבו מתיריו ובזה ילפינן דחבת הקודש דאורייתא. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' ''' במש"כ ''' באות ב' ד"ה והנה כתב צ"ע דעצים ולבונה לאחר שקדשו בכלי לא משכחת בהו הכשר לשיטת הרמב"ם וכמש"כ הקצוה"ח בסי' ת"ו דבקדשי קדשים לא משכחת הכשר לשיטת הרמב"ם, דמצריך דוקא ניחותא דבעלים, הנה הקצוה"ח כתב שם כן לשיטתו שמבאר שיטת הרמב"ם דסובר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים, וכבר בארתי בספרי בחלק א' הלכות נזקי ממון פרק ח' הל' א' דהרמב"ם אינו סובר כריה"ג והארכתי שם ועיקר ראייתי שם מהא דהרמב"ם לא פסק בהלכות שבועות עיקר דינא של ריה"ג דנשבע על קדשים קלים חייב בשבועת הפקדון, ויסודו של הקצוה"ח הוא עפ"ד הרמב"ם פי"ג מהל' טומאת אוכלין בדין הכשר דבעינן שינתן ברצון הבעלים, וא"כ לא משכחת בקדשים שאין להם בעלים ומשו"ה אמר בגמ' דוקא פרה של זבחי שלמים משום דהוי ממון בעלים, גם זה אינו מוכרח דהכ"מ שם כתב בטעמו דלא מסתבר שרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם, וא"כ זהו מגדר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל בבשר שלמים שעומד מדין התורה למלחו ולהדיחו ולבשלו ודאי אין כאן חסרון משום שאין רצון הבעלים והוי כהדיוט מדעת, אלא דעלינו ליישב ד' הגמ' דחולין דלא אוקים קרא דוהבשר כפשטיה שהוכשר בירושלים ולא בעזרה וקרא בשלמים כתיב, וכמש"כ רש"י פסחים, וגם קשה על רש"י שכתב על הגמ' דפסחים דפריך אברייתא ולא אקרא משום דקרא איכא לאוקמי שהוכשר בכל העיר ולא הזכיר דהגמ' בחולין פריך אקרא ולא משני כן. ''' ונראה ''' דהנה מה שפירש"י שם דמשקה טופח בשעת שחיטה ונופל מן העור לבשר הקשו התוס' דא"כ הוי תלושין, ושמואל סבר בפסחים דף ט"ז דתלושין לא מכשרי, והר"נ שם הקשה יותר דהא קושיית הגמ' למ"ד משקי בי מטבחיא דכן, ושם בפסחים אמר בגמ' דלהך מ"ד תלושין מכשרי מדאורייתא, וכתבו התוס' דע"ג העור הוכשר הבשר, וא"כ לד' התוס' מיושב הגמ' בפשיטות דמה שמדיחין ומבשלין הבשר בירושלים זהו הכל בתלושין, אלא דדברי התוס' הם תימה רבה דהא ודאי לא שייך הכשר בבהמה חיה דאינה אוכל דאלא"ה למה צריך הגמ' לומר ועדיין משקה טופח עליה, וצ"ל בכונתם דבאמת מים כשהם מחוברים אינם מכשירים כמש"כ שם התוס' ממשנה פ"ד דמכשירין, אלא מחוברים היינו שהוטפח האוכל בהמים כשהם מחוברים ואח"כ הוציאו את האוכל כשמשקה טופח עליו וכדאיתא במתני' שהביאו בתוס', ולכן סוברים התוס' דאף דתחלת נפילת המים הי' קודם שחיטה מהני כיון דסוף ההכשר הי' לאחר שחיטה, ומ"מ אינו מיושב דכיון דבעינן מחוברים מסתבר דבעינן שיעלו עליו מחוברים כשהוא אוכל, לכן נראה דהתם בפסחים מייתי בגמ' תרי קראי חד קרא מכל האוכל אשר יבוא עליו מים יטמא, וחד קרא כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דמפרש מאי יטמא הכשר, ומוקים חד בתלושין וחד במחוברין וצריכין דאי אשמעינן בתלושין משום דאחשבינהו ואי תנא מחוברין משום דקיימו בדוכתייהו חשיבי, וכיון דקרא דתלושין כתיב אשר ישתה בכל כלי, א"כ יש לומר דכמו דאי