מראי מקומות/קידושין/ב/א
קנין אישות
במשנה האשה נקנית. בפשוטו משמע דקנין אישות הוא קנין ככל הקנינים, אמנם כבר הוכיחו מכמה דוכתי שאין האשה נקנית לבעל כחפץ הנקנה לבעליו, דכתב הר"ן בריש גיטין (ג מדפי הרי"ף) דאין האשה ממונו של בעל, וזהו שכתב הר"ן האשה נקנית לבעלה להצריכה ממנו גט, והיינו שאין כאן קנין גמורוברש"י לק' ו: ד"ה לא צריכא כ' שקנין אשה אין זה רבית דלא מידי שקל מינה, וכעי"ז הוא ברשב"א שם, ולמד מזה האבני מילואים סי' מ"ב סוס"ק א' דמה"ט אע"ג דתליוהו וזבין קנה, תליוהו וקני לא קנה דלקנות בעי רצון טפי אבל קדושי אשה אינו קנין לגבי בעל דנימא לא קנה וע"ע באבני מילואים תשו' י"ז דקנין אישות הוא קנין איסור ולא קנין ממון וכן פירש"י בגיטין לט: ד"ה וקא, ובמאירי לק' ח: (ד"ה אמר) כתב דאין קנין אשה דומה לקנין מקח וממכר, ובאשה א"צ קנין חשוב [והובא להלן ח:] עי"ש.
אכן מצאנו בלשונות הראשונים דאשתו היא קנינו, דכתב הרמב"ם פי"ב מנדרים ה"ט האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכ"מ בלשון רש"י וקונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר, משמע דעד השתא אינה ברשותה, ובתורא"ש לק' ה. כתב דאשה היא קנין כספו לאכול בתרומה, דכיון דמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו, וכ"כ בכתובות ב. דהיא כשורו וחמורו עי"ש, וכן הוכיחו מהרשב"א בקידושין דף ס' בספק קיום התנאי בקידושין אמרינן המע"ה, ומבואר דהוא דין ממון, וברמ"א סו"ס מ"ז הביא ר"ן בשם הרא"ה שאשה שאמרה נתקדשתי לפלוני אינה יכולה לחזור בה, דאינה יכולה לחוב לפלוני, וע"ע משנ"ת לק' ה: בדברי הר"ן בספק קידושין שביארו הקו"ש (אות כח) ואבן האזל פ"ח משאלה ה"ה דמספק מוקמינן אחזקתה כדין ספק ממון עי"ש.
ויל"ד עפ"ז בדברי הפני יהושע בגיטין מג. )סוד"ה אמר רב חסדא) דאשת איש אינה יכולה להתקדש לאחר מפני שהיא קנוי' לראשון, ועי' אבני מילואים סי' מ"ד ס"ק ד' מש"כ בדברי הפני יהושע ואכמ"ל ע"ע חזו"א סי' נ"ו ס"ק י"א (ד"ה והא במוסגר) דבחייבי לאוין אין חיוב עונה, ולכאו' ה"ה האשה לא משעבדא לי' לעונה, ואעפ"כ תפסי קידושין, והרי אין לו קנין ממון בה, וע"ע משי"ת להלן בעזה"י בגדר קנין כסף וע"ע משנ"ת בע"ב באורך.
קנין כסף
במשנה נקנית בכסף. נחלקו ט"ז והסמ"ע בחו"מ סי' ק"צ בגדר קנין כסף, דדעת הסמ"ע דכסף הוא שיווי הדבר, והט"ז הקשה ע"ז מקידושי אשה שלא שייך שיווי, ובאבני מילואים סי' כ"ט ס"ק ב' כתב דודאי גם באשה שייך שיווי, והוכיח כן מהרא"ש סופ"ק דב"מ (סי' מ"ח) דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו צריך לשלם לו שיווי השטר, ואם קידש בשט"ח וחזר ומחלו חייב להחזיר פרוטה עי"ש, ובאחרונים האריכו בזה, ובעזה"י יתבאר עוד בזה, ועמש"כ בב"מ מח: והאבן האזל פ"א ממכירה ה"ד ובאפק"י ח"א סו"ס ט"ז בשם הגרח"ע זצ"ל כתבו לחלק דכסף מכירה הוא כסף שיווי, וכסף קידושין הוא כסף קנין, ומש"כ האבני מילואים להוכיח דחד דינא הוא דהא ילפינן קיחה קיחה, כ' האבן האזל דלא ילפינן אלא דקיחה הוא כסף, אבל חלוקים הם בגדריהם, ולהלן בסוגיא נתבאר דאינה ילפותא על הקנין עי"ש.
כסף החוזר
ועוד אמרו בזה דאע"פ שהוכיח הגרשש"ק מב"ק ע: בגדר קנין כסף דהוא כסף החוזר, והיינו דבעינן שהכסף יחייב תמורה, ובכה"ג דקלב"מ שאינו חייב תמורתו אינו קונה כ"ז בקנינים, אבל בכסף קידושין א"צ שיחייב תמורה, ויעויין באפק"י הנ"ל בדרך זו, ויעויין בחזו"א סי' מ"ה סוס"ק א' שכתב שאין האשה בת דמים להתחייב במחירה, ועי"ש מש"כ עפ"ז בדברי הראשונים דבאיסוה"נ אצל המקדש ולא אצל האשה דאפשר לקדש בזה, והרי כיון דלדידי' הוא איסוה"נ אינה משתעבדת תמורתו, אלמא דא"צ כסף החוזר, וכן נתעוררתי להוכיח מדברי הראשונים שדנו בקידושין בקרקע, ואת"ל דקנין הקידושין הוא בכסף החוזר מה לי קרקע מ"ל דבר אחר, ולפמש"כ הזכרון שמואל דאף את"ל דבעינן כסף החוזר מ"מ יש ג"כ דין בנתינת הכסף נדחית ראי' זו, ומה"ט אפשר לקדש אשה חולה באיסוה"נ וכמש"כ המל"מ והרי אין חיוב תמורה עי"ש, ובמנ"ח מצוה של"ו [א, אות א' ד"ה ועיין] כתב דה"ה במכר מהני וצ"ע ומה"ט דנו בהא דחוששים שמא שו"פ במדי הוא רק בקידושין דאם שוה במדי ה"ז כסף לקידושין, אבל במקח דבעינן כסף החוזר לא מהני מה דשוה במדי, ועמשנ"ת לק 'יב ועוד הוכיחו דבקידושין א"צ כסף החוזר מהא דס"ד לק' ד: דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוי קידושין, ופירש"י דכסף עביד אישות מה לי כסף דידי' מה לי כסף דידה, ואין כאן כסף שמחייב תמורה, וכמו"כ מוכח מהא דס"ד לק' ה. דמה הוי' בכסף אף יציאה בכסף, וביציאה לא שייך כסף החוזר, ועי"ש קו"ש, וע"ע בדף ג: שהבאנו ראי' מרש"י לזה וכן ראיתי להוכיח מעיקר ענינא דקידושין דאת"ל דהוא כסף החוזר דהאשה מתקדשת תמורת הכסף נמצא דהאשה משותפת בקידושין, ואנן בעינן כי יקח איש אשה, ולא כי תלקח אשה לאיש, וע"ע רע"א מהדו"ת סי' נ"ו מש"כ במקדשה בשטר שיש בו שו"פ תתקדש מדין קנין המועיל וקנין שאינו מועיל, ואי קנין כסף הוא מדין כסף החוזר, כל שלא נתכוונו לקנין כסף לא נתחייבה תמורתו, אכן הרע"א בגלהש"ס בב"ק ע: לכאו' לא ס"ל יסוד דכסף החוזר, והגרשש"ק בא ליישב קו' הרע"א ויל"ד בזה, ועמש"כ בב"ק שם וע"ע לק' ע"ב שהובא ראיות שא"צ זכי' בכסף הקידושין ומזה מוכח שאינו כסף החוזר וכן יש להוכיח מהא דלק' יט באומר לבתו צאי וקבלי קידושיך, והרי אין הקטנה חייבת להחזיר ואין כאן כסף החוזר, ואי נימא דאבי' זוכה בזה אין ראי', ומ"מ יל"ע שתאמר שאינה רוצה לזכות בכסף, ונתבאר בדף יט , וכן הוכיחו מדעת הרמב"ם דמלוה קונה במכר אע"פ שאינה קונה בקידושין, דבמכר יסודו מדין כסף החוזר, והרי הוא מחייב תמורה, ובקידושין בעינן נתינת כסף,ואשכחן עוד ברמב"ם פ"ה מאישות הכ"ד דבקידושין בעינן כסף שיש בו הנאה ובמתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת, ובמכר א"צ כסף שיש בו הנאה, ומתבאר דב' דינים נינהו והגרשש"ק בכתובות (סי' מ"ו) נקט דאף בקידושין בעינן כסף החוזר, ובר"ן פי' בטעמא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקנינים הם בכסף, ומשמע דקנין כסף דקידושין שוה לכל קניני כסף, ואינו מוכרח.