אשמעינן בתלושין הו"א משום דאחשבינהו, ופירש"י הואיל ומילאן גילה דעתו שהוא צריך להם, ה"נ בהך צד דאי אשמעינן מחוברין לא הוי ידעינן תלושין אף דאמר בגמ' משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי, מ"מ יש לומר דזהו דוקא היכי שהוציא המים בפועל מתורת מחוברין, דהא באמת בהך קרא דכתיב אשר יבוא עליו מים, וכן בקרא דכי יותן מים על זרע לא כתיב מחוברין, ורק בקרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כתיב תלושין, ולכן יש לומר דדוקא על תלושין ועשאן שאובין בכלי, אבל מה שנפרדו המים ממילא מן הנהר ע"י הבהמה כיון דאין לזה דין שאובין, ואם הרבה בהמות יעלו מן הנהר ויביאו באופן זה מקוה ריקה מ' סאה תהי' מקוה כשרה וזה יבואר להשיטות דכולו שאוב פסול מדאורייתא, ועיין מה שהאריכו בזה בתוס' בב"ב דף ס"ו א"כ יש לומר דקרא דאשר ישתה בכל כלי יטמא, צריך דוקא היכי דהוציא המים בכונה מכלל מחוברין. ''' ויש ''' להוכיח כן מלשון הר"ש פ"ד דמכשירין בהך מתני' שהביאו בתוס' דצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא, פי' הר"ש והוא טהור דלא הוכשר בעודו במערה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים דמחוברין מכשרי היינו בניתזין על הפירות בעוד המים מחוברין ולשון בניתזין משמע שהמים ניתזין וא"כ שוב ניתלשו וע"כ כיון שלא הי' תלישה בפועל ובכונה קרויין מחוברין, ונוכל לבאר יותר דבאמת עיקר דינא דמחוברין דוקא למ"ד תלושין לא מכשרי אינו מוסבר כלל כיון דבשעה שהם מחוברין אינם מכשירין ורק שצריך שיבואו המים כשהם מחוברין וההכשר יהי' כשיוציאו האוכל מן המים והיכי כתיב בקרא הני תרי דיני ומהיכי תיתי להגמ' לחדש זה, אבל לפימש"כ מבואר שפיר דבאמת לא בעינן מחוברין ממש, אלא שהמים לא יהיו תלושין בפועל שאינם ראויים כבר להיות עליהם דין מקוה עכ"פ איך שנפרש הא מוכרח דהגמ' דמוקים כגון שהעבירה בנהר היינו לאוקמי שהמים מחוברין, וא"כ לא קשה על הגמ' מה שכתב רש"י בפסחים דהא שלמים נאכלין בכל העיר, ושם מדיחן ומבשלין אותו דזה הכל בתלושין, אכן בכונת רש"י נראה דבאמת להלכה לא קיי"ל כהך סוגיא דפסחים דף ט"ז דהא דמשקי בי מטבחיא דכן הוא אי תלושין לא מכשרי מדאורייתא, דהרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין הל' ט"ז כתב שדבר זה הלכה מפי הקבלה הוא, א"כ מיושב דהגמ' דחולין אזיל לפי סוגיות הגמ' דפסחים דף ט"ז דדין משקי בי מטבחיא דכן הוא משום דתלושין לא מכשרי מדאורייתא אבל הגמ' בפסחים דף כ' דפריך האי בשר דאיתכשר במאי סבר דתלושין מכשרי מדאורייתא ומשקי בי מטבחיא דכן הוא הלכה, ואפשר דמקורו של הרמב"ם הוא מהך סוגיא. <small> [עד כאן].</small> ג) ''' והנה ''' בפ"ח מהל' אבות הטומאות הל' ג' כתב הרמב"ם הפיגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים בכביצה, וכתב ע"ז הראב"ד כמה דבריו מבולבלין ומה ענין צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבלו טומאה ממקום אחר, ועוד דהא בעיא היא ולא איפשטא ולקולא, ועוד דגרסינן בזבחים פ' טבול יום כל היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני, אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו הלכך פיגול ונותר [אין] מונין בו ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינא בהו, והכ"מ מביא על ד' הרמב"ם הא דאיתא במנחות דף ק"ב ע"ב דלא מיבעי לר"ל אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין בו ראשון ושני, וכתב בזה ליישב השגת הראב"ד הב' דהא היא בעיא ולא איפשטא ולקולא, ובאמת מבואר כן גם בסוגיא דחולין שהבאנו, אבל בהשגה הא' במה שצירף הרמב"ם צריד של מנחות לפיגול ונותר דלא שייך זה לזה לא יישב הכ"מ, ובמה דסותרים לכאורה ד' הראב"ד כאן להשגתו שהבאנו בפ"י מהל' טומאת אוכלין לא קשה, דכאן לענין טומאת פיגול ונותר דהוא דרבנן סובר דודאי נפסוק לקולא, אבל שם דמיירי לענין טומאה מדין תורה צריך לפסוק לחומרא, לזה השיג על מה שכתב שמדין תורה ודאי אינו טמא בלא הכשר, ועכ"פ השגתו הראשונה של הראב"ד צריכה ישוב. ''' ונראה ''' בדעת הרמב"ם דהנה בפי' צריד פירש"י לשון יובש והיינו קמח שלא נגע בשמן, והר"ח בפסחים דף כ' כתב צריד של מנחות פי' שהוא פסולת הסולת כגון המורסן וכיוצא בו מונין בו ראשון ושני או לא פי' אם נגע השרץ בהאי צריד שלא הוכשר במים וכו', והערוך ערך צריד מביא ב' הפירושים, והנה בפסחים דף פ"ג ע"ב אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר, ופריך על זה מהא דתנן העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז הני גידין היכי דמי אי לימא גידי בשר ניכלינהו ואי דאתותר היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטי להכי בעי שרפה אא"א לאו בשר נינהו למה להו שריפה, ומבואר שם מדברי רש"י ותוס' דלפי"ז אינו מחוייב לאכלן דקשין הן ואין בהן לאו דלא תותירו, ומ"מ הוו בדין נותר וצריכין שרפה, ולכן יש לומר לפי הר"ח דה"נ צריד של מנחות כיון דהוי פסולת כמו מורסן וגם לא הגיע לו השמן ולא נאפה יפה, לכן אין בו מצות אכילת קדשים ומ"מ כיון דהוא ג"כ בכלל המנחה יש ע"ז דין נותר ובעי שרפה. ''' ולפי"ז ''' נמצא דבהך בעיא דרשב"ל איכא תרי דיני א' בעיקר דין צריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר כמו העצמות והגידין וטעון שריפה, א"כ הוא כדין הפיגול והנותר דמטמא הידים והוי סבר רב יוסף דגם בדרבנן מיבעי ליה בצריד של מנחות אי אמרינן דהוי טמא ממש ומונין בו ראשון ושני, או כיון דלא הוכשר אף דגזרו רבנן טומאה אינו אלא לטמא את הידים, אבל לא למנות ראשון ושני וכבר כתבו שם בתוס' דה"ה דהוי מצי למיבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים אינו מכשיר, אך י"ל דבשר קדש אפשר דהוכשר כשהעביר הבהמה בנהר קודם שחיטה כדאמר בגמ' שם, אבל צריד של מנחות ודאי לא באו מים על המנחה דהא צריך לשמרה מחמוץ וכדאמר בפסחים דף ל"ח דמשתמרת לשם זבח והך בעיא ע"כ לדין דרבנן דהא כל דין טומאה דפיגול ונותר הוא מדרבנן, וב' לדין דאורייתא הוא ע"כ כמו שפירש"י והר"ח שנגע בו שרץ ונטמא ורק דמיבעי ליה אי חיבת הקודש הוי כמו הכשר מים