אמירת הקידושין
במשנה בשטר. כ' רש"י מפרש בברייתא בגמ' נותן לה כסף או שו"כ ואומר לה הרי את מקודשת לי: שטר כותב לה על הנייר וכו': ביאה בא עליה ואמר לה התקדשי לי בביאה זו, מדברי רש"י נראה דבכסף וביאה צריך אמירה ואילו בשטר א"צ אמירה, ואפשר דמאחר שלא הזכיר רש"י את הנתינה בשטר, ע"כ לא הזכיר האמירה, ובמאירי דקדק כן מהברייתא דלק' ה: קתני בכסף כיצד וכו' ואומר הרי את מקודשת, ובדף ט. בשטר לא נזכר אמירה, וכ' שנחלקו בזה הראשונים, וביאר טעם הסוברים שא"צ אמירה משום שהיא מפורשת בשטר, [וכ"מ לק' טז דבשטר שחרור ע"ע א"צ לומר, ועי"ש בתוד"ה לימא[, והסוברים שצריך אמירה דדמי לגט, וברש"י על הרי"ף כ' אף בשטר שאומר לה ובגט פליגי האם צריך שיאמר לה דדעת הרמב"ם בפ"א מגירושין הי"א דמן התורה א"צ שיאמר הרי את מגורשת, וכן פסק השו"ע סי' קל"ו סעי' א' ודעת הר"ן והטור הובאו בב"ש שם דפסול מה"ת, וכ' הב"ש דהר"מ מודה בקידושין, דשאני גט דמהני בע"כ
כתב השלטי הגבורים (ה מדפי הרי"ף אות ג') ומז"ה אומר בפסקיו שהמקדש בשטר אצ"ל בפה הרי את מקודשת לי כדרך שאומרים בקדושי כסף אלא אומר לה ה"ז לקידושין כדרך שאומר לה בגט ה"ז גיטיך אבל בקדושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי שבדיבורו הוא מקדשה ע"י הכסף ואם אמר לה ה"ז לקידושין לא אמר כלום ול"נ שאף בקדושי כסף אם אמר לה ה"ז לקדושיך מקודשת שהרי גלה דעתו שלשם קידושין הוא נותנו לה וכו' עי"ש, ודברי הש"ג הובאו בב"ש סי' ל"ב ס"ק ג' עי"ש ובפסקי הרי"ד כ' וז"ל פ' האשה נקנית להיות מקודשת לו בכסף שיתן לה כסף או שו"כ או בשטר שכתב לה על הנייר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לשם קידושין או שבא עליה ואמר לה התקדשי לי בביאה זו עכ"ד, הרי דרק בביאה הזכיר האמירה ע"ע אבני מילואים סי' ל' ס"ק א' (ד"ה דאיני) בדין האמירה בקידושין האם מהני שיכתוב לה ותלי לה בפלוגתא דכתיבה כדיבור ובעזה"י יבואר עוד בזה לק' דף ה', וע"ע משנ"ת ברש"י
ומש"כ רש"י דבביאה ג"כ אומר לה התקדשי לי בביאה זו, המאירי כ' שאצ"ל בביאה זו אלא שיאמר השמעי לי להיות מקודשת לי או התיחדי עמי והרי את מקודשת לי.
ובדעת הר"מ שבכסף וביאה כ' שצריך שיאמר בזו, ובשטר א"צ, ביאר הזכר יצחק סי' ט"ז דבכסף י"ל דכוונתו למתנה, [ויעויין במאירי שכ"כ] וה"ה בביאה י"ל שאין כוונתו לקדש בה ומתכוין לקדש באמירה, ע"כ צ"ל בזו.
וברע"א בשו"ע סי' ל"ב הביא ריטב"א לק' ה: דאף בשטר בעינן שיכתוב בשטר זה וכגט דבעינן שיכתוב ודין.
הב"ש סי' ל"ג ס"ק ב' נסתפק דבקידושי ביאה לא יועיל עסוקים באותו ענין כיון שאין העדים רואים הביאה.
כתב בתורע"א וק"ק למה הצריך שיאמר לי בקידושי ביאה כיון דלא שייך ביה דלמא לאחר מקדשה, וכן הקשה במהדו"ת סי' נ"ו )ד"ה תו כתב רומ"פ) דבשלמא קידושי כסף שייך שמא מקדשה בשליחות לאחר אבל בביאה לא שייך כן, ועי"ש שהרב השואל אמר דלמ"ד חופה קונה א"צ שיאמר הרי את מקודשת ובסתמא קנה, והשיגו הרע"א ועי' אבני מילואים סי' כ"ז ס"ק י"ד בדברי המהרי"ט במקדש את המשודכת לו ולא אמר לי ועי' תפארת ירושלים (על המשניות) שתי' קו' רע"א דהוא חוק ותורה מהיקשא דהויות להדדי דבענין אמירה עי"ש וצ"ע וראיתי להעיר מהא דתנן לק' יט הרי את מיועדת לי והרי א"א לייעד רק לו או לבנו, והרי אמרו בגמ' לק' מה: דלא חציף איניש דמשוי לאבוה שליח, ואעפ"כ בעינן שיאמר לי, וי"ל דהתם הא הוכחה צדדית דלא משוי שליח, ודמי למה שדנו הפוסקים במשודכת האם צריך שיאמר לי.
קידושי ביאה
במשנה ובביאה. איתא בכתובות עד דכל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי ומקשי דקידושי ביאה ליתא בשליחות ולא יועיל תנאי ומשני דאיתקש הויות להדדי ופירש"י דכי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ה"ה מהני בקידושי ביאה, ובדו"ח רע"א כ' דיש לפרש דכל ענין הויה אחד הוא ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח מ"מ כיון דהקידושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר כגון בכסף ושטר מיקרי יכול לקיים ע"י שליח, ובדעת רש"י שלא פי' כן, ביארו השער"י שער ז' פ"ח (ד"ה ועפ"י) ובזכר יצחק ח"א סי' י"ד די"ל דחלוק ביסודו קידושי כסף ובשטר מקידושי ביאה, דקידושי כסף ושטר הוא בתורת מעשה קנין, אבל קידושי ביאה עצם המעשה הוא סיבת הקנין, והעירוני דמה"ט א"א ע"י שליח, ולא דמי לחזקה שאפשר ע"י שליח, ויש להוסיף עוד דהרשב"א ביבמות טו הביא ראב"ד דלר"ג אין תנאי בקידושי ביאה, ודלא כסוגיית הגמ' בכתובות, ומזה נראה דחלוק ביסודו קידושי שטר מביאה ועי"ש בזכ"י שהוכיח כן מתוספתא וירושלמי ועפ"ז כ' לחדש דבקידושי ביאה א"צ עדות לקיומי, ונקט דכ"ז הוא שיטת התוספתא והירושלמי ולא קי"ל כן, וכדאמרי' דהוקשו הויות להדדי, וע"כ השמיט הר"מ כ"ז עי"ש ובשמ"ק כתובות עג: הביא מרש"י במהדו"ק שקטן שקידש בביאה קידושיו קידושין, אבל בכסף ושטר אינו יכול לקדש, ועי' שי' הגרש"ר (אות יז) [וברש"י שלפנינו בכתובות שם ד"ה קטן כתב דקידושי קטן אינם כלום דכתיב כי יקח איש, והא דהוצרך לזה ותיפו"ל דמעשה קטן אינו כלום, וי"ל דמ"מ יהני ע"י דעת אחרת מקנה של האשה, עי' אבני מילואים סי' א' ס"ק א', וע"ע קה"י יבמות סי' ל'] ובאבני מילואים סי' מ"ג ס"ק ב' (ד"ה ובזה) ביאר ד' רש"י דהוא מדין דעת אחרת מקנה, והוא רק בביאה, דאילו בכסף ושטר אין נתינתו כלום [וצ"ל דאף בהנאה דשחוק לפני ג"כ אין קטן יכול לקצוץ שיהא לקידושין[, אולם בסו"ד הביא רשב"א ר"פ חרש ביבמות שהביא ירושלמי דחרש מקדש בביאה, וכ' האבני מילואים דשם לא שייך טעמו דלא מהני דעת אחרת מקנה, וע"ע דלק' יט איתא שאין קידושין לקטן, ועמשנ"ת שם ע"ע שמ"ק כתובות מו: (ד"ה והקשו) דס"ד דבת שמתקדשת עי' אביה אינה מתקדשת בכסף דכדי להוציאה מרשות אביה לא סגי בכסף אלא בביאה, ומבואר דחלוק ביסודו קידושי כסף מקידושי ביאה, וע"ע בירושלמי דס"ד דניבעי ג' קנינים, ועי' לק' ט:, ומבואר דחלוקים ביסודם במהות הקנין, דאל"כ מדוע ניבעי כמה קנינים, ויעוי"ש בריטב"א ותור"י הזקן דיש גורסים דילפינן קידושי ביאה מבעולת בעל דקודם מ"ת ודוק היטב, וע"ע בגיטין פה חוץ מקדושי שטר, [ופי' הר"מ פ"ח מגירושין ה"ו שהתירה לכל בכסף וביאה, אבל שטר לא התירה, ובשו"ע סי' קל"ז סעי' ג' כתב שאמר לה חוץ משטר וביאה] משמע קצת דיש חילוק בחלות הקידושין בין שטר לביאה, וע"ע מש"כ לק' ד:.