או לא, ובזה אמר אביי לרב יוסף דמדרבנן לא מיבעי לרשב"ל דודאי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני, ויש להוכיח כן מהא דאמר רב יוסף לאביי דאמר על הוכשרו בשחיטה ועל הבוצר לגת עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, לרשב"ל נמי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, והוא קושיא על אבעיא דר"ל וקשה דהא רשב"ל מפרש האבעיא שלו ואמר כי מהניא חיבת הקודש לאפסולי גופיה למימנא ביה ראשון ושני לא, או דילמא לא שנא, וא"כ מאי פריך רב יוסף ומנ"ל דאנו צריכין לדמות דין דחיבת הקודש לדין דהוכשרו בשחיטה או לבוצר לגת דאמרו חכמים בפי' שהוכשרו, אבל לפימש"כ מיושב דרב יוסף הוי סבר דר"ל לא מיירי בצריד של מנחות שנגע בו שרץ דהא בעי סתם בצריד של מנחות והאבעיא הוא משום דנעשה נותר דגזרו שיטמא את הידים ומיבעי ליה כיון דלא הוכשר אי מונין בו ראשון ושני, ובזה שפיר פריך דמהיכי תיתי נחלק דכיון דגזרו חכמים שיטמא את הידים אם כן יש עליו שם טומאה ולא רק שם פסול, ולכן כמו דבוצר לגת וכמו שחיטה בלא דם נר"ש דמהני הכשר בלא מים ה"נ בחיבת הקודש, וע"ז אמר ליה אביי דלא מיבעי ליה בדרבנן בדין נותר אלא בדאורייתא אם נגע בו שרץ. ''' אכן ''' צריך לבאר במה דאמר בגמ' על אביי דאמר אטו רשב"ל לתלות קא מיבעי ליה כי קא מיבעי ליה לשרוף, ואמר ע"ז מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן, וכתבתי דלפי"ז מיבעי ליה אם נגעו בטומאה ושו"ט בזה עד דמסיק מוהבשר לרבות עצים ולבונה, ולפימש"כ מנלן דרשב"ל לא בעי על טומאת נותר ולשרף דהא אשכחן טומאות דרבנן ששורפין עליהם תרומה, רק דזה צריך ביאור גם בל"ז שכתבתי, דמנ"ל לגמ' להוכיח מזה דלשרוף קא מיבעי ליה, דחבת הקודש דאורייתא, אלא דבאמת הדבר מבואר שפיר ע"פ מה דאמר בגמ' בשבת דף ט"ו ע"ב גבי ארץ העמים מכלל דחדא גזירתא הוה לשריפה, והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה, ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה הא מידי אחרינא לא ומבואר דבכל טומאה דרבנן שלא הוזכר להדיא דשורפין עליה תרומה אין שורפין, ונמצא דפגול ונותר דמטמא את הידים אין שורפין עליהן את התרומה כיון דלא הוזכר בגמ' דשורפין, וכן מבואר מד' הרמב"ם בפ"ח מהל' אבות הטומאה דבהל' ג' גבי הפיגול והנותר שהבאנו דבריו לא כתב ששורפין עליהן תרומה, ובהל' ח' גבי טומאת ידים כתב ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידים פסולה ונשרפה על טומאה זו, ומבואר שפיר דכדאמר אביי לשרוף קא מיבעי ליה ע"כ הוא על טומאה דאורייתא אם נגעו בטומאה ושפיר פריך מכלל דחיבת הקדש דאורייתא. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' ''' במש"כ ''' באות ג' כתב משמע קצת מדבריו דצריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר הרי זה מטמא מיד כנותר, וקשה דא"כ גידי צואר וכן עצם של פסח שיש בו מוח ג"כ יטמא מיד כיון דע"כ נעשה נותר, והנה בספרי כתבתי וז"ל ולפי"ז נמצא דבהך בעיא דרשב"ל איכא תרי דיני א' בעיקר דין צריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר כמו העצמות והגידים וטעון שריפה א"כ הוא כדין הפיגול והנותר דמטמא הידים וכו', ואינו מוכח בדברי דכונתי דגם קודם שנעשה נותר יטמא מיד אלא דזה אמת דלפי דרך ביאורי הי' מיושב יותר אם היינו אומרים כן דכבר מטמא תיכף כיון דמיבעי לי' בסתם צריד של מנחות ולא אמר אחר שנעשה נותר, ואמנם כתבתי כן מכבר בגליון הרמב"ם שם, וכתבתי דלא דמי לגידי צואר דכיון דאפשר עכ"פ לאכלם אף דאינו מחוייב לא גזרו בהם טומאה, אבל צריד כיון דלא נילוש ונאפה והדין במנחה לאכלה מצות ולא קמח א"כ אסור לאכלה, ומ"מ הוי נותר כיון דהוא בכלל המנחה, אכן לא חילקתי מעצם שיש בו מוח, ואולי יש לומר דאף דאיתא בפסחים דף פ"ג דעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור זהו דוקא לאחר שנעשה נותר גם לדין איסור נותר, אבל בעצם שיש בו מוח לא גזרו רבנן טומאה במוח שיטמא הידים כיון דא"א ליגע בו אלא ע"י העצם ובזה לא גזרו רבנן טומאה בעצם כיון דאכתי לא שימש נותר, אכן הבאתי כל זה רק לומר שכבר עמדתי ע"ז לחלק מגידי צואר, אבל בכתבי בספרי השמטתי הכל משום שקשה לחדש חידוש כזה, ויותר נכון לדחוק דגם צריד של מנחות מיירי אח"כ כשנעשה כבר נותר. <small> [עד כאן].</small> ד) ''' ובזה ''' שכתבנו נוכל לבאר ד' הרמב"ם שסותר את עצמו מדבריו כאן לדבריו בפי"ב הל' י"ג י"ד שכתב וז"ל אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין בידים מסואבות, בד"א בתרומה אבל בקדש חיבת הקדש מכשירתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קדש שלא הוכשר וכו' ואין צ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחבת הקדש מכשירתן בד"א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה, אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, וקשה טובא דהא בפ"ח כתב בודאי דמונין בהן ראשון ושני, וכתב ע"ז הכ"מ דבפ"ח מיירי כשנגע הצריד בטומאה דאורייתא דבזה מדאורייתא מספקא לן אי מונין ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונין, אבל הכא מיירי בטומאת ידים דהוא מדרבנן בזה מספקא לן גם מדרבנן, ומלבד שלדברי הכ"מ חידש הרמב"ם בעיא חדשה שלא הוזכרה בגמ' מלבד זה א"א לפרש כן דברי הרמב"ם דהא כתב מקודם ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו וע"ז כתב דלמנות בו ראשון ושני ה"ז ספק, והכ"מ כתב דזה לא קאי על נגעה טומאה אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות והוא דוחק גדול שא"א לפרש כן בדברי הרמב"ם שסתם דבריו, ומוכח דגם אם נגעה טומאה בהאוכלין הוי ספק אם מונין בהן ראשון ושני. ''' אכן ''' לפימש"כ דמה דפריך רב יוסף לאביי דכמו דעל שחיטה והבוצר לגת אמרינן עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ה"נ בהא דרשב"ל דזהו דוקא בפיגול ונותר דגזרו שיטמאו את הידים דמונין ראשון ושני, אבל מהא דאמרינן דמהני חיבת הקדש את ראיה דמונין ראשון ושני דאפשר לא מהני אלא לפסול, ולכן סובר הרמב"ם דבאמת כן הוא דכמו דמסיק הגמ' דחיבת הקודש דאורייתא ומיבעי לרשב"ל אי מהניא חיבת הקודש רק לפסולא דגופיה או גם למימנא ביה ראשון ושני ה"נ גם מדרבנן אפשר דאין מונין בו ראשון ושני דחיבת הקודש לא מהני לצד זה אלא לפסול ולא לעשות לטמא, ונמצא דמה דאמר מעיקרא דמדרבנן לא קא מיבעי ליה דמונין היינו בזה דהוי סבר רב יוסף מעיקרא דלרשב"ל מיבעי ליה לדין פיגול ונותר אלא משום דפיגול ונותר אפשר שהן מוכשרין לכן מיבעי ליה בצריד של מנחות דודאי אין מוכשרין, וכמו שכתבנו ובדין פיגול ונותר כיון שגזרו חכמים שיטמאו את הידים ודאי ע"כ גזרו חכמים טומאה וממילא מונין ביה ראשון ושני אבל חיבת הקדש לחוד מספקא לרשב"ל דאפשר לא מהני לפסול. ''' ולכן ''' מיושב דבפ"ח דמיירי בדין פיגול ונותר וצריד של מנחות פסק הרמב"ם בודאי דמונין בו ראשון ושני, אבל בפי"ב דמיירי בנגעו האוכלין בטומאה דעיקר האיבעיא הוא בדין חיבת הקדש בזה נשאר להלכה ספק דאפשר דגם מדרבנן אין מונין בו ראשון ושני. ה) ''' איברא ''' דכל זה שכתבתי לא יתכן אלא לפי הסוגיא דחולין דף ל"ו, אבל בסוגיא דמנחות דף ק"ב שהביא הכ"מ לחזק שיטת הרמב"ם א"א לפרש כמש"כ ואדרבא מוכח משם להיפוך דגם בנגעו בטומאה מחלקינן בין דרבנן לדאורייתא, ומדרבנן גם בנגעו בטומאה מונין בהן ראשון ושני, דהתם איתא ע"ז דאמר ר"ש דנותר שהיתה לו שעת הכושר מטמא טומאת אוכלין דא"ל רב אשי לרב כהנא לר' שמעון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי עפרא בעלמא נינהו, א"ל חיבת הקודש מכשרתן א"ל רבינא לרב אשי נהי דמהניא להו חיבת הקדש לאפסולי גופיה ליקרויי טמא נמי למימני ביה ראשון ושני תפשוט דבעי ריש לקיש צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני, כי קא מיבעי ליה לר"ל דאורייתא כי קאמרי דרבנן, ומבואר להדיא דגם בנגעו בטומאה מונין בו ראשון ושני מדרבנן וזה שלא כדברי הרמב"ם דפסק דהוי ספק ולא כתב דמדרבנן מונין. ''' ונראה ''' בזה דמלבד זה צריך ליישב מה דנקט רשב"ל הבעיא בצריד של מנחות שכתבתי לדעת הרמב"ם דהוא משום דע"כ צריד של מנחות ודאי לא הוכשר, דלפימש"כ דעיקר הבעיא לפי"מ דהוי סבר מעיקרא הוא אם מה דגזרו רבנן בפיגול ונותר שיטמאו את הידים אם הוא רק לפסול או גזרו טומאה שיטמאו גם אחרים, א"כ גם בפיגול ונותר המוכשרין מצי למיבעי ולזה העירני חביבי מוהר"י עפשטיין והוא באמת צריך ביאור, ויש לומר בזה עפ"מ דפשיט שם ר"א מכל האוכל וגו' דאוכל שאינו בא במים לא הוכשר ופריך אטו רשב"ל לית ליה אוכל הבא במים אלא דקמיבעי ליה חיבת הקדש כאוכל הבא במים או לא ומשני דר"א מיתורא דקראי קאמר מכדי כתיב וכו' לאו למעוטי חיבת הקדש וכו' וע"ז אמר שם מתיב רב יוסף ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה אמאי והא לאו אוכל הבא במים הוא, וע"ז אמר אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ומסיק שם דרשב"ל נמי מודה לתלות מדרבנן כי קמיבעי ליה לשרוף, ובזה בע"כ הבעיא בנגעו בטומאה כיון דאמר דהוא מדאורייתא וכמש"כ. ''' ולפי"ז ''' נוכל לומר דאפי' בדין חיבת הקדש דכתבנו דכמו דבדאורייתא מיבעי ליה