הרי"ף הביא ירושלמי דשטר שיש בו שו"פ מקודשת מטעם כסף, ויעויין בר"ן משה"ק ע"ז, ועי' תורע"א משכ"ב ונתבאר בס"ד לק' ט.
קידושין במחובר
דנו הראשונים האם אפשר לקדש במחובר בין בכסף ובין בשטר, ובר"ן הביא הוכחת הראשונים מגמ' גיטין דף י. דמוכח דשטר קידושין במחובר פסול, ופירש"י שם בד"ה הכי גרסינן דילפינן מויצאה והיתה לפסול מחובר, ובראשונים הוכיחו מזה גם לקידושי כסף, ונחלק הר"ן שאינה ראי' דהתם מיירי בשטר והביא מתוספתא דמקודשת, [ויעוי"ש שהוכיח מתוספתא דמקדש בעיר הנדחת עי"ש, ומקשים דעיר הנדחת לא מיתסר במחובר כדאיתא בחולין פט וצ"ע] וכן דעת הרשב"א, וביד דוד דחה דהתוספתא מיירי במקדשה בהנאת הקרקע, ועי' שי' הגרש"ר משכ"ב, והשואל ברשב"א אלף רל"ג (הובא באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ז) דחה דמיירי בתלוש ולבסוף חיברו דכתלוש, וכ"ה במאירי לק' ז: (ד"ה וכן נחלקו) עי"ש, וכ"ז ניחא אם הוא פסול קרקע אבל אי בעינן ונתן בידה אין לחלק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו, וברשב"א בתשו' תר"ג הכשיר שטר קידושין במחובר, וכ' דהסוגיא בגיטין יש לפרשה באופ"א, ודעת בעל העיטור הובא ברשב"א לפסול כסף קידושין במחובר ועמש"כ לעיל במשנה להוכיח מזה דיש דין נתינת כסף בקידושין, ואינו ככל הקנינים שהוא בכסף החוזר.
נמצא ג' שיטות: א. דעת הרשב"א בתשו' דמחובר כשר בין בשטר ובין בכסף ב. דעת בעל העיטור לפסול בשניהם, דעת הר"ן והרשב"א להכשיר בכסף ולפסול בשטר, וכ"כ הרשב"א בתשו' אלף רכ"ו, וכ' הח"מ סי' ל"ב ס"ק ז' דהרשב"א חזר בו וברמ"א סי' ל"ב סעי' ד' הביא ב' השיטות לענין קידושין בשטר.
ובמאירי לק' ז: (ד"ה וכן נחלקו) הביא פלוגתא דקמאי בקידשה בקרקע, וכתב וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שא"א לה להצניעו לעצמה וכו' עי"ש, וצ"ע דהרי הסכימה ומה שייך לא סמכ"ד.
ובדברי הרשב"א בתשובה שהכשיר שטר קידושין במחובר הקשה הגר"א שם ס"ק י"א דהא מקשינן ויצאה והיתה, ובטעם הר"ן והרשב"א דפסלי בשטר ומכשרי בכסף, פי' הר"ן דלא מקשינן הוי' ליציאה אלא בשטר ולא בכסף, ובתשובות חדשות לרע"א (תשל"ח) אהע"ז ס"ט (נדמ"ח כאן אות ג') הביא להר"ן לק' רפ"ג מירושלמי דמבואר כן דקידושין כסף לא מקשינן הוי' ליציאה, ויעוי"ש עוד ברע"א ובח"ג סי' פ"ד שהקשה דמ"מ נקיש הויות להדדי דכשם דקידושין שטר פסול במחובר כך קידושי כסף עי"ש באורך.
ובשעה"מ פ"ג מאישות ה"ג הוכיח מקידושי חוץ דלא מהני כדאיתא בגיטין פב: דמקשינן הוי' ליציאה, ודין זה הוא בין בקידושי כסף ובין בקידושי שטר, ויעוי"ש בהגהות רע"א שהוסיף להוכיח כשעה"מ דמוכח בגירושי חוץ דמדמינן קידושי כסף ליציאה, וכבר כ' הקו"ש (אות א') דהיקישא דהוי' ליציאה ילפינן דדיני קידושין כדיני גירושין, והוא בדבר התלוי בחלות הקידושין והגירושין, אבל פסול מחובר שהוא פסול בגט, בשלמא שטר קידושין איכא למילף מגט, אבל כסף קידושין ליכא למילף משטר ועי"ש עוד והיקש הוויות להדדי אשכחן בכתובות עד לענין תנאי בביאה, וכן להאכיל בתרומה כדפירש"י שם נח , וכן לענין שהאב זכאי בקידושי בתו כדאיתא בכתובות מו:.
ובטעם הפוסלין במחובר בקידושין כ' הקו"ש (אות ב') דהנה הרשב"א בגיטין כ"ב כתב ב' טעמים למיפסל מחובר בגט או דומיא דספר או ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד, ובקידושי כסף ליכא למימר דבעינן דבר הניתן מיד ליד, דהא מתקדשת בהנאה אע"ג דאינו מיד ליד, [ויש להוסיף דהרי בפשוטו א"צ נתינה בקידושין, וא"כ לא שייך למיפסל מדין ונתן בידה, ועי' ב"ש סי' כ"ז ס"ק ג' ובסי' ל' ס"ק א' בדין טלי כסף קידושין מע"ג קרקע דהוי ספק קידושין] ובהכרח הטעם דומיא דספר שלא יהא מחובר, והנאה אע"ג דאינה תלוש מ"מ אינה מחובר וראיתי להקשות בדברי הב"ש דמספק"ל בטלי כסף קידושין מע"ג קרקע אי מהני, וביאר האבני מילואים סי' ל' ס"ק א' בשם המהרי"ל דמספק"ל בהיקישא דהוי' ליציאה, האם הוא רק בשטר או אף בכסף, וק' דבמחובר כ' בסי' כ"ז ס"ק א' דמקודשת, וברע"א בתשו' שבסו"ס דו"ח הביא עצי ארזים שהקשה באופ"א כיצד אפשר לקדש בקרקע הרי אין כאן נתינה, ותי' הגר"ב איגר זצ"ל דמיירי שהקנה לה הקרקע ע"י שטר ומתקיים ונתן בידה ועי' בחי' הגרש"ר סי' ד' אות י' שכתב דאף אם קנתה הקרקע בחזקה ג"כ חשיב נתינה, וכ' דהב"ש לשיטתו בסי' קכ"ד ס"ק י"ד דבכה"ג חשיב נתינה עי"ש.
ובשעה"מ פ"ג מאישות ה"ג ובמקנה לק' ה' ובקו"א סי' כ"ז ס"ק ב' הקשו ע"ד בעל העיטור דמקשינן קידושין לגט לענין מחובר, א"כ לריוה"ג דאמר בגיטין יט דאין כותבין גט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלין א"כ לא יקדשו בו, ולק' נב: ובב"ק יב: מוקמינן הא דמקדשין בבכור כריוה"ג, ועי"ש במקנה בקו"א מה שתי', וי"ל עוד דהתם הוא דין בגט דבעינן שטר וספר, ולא שייך בקידושי כסף - בטיב גיטין הקשה ע"ד בעל העיטור מהא דמקדשין בשט"ח דאחרים וכדלק' מח , והא שטר דינו כקרקע שאין נשבעין עליו, ויעויין בגט מקושר סי' ג' (ד"ה והשתא) שעמד בזה ועי"ש עוד ועי' כ' קה"י החדשים סי' א' משכ"ב.
במשנה היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה. כ' התורי"ד דאין זה דומיא דרישא דקונה את עצמה לאחר שנקנית לו, דהכא קונה את עצמה מהזיקה, ונתכוין לזה הרש"ש.
ברש"י ד"ה וקונה את עצמה להיות ברשותה. עמש"כ לעיל לסייע מכאן לפני יהושע דאשה אינה ברשות עצמה, וע"כ אינה יכולה להתקדש, והעירוני דכיו"ב קתני בסיפא ביבמה וקונה את עצמה, והתם היא ברשות עצמה, דהא איכא למ"ד דתפסי קידושין ביבמה לשוק.
ברש"י ד"ה בכסף נותן לה כסף או שו"כ ואומר לה. עי' במשנה מש"כ בדין האמירה, והעירו עוד בדברי רש"י שלא הקדים האמירה לנתינה, וכ"ה ל' הגמ' לק' ה:, ובר"מ רפ"ג מאישות הקדים האמירה, ובשו"ע סי' כ"ז סעי' א' כתב כלשון רש"י דהוא לישנא דגמ', ע"ע בר"מ ושו"ע שם שכתבו שאומר לה הרי את מקודשת לי בזה, והראה הגר"א מקורו מהמשנה לק' מו , ובדברי רש"י צ"ב מ"ש כסף מביאה, דבביאה כ' בביאה זו ובכסף לא כתב בכסף זה ובמאירי כ' דאמירת בזה אינו לעיכובא, ואפשר שלא כ"כ בדעת הר"מ אלא דעת עצמו עי"ש, ומנהגינו לומר בטבעת זו, וכ' הבאר היטב סי' כ"ז ס"ק ג' שאם לא אמר זו אינו מעכב וע"ע זכר יצחק סי' ט"ז ואו"ש פ"ג מאישות ה"א - ובשי' הגרש"ר (אות י') ביאר דכשלא אמר בזה אתינן לפלוגתא דקנין המועיל וקנין שאינו מועיל, וכ' די"ל דבכסף כיון דלעולם החפץ תמורת הכסף א"צ כוונה שיהא מעשה קנין, וע"כ מועיל אע"פ שלא אמר בזה, דמ"מ הרי נתכוין לקנין, והכסף הוא תמורה, ובדעת הר"מ שהצריך לומר בזה, הוא משום דאל"כ אמרי' דהכסף הוא מתנה, ולכאו' יל"ד עוד כפשנ"ת דכסף קידושין אינו כסף החוזר, א"כ לא ניתן בתמורה, וע"כ תליא בדין קנין הצועיל וקנין שאינו מועיל - ע"ע חי' מהר"י בירב שעמד ע"ד רש"י דבביאה כ' לישנא דלהבא משום דאין אשה מתקדשת אלא בגמר ביאה.