אם הוא רק לפסול או דמהני גם לטמא אחרים כן להך צד דהוא רק מדרבנן לא מהני חיבת הקדש לטמא אחרים ודוקא גבי פיגול ונותר דגזרו בפי' שיטמאו את הידים מהני לטמא אחרים מדרבנן, כל זה אינו אלא משום דרשא דר"א דאמר דאיכא מיעוטא דאוכל שאינו בא במים לא הוכשר ולא מהני אפי' חיבת הקודש ובזה מספקא לרשב"ל וע"ז אנו אומרים דאם מדאורייתא לא מהני חיבת הקדש לדין הכשר לטמא אחרים, גם מדרבנן לא מהני, אבל בדין אוכל שאינו ראוי דחיבת הקדש משוי לה לאוכל בזה נוכל לומר דאי חשיב אוכל לפסול גופיה חשיב אוכל גם לטמא אחרים, ואף דמדאורייתא לא נוכל לומר כן דאם לא נלמוד מקרא דוהבשר אלא לפסול אין לנו למוד דמהני חיבת הקדש לטמא אחרים, אפי' היכא שהוא מוכשר וא"צ לעשותו לאוכל, דכיון דע"כ מקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה ילפינן שני הדינים, דין דנעשה אוכל ודין דא"צ הכשר, וכיון דמיבעי לר"ל שמא לא גלי קרא אלא לפסול, וזהו מטעמא שכתבנו דשמא דרשינן כר"א דאפי' חיבת הקדש לא מהני לטמא וא"כ עכ"פ אם נסבור כן דקרא דוהבשר לא בא אלא לפסול, א"כ אין לנו קרא על דין חיבת הקדש אפי' לעשותו כאוכל אלא לפסול, מ"מ מדבעי ר"ל רק בצריד של מנחות ולא בפיגול ונותר מוכח דיש חילוק בין דין חיבת הקדש לעשותו לאוכל ובין דין חיבת הקדש לעשותו למוכשר וכמו שכתבנו מד' התוס' דחגיגה כ"ד ע"ב דבעיקר ההלכה כן הוא דבמה שלא הוכשר ודאי לא מהני חיבת הקדש, ובזה נאמר דאפי' לפי"מ שנפרש דלצד הספק דמהני חיבת הקדש מדאורייתא אפי' לטמא אחרים מהני אפי' לעשותו למוכשר, וא"כ אין חילוק בין לעשותו אוכל או לעשותו למוכשר, מ"מ כל זה הוא מדאורייתא דאם לא נלמוד מוהבשר אלא לפסול לא נדע דמהני חיבת הקדש כלל לטמא אחרים, אבל מדרבנן מוכח מד' רשב"ל לפי"מ דהוי סבר דהבעיא בצריד של מנחות מדרבנן ומגדר דטומאת פיגול ונותר, דמדבעי רק בצריד של מנחות ע"כ דבפיגול ונותר ממש ודאי מונין ראשון ושני ומשום דלהחשיבו לאוכל ודאי מהני מדרבנן חיבת הקדש לעשותו כמו אוכל גמור וממילא מטמא גם אחרים. ''' ועכשיו ''' מיושב גם הסוגיא דמנחות כיון דשם לא קאי לדין חסרון הכשר אלא מדין דלא הוי אוכל דפריך לר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי נותר מטמא טומאת אוכלין, וע"ז משני דחיבת הקדש משויא לה לאוכל, וע"ז שפיר אמר דמדרבנן לא מיבעי לר"ל דאף דלענין שיטמא נותר טומאת אוכלין היינו אם נגע בטומאה כתבנו דבזה אין נ"מ מדרבנן לדאורייתא, מ"מ לענין שיהי' כאוכל סבר הגמ' דבזה לא מיבעי לר"ל דכיון דחשיב כאוכל משום חיבת הקדש הוי טמא גמור מדרבנן ומונין בו ראשון ושני, ואף דהשתא דמפרשינן דבעיא דר"ל הוא לדין דאורייתא ואם נגע בטומאה בלא הכשר אין לנו ראיה מדלא מיבעי ליה בפיגול ונותר, ע"כ צ"ל דכאן סבר זה הגמ' מסברא ומשום דכן מוכרח לתרץ קושיא דרבינא דאמאי מטמא נותר לר"ש טומאת אוכלין. ''' ובעיקר ''' תי' הגמ' דמפרש דר"ש דאמר דנותר מטמא טומאת אוכלין הוא מדרבנן לכאורה קשה דהא בחולין מסקינן דמדרבנן מונין ראשון ושני בצריד של מנחות ולפי' הרמב"ם הוא משום