תניא בתוספתא פ"א ה"א כל ביאה שהיא לשם קידושין מקודשת ושאינה לשם קידושין אינה מקודשת, וצ"ב מה נתחדש בביאה, ויעויין במ"מ פ"י מגירושין שכתב לפרש דלא אמרינן בסתמא אין אדם בועל בעילתו בעילת זנות עד שיפרש לשם קידושין, ולדעת הראשונים דפליגי על דין זה, צ"ב כיצד יבארו התוספתא.
כסף האמור בתורה
בד"ה פרוטה של נחשת. האבני מילואים סי' כ"ז ס"ק א' האריך מהו כסף האמור בתורה, והעולה מדבריו ג' שיטות א. שיטת הרי"ף (ל מדפיו) והר"מ בפי' משנתינו דכסף הוא משקל חצי שעורה, והיינו מתכת כסף, וכ' האבני מילואים שכן נראה מדברי הטור סי' ל"א בשם הרמ"ה, ולפ"ז פרוטה האמורה במשנתינו אין זה פרוטה היוצאת בהוצאה דהיא של נחושת [דאין עושין פרוטה מכסף כדאמר ר"פ בכתובות קי: דפריטי דכספא לא עבדי אינשי דהוא דבר מועט מאד ואינו עובר מיד ליד, ובב"ב קסה: אר"פ באתרא דלא סגי פריטי דכספא, ויעוי"ש בתוס' שעמדו בסתירת הדברים אי ליכא כלל פריטי דכספא או דתלוי במקומות] [והעירוני דלק' ח. אמרינן מה נסכא דקיץ ואם פרוטה הוא נסכא אינו קיץ ועמש"כ שם, עוד העירוני בדברי הר"ן שדן דניבעי שטיבוע הכסף יהא לשמה, ובהגר"א אהע"ז סי' ל"ב ס"ק י"ג ביאר דכיון דדעתא אצורתא שייך לשמה, ואי כסף הוא נסכא מאי שייך להצריך לשמה בטיבוע] ב. דעת הרשב"א לק' י"א דכסף האמור בתורה אינו מין כסף אלא הוא מטבע היוצא, [וצ"ע ברשב"א שם דפרוטה הוא מדין שוה כסף, והרי הוא מטבע היוצא] ונתקשה האבני מילואים דלפ"ז מנלן שיעור כסף במשקל חצי שעורה, ועי"ש באבני מילואים שכתב שכל ד' הרשב"א הוא להו"א בדף י"א עי"ש, ג. דעת הריטב"א לק' י"א דכל ממון חשוב הוא פרוטה וליכא דין פרוטה כלל, ותמה ע"ז האבני מילואים דא"כ למ"ל ריבוייא דשוה כסף ככסף והניח בקושיא, וכ' עוד דלהריטב"א ליכא שיעור משקל חצי שעורה אלא כל שהוא שיעור ממון חשוב, וכ' האבני מילואים דמדברי רש"י מבואר כריטב"א, [וצל"ב דהא י"ל דס"ל כרשב"א], ובחזו"א סי' קמ"ח לדף י"א תמה טובא ע"ד האבני מילואים בדעת הריטב"א, דלפ"ז אין לנו שיעור לפרוטה בזה"ז, ופי' דבריהם באופ"א, וע"ע אבנ"ז סי' שפ"ד ואבן האזל בהוספה להל' אישות פ"ג, ויל"ע עוד דהריטב"א האריך בדין שוה כסף ככסף האם זה מסב', וכתב דהא דבעינן קרא דעבד עברי משום דכיון דהוא תוך זמנו ויוצא בעל כרחו של האדון ע"כ צריך קרא דשו"כ ככסף, וכ' דאף לוה אינו יכול לסלק למלוה תוך זמנו בשוה כסף, ויל"ע אי נימא דכסף דקרא הוא נסכא, א"כ הרי כמו כן אינו יכול לסלקו בנסכא, ואדרבה במטבע יכול לסלקו ואף בשל נחושת, דזה חשיב כסף, והריטב"א לשיטתו דשו"כ הוא מטלטלין וע"ע משנ"ת לק' יב. .- ע"ע בסמ"ע סי' פ"ח ס"ק ב' ובש"ך יו"ד ר"ס ש"ה ובאבני מילואים סי' כ"ז ס"ק כ"א בדין פרוטה בזה"ז שאינה חשובה לקנות בה דבר.
במאירי כתב דבכל פרוטה של נחושת היו מערבים בה משקל חצי שעורה כסף, א"כ פרוטה הוא כסף, וראיתי להעיר דא"כ פרוטה הוא יותר משו"פ דהרי יש בו משקל כסף פרוטה, ועוד הנחושת שבו, וי"ל דע"י שנתערב בנחושת פחת משוויו, וכמש"כ המאירי שאין כסף שבה נחשב לכלום, אך לפ"ז אין כאן פרוטה מכסף [ועי' ר"מ פ"י מאישות ה"ח[.
בתוד"ה ב"ש ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא וכו'. וצריך לבאר הא ממ"נ מקודשת לאחד ומדוע חשיב חומרא, וביארו הריטב"א ותורא"ש דהיינו כשמת הראשון, דלב"ה מותרת לשוק ולב"ש מקודשת לשני, ובעצמו"י כ' לחדש דמודו ב"ש דהמקדש בפרוטה הרי היא מקודשת מספק, [ועי' במקנה מש"כ לבאר המקור לזה ע"פ ילפותא מקראי] וא"כ הוו ב"ש לחומרא דמקודשת לשניהם, ובשעה"מ פ"ג מאישות הוכיח מתוס' ביבמות יד: ד"ה אלא דאין חוששין לקידושין לב"ש, וא"כ הדק"ל מאי חומרא איכא בב"ש, ותי' דמודו ב"ש דמקודשת מדרבנן.
הקשה הפני יהושע על המשנה בעדיות דחשיב לה מקולי ב"ש הא בשוה כסף ב"ש לחומרא, דהא מודו ב"ש דבעיא גט בקידשה בפרוטה דהא שמא שוה דינר במדי, ועי"ש מה שתי' [והגרש"ר אמר דעל שוה דינר לא מהני הא דשוה במדי, רק על שו"פ דהוא דין חפצא של ממון, וכ"כ בשערי חיים סי' ב', והביא אבני מילואים סי' מ' ס"ק ד' דבקידושין לאחר ל' לא מהני שו"פ במדי דאין לך אלא מקומו ושעתו, ותליא בביאור הדין דחוששין שמא שו"פ במדי אי משום גזירת הרואין או דינא הוא, ונתבאר בדף יב.] ובמקנה כ' ליישב בכמה גווני דמשכח"ל דלא אמרינן שמא שוה במדי, ועי"ש עוד ע"פ דרכו מש"כ ליישב קו' העצמו"י הנ"ל ע"ד תוס' מדוע הוו ב"ש לחומרא.
הקשה בתורע"א בעדיות (אות ה') דמה הוצרכו לומר דלאו להכי איתשיל הא י"ל דאיתשיל סתם וחשיב שפיר צד הקולא דב"ש, ובכ"מ דאמרינן הכי היינו מ"ט לא חשיב צד הקולא ומשני דלאו להכי איתשיל.
שוה כסף ככסף
בתוד"ה בפרוטה תימה דלא הו"ל למיתני אלא בשו"פ. ראיתי להעיר מדוע לא הקשו כן אף לב"ש דליתני בשוה דינר וי"ל למש"כ הריטב"א לק' יא. דפרוטה לב"ה הוא מדין שוה כסף [וכמשנ"ת ברש"י] דפרוטה היא של נחושת, וע"כ הוקשה להם דליתני שו"פ, אבל לב"ש שפיר תני דינר דזהו כסף, וכמבואר כ"ז בריטב"א שם, וזהו שכתבו תוס' בתירוצם דהוצרך למיתני כסף, דזהו לישנא דקרא, וע"כ קתני דינר ושנה דינר פרוטה ושו"פ - עי' מהרי"ק שורש פ"ד מש"כ בישוב קו' תוס'.
בא"ד וא"ת ומנ"ל דשוה כסף ככסף וכו'. שיטת תוס' דמסברא שו"כ אינו ככסף והוכיחו כן מהא דבעינן קרא בע"ע ובפדה"ב דשו"כ ככסף, וכן בנזיקין איצטריך קרא דשו"כ ככסף, והקשו מנלן בקידושין דשו"כ ככסף ותי' דילפינן מע"ע ובסמוך יבואר בעזה"י דעת הראשונים - והתוס' בקושייתם לא הוכיחו מנזקין דבעינן קרא דשו"כ ככסף, ועמד בזה הפני יהושע, והריטב"א הוכיח כן, ושמא י"ל דשאני נזיקין דהו"א דבעינן כסף כדבעינן מיטב, אמנם תוס' לק' כ"כ בתי' אחד, משמע דלא פסיקא להו ד"ז.
הקשה המקנה דנילף שו"כ מקידושי יעוד דמוחל לה עבודתה, והרי אין זה כסף אלא שו"כ, ואין לומר דיעוד חידוש ולא ילפינן מיני' דלק' יט ילפינן מינה דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך, ועי' דבר"י סו"ס ל"ח משכ"ב.
בא"ד וי"ל דילפינן מע"ע [הרמב"ן הוסיף דהא דרשינן לק' ג: מקרא דויצאה חנם אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר, א"כ ה"נ דרשינן אין כסף ושו"כ לאדון זה ויש כסף ושו"כ לאדון אחר] וכן פירש"י לק' ח. ד"ה שוה כסף, אכן בערכין כז ד"ה והא קי"ל שוה כסף ככסף פי' דילפינן מנזיקין, וי"ל דרש"י לק' מיירי בקנין והביא מע"ע ויליף מקנינו ובערכין מיירי לענין הקדש ויליף מנזקין, וצ"ע דפדיון הקדש שיטת רש"י בהזהב דמתורת קנין הוא, וא"כ דינו כקנין, וע"ע רש"י בב"מ קיח ד"ה אין דנראה דמסב' שו"כ ככסף, וי"ל דהתם לענין פרעון דכל מידי דפרע הוא פרעון, ובנזקין איצטריך קרא דלא נימא דבעינן מיטב, ומ"מ שמעינן מינה דכסף דקרא הוא כולל שו"כ, ובשו"ע חו"מ סי' ע"ג סעי' ז' איתא דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע בשבת יתן לו משכון, וכ' הגר"א בס"ק כ"ב דשוה כסף ככסף כמ"ש שם ח' א' ובשאר מקומות עכ"ד, הרי דלמד דבפרעון שוה כסף ככסף מע"ע, ואפשר דיליף מגרעונו דהוא כפרעון חוב, ולפמשנ"ת בדעת רש"י א"צ מקור לזה, ובטור הובא ד"ז מתשו' הרא"ש כלל מ"ג אות י"ג, ושם כ' דשוה כסף ככסף ולא הביא מקור לזה, ויל"פ בזה.
בדעת הרמב"ם כתב במשנת ר"א סי' ג' אות א' דליכא למימר דיליף מע"ע, דהא הך קרא דישיב בנמכר לעכו"ם כתיב, ודעת הר"מ בפ"ב מעבדים ה"ח דנמכר לעכו"ם אינו יכול ליתן שו"כ ומקורו מירושלמי בהלכה ב', וע"ע אבי עזרי פ"ג מאישות ה"א, ובכס"מ פ"ב ה"א מעבדים הביא ע"ד הר"מ ד' התוס', ותמה עליו העצמו"י לק' ח. (ד"ה והרמב"ם) - ובדעת הר"מ שם שאינו יוצא בשו"כ, בעצמו"י הנ"ל נראה דה"ה דאינו נקנה בשו"כ וכ"כ המרכה"מ, ועי' קנין פירות עמ"ס עבדים אות י"ט שהאריך להשיג ע"ד המרכה"מ, ונקט דמודה הר"מ דנקנה בשו"כ - ע"ע בריטב"א תירוצים נוספים על קו' תוס'.
בא"ד וא"ת והא גבי נזיקין וכו' ישיב לרבות שו"כ ככסף מקשים דהתם מרבינן אפילו סובין, ועי' קו"ש (אות ה') שכתב דתוס' גרסי ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין, ותרי מילי קאמר א. שו"כ ב. אפילו סובין, ואכתי ק' מקרא דמיטב שדהו אלמא דשוה כסף ככסף, וצ"ל דהו"א דבקרקע משלם לא מדין שוה כסף אלא נתרבה גם קרקע, שו"ר בקה"י ח"ו סי' כ"ג שעמד בזה.
בא"ד שלא יטמע הקשה המקנה דהא בע"ע ילפינן מהך קרא ג"כ שקנינו בכסף ובשוה כסף וכדאיתא לק' ח. וא"כ נילף מקנינו דלא שייך שלא יטמע, ואמרו דליכא למילף מקנינו לנזקין די"ל דנזקין הוא דין תשלום ובזה לא אמרי' שו"כ ככסף, וע"כ הוצרכו ללמוד מגרעון כסף דהוא ג"כ דין תשלום.
המהרש"א הק' ע"ד תוס' דנילף שו"כ ככסף מפדה"ב והקדש ותי' דשאני הנך דלא מהני בקרקע אבל קידושין איתנהו בקרקע וכמש"כ הר"ן, ועי' בחי' הרא"ה, ובשי' הגרש"ר (אות כב) כתב די"ל דאף אי נילף מפדה"ב והקדש יועיל בקרקע, דשמעינן מהתם דשו"כ ככסף, ומה דהתם לא מהני קרקע הוא דין בפדיון, ולא משום דקרקע אינה כסף, [ומ"מ אין בזה ישוב לדברי הריטב"א הנ"ל בערכין דהתם בגז"ש ילפינן ואין גז"ש למחצה] וראיתי לדון די"ל דבפדה"ב והקדש אינו מדין שו"כ ככסף אלא דילפינן מכלל ופרט שאין דין כסף, ובקידושין הוא דין שוה כסף ככסף ובעינן למילף דשו"כ ככסף, וזה ליכא למילף מהקדש ופדה"ב, ויעויין חי' ר' ארי' ליב סי' כ"ד בדרך זו, וכן מבואר לק' ח. בדברי רב יוסף דבעינן שוה כסף דקיץ דומיא דכסף, עי"ש ברש"י ד"ה שוה כסף, וצ"ע דהתם איתא כן אף לענין פדה"ב, עוד ראיתי להעיר דבערכין כז מבואר דפדיון הקדשות הוא מדין שוה כסף ככסף, ושמעתי לתרץ דהתם מעיקרא מייתי פלוגתא האם נפדה בשו"כ, ולמ"ד דלא מהני בהכרח דלא דריש כלל ופרט, וע"ז מקשי דהא קי"ל שו"כ ככסף דמ"מ יהני מדין שוה כסף ואשה"ט.
בא"ד ופדה"ב דכתיב בי' כסף ואמר לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדה"ב ראיתי להעיר מדוע לא הביאו ממשנה שלימה בבכורות מט: דנפדה בשוה כסף, וכמו"כ ק' מ"ט לא הביאו מהברייתא לק' ח. עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני דמהני, ועי' חי' ר' ארי' ליב סי' כ"ד, ובשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל
)אות כ') משכ"ב עי"ש.
וראיתי מובא מס' דברי אליהו להג"ר אליהו חזן שתי' דהנה הובא להלן תי' הראשונים על קו' תוס' דכיון דהאשה מתרצית ה"ז ככסף, והפני יהושע ועוד אחרונים הקשו מכמה דוכתי שאינה מתרצית ואעפ"כ אפשר בשו"כ, וי"ל דמה"ט מיאנו תוס' בתי' הראשונים, אבל מודו ליסוד הדברים דבריצוי שו"כ ככסף, וא"כ י"ל דהמשנה והברייתא מיירי בנתרצה הכהן, אבל מעשה דרב כהנא בזה לא שייך סב' הראשונים משום דהתם הוא לדידי שוה לי וא"א להשיג עי"ז כסף, ובזה בעינן להלכתא דשו"כ יש לו תורת כסף מצד עצמו ויל"פ בזה.
בא"ד אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף התוס' לא הביאו הוכחה דמהני שו"כ בערכין, וברש"ש הביא מסנהדרין טו דמפורש דמשלם שוה כסף, וראיתי להעיר בדברי הריטב"א שתי' דערכין יליף מפדה"ב בגז"ש, א"כ לא יועיל בקרקע וכפדה"ב דתנן בבכורות נא שאין פודין בקרקע, ואילו ערכין מהני בקרקע כדאיתא בסנהדרין שם ובתורא"ש כ' דאיתא בערכין דשו"כ ככסף, והראו כן בערכין כד דתנן המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו וכו' ועוד שנינו התם שלא ישהה מרגלית לקלים, אלמא דנותן שו"כ, ויש לדחות דהכוונה דימכרם וישלם דמים וכעין שכתבו תוס' בשבועות ד: ד"ה בכל, [וכ"כ הרד"ל] אבל בההיא דסנהדרין לכאו' ליכא לפרושי הכי דא"כ לא שייך שומא במטלטלין.
בא"ד מיהו בהקדשות וכו' כדאמרינן בהזהב עי' בדבריהם בהזהב נד ד"ה ונתן דכתבו דילפינן מכלל ופרט וכלל, וע"ע בשבת קכ"ח, ועי' אבני מילואים סי' ר"ז סוס"ק ד'.
בא"ד ולקמן נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומע"ש בשטר עי' קו"ש (אות ד') מש"כ דדברי תוס' תליא בפי' ד' הגמ' בדף ה. ובעזה"י יתבאר שם.
בא"ד ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב הקשה החזו"א (סי' קמ"ח) הא בנזקין אי לית לי' אלא זיבורית א"צ למטרח ולזבוני ולמיהב לי' כסף או מיטב אלמא דשוה כסף אפי' זיבורית הוי ככסף, אלא דחייבתו תורה בתשלומי מיטב, היכי דאית לי' ולא שייך למילף ע"ע מנזקין עכ"ד ולכא' ילה"ק בנוס"א דכיון דנתרבה דשוה כסף דינו ככסף אין סב' להצריך מיטב, דהא זיבורית הוא ג"כ ככסף, אלא דיש דין תשלומי מיטב, ובדברי יחזקאל סי' ל"ח אות א' תי' דיסוד דין שוה כסף ככסף הוא שעי"ז אפשר להשיג כסף, וא"כ שפיר י"ל דמיטב הוא סב' בגדר שו"כ דכיון דמיטב מזדבין יותר וכדאמר בב"ק ז: דמיטב קפיץ עלי' זבינא, ע"כ דינו ככסף, ועמשנ"ת להלן בחקירה זו.
בא"ד אי כתב בעבד וכו' כדי שלא יטמע כ' המהרש"א דלפ"ז צ"ל דקידושין לא יליף מע"ע אלא מנזקין, ובאבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ג' הביא קו' העצמו"י דאי ילפינן קידושין מנזקין א"כ ניבעי מיטב, ובאבני מילואים תי' דלדעת הי"א בר"ן שאין מקדשין בקרקע אלא במטלטלין, א"כ במטלטלין כל מילי מיטב, וצ"ע דתוס' לק' ה. ד"ה שכן ס"ל דמקדשין בקרקע, עוד תי' דקידושין דמדעתה לא שייך דין מיטב, דבנזיקין אם מתרצה הניזק א"צ מיטב, ולא דמי לשוה כסף דלאו כסף הוא, והוא כפמשו"פ ולא מהני רצוי דידה, ובחי' ר' ראובן ב"ק סי' ז' אות ג' הקשה בקידשה בלילא או ע"י שליח או במאמר שנעשה בעל כרחו דליכא ריצוי האשה ליהדר דינא דליבעי מיטב, והעירוני ליישב קו' העצמו"י דאיכא למילף מנזקין וערכין יחד, וא"כ א"צ מיטב, וכן ל' תוס' בסוה"ד דילפינן מתרויהו, וי"ל עוד דנילף מקנין ע"ע, דע"ז לא שייכא הסב' דלא יטמע וכמשנ"ת לעיל מהמקנה, וכ"ד תוס' כאן הוא לענין תשלום דליכא למילף מקנין, אך לפ"ז אכתי תיקשי מערכין דהתם הוא תשלום, ועי' להלן בזה.
השמ"ק בב"ק ט. הביא מהריכ"ץ לבאר הא דפריך התם דפשיטא דבלית לי' יכול לפורעו בכל דבר והא בע"ע בעינן קרא דשו"כ ככסף, ותי' דפריך דנילף מע"ע וע"ז משני התם משום דכתיב מיטב והוא כסב' תוס', ועוד כ' דשאני עבד דהוא כבע"ח ולא מצי לסלוקה אלא בזוזי היכא דאית לי' זוזי וע"ז איצטריך קרא דישיב שו"כ ככסף אע"ג דאית לי' זוזי, אבל בנזקין בדלית לי' א"צ קרא.
במהרש"א כ' דלסב' תוס' דליכא למילף מע"ע משום שהוא גרם לימכר לפ"ז לא תיקשי קו' תוס' מעיקרא, די"ל דהא דאיצטריך קרא בע"ע הוא משום שלא יטמע, ובמקנה כ' דאי שו"כ ככסף מסב' אין טעם להצריך בעבד כסף, וכ"ד תוס' הוא בתורת פירכא, כ"כ בשי' הגרש"ר (אות יח) ועי' במקנה.
דעת הר"ן והרשב"א והריטב"א דמסברא שוה כסף ככסף, ומה שהוכיחו תוס' מע"ע פדה"ב ונזקין דבעינן קרא, תי' הראשונים דבנזקין בעינן קרא דס"ד דכיון דבעינן מיטב ליבעי כסף דווקא, ובע"ע תי' דכיון דהוא בע"כ של האדון ע"כ ס"ד דבעינן כסף, והקשו השעה"מ פ"ג מאישות ה"א והאבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ג' דמדוע הוצרכו הראשונים לתרץ בנזקין משום מיטב, תיפו"ל כדתי' מע"ע דהא מהני בעל כרחו, ובמאירי תי' כן ובשעה"מ תי' דהראשונים הוצרכו לבאר למ"ל תרי קראי בנזקין ובע"ע, ומ"ט לא ילפינן חדא מחברי', וע"ז תי' דנזקין ליכא למילף מע"ע משום דבעינן מיטב, ועי"ש מה שביאר מ"ט לא ילפינן ע"ע מנזקין, דבנזקין הזיקו שו"כ, וע"כ משלם שו"כ, וראיתי להעיר דא"כ בהזיקו כסף יצטרך לשלם כסף, וי"ל דזה ילפינן מע"ע דשו"כ ככסף, והאבני מילואים הניח בקושיא.
והנה בעיק"ד הרשב"א ודעימי' לחלק בין מדעתה לבע"כ בפשוטו הגדר דדעתה משוי לי' כסף, וכן הביא במשנת ר"א סי' ג' אות ב' מירושלמי דנמכר לעכו"ם אינו מגרע בשוה כסף אבל אם נתרצה האדון ה"ז כסף, וביאר הדברים דמעלת כסף פירש"י בר"פ הזהב דהוא יוצא בהוצאה, וכל שרצונו בשוה כסף הלא הי' צריך ליתן בעבורו כסף, נמצא שמקבלו בכסף ממש, והיינו דיש כאן אפוכי מטראתא למ"ל והנה הק' הפני יהושע .
]הובא באבני מילואים שם ס"ק ד' ד"ה וניחא] דא"כ קדשה בליליא ולא ראתה שהוא שוה כסף או ע"י שליח וכדלק' יא. לא תהא מקודשת, ובאבני מילואים תי' די"ל דא"צ ריצוי אלא העיקר שלא יהא מחאה, ותי' עפ"ז הא דבערכין שו"כ ככסף עי"ש ובחי' ר' ראובן ב"ק סי' ז' אות ב' הביא לגיסו הגר"מ ברנשטין זצ"ל שהקשה עוד ממאמר ביבמה דקונה בע"כ לא יהני בשוה כסף, עוד הקשה במשנת ר"א סי' ג' אות ב' מדברי הרי"ף דשטר שיש בו שו"פ ה"ז מקודשת מדין כסף והתם לא נתכונה לעשותו לכסף, דכוונתה להתקדש בשטר ומ"מ מהני מדין כסף, ועוד הקשה (באות ג') דבקידושין בעינן שגם הנותן יתן כסף, ומאי מהני ריצוי דידה לאשוויי כסף לדידי'.
אשר ע"כ ביאר ר' ראובן דעיקר סברת הרשב"א הוא דבעבד עברי התורה נתנה זכות לעבד לקנות עצמו, וי"ל דכ"ז הוא בכסף מעולה ולא בשוה כסף, אבל בקידושין דהכסף פועל חלות קנין אין סברא לחלק בין כסף לשו"כ, וכשם דאין סברא לומר דבעינן ארבע מאות שקל כסף וכדכתיב בעפרון, ה"נ אין סב' דבעינן כסף מעולה, ודוקא בגרעון כסף דע"ע דשם הוא זכות העבד, וי"ל דיש שיעור בכסף, וכן בעינן כסף מעולה, ועל הקו' ממאמר תי' דהתם שטר וביאה ג"כ קונים בע"כ, ואין הכסף גורם הקנין בע"כ, אלא משום דזקוקה ועומדת, וא"כ אין לחלק בין כסף לשו"כ.
ובזה תי' קושית העצמו"י דאי קידושין ילפינן מנזקין ליבעי מיטב, דלפמשנ"ת בכסף קידושין אין סב' דניבעי מיטב דדין מיטב אין זה סברא בשם כסף, אלא סברא בדין תשלומין, ומאחר דילפינן דשו"כ יש לו תורת כסף, אין סב' דניבעי מיטב, וכ"כ בחי' ר' שלמה ח"א בחלק הכתבים סי' מ"ב (עמ' רלח), [ואע"ג דבערכין שייך להצריך מיטב, י"ל דקידושין ילפינן מנזקין וא"צ מיטב, והדר ילפינן ערכין מקידושין] והוסיף לתרץ בזה להס"ד לק' ג: דאב מקדש בתו כסף הקידושין לדידה, והרי א"צ דעתה לקידושין א"כ לא יועיל שו"כ, וביאר כנ"ל דלא דהריצוי משוי לי' ככסף אלא זה סב' בקידושין דבעצמותו שוה כסף ככסף, ושאני ע"ע דאין הטעם דאינו ככסף, אלא דאין לו זכות ליתן שו"כ, והדברים ברורים, ואכתי הקשה המקנה לק' ז. מקידושי יעוד דמוחל לה עבודתה והוא שוה כסף, ואעפ"כ מהני בעל כרחה, וע"ע דברי יחזקאל סי' ל"ח.
ובזה אמרו ליישב ג"כ קו' השעה"מ והאבני מילואים מדוע על נזקין לא כ' הראשונים דהוא בע"כ, והוצרכו לטעמא דמיטב, דכיון דשוה כסף הוא ככסף מסברא א"כ אף בנזקין אין זכותו לדרוש כסף רק לבתר קרא דשמעינן מיטב י"ל דזכותו לתבוע כסף, אבל בגרעון כסף הוא סב' דכיון דהי' לו עבד אינו יכול לגרע לו בשוה כסף, ועי' בהגהות מוהרר"ש טויבש זצ"ל, ואפשר שכוונתו לזה ועי' מנחת יהודה (אות יב) ששמע יסוד הדברים מפי מרן החזו"א זצוק"ל, ובגמ' לק' ח. איכא קרא גם לענין קנינו דנקנה בשו"כ, וק' דהתם א"צ קרא, ולכאו' י"ל במכרוהו ב"ד דמוכרים אותו בע"כ, וחקרו האם הכסף הולך לעבד או לב"ד או לנגנב, עמש"כ לק' יד: ואי נימא דהולך לעבד הו"ל בע"כ, ולהאמור אין זה סב' דבכה"ג לא יהא שו"כ ככסף ודוק
ובקה"י ח"ו סי' כ"ג ביאר ד' הראשונים דשו"כ הוא מסב' ע"פ החקירה (הובא להלן) בגדר שוה כסף ככסף האם בעצמותו הוא ככסף דאזלינן בתר שוויות הממון והוא שוה כסף, או"ד דהוא משום שיכול להשיג עי"ז כסף וכסב' הרא"ש פ"ק דב"ק (סי' י"א) בגזלן דכיון דיכול לקנות כעין שגזל אמרינן מה לי הן מ"ל דמיהן, והוא דין דשוה כסף הוא ג"כ ככסף, וכ' די"ל דכשם דאשכחן לדידי שוה לי דאזלינן בתר מה ששוה לו, ה"ה י"ל להיפוך דאם לדידי' אינו שוה וכגון מי שאינו אומן שהביא לו כלי אומנות, י"ל דלא חשיב אצלו שוויות ממון, ומ"מ מאחר שיכול להשיג עי"ז כסף ה"ז שוה כסף, ומעתה ביאר דסב' הראשונים דכל שהדבר שוה לו ממון ה"ז כהממון עצמו, וכ"ז שייך כשנתרצה, אבל כשאינו מרוצה א"כ לדידי' אינו שוה ממון, ומ"מ יכול להשיג עי"ז ממון, ובזה הוא מדין שוה כסף ובעינן קרא דשוה כסף ככסף ולדבריו איכא תרי דיני דכשמתרצה הוא מדין דזה עצמו כסף, וכשאינו מתרצה הוא מדין שו"כ ככסף, ולהלן הובא כמה ראיות שאין זה משום שיכול להשיג עי"ז כסף, ולהנתבאר דאיכא תרי דיני א"ש ויעויין בר"ן שכתב דהא דאיצטריך קרא בגרעו"כ דשו"כ ככסף סד"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא לי' רבי' זיל טרח וזבין ואייתי לי, והיינו דזה סב' שתובע שיביא לו כסף עצמו, ולא שיצטרך לטרוח ולמוכרו ולהשיג כסף ודוק.
נמצא דהפני יהושע והאבני מילואים פי' בכוונת הרשב"א דהוא סב' בקידושין דהריצוי משוי לי' כסף, וכן נתבאר בדברי המאירי, ור' ראובן ור' שלמה פי' דהוא סב' בע"ע דבע"כ אין לו זכות לגרע כשיתן שוה כסף.
והנה באבני מילואים שם ס"ק ד' הביא ספיקת המהרי"ט בחידושיו במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה שוה כסף ואינה מתרצית האם היא מקודשת, וכ' האבני מילואים דסברתו כסב' הרשב"א והר"ן והריטב"א דכל מה דבקידושין שו"כ ככסף משום דנתרצית, וכ"ז הוא כדרך הפני יהושע והאבני מילואים דהריצוי משוי לי' ככסף, אבל אי נימא בכוונת הרשב"א דמסב' שו"כ ככסף, והוא דין מסויים בע"ע דבעינן כסף מעולה, א"כ לענין תנאי שפיר י"ל דשו"כ ככסף, ושמא י"ל דמ"מ רוצה בכסף מעולה, והנה נתבאר ברש"י מדברי האבני מילואים סי' כ"ז ס"ק א' דדעת הרי"ף והר"מ דכסף דקרא הוא נסכא של כסף, ודעת רש"י והרשב"א והריטב"א דהוא כסף היוצא עי"ש, ומסתברא דכל סברת הגר"ר והגר"ש הוא לדרכם של רש"י והרשב"א והריטב"א דהוא כסף היוצא, דלדעת הרי"ף והר"מ דהוא נסכא אין סב' לומר דנסכא הוא כסף מעולה יותר ממטבע של נחושת, ובהכרח דהוא גזה"כ דבעינן כסף, והרשב"א והריטב"א אזלו לשיטתם ודוק.
השעה"מ (שם) הביא קו' הקול יעקב לדברי הפר"ח דבפדה"ב מהני נתינה בע"כ א"כ נילף ע"ע מפדה"ב, דהא בפדה"ב איכא כלל ופרט וכמש"כ תוס', ועי"ש מה שתי'.
חקרו בדין שוה כסף ככסף האם הוא משום דיכול להשיג עי"ז כסף, או"ד דליכא הלכתא דכסף, ושוה כסף מהני מצד עצמו, ועי' אבנ"ז סי' שפ"ז דברי יחזקאל סי' ל"ח וקה"י ח"ו סי' כ"ג מש"כ בחקירה זו ובאבנ"ז הוכיח מהא דאיתא לק' ח. דמהני לדידי שוה לי, והרי אינו יכול להשיג כסף עי"ז, ויש לדחות דבפדה"ב אין זה מדין שו"כ ככסף וכמשנ"ת, דהתם אין דין כסף, ויש להוסיף דבאבנ"ז שם כ' סברא די"ל דלא מהני מטעם דיכול למוכרו דא"כ הוי כדבר שאין גופו ממון, ויש לבאר בנוס"א דממנ"פ אי הטעם דחשיב ככסף א"כ דבר שאין גופו ממון ג"כ הרי יכול למוכרו, ומדוע לא מהני, ובהכרח דבפדיון הבן בעינן כסף עצמו, או שו"כ דדינו ככסף, אולם בר"ן שם למד משם לקידושין עי"ש ובאילה"ש הוכיח מהא דמהני לקדש בהנאה והרי א"א למוכרו ולהרויח עי"ז כסף, וכן יש להוכיח מהא דמהני קידושין במתנה ע"מ להחזיר וכדלק' ו: והרי אינו יכול למוכרו ולהשיג כסף, וכן הוכיח הגר"נ פרצוביץ (הובא בוזאת ליעקב סי' ב') מספיקת המל"מ פ"ה מאישות ה"א במקדש אשה חולנית באיסוה"נ, והרי אינה יכולה למוכרו עוד הוכיח הדבר"י מדברי הרשב"א בשבועות לט דאשה מתקדשת בכלי אע"פ שאין בו שו"פ ואי שו"כ הוא מדין דאפשר להשיג בו כסף הרי לא תוכל להשיג פרוטה, ובדבר"י נקט דפליגי ביסוד זה הרשב"א ותוס' דלתוס' דשו"כ ככסף הוא ילפותא מקרא הוא משום דאפשר להשיג עי"ז כסף, והרשב"א ס"ל דשו"כ מסב' היינו דבעצמותו הוא כסף עוד העירוני מהא דאיתא בדף ח. דתבואה כלים עדיפא דמקרבא הנאתייהו, והרי א"א להשיג עי"ז כסף, [ולהמבואר להלן מהשואל ומשיב יש ליישב] וכמו"כ יש להוכיח מקידושי יעוד לריבר"י דמוחל לה עבודתה, והרי א"א להשיג עי"ז כסף.
והנה באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ד' הביא תשובת הרא"ש בדין שוה כלי ככלי, ולכאו' התם בודאי לא מהני מצד עצמו אלא משום שיכול להשיג עי"ז כלי, ובאבני מילואים באמת נתקשה בדברי הרא"ש דשוה כסף ככסף אמרו ולא שוה כלי, ולהנתבאר מיושב דהטעם משום שיכול להשיג עי"ז כסף, שו"ר כן בדבר"י שם וא"ש דהרא"ש לשיטתו בפ"ק דב"ק (סי' י"א) דגזלן משלם דמי החפץ דמה לי הן מה לי דמיהן, והוא משום דיכול להשיג עי"ז כסף, וכמו"כ יל"ד בהא דבעי קרא בנזקין דשוה כסף ככסף והא נילף מדמשלם בקרקע וה"ה בשוה קרקע דכקרקע, אי אמרינן שוה כלי ככלי, וי"ל דאי לא אמרינן שו"כ ככסף כ"ש דלא נאמר שוה כלי ככלי.
השואל ומשיב כרך ד' ח"ב סו"ס ק"צ הביא להקשות במה שדנו תוס' והראשונים מנלן דשו"כ ככסף הא מקרא מלא הוא אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים, ותי' דכל הטעם דשו"כ אינו ככסף הוא משום דכסף יש בו הנאה יותר שראוי לקנות בו כל דבר, וכל אדם חפץ יותר בכסף דחריפא זביני אבל התם שהי' חפצו במאה ערלות פלשתים ה"ז לדידי' ככסף ממש, עי"ש עוד שתי' באופ"א עפ"ד הקצוה"ח דהי' בתורת שכירות, ובזה ודאי שו"כ ככסף ובעיקר הקו' י"ל דתקשי מנלן מדברי תורה דשו"כ ככסף והעירוני דבגמ' שם מבואר להדיא דהקנין הי' בערלות דבהא פליגי שאול ודוד האם הם שוה פרוטה, דשאול אמר דלא חזי למידי ודוד אמר דחזי לכלבי ושונרי, ואם הי' בשכירות בודאי הוא שו"פ, [והראוני בבן יהוידע שם דביאר בהא דאיתא התם דשאול סבר דהערלות לא שוו כלום ודוד סבר דשוה לשונרי וכלבי, וביאר דשאול לא הי' לו שונרי וכלבי, וע"כ לדידי' לא הי' שוה, וכתב דאע"ג דיכול למוכרם מ"מ אין דרך מלך למוכרם, וצ"ב דכיצד מפקיע תורת ממון משום שאין דרך שימכור[.
וביסוד החקירה בגדר שו"כ לפמש"כ האבני מילואים סי' כ"ז ס"ק א' מדברי הרי"ף והרמב"ם דכסף דקרא הוא נסכא של כסף, ומטבע פרוטה הוא שוה כסף א"כ כסף אינו ערך הדבר, דלכאו' ערך הדבר נישום במטבע היוצא, אלא כסף הוא נסכא, ושוה כסף הוא משום שאפשר להשיג בו נסכא ומ"ל הן מ"ל דמיהן.
שוה כסף בקנין קרקע
באבי עזרי פ"ג מאישות ה"א עמד ע"ד הר"מ בהל' מכירה פ"א ופ"ג ובשו"ע חו"מ סי' ק"צ שהובא דין קנין כסף בקרקע ולא כ' דנקנה בשוה כסף, וכ' לחדש דלא מהני בשוה כסף, אבל אין הטעם דשוה כסף אינו ככסף, אלא דבמקח קנין כסף הוא שהטבעא קונה את הפירא, ואם הוא שוה כסף א"כ שניהם פירא, ושאני קידושין וע"ע דודאי האשה והעבד הם הנקנים, וא"א לומר שהם קונים.
ובחידושי רבינו חיים הלוי פ"ה ממע"ש ה"ז, הוכיח מלק' כ"ח דשוה כסף קונה ככסף, ובגליונות חזו"א כ' שאין ראי' משם, וכ' אבל הדבר מפורש במשנה ריש קידושין בפרוטה ובשו"פ ובתו' שם, וכ"כ החזו"א בב"ב סי' ג' ס"ק ב' (סוד"ה ה' א'), ויש שהוכיחו מגמ' לק' יג. קרקע אינה נקנית בפחות משו"פ, משמע דבשו"פ נקנה וי"ל דמשכח"ל בהנאה שקונה כקנין כסף ושם הוא מדין שוה כסף ומ"מ לא שייכא סב' האב"ע.
ובאחרונים דנו בזה דלא יועיל שוה כסף לקנין קרקע, עי' חמדת שלמה לק' כט ועי"ש טעמו, ובגט מקושר סי' ג' הביא כנסה"ג חו"מ סי' ק"כ שהביא אחרונים דלא מהני, ובגט מקושר השיגו שאין ראי' מדברי האחרונים, וכן פשטות הדברים שנקנה בשוה כסף, ומבואר כן בסמ"ע סי' ר"ג ס"ק ב' ובהגר"ז סי' תמ"ח סעי' י"ב, ובמנ"ח ריש מצוה של"ו, וכן עולה מדברי הרע"א בב"מ מד: בתוד"ה נעשה, והדבר מבואר בראשונים עי' רשב"א בתשו' ח"א סי' רנ"ו ובתרוה"ד סו"ס ע"ר ובשמ"ק ב"ק ע: בשם תר"פ, וכ"נ ברש"י ב"מ מז ד"ה פשיטא, וכן יש להוכיח מעירובין מט למ"ד עירוב משום קנין והוא קנין כסף כמש"כ תוס' וקונה בפת, ואף האבי עזרי חזר בו בפ"ח ממע"ש ולדעת הראשונים דמסברא שו"כ ככסף בכ"מ, א"כ יועיל לקנין כסף, אם לא מסברת החמד"ש ואב"ע הנ"ל.
ובתוס' ובראשונים שהאריכו מנלן דשו"כ ככסף בקידושין לא הקשו מנלן בקרקע, והא קידושין יליף מקרקע, ועי' במאירי שכתב שא"צ קרא דשו"כ ככסף בקידושין כיון דלא כתיב בי' כסף אלא ילפינן משדה עפרון עי"ש, ובדעת התוס' והראשונים שלא כ"כ מבארים דכפשנ"ת דחלוק כסף קידושין מכסף קנין, דכסף קנין הוא בתורת שיווי, וא"כ י"ל דבזה אין דין כסף, ובכל שיפרענו מתקיים הפרעון, אבל בכסף קידושין אינו כסף שיווי, ובזה י"ל דבעינן כסף דוקא, ואף לדברי הט"ז נתבאר לעיל דחלוקים בדינם, דבכסף קידושין א"צ כסף החוזר, משא"כ בקנין הוא כסף החוזר דמחייב תמורתו, וא"כ בחיוב תמורה א"צ דוקא כסף, וביותר ראיתי להעיר דאי נימא דעיקר קנין כסף הוא במה שמתחייב בתמורתו, אי"כ לעולם הקנין חל בשו"כ, ובהכרח דהקנין חל בכסף עצמו ובזה בעינן כסף, ולפמש"כ בזכרון שמואל סי' מ"ט ובשי' כאן (אות טו) דאין עיקר הקנין בכסף החוזר, אלא הוא תנאי דבעינן שיהא כסף החוזר, א"כ שפיר י"ל דבעינן כסף, והוכיח כן מהא דמהני קידושין בשו"פ במדי והרי אינו כסף החוזר, וע"כ דבכסף החוזר א"צ פרוטה, ודין פרוטה הוא דין בקנין כסף, [וכבר כתבנו די"ל דבקידושין א"צ כסף החוזר] וכן הוכיח מדברי הרשב"א בשבועות דף ל"ט דקונין בכלי שאין בו שו"כ והרי אינו כסף החוזר, וע"כ דבדין כסף החוזר א"צ פרוטה, ודין פרוטה הוא דין במעשה קנין, וכלי חשיב לקנות אע"פ שאין בו פרוטה, [אמנם י"ל דכ"ד הרשב"א הוא בקידושין שא"צ כסף החוזר] וכן א"ש בזה קו' הקו"ש בב"ק (אות לד) כיצד קונין מנכרי בפמשו"פ, הן אמת דאצל הנכרי הוא ממון, אבל אין כאן כסף החוזר שאין חיוב תמורה בפמשו"פ, ומוכח דעיקר הקנין הוא נתינת הכסף, ובדין כסף החוזר מהני אף בפמשו"פ - ואכתי ילה"ע בדברי תוס' שהוכיחו מדאיצטריך קרא בע"ע לרבות שו"כ והא התם הוא כסף שיווי, וי"ל דהוכיחו במכל שכן דאף התם בעינן קרא לרבויי, אך א"כ הדרא קו' לדוכתה דתיקשי ממכירת קרקע.
בגמ' גמר קיחה קיחה ילהס"ת אי הילפותא על חלות הקידושין דהוא קנין, או על המעשה קנין דכסף, ומדברי תוס' ד"ה משום דכתבו דיש לחלק בזה בין כסף לשטר וביאה מבואר דהוא על מעשה הקנין, וכ"מ בדבריהם ד"ה וכסף, וע"ע בע"ז סב תוד"ה בדמיהן דילפינן משדה עפרון לענין קידושין באיסוה"נ, ועי' אבני מילואים תשו' כ"א ובסי' כ"ח ס"ק נ"ו עריטב"א ג. (ד"ה סד"א) שכתב דגז"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה.
בתוד"ה משום דכתיב ואקח את ספר המקנה ק' דהתם בשטר דשדה ואנן בעינן למילף לאשה, וכסב' זו כ' תוס' בסמוך בד"ה וכסף, ועי' שי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות לב) מה שביאר בזה, ואי נימא דחלוק כסף קנין דשדה מכסף קנין דאשה וכמשנ"ת באורך במשנה י"ל דכ"ד תוס' בסמוך הוא על קנין כסף, אבל שטר חדא הוא, אך באמת שטר דשדה לא דמי לשטר קידושין דשטר דשדה המוכר כותבו ושטר קידושין האיש כותבו, ויש ליישב.
בתוד"ה וכתיב וי"ל דלא שייך למיתני סיפא ולוקחת ערש"ש, ועי' שי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות לג).