דין נותר וכן פסק להדיא בפ"ח דנותר מונין בו ראשון ושני וא"כ למה צריך שיגע הנותר בטומאה שיטמאו טומאת אוכלין, וצ"ל דהגמ' הוא לדין פחות מכביצה נותר שיצטרף לפחות מכביצה אוכלין טמאים שיצטרפו לטמא טומאת אוכלין, וכן פירש"י בדק"א ע"ב בד"ה פטר חמור על הא דשור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור דמטמאין טומאת אוכלין דמקודם כתב ששחטן ובלשון אחר כתב דנ"מ לענין צירוף, ואף דהרמב"ם כתב ג"כ ששחטן זהו דלהלכה נ"מ בעיקר דינא, אבל באוקימתא דגמ' לר"ש ע"כ צ"ל ע"י צירוף. ''' והנה ''' מד' הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין הל' כ"ה דפסק בסתם דנותר וכל הני דתניא שם מטמאין טומאת אוכלין משמע דהוא מדאורייתא וצ"ל דסובר דמה דאמר רב אשי דהוא מדרבנן הוא לר"ש דסבר כשרוף דמי אבל לרבנן לא צריך לטעמא דחיבת הקדש, וכבר שו"ט מפרשי השו"ע באה"ע סי' קכ"ד בשיטת הרמב"ם אם סובר כר"ש בכל העומד לזרוק ולשרוף, והפר"ח שם מוכיח מד' הרמב"ם אלו דאינו סובר כר"ש ע"ש שהאריך בזה ועיין בשעה"מ בפ"ד מהל' גירושין, ובספרי הכללים בכסף נבחר ובמלא הרועים שהאריכו בזה. ''' והנה ''' לפי"מ שכתבתי אמרתי לכאורה ליישב קושיית ידידי הגאון מוהרי"ק הנ"ל שהקשה ב"קול תורה" דאיך אפשר מדאורייתא לשלישי בתרומה ורביעי בקדש, דהרמב"ם למד זה מקרא בפי"א מהל' אבות הטומאה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כיון דסובר בפ"ז הל' א' דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וכן טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא, והתוס' בחולין דף ל"ה הקשו זה להך מ"ד וכתבו דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה, והך מ"ד יסבור דמונין בהם ראשון ושני, ור"ל דמספקא ליה יסבור דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וא"כ להרמב"ם דסובר דחיבת הקודש לאו דאורייתא היכי משכחת לה שלישי בתרומה ורביעי בקודש, ולפימש"כ דאחר קידוש כלי סובר גם הרמב"ם דטומאת עצים ולבונה מדאורייתא א"כ מיושב כן גם לשיטת הרמב"ם. ''' אכן ''' חתני הגאון מוהרי"מ שי' הראני דהרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות כתב בעצמו דלא משכחת לה שיהי' שלישי בתרומה ורביעי בקודש באוכלין מדאורייתא מטעם זה גופא דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וז"ל שם בד"ה וכמובן, וכן גם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל ולא יהי' שלישי לעולם אלא מדרבנן בהכרח וא"כ קשה מדבריו על זה שכתבתי דאחר קידוש כלי סובר ג"כ דחיבת הקודש דאורייתא דא"כ משכחת לה ע"י עצים ולבונה כמו שכתבו התוס', אכן נראה דאין ד' התוס' מוכרחין דאף דילפינן מקרא דוהבשר דחיבת הקודש משוי אוכל לעצים ולבונה, אבל מנ"ל דעצים ולבונה עדיפי מאוכל שיטמאו אוכלין, ובסברת התוס' יש לומר דכיון דהא דילפינן דאין אוכל מטמא אוכל הוא מקרא דוכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא דאין עושה כיוצא בו, לכן סו
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף