ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פרשה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פרשה ז

יצודו אשימה עלי מלך. כתיב (פ' שופטים) כי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך וגו' שום תשים עליך מלך וגו'. במצוה זו ראיתי מבוכה גדולה בדברי הראשונים ז"ל. הבה"ג ז"ל מנה במנין הפרשיות שלו פרשת המלך. וכן באזהרות אתה הנחלת מנה פרשת המלך. ודבריהם באו סתומים. ולא נתבאר אם כוונתם בזה למנות העשה דשום תשים עליך מלך. או שכוונתם למנות את הלאו של לא תוכל לתת עליך איש נכרי. או שכוונתם בזה למנות שניהם. הלאו וגם העשה. ובאזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל לא מנה אלא הלאו בלבד ולא העשה. והר"א הזקן ז"ל וכן הר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם לא מנו פרשת המלך כלל. וגם רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד לא הזכיר פרשה זו כלל. והוא דבר מתמיה מאוד לכאורה. ולעומת זה הרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו הלאו במנין הלאוין והעשה במנין העשין. וגם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן סתומים מאוד. שלא כתב לא לשון העשה שום תשים עליך מלך. וגם לא לשון הלאו לא תוכל לתת וגו'. אלא הביא רק לישנא דקרא שבראש הפרשה דכתיב ואמרת אשימה עלי מלך. שאין בו לא לשון עשה ולא לשון לאו. ולא נתבאר א"כ כלל מה כוונתו בזה. אם בא בזה למנות הלאו או העשה. דודאי אין כוונתו ז"ל למנות שניהם. שאין זו דרכו כאן לכלול שתי מצות כאחת. אבל עכ"פ לא נתבאר לאיזו מהן נתכוון כאן. וגם לשון יצודו שכתב כאן אין לו ביאור לכאורה. דלפי הנראה ודאי הוא כמו יזודו. מלשון השליך עליו בצדיה. בלא צדיה. דהיינו בזדון ובתרמית. והאיך יתכן לשון זה כאן שהוא מצות עשה לעשות כן. ובפרט לפמש"כ הרמב"ן ז"ל (פ' שופטים) דמש"כ בקרא ואמרת אשימה עלי מלך הוא מן המצוה. ולשון ציווי הוא. כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו לשום עלינו מלך עיי"ש בדבריו. וא"כ ודאי לא יתכן בזה לשון יצודו. דמשמע שהוא דבר רע שאין מהראוי לעשותו:

איברא ודאי פשטי' דקרא לא משמע כדברי הרמב"ן ז"ל. וגם לא אשכחן מקור לדבריו אלו בשום דוכתא מדברי רז"ל כלל. וגם מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלכים) ובסמ"ג (עשין קי"ד) וכל שאר ראשונים ז"ל שלא הביאו דין זה. ע"כ מבואר דלא שמיעא להו ולא ס"ל הכי. ועכ"פ דברי רבינו הגאון ז"ל כאן סתומים. וגם צ"ע טובא ממה נפשך אם כוונתו כאן למנות העשה דשום תשים עליך מלך. אמאי לא מנה גם כן הלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. ואם כוונתו כאן למנות הלאו. אמאי לא מנה ג"כ את העשה. דהרי שני ענינים חלוקים הם. ובודאי גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל יש למנות שניהם:

ונראה בזה ע"פ מאי דאיפליגו תנאי (פ"ב דסנהדרין כ ע"ב). לרבי יהודה ס"ל התם דמצוה להעמיד מלך. וקאמר התם שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו'. ולרבי נחמיה לא נאמרה פרשה זו למצוה אלא כדי לאיים עליהם שלא ישאלו להם מלך. שאם ישאלו להם מלך מעמידין להם מלך שתהא אימתו מוטלת עליהם. ולרבי נהוראי לא נאמרה פרשה זו לא למצוה ולא לאיים עליהם אלא כנגד התרעומות. שאם נתרעמו כבימי שמואל ובקשו להעמיד להם מלך. מעמידין להם. ולעולם אי לא בעו מלכא עדיף להו טפי שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. מדהו"ל למיכתב אשימה עלי מלך ותו לא. וכתיב ככל הגוים. ש"מ לשון תרעומות קמישתעי קרא. דמשמע שרוצים להיות ככל הגוים אשר סביבותיהם אשר לא כדת עיי"ש בסוגיא ובדברי הרמ"ה ז"ל שם. ואע"פ שיש שם קצת חלופי גירסאות. גירסת הרמ"ה ז"ל ושאר ראשונים שם היא כדכתיבנא. ועי' ברש"ל ורש"א ז"ל ודק"ס שם. והנה הרמב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כרבי יהודה דאמר מצוה להעמיד להם מלך. וקרא דשום תשים עליך מלך הוא מצות עשה. וצ"ע מנ"ל הכרעה זו. שהרי רבי נהוראי ורבי נחמיה פליגי עלי' בהא. וקצת ספרים גרסי ר"ע במקום רבי נהוראי. ולגירסא זו הרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ואע"ג דגם ר"א דקאמר התם זקנים שבדור כהוגן שאלו וכו'. משמע דס"ל נמי כרבי יהודה. מ"מ מלבד דר"א שמותי הוא. ואפילו לספרים דגרסי התם ר"א ברבי יוסי. או ר"א ברבי צדוק. ולא ר"א סתם. מ"מ אכתי מנ"ל דקיי"ל כוותייהו לגבי ר"ע ורבי נחמי' דפליגי עלייהו. ואע"ג דלפי גירסא שלפנינו רבי יוסי נמי ס"ל כרבי יהודה דתניא התם רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל וכו' להעמיד להם מלך וכו' עיי"ש. מ"מ מלבד דבילקוט (סו"פ בשלח) וביראים (סי' רצ"ט) הגירסא גם שם רבי יהודה במקום רבי יוסי עיי"ש. בלא"ה גם לפי הגירסא שלפנינו אכתי אין בזה הכרעה לדינא כוותייהו לפי מה שפסקו רוב הראשונים ז"ל. והיא ג"כ דעת הבה"ג ושאר גאונים ז"ל כמש"כ הרא"ש (פ"ק דסוכה). דהלכה כר"י מחבירו ולא מחביריו עיי"ש. ואע"ג דלפמש"כ הסמ"ג (סוף עשין ע"ד) דגירסת הרמב"ם (בפרק מי שהוציאוהו) הלכה כרבי יוסי מחביריו עיי"ש. מ"מ מלבד דגם על הסמ"ג קשה. שהכריע שם מגמרא ערוכה שלא כהרמב"ם בזה עיי"ש. ואילו כאן פסק כהרמב"ם (עשין קי"ד) עיי"ש. בלא"ה כבר תמהו האחרונים ז"ל על הסמ"ג בזה. דבדוכתי טובא מבואר דפוסק הרמב"ם דלא כרבי יוסי היכא דרבים פליגי עלי'. ובפרט הכא לפי הגירסא ר"ע במקום רבי נהוראי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואפילו מחביריו לדעת קצת ראשונים. כמבואר בש"מ (פ"ק דנדרים ז' ע"א) ובשאר ראשונים. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל גופי' כמו שהכריח בתשו' שמן רוקח (ח"א סי' ד'):

וראיתי להר"י אברבנאל ז"ל (פר' שופטים) שהאריך הרבה בזה. וזו הלכה העלה דקיי"ל כרבי נחמיה דלא נאמרה פרשת המלך אלא כנגד תרעומתן של ישראל. ויותר מזה כתב שם בפשיטות דאפי' מ"ד התם שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל להעמיד מלך וכו'. לא בא אלא לומר שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל שכאשר ישאלו להם מלך לא ישימו עליהם מלך אלא אותו שיבחר בו השם יתעלה. ומקרב אחיהם. אבל ודאי גם לדידיה ליכא שום מצוה להעמיד להם מלך. והכריח כן ממה שלא למדו כן אלא מקרא המאותר דשום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו וגו'. ולא למדוה מקרא המוקדם דכתיב בריש הפרשה ואמרת אשימה עלי מלך. אלא ודאי גם לדידי' ליכא בזה מצוה. והך קרא לא לשון ציווי הוא אלא הגדת העתיד. ולא נאמרה המצוה אלא בקרא דשום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך וגו'. והיינו לומר שאם ישאלו להם מלך לא יהיה אלא דוקא אשר יבחר בו ה' מקרב אחיהם. ועדיפא מינה כתב שם שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן היא. ודקדק כן ממש"כ הרמב"ם מצות עשה למנות מלך מישראל. ומדלא כתב למנות מלך סתם. מבואר דס"ל דאין העשה אלא שישימו מלך דוקא מקרב אחיהם. אבל לכתחילה ודחי ליכא מצוה. ומוטב יותר שלא להעמיד להם מלך כלל עיי"ש. אבל דבריו אלו תמוהים אצלי דודאי הדבר ברור דלרבי יהודה דאמר התם שלש מצות נצטוו ישראל וכו' להעמיד להם מלך וכו'. מצות עשה גמורה קאמר שחייבין להעמיד להם מלך לכתחילה. כמבואר בהדיא בספרי (שופטים פיסקא קנ"ו) שאמרו שם ואמרת אשימה עלי מלך רבי נהוראי אומר הפסוק הזה בגנאי ישראל הוא מדבר שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם. אמר רבי יהודה והלא מצוה היא מן התורה לשאל להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. ולמה נענשו בימי שמואל. לפי שהקדימו על ידם עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דלרבי יהודה נצטוו לכתחילה על כך מן התורה למנות להם מלך. ומה שדקדק מדלא למדו כך מקרא קמא דכתיב ואמרת אשימה עלי מלך. אין מזה הוכחה אלא לאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דגם הך קרא הוא מכלל המצוה שנצטוו לאמר כן כמשכ"ל. אבל ודאי קרא דשום תשים הוא מצות עשה לכתחלה. לחייבם שישימו עליהם מלך לרבי יהודה. כמבואר בספרי שם. וביותר תמוהים דבריו דהרי (בפ"ב דסנהדרין שם) לא יליף לה מקרא דשום תשים עליך וגו'. וע"כ אין כוונתו אלא על ברייתא דספרי שם. והרי שם גופא מבואר איפכא. וגם לא ידענא היאך יפרש הרי"א ז"ל ע"פ שיטתו זו מאי דקתני בברייתא (בפ"ב דסנהדרין שם) ואיני יודע איזה מהן תחילה וכו' עיי"ש. כיון דלפום שיטתו לכ"ע ואפי' לרבי יהודה אין בדבר זה שום מצוה מה"ת לכתחילה. אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לשום עליהם איש נכרי אלא את מי שיבחר בו ה'. ויותר מפליא בעיני מה שכתב כן גם בדעת הרמב"ם ז"ל. שהרי בהדיא מבואר בדברי הרמב"ם בחבורו הגדול (ריש הלכות מלכים) ובסה"מ (עשין קע"ג) וגם במנין המצות הקצר שלו דס"ל דמצות עשה לכתחילה בקום ועשה היא עיי"ש. ולשון זה שהביא שם בשם הרמב"ם ז"ל שדקדק ממנו כדבריו. כוונתו למש"כ הרמב"ם ברמזי המצות בריש הלכות מלכים (מצוה ראשונה). ואמנם לפי הנוסחא שלפנינו שם למנות מלך בישראל. לא די שאין משם הוכחה למה שכתב אלא אדרבה איפכא משמע וכמבואר. אלא שנראה שבנוסחת הרמב"ם שלפניו היה כתוב למנות מלך מישראל. ומזה דקדק מה שדקדק. וכן ראיתי בקרית ספר להמבי"ט ז"ל שמבואר מדבריו שגם לפניו היתה כנוסחת הרי"א ז"ל עיי"ש. אבל יש להתפלא עליו מאוד שלא ראה דברי הרמב"ם בפנים בעיקר ההלכות שם בסמוך מיד בהלכה ראשונה. דמבואר שם בהדיא ההפך ממה שהוכיח. ומזה היה רואה דע"כ ט"ס הוא בספר שלפניו בלשון רמזי המצות. וצ"ל בישראל במקום מישראל. כדאיתא באמת לנכון בנוסחא שלפנינו. וגם לפי הנוסחא שלפניו אין דבריו מוכרחים. דאיכא למימר דלא לדיוקא כתב הרמב"ם ז"ל כן. אלא משום שכן הוא לקושטא דמילתא שאין המצוה אלא במלך מישראל דוקא כדכתיב מקרב אחיך. אבל ודאי מצות עשה היא לכתחלה למנות מלך. וכשלא מנו מלך עוברים בעשה. אע"פ שלא עברו על לאו הבמכ"ע דמקרב אחיך תשים עליך מלך. וזה מבואר בדברי הרמב"ם שם:

ועכ"פ בעיקר דעת הרי"א ז"ל דלהלכה קיי"ל כרבי נחמיה. ודאי אין מקום לסתור דעתו. וכמו שביארנו לעיל. ופשטי' דקרא ודאי הכי משמע. וכן משמע מתרגום יונתן דהכי ס"ל עיי"ש היטב. וכן פירש הראב"ע ז"ל דשום תשים עליך מלך הוא רשות עיי"ש בדבריו. וכן כתב רבינו בחיי ז"ל (פ' שופטים). אלא שדבריו נראין כסותרין זא"ז. שכתב שם וז"ל שום תשים עליך מלך ע"ד הפשט זו מצות עשה שיהיה בישראל מלך. ושלש מצות נצטוו ישראל כשנכנסו בארץ. למנות מלך וכו'. והנה מצוה זו לדעתם של ישראל שהם עתידים שישאלוהו. לא לדעתו של הקב"ה. כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם וכו'. ולכן הוקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא. הוא שאמר לו כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם. ונתן להם שאול למלך. ולא מדעתו ורצונו וכו' עכ"ל עיי"ש. והאריך עוד שם לבאר דבר זה. והביא ראיות דכל המלכים שנמנו בישראל לא היו לרצון לפני השם ב"ה. וא"כ ס"ל דקיי"ל כהנך תנאי דאמרי דשום תשים עליך מלך לאו חובה הוא ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. והדבר תמוה שבתחילת דבריו כתב איפכא שזהו מצות עשה. והביא מה שאמר ר"י שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. וא"כ נראה דס"ל דקיי"ל כוותיה. והיאך א"כ כתב בענין אחד בדבור אחד דבר והפכו וסותר זא"ז. וגם מש"כ שע"ד הפשט זו מצות עשה. קשה טובא דודאי ע"פ פשטי' דקרא אין זו מצות עשה. וכמש"כ הראב"ע ז"ל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שעל דעת רבותינו ז"ל הוא מצות עשה. אבל לפום פשט הכתוב אין בזה מצות עשה. ולפי הנראה לכאורה כוונת רבינו בחיי ז"ל בזה דודאי מדכתיב ואמרת אשימה עלי מלך משמע שאינה מצוה. אלא שאם אמרו כן ישימו להם. אבל מקרא דשום תשים עליך מלך משמע לו שהוא לשון ציווי לעשות כן. ולכן ס"ל דכיון שאמרו בתוספתא (פ"ג דסנהדרין) שאין מעמידין מלך אלא בסנהדרין של שבעים ואחד. ובספרי (שם) אמרו אשר יבחר ה' אלקיך בו ע"פ נביא עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלכים ה"ג) אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע"פ ב"ד של שבעים זקנים וע"פ נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו. וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דודאי ליכא מצוה לכתחילה להעמיד מלך בישראל. ומוטב יותר שלא להעמיד. אלא שאם אמרו ישראל להעמיד להם מלך אז הטיל הכתוב מצוה על סנהדרי גדולה והנביא להעמיד להם מלך ע"פ התנאים המבוארים בכתוב. ובזה מבוארים לנכון דברי רבינו בחיי ז"ל שלא יהיו דברים סותרים זא"ז. ולפ"ז גם לדעתו קיי"ל כר"י דאמר שמצוה להעמיד מלך בישראל. אלא דס"ל דאינה מצוה אלא כששאלו תחילה. דאז הוא שחלה המצוה על הסנהדרי גדולה והנביא לעשות רצונם. אבל ודאי מעיקרא ליכא שום מצוה לכתחילה לישראל שישאלו להם מלך. ויותר ראוי להם שלא ישאלו כלל:

ועפ"ז אתי שפיר קושית הרמב"ן ז"ל (פרשת שופטים) שהקשה שם דכיון דכתיב אשר יבחר ה' אלקיך בו. דהיינו ע"פ נביא כמו שאמרו בספרי. מה טעם להזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי. הלא ה' לא יבחר בנכרי. ונדחק שם מאוד בזה עיי"ש. והיא קושיא עצומה לכאורה. אבל לפ"ז ניחא שפיר. שהכתוב לא בא להטיל תנאי במצוה זו שאע"פ שע"י שאלתם מוטלת החובה על בית דין הגדול והנביא ליטפל להם ולעשות רצונם. מ"מ היינו רק כששאלו להם מלך מקרב אחיהם. אבל כששאלו להם מלך מן הגוים אשר סביבותם אין נזקקין להם כלל. ואין שאלתם מטלת חובה על ב"ד הגדול והנביא למלא משאלותם. ולפ"ז ממילא מבואר דאין קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אזהרת לאו. אלא שלילה בעלמא הוא. ואמנם אכתי לרבי נחמיה דפליג עלי' דר"י ואמר דלאו מצוה היא כלל. קושיא זו במקומה עומדת. וראיתי להר"י אברבנאל ז"ל שם שנראה שכוונתו ליישב קושיא זו של הרמב"ן ז"ל. ולזה כתב וז"ל והנה אמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי. להגיד שאם יעלה על רוחם להיות ממליך עליהם איש נכרי לא יספיק הש"י בידם ולא יצליחו בו. ולכן לא יעשו כן. אבל יהיה מקרב אחיהם אשר יבחר הש"י עכ"ל עיי"ש. ומבואר דס"ל ג"כ דאין זו אזהרת לאו. דלא קאמר קרא אלא שלא יוכלו לעשות כן. שלא יספיק הש"י בידם ושלא יצליחו במלך כזה אם ישימוהו עליהם. ובזה באמת סרה קושיא זו של הרמב"ן ז"ל. ולפי הנראה זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל גופיה שם. שכתב על קושיא זו וז"ל. אבל בדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר. יאמר שום תשים עליך מלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים. אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם. עכ"ל והן הן דברי הרי"א ז"ל. אלא שהוא הרחיב הדברים יותר. וא"כ גם לדעת הרמב"ן ז"ל אין זו אזהרת לאו. וכן מתבאר עפמש"כ הרמב"ן ז"ל עוד שם וז"ל. ועל דרך הפשט אמרו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' ולא אשר שנא ה' אלקיך כי הוא בוחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא וכו' עכ"ל עיי"ש. ומבואר דגם לפ"ז לא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו אזהרה. אלא הכתוב מודיע כי לא תוכל משום שלא יבחר בו. ובבחירתו הדבר תלוי. ובזה מתרץ קושייתו. וכן מתבאר ממש"כ הרמב"ן ז"ל עוד שם ע"ד הפשט עיי"ש בדבריו:

אלא דבספרי שם מבואר לכאורה בהדיא איפכא. שאמרו שם לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת עיי"ש. וזו סתירה מבוארת לכאורה לדברי הרמב"ן והרי"א ז"ל. והך ברייתא דספרי הביאה הרמב"ם ז"ל (בסה"מ לאוין שס"ב) לראיה דהך קרא הוא אזהרת לאו עיי"ש. ויותר מזה יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דהוא גופי' מנה ג"כ לאו זה במנין הלאוין. ולא חלק בזה על הרמב"ם ז"ל שמנה לאו זה שם. ואולי אפשר לומר דבאמת חזר בו הרמב"ן ז"ל מחמת דברי הספרי שם ממש"כ בנמוקיו על התורה שם. ולכן מנה לאו זה במנין הלאוין שלו. אמנם מקום אתי לומר דמדברי הספרי אין לזה הכרע. דגם בלא"ה דברי הספרי שם צריכין ביאור. דהכי איתא התם. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו. מת מנה אחר תחתיו. מלך ולא מלכה. אשר יבחר ה' אלקיך בו ע"פ נביא. מקרב ולא מחוצה לארץ. אחיך ולא אחרים וכו'. דבר אחר שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת עיי"ש. ואינו מובן לכאורה מאי דבר אחר דקאמר. אטו לפי מאי דקאמר עד השתא אנו צריכין לומר דשום תשים עליך מלך אינו מצות עשה. והרי לכאורה כל הנך דרשות דדריש מעיקרא שפיר מידרשי מהך קרא גם השתא למאי דמוקי ליה למצות עשה. ולאו הא בהא תליא. וגם מאי דקא מסיים וקאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת. דמשמע דהך מילתא נמי רק אליבא דדבר אחר הוא דקאמר לה. ואין זה מובן לכאורה כלל. דהרי עד השתא לא איירי בהך קרא כלל. ולא דריש מיניה כלום. והיכי שייך ביה כלל דבר אחר. ועי' מש"כ שם המפרשים הרד"פ והר"י נגאר ז"ל. וגם בהגהות המיוחסות להגר"א ז"ל שיבש והגיה הרבה דברי הספרי אלו עיי"ש. ואין להאריך בזה. גם ראיתי בפסיקתא זוטרתא שם שהשמיט לגמרי הך דבר אחר שום תשים וכו'. ולא הביא שם אלא מאי דקמסיים עלה בספרי לא תוכל לתת וגו' זו מצות ל"ת עיי"ש. אבל. ראיתי בילקוט שם שהביא דברי הספרי הללו כמו שהם לפנינו עיי"ש. וא"כ ודאי דברי הספרי צריכים ביאור:

אמנם נראה לענ"ד לפרש דברי הספרי. דכלפי מאי דדריש מעיקרא למעוטי כל הני מיעוטי מלך ולא מלכה. מקרב ולא מחוצה לארץ. אחיך ולא אחרים. והיינו לומר דבכל אלו איכא לאו הבא מכלל עשה שלא למנות אשה למלכות. ולא מחו"ל ולא מהנכרים. וע"כ היינו דוקא אם נימא דקרא דשום תשים עליך מלך אינו אלא רשות. וכמ"ד דליכא מצות עשה למנות מלך. דלפ"ז שפיר איכא למעוטי לאיסורא בלאו הבא מכלל עשה כולהו הנך. לומר שלא התיר הכתוב למנות עליהם מלך אלא בענין זה שביאר הכתוב. אבל הנך אסורים. ועוברים עליהם אם עברו ומינו אותם. בלאו הבא מכלל עשה. אבל למ"ד דשום תשים עליך מלך הו"ל מצות עשה. שחייבים לשום עליהם מלך. ע"כ ליכא למעוטי מהנך קראי אלא לומר דבהנך לא נתקיימה המצוה שצוה הכתוב. אבל שום איסורא ולעבור עליהם בלאו הבא מכלל עשה. לא שמענו ממשמעות הכתוב הזה כלל. וגם מאי דדריש מדכתיב אשר יבחר ה' אלקיך בו למעוטי דוקא ע"פ נביא. ומשמע שבא לומר דשלא ע"פ נביא אסור בלאו הבא מכלל עשה. היינו נמי דוקא למ"ד דשום תשים עליך מלך הוא רשות. ולכאורה נראה דגם קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אין הכרח לומר דהו"ל אזהרת לאו אלא אם נימא דשום תשים עליך מלך הוא רשות. אבל למ"ד שום תשים עליך מלך הוא חובה יש מקום לומר דאין זה אזהרת לאו. דלא אתי קרא אלא לומר שלא תוכל לתת עליך איש נכרי לקיים בו המצוה המוטלת עליך לשום עליך מלך. ואין בזה קיום המצוה. וא"כ אם עברו ומינו עליהם למלך איש נכרי לא נפטרו עדיין בכך מחובתן. ומינוי זה לאו כלום הוא. ועדיין המצוה מוטלת חובה עליהם לשום עליהם מלך מקרב ישראל. אבל עבירת לאו ליכא בהכי. וא"כ הדבר קשה לדבר אחר דבספרי דקאמר דשום תשים עליך מלך זו מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת. והרי זה תרתי דסתרי אהדדי. שאם שום תשים עליך זו מצות עשה. א"כ לא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו מצות ל"ת. אלא ודאי ע"כ זה ליתא. דאע"ג דשום תשים עליך מלך הוא מצות עשה. מ"מ קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אזהרת לאו משמע. דלענין שאין המצוה מתקיימת בהכי לא איצטריך קרא. דכיון דכבר כתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. הרי כבר ידענו דאין המצוה אלא בשימה מקרב אחיך דוקא. וגם בלא"ה לשון לא תוכל אזהרה משמע. ואין מקום לומר שאינו אזהרה אלא מתפרש בדרך שלילה רק ע"פ שיטת רבינו בחיי ז"ל. דלפ"ז שפיר איכא למימר דאע"ג דכבר כתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך. היינו רק מסתמא שלא שאלו להם אלא מלך סתם. אבל אם גילו את דעתם בפירוש שרוצים במלך נכרי מוטלת חובה על הנביא וב"ד הגדול גם בזה לעשות רצונם. להכי איצטריך קרא דלא תוכל לתת וגו' דאין נזקקין להם בדבר זה. וכמו שנתבאר לעיל. וכ"ש ע"פ מה שביארו הרמב"ן והרי"א ז"ל. דלפי דבריהם ודאי אין כאן משמעות אזהרת לאו. וא"כ לפ"ז נראה דאף על גב דס"ל להספרי השתא דשום תשים עליך מלך הוא רשות כדכתיבנא מ"מ שפיר אפשר לומר דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו אלא שלילה בעלמא ולא אזהרת לאו. ואדרבה כן נראה יותר. כי היכי דלא תקשה קושית הרמב"ן ז"ל שהבאתי. דכיון דדריש מדכתיב אשר יבחר ה' אלקיך בו דדוקא ע"פ נביא. א"כ אין מקום לאזהרה זו. וע"כ צ"ל דהשתא לפי מאי דדריש דבעינן נביא. קרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו אלא שלילה. על דרך שפירשוהו הרמב"ן והרי"א ז"ל. והשתא עפ"ז נכונים היטב דברי הספרי. ושפיר מתפרש מאי דקאמר דבר אחר שום תשים עליך מלך זו מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת. דלת"ק שום תשים עליך מלך אינו אלא רשות. ולא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו מצות לא תעשה. וכמו שנתבאר. דכיון דדריש כולהו הני לאוין הבמכ"ע ע"כ ס"ל דשום תשים עליך מלך אינו אלא רשות. ומדדריש דבעינן דוקא ע"פ נביא שמעינן דס"ל דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אינו אלא שלילה בעלמא ולא מצות ל"ת:

איברא דלפ"ז עכצ"ל דלמאי דקאמר דבר אחר וכו' לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות ל"ת. ס"ל דלא בעינן ע"פ נביא. וקרא דאשר יבחר ה' אלקיך בו. ע"כ ס"ל דאינו מתפרש אלא כפשוטו. וכדרך שפירש הרמב"ן ז"ל שם על דרך הפשט עיי"ש בדבריו. וא"כ יקשה על הרמב"ם ז"ל והחנוך שמנו אזהרת לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. ואע"פ כן כתבו ג"כ דאין מעמידין מלך אלא ע"פ נביא. ולפי מה שנתבאר מתוך דברי הספרי מבואר דזה הו"ל תרתי דסתרי. ומי ששנה זו לא שנה זו. וראיתי הסמ"ג שמנה (לאוין רכ"א) ל"ת דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. אבל במנין העשין (עשה קי"ד) שמנה עשה דשום תשים עליך מלך. לא כתב שם שאין מעמידין אותו אלא ע"פ נביא עיי"ש. וזה נכון ע"פ מה שנתבאר. אבל דברי הרמב"ם והחנוך צ"ע לכאורה. ועכצ"ל דלדידהו לא ס"ל הכי בפירושא דברייתא דספרי שם. אבל לשאר ראשונים שפיר אפשר לפרש כן. ויש סייעתא לשיטה זו מדקתני בתוספתא (פ"ג דסנהדרין) דאין מעמידין מלך אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד. ואילו נביא לא קתני. ועכצ"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי. וכמו שביארנו דלת"ק בספרי הוא דס"ל הכי. אבל למ"ד דבר אחר לא מצריך נביא. והך תוספתא כוותיה אתיא. ולהכי לא בעי אלא סנהדרי גדולה בלבד. ולא נביא:

ומעתה ע"פ זה תתבאר היטב דעת הר"א הזקן ז"ל והר"י אלברגלוני ז"ל באזהרותיהם שלא מנו לא העשה ולא הלאו. וגם דעת הר"ש בן גבירול ז"ל שלא מנה העשה דשום תשים. אלא הלאו דלא תוכל לתת וגו' בלבד. דלפי מה שנתבאר אפשר לומר דלדעת הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל אין כאן לא עשה ולא ל"ת אלא לאו הבא מכלל עשה. וכיון שהם מההולכים בשיטת הבה"ג ז"ל שאינו מונה במנין המצות לאוין הבמכ"ע. לכן לא מנו פרשת המלך כלל. אלא דמ"מ דברי הר"י אלברגלוני ז"ל בפרט זה צ"ע אצלי. וכמש"כ בזה לעיל במנין הלאוין (ל"ת רס"ד רס"ה) עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. ואפשר לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשה"ד שם שלא מנה ג"כ לא העשה ולא הלאו. אבל הר"ש בן גבירול ז"ל ס"ל דלענין העשה קיי"ל כמ"ד שאין כאן מצות עשה. משום דפשטי' דקרא משמע כוותי' כמשכ"ל. ובלאו הבא מכלל עשה אזיל לשיטתו דקאי ג"כ בשיטת הבה"ג ז"ל שלא למנותן במנין המצות. ולענין הלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי דעתו כדעת שאר ראשונים דס"ל דהו"ל אזהרת לאו ולכן מנה אותו במנין הלאוין שלו:

ואמנם לענין ביאור דברי רבינו הגאון ז"ל כאן לכאורה היה אפשר לומר דס"ל כדעת רבינו בחיי ז"ל. וכמו שביארנו לעיל דעתו. דס"ל דודאי לכתחילה ליכא שום מצוה להעמיד להם מלך. ואדרבה מוטב יותר שלא להעמיד להם מלך. ועל זה היתה תערומת הש"י על ישראל בימי שמואל הרמתי. אלא שמ"מ אם שאלו מן הנביא וב"ד הגדול להעמיד להם מלך. הטיל הכתוב חובה על הנביא וב"ד הגדול להטפל להם לעשות רצונם ולשום עליהם מלך. ובזה באה בכתוב מצות עשה שום תשים וגו'. ולפ"ז מתבאר שפיר לשון רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב יצודו אשימה עלי מלך. כלומר ודאי אין בזה מצות עשה לכתחילה. אדרבה צד עבירה יש בדבר. אלא שמ"מ אם יזידו לומר אשימה עלי מלך. אז הוא דחיילא המצוה על הנביא וב"ד הגדול לעשות רצונם כאשר שאלו. ולפ"ז כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות העשה דשום תשים עליך מלך. אלא דנקט רק תחילת הענין שעל ידו תחול העשה על הב"ד הגדול והנביא. והיינו קרא דואמרת אשימה עלי מלך. ולפי שמצוה זו אינה מסורה אלא לב"ד הגדול והנביא ע"פ כל ישראל לכן נמנית במנין הפרשיות:

אלא דעיקר שיטת רבינו בחיי ז"ל בזה צ"ע אצלי טובא מברייתא דספרי שם. דקתני התם אשימה עלי מלך רבי נהוראי אומר הפסוק בגנאי ישראל הוא מדבר שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם. אמר רבי יהודה והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך וגו'. והשתא מה הקשה לו ר"י לר"נ והא לשיטת רבינו בחיי ז"ל רבי יהודה גופי' נמי מודה הוא דבגנאי ישראל הכתוב מדבר. וגם לדידי' ודאי אין ראוי לכתחילה לשאול להם מלך. ולא קאמר ר"י דמצוה היא אלא אחר שעברו ישראל ושאלו להם מלך שצוה הכתוב לב"ד הגדול לעשות רצונם. וא"כ הרי רבי נהוראי נמי לא קאי אלא אקרא דואמרת אשימה עלי מלך. והרי הך קרא לרבי יהודה נמי גנאי של ישראל הוא. אבל לאחר שעברו ושאלו וכבר אמרו אשימה עלי מלך. אפשר דרבי נהוראי נמי מודה דמצוה מן התורה היא שום תשים עליך מלך לב"ד הגדול לשמוע להם ולעשות רצונם. וגם מברייתא דתלמודין (פ"ב דסנהדרין שם) יקשה כן לאידך גיסא. דקתני רבי יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו'. רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך עיי"ש. והשתא לפי שיטה זו מאי קאמר לו רבי נהוראי לר"י. והא רבי יהודה נמי מודה בהא. ולא קאמר דמצוה היא אלא לאחר שאמרו הם אשימה עלי מלך. שכבר עברו ושאלו להם מלך. ומאי מייתי רבי נהוראי מקרא דואמרת אשימה עלי מלך על קרא דשום תשים עליך מלך דמיירי ביה רבי יהודה דקאי לבתר אמירתם של ישראל. אלא ודאי מוכרח מזה דלרבי יהודה דקאמר שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. אין בדבר שום צד עבירה כלל. אלא מעיקרא מצוה גמורה היא לישראל לכתחילה להעמיד להם מלך. והכי משמע ודאי מלישנא דרבי יהודה בספרי שם. דקאמר והלא מצוה מן התורה היא לשאול להם מלך וכו'. הרי דלר"י עיקר השאלה מעיקרא מצוה היא מה"ת. ועוד מדמייתי רבי יהודה ראיה דמצוה מה"ת לשאול להם מלך מדכתיב שום תשים עליך מלך. והשתא מאי ראי' היא. הרי מהך קרא לא שמענו אלא המצוה של הנביא וב"ד הגדול אחר ששאלו. אבל השאלה לכתחילה דמיירי בה רבי יהודה מנ"ל דאית בה מצוה. ועכצ"ל דס"ל לרבי יהודה דעיקר המצוה לכל ישראל נאמרה שום תשים עליך מלך. דלישראל הוא דקאמר קרא הכי. אלא שאינה נעשית אלא ע"פ ב"ד הגדול והנביא. וא"כ ואמרת נמי מכלל המצוה היא. והיינו דקאמר ר"י שלש מצות נצטוו ישראל וכו'. וא"כ מבואר שלא כדעת רבינו בחיי ז"ל בזה. ודבריו דברי תימא הם:

אלא דאכתי אפשר לומר לאידך גיסא. דודאי לרבי יהודה ע"כ ס"ל דמעיקרא מצוה מוטלת על ישראל להעמיד להם מלך. אלא דמ"מ שאר תנאי דפליגי עלי' דר"י. שפיר איכא לכאורה לומר דאע"ג דמעיקרא בשאלת ישראל אשימה עלי מלך ס"ל דלא זו דלאו מצוה היא אלא גם צד עבירה יש בדבר. מ"מ אחר ששאלו כ"ע מודו דשום תשים עליך מלך מצות עשה היא לב"ד הגדול לעשות רצונם. ואע"ג דאין זו דעת רבינו בחיי ז"ל שם כמבואר בדבריו. מ"מ לכאורה אפשר לומר כן לדעת רבינו הגאון ז"ל. וס"ל דקיי"ל כוותייהו משום דפשטי' דקרא כוותייהו משמע. וכדעת שאר ראשונים ז"ל בזה. ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרבי יהודה. ובהכי מתפרשים דבריו שפיר וכמו שביארנו. ומה שלא מנה לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. היינו משום דס"ל דאינו אזהרת לאו אלא שלילה בעלמא. וכת"ק דספרי שם. ואזיל בזה לשיטתו שכן ס"ל גם באזהרותיו שע"פ עשה"ד וכמשכ"ל. ומה שלא מנה לאו הבא מכלל עשה דמלך ולא מלכה. מקרב ולא מחוצה לארץ. אחיך ולא אחרים. כדדריש בספרי. אע"ג דלשיטתו כאן נמנין גם לאוין הבאין מכלל עשין במנין הלאוין. אפשר לומר דהיינו משום דכיון דקרא דשום תשים עליך מלך הו"ל מצות עשה. א"כ ע"כ ליכא למידק מהך קרא לאו הבא מכלל עשה כמשכ"ל. וע"כ לא ממעטינן מדיוקא דקרא אלא לומר דבכולהו הנך אין המצוה מתקיימת. ולא יצאו עדיין ידי חובתם כשהעמידו אשה למלכות או מחו"ל או אחרים. אבל איסורא ליכא בהכי. דאין זה אלא תנאי במצוה זו. ואין כאן מצוה שתבא במנין אלא העשה דשום תשים עליך מלך בלבד:

אמנם ע"כ גם זה לא יתכן. דגם לדרך זו הסתירה מבוארת בספרי שם. דקתני התם דא"ל רבי יהודה לרבי נהוראי והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך וכו' עיי"ש. ואם איתא דרבי נהוראי נמי מודה דקרא דשום תשים עליך מלך הו"ל מצות עשה. ולא קאמר דבגנאי ישראל הכתוב מדבר אלא על קרא דואמרת אשימה עלי מלך. ומשום דעיקר שאלה לשום עליהם מלך עבירה היא. א"כ מאי ראי' מייתי ר"י מקרא דשום תשים עליך מלך. ואיזו תשובה יש בזה על דברי רבי נהוראי. והרי רבי נהוראי נמי לא פליג בהא דשום תשים עליך מלך הו"ל מצות עשה מן התורה לשום עליהם מלך. ולא פליג אלא בשאלה דמעיקרא. ורק עלה הוא דקאמר דגנאי הוא להם לשאול להם מלך. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלרבי נהוראי ליכא שום מצוה כלל בהעמדת מלך בישראל. והכי נמי מוכח מברייתא שבתלמודין (פ"ב דסנהדרין שם). דאל"כ מאי קאמר ליה רבי נהוראי לרבי יהודה לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך. כיון דלא קאמר רבי יהודה אלא שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו'. והא רבי נהוראי נמי לא פליג בעיקר הדבר דמצוה מיהת ודאי איכא עכ"פ לאחר ששאלו להם מלך. וקרא דשום תשים עליך מלך גם לדידי' הו"ל מצות עשה. וא"כ הרי אפשר דר"י נמי לא מיירי אלא במצוה דלאחר שאלה. ואע"ג דר"י קאמר שלש מצות נצטוו ישראל. דמשמע דישראל עצמן נצטוו על כך מעיקרא וכמשכ"ל. מ"מ אין מזה הכרח כ"כ דגם משום מצות סנהדרי גדולה והנביא שפיר שייך לומר נצטוו ישראל. דסנהדרי גדולה במקום כל ישראל קיימי ושליחותייהו דכולהו ישראל הוא דקעבדי. ובשלמא אי הוה קאמר ר"י נצטוו ישראל לשאול להם מלך. שפיר הוה שייכא עלה פלוגתא דרבי נהוראי דהשאלה אינה אלא גנותן של ישראל או כנגד תרעומתן. אבל השתא דלא קאמר אלא להעמיד להם מלך. או למנות להם מלך. כלשון התוספתא (פ"ג דסנהדרין) עיי"ש. היכי שייכא עלה פלוגתא דרבי נהוראי. מאחר דגם איהו גופי' מודה בהכי. אלא ודאי ע"כ רבי נהוראי בכולה מילתא פליג עלי' דר"י. וס"ל דליכא שום מצוה בהכי כלל. והכי נמי משמע מלישנא דרבי נהוראי. דקאמר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל. ואם איתא דקרא דשום תשים עליך מלך הו"ל מצות עשה גם לדידי'. ולא קאמר דבתרעומתן של ישראל נאמר אלא אקרא דואמרת אשימה עלי מלך. לא הו"ל למימר אלא לא נאמר פסוק זה אלא כנגד תרעומתן. ולא פרשה זו. דהא עיקר הפרשה ודאי מצוה וחובה היא. ואע"ג דבספרי שם איתא פסוק זה עיי"ש. מ"מ בברייתא דתלמודין ובתוספתא שם פרשה גרסינן עיי"ש. מיהו מזה אין הכרע מכמה טעמי ואין להאריך. אבל מ"מ מברייתא דספרי ודאי מוכרח דרבי נהוראי בכולה מילתא פליג עלי' דרבי יהודה. ולדידי' ליכא שום מצוה כלל:

ולכן נראה בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. אבל קרא דשום תשים עליך. ס"ל דקיי"ל כמ"ד דאינו אלא רשות משום דרק בגנותן של ישראל הכתוב מדבר. ומשום דפשוטן של כתובים שבתורה ובספר שמואל ודאי הכי משמע וכמשכ"ל. ואין כאן מצות עשה. ומה שלא מנה הלאוין הבאין מכלל עשין שבפרשה זו. אע"ג דאם קרא דשום תשים עליך מלך אינו אלא רשות שפיר שמעינן מדיוקא דקרא לאו הבא מכלל עשה למלכה וחוץ לארץ ולשלא ע"פ נביא. אפשר לומר דהיינו משום דלאשה לא צריך קרא למעוטי. משום דבלא"ה כיון דמטכסיסי מלך הוא לצאת ולבא לפניהם במלחמה. כדכתיב (שמואל א' ח') ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו. וכתיב (שם ט"ו) ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו ישראל וגו' עתה לך והכיתה את עמלק וגו'. וכיון דאשה אינה ראויה לכך שהרי כבר הזהיר הכתוב שלא תלבוש כלי זיין. כדכתיב לא יהיה כלי גבר על אשה. ואמרו בספרי (תצא פיסקא רכ"ו) מניין שלא תלבוש אשה כלי זיין ותצא למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה עיי"ש. וכן תרגם אונקלס. וכ"ה בנזיר (נ"ט ע"א) עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין מ') ובחבורו הגדול (פי"ב מהלכות ע"ז ה"י). ובסמ"ג (לאוין נ"ט) ובחנוך (מצוה תקמ"ב) עיי"ש. וא"כ בלא"ה איכא בדבר אזהרת לאו. וגם אחרים מוזהרים עליה משום לפני עור. ועכצ"ל דלא איצטריך למעוטי מלכה אלא כדי לעבור עלי' מלבד זה גם בלאו הבא מכלל עשה. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שכבר מנה לאו דלא יהיה כלי גבר על אשה במנין הלאוין (ל"ת קל"ג) אין זה בא במנין. ואע"ג דלדעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלכים הלכה ה') גם כל משימות שבישראל בכלל איסור זה שאין ממנים בהם אלא אשה עיי"ש. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (פרשת שופטים) עיי"ש. מ"מ עיקר קרא במלוכה לחוד הוא דמיירי. אלא דלהפסיקתא זוטרתא והרמב"ם ז"ל ילפינן מינה גם לשאר משימות שבישראל. וכן דעת הריטב"א ז"ל (ריש פרק שבועת העדות) עיי"ש. אבל לא כך היא דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שם עיי"ש בדבריהם. ולענין חוץ לארץ לא ראיתי להרמב"ם ז"ל שם שהביא דין זה. וגם בפסיקתא זוטרתא השמיט הך דרשא עיי"ש. ומשמע שלא הי' כתוב כן בגירסת הספרי שלפניהם. וכן נראה מוכרח. דאל"כ הדבר תמוה לדעת הסוברין דכל משימות שבישראל נמי בכלל מיעוטא דהך קרא. א"כ יהא אסור להמנות מיושבי חו"ל לשום משימות והתמנות בארץ ישראל. וזה ודאי לא יתכן כלל. והלל הבבלי יוכיח שעלה מבבל ונעשה נשיא בא"י. כדאיתא בפסחים (ר"פ אלו דברים) עיי"ש. ויש עוד כמה ראיות לזה ואין להאריך. וגם בתוספתא ליתא. אלא דאין מעמידין מלך בחוצה לארץ (סופ"ד דסנהדרין) עיי"ש. וזה מבואר דהו"ל מצוה התלויה בארץ דכתיב כי תבא אל הארץ. וכמ"ד דשום תשים עליך מלך הוא מצות עשה. והרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה. אלא כתב (ריש הלכות מלכים) שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ וכו' עיי"ש. וממילא מתבאר דאין המצוה אלא בארץ ולא בחו"ל. ולמ"ד דשום תשים עליך מלך אינו אלא רשות נראה דמ"מ ליכא למידק מדכתיב כי תבא אל הארץ שיהא בדבר לאו הבא מכלל עשה בחוצה לארץ. דאיכא למימר שלא בא הכתוב אלא לומר דבחו"ל אין לו דין מלך לשום דבר אפילו העמידו להם מלך. שלא נאמרה פרשת המלך אלא בארץ דוקא. וגם זה מוכרח ע"כ לדעת הסוברין דכל המשימות בכלל פרשה זו. וא"כ ראשי גליות שבבבל דדרשינן (פ"ק דסנהדרין ה' ע"א) לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל עיי"ש. היכי משכחת להו. וגם כל שאר המשימות והממונים שבחו"ל היכי מישתרו. אלא ודאי כדכתיבנא. ועפ"ז אפשר לומר דגם שאר מיעוטי דאימעיטו בספרי מקרא דשום תשים וגו'. היינו ג"כ רק לענין זה שאין להם משפט המלך לכל דבר המלוכה. אבל לאו הבא מכלל עשה ליכא. ומאי דמיעט בספרי שם מקרב אחיך ולא מאחרים. אפילו את"ל דהו"ל לאו הבמכ"ע. מ"מ ע"כ לא בא הכתוב אלא להוסיף לאו הבא מכלל עשה על או דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. והרי כל כיו"ב אפילו לפי דעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דלאו הבמכ"ע יש עליו תורת עשה לכל דבר. מ"מ לרבינו הגאון ז"ל גם עשה שעם הלאו אינה נמנית. אם לא יצאת לידון בדבר החדש שאינו בכלל הלאו. כמו שנתבאר במבוא (שורש ששי). ובפרט לרבינו הגאון ז"ל דאזיל לשיטתו דס"ל דלאו הבמכ"ע תורת לאו עליו אלא שאין לוקין עליו. וא"כ הו"ל כלאו שנכפל דלכ"ע אינו נמנה. וגם לענין מאי דמיעט בספרי שלא ע"פ נביא אפילו את"ל דהו"ל לאו המכ"ע. מ"מ אפשר לומר דס"ל לרבינו הגאון ז"ל דלא קיי"ל בזה כהספרי. משום דמוכת בתוספתא דסנהדרין דלא ס"ל הכי וכמשכ"ל:

ויותר היה נראה לומר בדעת רבינו הגאון ז"ל בכל זה עפ"מ שכבר הבאתי קושית הרמב"ן ז"ל שהקשה. וז"ל ובספרי אשר יבחר ה' אלהיך בו ע"פ נביא. אם כן מה טעם להזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי והשם לא יבחר בנכרי עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה היה נראה לומר בפשיטות שאין מקום לקושיא זו. ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות יסודי התורה ה"א) וז"ל דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים וכו'. וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם. ונאמר לא בשמים היא. הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד וכו' ויעשה אות או מופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה וכו'. הרי זה נביא השקר. שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן ביאר ביותר ביאור כל זה בהקדמתו לפיה"מ (סדר זרעים) עיי"ש בדבריו. ומעתה לפ"ז איכא נפק"מ טובא באזהרה זו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. אע"פ שאין בחירת המלך אלא ע"פ נביא. וכגון שבא הנביא ואמר על איש נכרי שבו בחר ה' למלך על ישראל. שאם לא האזהרה דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. היו מחוייבים לשמוע לו ולבחור באיש זה. ואם לא יסמכו על בחירתו הרי דינם כעובר על דברי נביא וחייבים מיתה בידי שמים. אבל עכשיו שהזהיר הכתוב לא תוכל לתת עליך איש נכרי. א"כ נביא זה בא בנבואתו לעקור אזהרת לאו שבתורה. ונמצא דאין ספק שהוא נביא שקר והוא בעונש מיתת ב"ד האמור בו בתורה. וחייב חנק. ואע"פ שעשה אותות ומופתים לחזק דברי נבואתו. כן נראה ברור לכאורה. ולק"מ קושית הרמב"ן ז"ל. ודברי הרמב"ן ז"ל מתמיהים טובא לכאורה בקושייתו זו. אמנם יש מקום אתי לצדד שכוונתו עפמשכ"ל דמלבד לאו זה דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. אית בה נמי לאו הבא מכלל עשה מדכתיב מקרב אחיך ולא מאחרים. וא"כ ליכא נפק"מ בלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אלא כדי לעבור עליו בל"ת ועשה. והשתא א"כ שפיר הקשה הרמב"ן ז"ל. דהרי כאן אי אפשר שיבא לעבור עלה בל"ת ועשה. דכיון דכתיב אשר יבחר ה' אלהיך בו. והדבר תלוי בבחירתו. הרי השם לא יבחר בנכרי. ואם משום דנפק"מ לענין שיתחזק הנביא בנביא שקר כשיבחר בנכרי. ויתחייב חנק. הרי בלא"ה גם זולת לאו זה הרי הוא מוחזק בכך בנביא שקר. משום לאו הבא מכלל עשה דמקרב אחיך. שהרי הוא בא בנבואתו לעקור דבר מה"ת:

הן אמת דאיכא למישדי נרגא בזה עפמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין שס"ב) וז"ל הזהירנו שלא למנות עלינו מלך איש שלא יהיה מזרע ישראל וכו'. אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינן ביה. כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן בי'. וזה מבואר אין ספק בו עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דס"ל דבכלל לאו זה גם כשיבחר ה' באחת ממשפחות ישראל שתזכה בזכות המלוכה בישראל. אז כל שאר משפחות ישראל קרינן בהו לא תוכל לתת עליך איש נכרי. ועוברים בלאו זה אם בחרו להם מלך ממשפחה אחרת זולתה. והשתא א"כ לפ"ז כיון דודאי בשאר משפחות נהי דהו"ל בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. מ"מ לאו הבמכ"ע דמקרב אחיך תשים עליך מלך לא שייך בשום משפחת ישראל כלל. ואפי' באמו או אביו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. כמבואר בפרק החולץ (מ"ה ע"ב) ובשאר דוכתי. וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל גופי' שם. וא"כ אכתי הדרינן לתירוצנו על קושית הרמב"ן ז"ל ואין מקום לקושייתו כלל. דאע"ג דבבחירת השם יתעלה הדבר תלוי והשם לא יבחר בנכרי. מ"מ שפיר איכא אכתי נפק"מ באזהרה זו לנביא שבחר במלך ממשפחה אחרת בישראל זולת זרע דוד. דמשום אזהרה זו הרי הוא מוחזק בנביא שקר ונדון בחנק. ואי לאו אזהרה זו היו חייבים לשמוע אליו. ואם עברו על דבריו ולא סמכו על בחירתו. היו מתחייבים מיתה בידי שמים כעובר על דברי נביא. כיון דליכא כאן שום איסור אחר בדבר זולת אזהרה זו:

איברא דדברי הרמב"ם ז"ל שם תמוהים מאוד בזה אצלי. דא"כ כל מלכי ישראל אחר שנחלקה מלכות בית דוד. איך העמידום ישראל ע"פ נביא. ונמנאו עוברים כל עשרת השבטים על ל"ת שבתורה לא תוכל לתת עליך איש נכרי. כיון שכל מי שאינו מזרע דוד נכרי קרינן בי'. לדברי הרמב"ם ז"ל שם. ואיך קבלו דברי הנביא שעל פיו נבחרו. והא הו"ל כמתנבא לעקור ל"ת שבתורה ודינו כנביא שקר. וכאילו התנבא לענין עבודה על זרע אחר בלתי זרע אהרן שראוי לעבודה. נגד הלאו האמור בתורה וזר לא יקרב אליכם. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל שם שכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד (של שלמה) לענין מלכות נכרי קרינן בי'. כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן בי'. והוא דבר מתמיה וזר מאוד אצלי איך כתב כן שם בפשיטות כל כך עד שסיים וכתב שהוא מבואר ואין ספק בו. וגם בחנוך (מצוה תצ"ח) נמשך בזה אחר דברי הרמב"ם ז"ל שם. אלא שלא כתב בהדיא דכל מי שאינו מזרע דוד נכרי קרינן בי' עיי"ש. וראיתי בחבורו הגדול (פ"א מהלכות מלכים ה"ז וכו') שכתב וז"ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות. והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם וכו'. נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה. ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך. וכל מצות המלכות נוהגות בו אף ע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך. שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו'. ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים בירושלים. עכ"ל עיי"ש. עוד כתב שם (הלכה ט' י') וז"ל מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם. אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו. שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דמלבד שלא הזכיר שם כלל שיהא בדבר אזהרת לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. אלא דבהדיא כתב שם שהנביא יכול לבחור ולהעמיד מלך גם משאר שבטי ישראל. והביא ראי' מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם למלך על ישראל. וגם בירושלים אע"פ שכתב שאין מעמידין שם מלך לעולם אלא מזרע דוד דוקא. מ"מ לא כתב שיהא בדבר איסור דאורייתא. וכ"ש אזהרת לאו. אלא מתורת זכות שזכה דוד לכך. וכן היה בעת מלוך מלכים בישראל. אבל אין הכי נמי שאם ע"פ נביא נבחר מלך משאר שבטי ישראל אפי' בירושלים. היו חייבים לשמוע אליו ולהעמידו למלך. ולא היה מוחזק בכך לנביא שקר. משום שאין בזה שום עקירת דבר מן התורה כלל. וכן מתבאר ממה שאמרו בתוספתא (פ"ב דהוריות) ובירושלמי (פ"ג דהוריות ה"ה) מלך שמת כל ישראל ראוין למלכות עיי"ש. ומייתי לה נמי בתלמודא דידן (פ"ג דהוריות י"ג ע"א) עיי"ש. ומשמע ודאי כל מלך אפי' ממלכי בית דוד. והיינו ע"פ נביא. שאין מעמידין מלך אלא ע"פ נביא כדאי' בספרי. ואפי' אי לא הוה בעי נביא מ"מ לגבי מלכי בית דוד אי אפשר בלא נביא. כיון שכבר זכו במלכות ישראל. אבל מ"מ ודאי מיהת ליכא בהכי שום איסור מה"ת. וע"י נביא שפיר דמי. והנה מקור דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם נראה דהיינו מדאמרינן ביומא (סו"פ בא לו ע"ב ע"ב) אמר ר"י שלשה זירים הם. של מזבח ושל ארון ושל שולחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו של שולחן זכה דוד ונטלו וכו' עיי"ש. ומשמע לו להרמב"ם ז"ל שם דשל שולחן דומיא ממש כשל מזבח. וכמו בשל מזבח כל שאינו מזרע אהרן זר קרינן בי'. ומוזהר עלה בלאו דוזר לא יקרב אליכם. הכי נמי בשל שולחן שזכה דוד כל שאינו מזרעו. נכרי קרינן בי'. וא"כ הו"ל בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי. ובאמת דקצת משמע הכי גם מפירש"י שם עייש"ה. אבל אין זה מוכרח. והרמב"ם ז"ל גופיה חזר בו מזה בחבורו הגדול כמו שנתבאר:

ומעתה א"כ קושית הרמב"ן ז"ל במקומה עומדת. דכיון דלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי לא קאי אלא על נכרי ממש שאינו מזרע ישראל. וא"כ יש בו ג"כ לאו הבא מכלל עשה דמקרב אחיך וגו'. וא"כ ע"כ ליכא למימר דנפק"מ בלאו זה לענין להחזיק את הנביא בנביא השקר. דתיפוק ליה משום לאו הבמכ"ע דמקרב אחיך וגו'. דפשיטא דלענין זה אין חילוק בין לאו גמור ללאו הבמכ"ע. איברא דאכתי יש מקום לומר ע"פ מש"כ בסמ"ג (לאוין רכ"א) דלאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי כולל נמי כל מיני שררות. ובהדיא כתב שם וז"ל לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. מכאן שאין מעמידין שום שררה ולא דיין על ישראל אלא מישראל ולא מגרים וכו' עכ"ל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ן ז"ל ביבמות (מ"ה ע"ב). וביאר שם דאף ע"ג דבגמרא שם נקט קרא דמקרב אחיך. לאו דוקא הוא. דהך קרא לא קאי אלא על מלכות ממש. ושאר משימות לא גמרינן אלא מקרא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא עיי"ש. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ר"פ מצות חליצה ק"ב ע"א) והריטב"א ז"ל (שם מ"ה ע"א) עיי"ש. וא"כ שפיר שייכא אזהרה זו בשאר כל מיני שררות שאינן ע"פ נביא. ואם אמנם אף ע"ג דאפי' אם תמצא לומר דלאו זה לא קאי אלא על שאר מיני שררות בלבד. וכדמשמע מדברי הסמ"ג ושאר ראשונים שהבאתי עיי"ש. מ"מ אכתי תקשה קושית הרמב"ן ז"ל מיהת בלאו הבמכ"ע דמקרב אחיך דקאי על המלכות לכ"ע. דמה טעם להזהיר על כך והלא השם לא יבחר במי שאינו מקרב אחיך. וגם במאי דמיעט בספרי מקרב ולא מחוצה לארץ. מלך ולא מלכה. נמי שייכא קושיא זו. אבל מ"מ לק"מ דאם לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי לא קאי אלא על שאר מיני שררות. שוב שפיר אפשר לומר כמשכ"ל ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות יסה"ת שם) דנפק"מ בכל הני מיעוטי לענין שלא לשמוע לדברי הנביא ולהחזיקו בנביא שקר. אם צוה לבחור באחד מהנך. וכמו שנתבאר לעיל:

אלא דאכתי קשה קושית הרמב"ן ז"ל לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דגם לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' עיקר קרא על מלכות קאי. וכדמשמע פשטי' דקרא. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ (לאוין שס"ב) ובהלכות מלכים (פ"א ה"ד) והחנוך (מצוה תצ"ח). וכן מתבאר מדברי התוס' ביבמות (מ"ה ע"ב) ובסוטה (מ"א ע"ב) עיי"ש היטב. ובודאי דהכי משמע בהדיא ממתניתין דסוטה (מ"א ע"א) גבי אגריפס המלך דתנן וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות וכו' עיי"ש. הרי דקרא על מלך קאי. וכן מבואר בספרי (שופטים פיסקא קנ"ז) עיי"ש. והשתא לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה. דליכא למימר דנפק"מ באזהרה זו לענין שלא לשמוע לדברי הנביא ולדון אותו כדין נביא השקר. דתיפוק לי' משום לאו הבמכ"ע דמקרב אחיך תשים עליך מלך. איברא דלעיקר קושית הרמב"ן ז"ל אפשר לומר בפשיטות. דאע"ג דודאי ע"פ נביא אי אפשר להעמיד מלך איש נכרי. או מאחריני שפסלן הכתוב. שהרי השם לא יבחר באלה. מ"מ נפק"מ כשעברו והעמידו אחד מהנך שאסר הכתוב שלא ע"פ נביא. ואף ע"ג דבלא"ה איכא בזה לאו הבא מכלל עשה דאשר יבחר ה' אלקיך בו עכצ"ל דאין הכי נמי. אלא דאשמעינן קרא דמלבד לאו הבא מכלל עשה זה דאשר יבחר ה' אלקיך בו שכולל כולם. איכא נמי איסור מיוחד פרטי בכל חד מהנך בפ"ע בלאו הבמכ"ע. או בלאו גמור. כדאשכחן בכמה דוכתי היכא דליכא למידרש ולאוקמי קרא במילתא אחריתא. ומעתה ע"פ זה אפשר לומר דכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן למנות רק לאו הבא מכלל עשה דאשר יבחר ה' אלקיך בו. שהיא מצוה כללית הכוללת כולהו הנך שאסר הכתוב לבחור אותן למלכות. שהרי אי אפשר להעמידן למלך אם לא ע"י עבירת לאו הבמכ"ע זה. דהיינו שלא ע"פ נביא. ורבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל. שבכל כיו"ב אע"פ שיש בכל פרט ופרט מצוה מיוחדת בפ"ע אינו מונה אלא המצוה הכללית בלבד שכולן נכללו בה. וכוונתו בזה למנותה לתשלומי מנין הלאוין. דכל לאו הבמכ"ע נמנה לשיטתו במנין הלאוין:

אלא דאכתי צ"ע לפ"ז אמאי לא מנה עכ"פ עשה דאימת המלך דתנן (פ"ב דסנהדרין כ"ב ע"א) אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך עיי"ש. ובשלמא להרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו עשה דשום תשים עליך מלך. משום דס"ל דהו"ל מ"ע להעמיד מלך בישראל. איכא למימר דאין בזה מצוה בפ"ע. אלא הוא אחד מדקדוקי המצוה דשום תשים עליך מלך. שצוה הכתוב להעמיד מלך ושתהא אימתו עליך. ומצוה אחת היא כמו שכללן הכתוב כאחת. אבל לרבינו הגאון ז"ל וסייעתו דס"ל דקיי"ל כמ"ד שום תשים עליך מלך אינו אלא רשות. הדבר קשה דעכ"פ הו"ל למנות עשה דאימת המלך. שלאחר שמנוהו למלכות חייבין לכבדו ולירא אותו. כדתנן במתניתין שם ובספרי שם. ואמרינן בכמה דוכתי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ומצוה גמורה היא מדאורייתא. כמבואר ריש פ' בתרא דיומא (ע"ד ע"א) ובפרק שבועת העדות (ל"א ע"א). ובפרק בתרא דסנהדרין (צ"ה ע"א) עיי"ש. והדבר תמוה אמאי לא מנאה:

אמנם נראה בזה ע"פ מאי דצריך להבין מאי דדרשינן שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ונפקא לן מזה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. והדבר תמוה לכאורה דנהי דמצוה שתהא אימתו עליך. מ"מ אכתי מנ"ל שאין בידו למחול על כבודו. והא באב ואם בהדיא כתיב בקרא איש אמו ואביו תיראו. ואפי' הכי קיי"ל שאם מחלו על כבודם מחול. וראיתי לרש"י ז"ל (פ"ב דכתובות י"ז ע"א) שנראה שכבר הרגיש בזה. שכתב שם וז"ל. שום תשים עליך מלך ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה. כלומר שתהא אימתו עליהם. והילכך אין כבודו מחול. שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה עכ"ל. עיי"ש. אלא שדבריו צריכין ביאור. וראיתי באס"ז שם שכתב על דבריו וז"ל כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול. פי' דכל שעה שמוחל על כבודו הרי זה כאילו הסיר עצמו ממלוך. וצריך אתה להשימו עליך מחדש עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז הוה אתי שפיר דלא דמי לאב ואם. דשאני הכא משום שריבה הכתוב שימות הרבה. אלא דאכתי קשה דהא בגמרא לא הזכיר כלל טעמא דשימות הרבה. אלא מדצוה הכתוב שתהא אימתו עליך. כמבואר בגמרא שם ובשאר דוכתי. וטעם זה ודאי אינו מספיק. שהרי גם באב ובאם צוה הכתוב על המורא. ואפי' הכי אם מחלו כבודם מחול. הן אמת שכבר הבאתי לעיל במנין העשין (עשה ט') בשם קצת ראשונים ז"ל שכתבו דהא דקיי"ל דאב שמחל על כבודו מחול היינו דוקא כבודו. אבל על מוראו אינו יכול למחול עיי"ש מה שביארנו בזה. אלא דמ"מ קשה דהרי כאן בכבוד מיירי. וא"כ הדבר קשה ביתר שאת מאי ראיה מייתי דאין כבודו מחול ממה שצוה הכתוב שתהא אימתו עליך. הרי אפי' אם נשמע מכאן דעל אימתו אינו יכול למחול. מ"מ אכתי אין ראי' מזה דעל כבודו נמי אינו יכול למחול. דהא אב ואם יכולין למחול על כבודם ולא על מוראם. אלא דלזה אפשר לומר דאע"ג דנקט לשון כבוד. מ"מ היינו רק משום דמורא נמי בכלל כבוד. וכמו שביארנו (במנין העשין שם) עיי"ש היטב בכל מה שביארנו שם. אבל ודאי במורא מיירי התם בההיא דכתובות שם. דקאי על מאי דקתני התם מעבירין את המת והכלה מלפני מלך ישראל עיי"ש. ובודאי שלא להפסיק את המלך בדרכו יש בו משום מורא. וכן בסוגיא דפ"ב דסנהדרין (י"ט ע"ב) דקאמר נמי התם הכי עיי"ש. מיירי נמי במורא דגנאי הוא לו כדפירש"י שם. וגנאי ודאי בכלל מורא הוא שלא לבזותו ולהביאו לידי גנאי. וכן בההיא דסוטה (מ"א ע"ב) נמי בבזיון מיירי. שבזיון הוא למלך שיצטרך לעמוד על רגליו ולא יאמרו לו שישב ויקרא עיי"ש. והרי זה בכלל מורא. ושפיר מייתי ראי' מדצוה הכתוב שתהא אימתו עליך. ומורא ליתא במחילה. אלא דאכתי קשה דהרי קאמר התם אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וכיון דמלך במורא מיירי. כדיליף לה מדצוה הכתוב שתהא אימתו עליך. א"כ נשיא אפילו על מוראו יכול למחול. והרי תלמיד חכם נמי איתרבי לענין מצות מורא מדכתיב את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. וכ"ש נשיא דהו"ל מופלא שבב"ד הגדול. דהיינו אב ב"ד שהוא הגדול בחכמה שבכל סנהדרי גדולה. כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהלכות סנהדרין ה"ג) עיי"ש. ואפילו הכי קאמר דמוראו מחול. הרי דאע"ג שנצטוו על מוראו מן התורה מ"מ ניתן למחילה ויכול למחול. וא"כ מאי ראי' מייתי מדצוה הכתוב שתהא אימתו עליך שאין מוראו מחול. והרי גם על הנשיא נצטוו שתהא אימתו עליך ואעפ"כ ניתן למחילה. ומשום זה הוכרח רש"י ז"ל לפרש דעיקר טעמא הוא משום שריבה הכתוב שימות הרבה. ועכצ"ל דהיינו כמו שביאר באס"ז שם דכל שעה שמוחל על כבודו הרי זה כאילו הסיר את עצמו ממלוכה. וצריך אתה להשימו עליך מחדש:

אלא דגם לפ"ז מלבד מאי דקשה דהרי בגמרא לא קאמר טעמא אלא משום דבעינן שתהא אימתו עליך. בלא"ה אין זה מובן דמשום שמחל על כבודו לשעה קלה יחשב זה כמסיר את עצמו ממלוכתו. וגם קשה דלפ"ז נמצא דגם מלך שמחל על כבודו מחול אלא דהו"ל כמסיר את עצמו ממלוכה בהכי. ואמאי קאמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ועוד דלפ"ז נמצא דעיקר הך דינא ליתא אלא למ"ד שום תשים עליך מלך חובה. ולהכי כיון שהסיר את עצמו ממלוכה נמצאו בטלים ממצות עשה דתשים עליך מלך. וצריכין להשימו עליהם מחדש. וכל זמן שלא שמוהו עליהם מחדש מבטלים העשה. אבל למ"ד דשום תשים עניך מלך אינו אלא רשות. ליכא שום חשש איסור בהכי. ולענין מאי קאמר דאין כבודו מחול. אם רק לענין שאם מחל אין לו עוד דין מלך עד שישימוהו מחדש. א"כ אין זה ענין לכאן לדין נשיא שמחל. אלא ודאי ע"כ לענין איסורא קאמר שאסור לעשות דבר שהוא נגד כבודו אע"פ שמחל על כבודו. משום שכשיעשה דבר שפוגם בכבודו ע"י מחילתו הרי זה כהסיר את עצמו ממלוכתו עד שישימוהו מחדש. ונמצאו בינתים בטלים ממצוה זו. וא"כ עכצ"ל דקיי"ל כמ"ד שום תשים עליך מלך חובה. כיון דרב אשי קאמר הכי. וסתמא דגמרא מייתי לה בכמה דוכתי. וממילא דלא יתכן לומר כן לדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דס"ל דקיי"ל כמ"ד שום תשים עליך מלך אינו אלא רשות. וא"כ לדידהו הדרא קושיא לדוכתה:

וראיתי להתוס' (פ"ב דסנהדרין י"ט ע"א) ד"ה ינאי וכו' שכתבו וז"ל וא"ת והא אמרינן התם אפילו ת"ח אין צריך לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף כדאמר פרק שבועת העדות. וכיון דחכם אינו צריך לעמוד כ"ש מלך. דטפי עדיף מלך מת"ח כדקאמר דאפילו למ"ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך וכו'. וי"ל דודאי ת"ח עדיף משום דעשה דכבוד תורה עדיף. וא"כ אע"פ שאין ת"ח צריך לעמוד מלך צריך לעמוד. והאי דת"ח יכול למחול על כבודו מה שאין כן מלך. לאו משום דחשיבותא דמלך הוי טפי מחשיבות ת"ח. אלא משום קרא דקאמר שום תשים וגו' שתהא אימתו עליך. ואין כבודו בא לו בשביל עצמו אלא משום דמצות המקום כך היא ואינו יכול להפקיע מצות המקום. אבל ת"ח תורה דילי' היא ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריהם ניחא שפיר בפשיטות הך טעמא דקאמר ר"א דמלך אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. דהיינו לומר דכיון דצוה הכתוב על כבודו אין כבודו מחול. דהרי מצות המקום כך היא. ונשיא ורב שאני דמשום תורתו היא ותורתו דילי' היא ולהכי יכול למחול על כבודו. ואין צריך למה שנדחק רש"י ז"ל בזה. אלא שלפ"ז עכצ"ל דלא מייתי ראי' מדכתיב שום תשים וגו' שתהא אימתו עליך. אלא לעיקר המצוה שנצטוו לכבדו. אלא דממילא נשמע שאין כבודו מחול כיון דמצות המקום היא ואינו יכול להפקיע מצות המקום. אבל קרא גופי' ודאי לא מיירי במחילה כלל. ואמנם מלישנא דרב אשי ודאי לא משמע הכי. דמשמע דמקרא גופי' קא יליף לה דאין כבודו מחול. מדקאמר אין כבודו מחול שנאמר שום תשים וגו'. דאל"כ הכי הו"ל לומר שהרי אמרה תורה שום תשים וגו' שתהא אימתו עליך. אבל מדקאמר שנאמר שום תשים וכו'. משמע דקרא גופי' בהך דינא דמחילה מיירי. ומיני' הוא דקא יליף שאין כבודו מחול. ולא מסברא כמש"כ התוס' שם. וזהו שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש דמגופי' דקרא מוכיח שאין כבודו מחול ממה שריבה בו הכתוב שימות הרבה. וראיתי לרבינו יונה ז"ל (בחי' לסנהדרין שם) שגם הוא ז"ל הלך בדרך התוס' דמחילה מסברא היא דנפק"ל. אלא שכתב כן מסברא אחרת. וז"ל שם ונ"ל דהתם כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. משום דכבודו הוא כבוד של כל ישראל כולו. דהמלך שלהם הוא נכבד. והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל וכו'. אבל ת"ח יכול למחול על כבודו שאין אחרים מזדלזלים כשהוא מוחל וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם לדבריו צ"ל כמש"כ להתוס' דמקרא לא מייתי אלא לעיקר מצות כבוד המלך. וממילא מסתברא לומר דכבודו לא ניתן למחילה. וא"כ גם לפירושו לא אתי שפיר לישנא דר"א. ובלא"ה קשה לפי' התוס' ורבינו יונה ז"ל דהרי הך דרשא דשום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך לענין עיקר המצוה דכבוד המלך. משנה ערוכה היא שם (פ"ב דסנהדרין כ"ב ע"א). דתנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו וכו' שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך עיי"ש. וכן הוא גם בספרי (שופטים פיסקא קנ"ז) אלא דשם דריש לה מסיפא דקרא מדכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך. דתניא התם תשים עליך מלך מה ת"ל והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה ת"ל תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. מכאן אמרו מלך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו וכו' עיי"ש. וא"כ רב אשי לא אתי לחדושי אלא דאין כבודו מחול. משום סברת התוס' או סברת רבינו יונה ז"ל. וא"כ לא הו"ל למימר אלא האי דינא לחוד. כיון דמקרא לא שמעינן הך דינא אלא מסברא. ואי משום שבא לומר דכיון דמקרא ילפינן מצות כבוד המלך. וא"כ מצות המקום הוא. אינו יכול להפקיע במחילתו מצות המקום. א"כ עכ"פ לא הו"ל למימר מדנפשי' שנאמר שום תשים וכו'. אלא הו"ל למימר דתנן אין רוכבין על סוסו וכו' שנאמר שום תשים וגו' שתהא אימתו עליך. דהא הך דרשא משנתנו היא. וגם תניא לה בספרי. ורב אשי לא אתי אלא לאוסופי דלפ"ז אפילו מחילתו לא מהניא. ולא מקרא אלא מסברתו:

וראיתי בזה עוד סברא שלישית בתשובות מהר"ם מר"ב ז"ל (ארוכות סי' ק"ז. וקצרות סי' ח') שכתב שם וז"ל אי קאמר כהן אמחול על כבודי כבודו מחול. כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דאורייתא דידי' הוא. כ"ש כהן שהכהונה שלו לו ולזרעו עד עולם ברית מלח וכו'. ולא דמי למלך שאין כבודו מחול דכתיב כי לה' המלוכה. הממליך מלכים ולו המלוכה. ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך ריבה שימות הרבה. לומר שאין כבודו מחול עכ"ל עיי"ש. והובא ג"כ במרדכי (פרק הניזקין) עיי"ש. ועי' מש"כ הרש"א ז"ל בח"א בקידושין שם. שרמז על דברי המרדכי בגיטין שם עיי"ש בדבריו. אבל לענ"ד דברי מהר"ם ז"ל אלו צ"ע אצלי. דלפי הנראה הרגיש במאי דקשה לפי סברתו דהיינו טעמא דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משום דכתיב כי לה' המלוכה ואין המלוכה שלו שתועיל מחילתו. א"כ מאי מייתי רב אשי מקרא דשום תשים עליך מלך. ודריש שתהא אימתו עליך. דלכאורה לא מיירי במחילה אלא בעיקר מצות כבוד בלבד. ולזה הוסיף וכתב ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך ריבה שימות הרבה לומר שאין כבודו מחול. כלומר דבאמת מהתם הוא דיליף שאין מחילתו מחילה. אבל הדבר תמוה דלמה לי הך קרא כיון שכבר שמענו שאין המלוכה שלו מדכתיב כי לה' המלוכה. ומשום הכי לאו כל כמיני' למחול על כבוד המלוכה. גם אינו מובן כלל היכי משמע ליה מדריבה הכתוב שימות הרבה שאין כבודו מחול. דהא ע"כ לא משמע לו למהר"ם ז"ל כמש"כ באס"ז לפרש דברי רש"י בכתובות שם דכשמוחל על כבודו הו"ל כמסיר את עצמו ממלך וצריכין להשימו מחדש. דא"כ לא היה צריך מהר"ם ז"ל לחלק בין כהן ורב למלך מטעם דכהן כהונה שלו. וכן רב תורתו דידי'. משא"כ מלך שאין המלוכה שלו. תיפוק ליה דבלא"ה אין להם ענין זה לזה. דהך טעמא דמלך לא שייך בכהן ורב כלל. דלא שייכא בהו הסרה וגם לא צריכא בהו שימה. ולא שייכא בהו כלל. והשתא א"כ אין לזה מובן כלל היכי משתמע לדידי' ממה שריבה הכתוב במלך שימות הרבה שאם מחל על כבודו אין כבודו מחול. ולכאורה היה נראה לומר דאין כוונתו על שימות הרבה לחוד. אלא לפי מה שדרשו מדכתיב תשים עליך שתהא אימתו עליך. וא"כ לא מלשון שימה לחוד דרשינן לה. אלא מלשון שימה עליך. ולזה כתב שריבה שימות הרבה. כלומר שימות עליך. דכתיב אשימה עלי. שום תשים עליך. מקרב אחיך תשים עליך. ומכל אחד מהנך שימות משמע לן שתהא אימתו עליך. ומזה דרשינן שלעולם תהא אימתו עליך בין קודם שמחל בין לאחר מחילה. כי היכי דדרשינן פתח תפתח אפי' מאה פעמים. נתן תתן אפילו מאה פעמים (ספרי ראה. פיסקא קט"ז. קי"ז) והכא נמי כל פעם ופעם שמחל חוזרת העשה דתשים עליך וחלה עליו. וא"כ אין כבודו מחול:

אלא דלפ"ז לא צריך לשימות הרבה. דמשום תשים לחוד נמי איכא למשמע הכי. כמו התם דדרשינן לה מפתח תפתח ומנתן תתן לחוד. ועוד דלפי המבואר בסוגיא דפ"ב דמציעא (ל"א ע"א). ופרק בתרא דחולין (קמ"א ע"א) שום לחוד בלא תשים. נמי משמע אפילו מאה פעמים עיי"ש. ועכצ"ל דאין להשוות דרשות אלו זו לזו. דלענין שלא תועיל מחילה ליכא למשמע מהך דרשא וגם ליכא כאן שימות הרבה. לפי המבואר בספרי שם דקאמר תשים עליך מלך והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך. ומה ת"ל תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך וכו' עיי"ש. הרי דרק מייתורא דאידך תשים עליך מלך הוא דקדריש לה. ואע"ג דבמתניתין שם דריש לה מקרא דשום תשים עליך מלך. עכצ"ל דאאידך תשים עליך מלך קסמיך. ולאו דוקא. וכיו"ב אשכחן בדוכתי טובא. וא"כ. אין כאן אלא אדא שימה. דקרא קמא לא אייתר להכי. וכמבואר בספרי. וזה קשה גם לפירש"י בכתובות שם. ואולי אפשר לומר דס"ל דמתניתין דיליף לה מקרא דשום תשים עליך מלך פליגא אברייתא דספרי. ובודאי נקטינן כמשנתנו. ולפ"ז צ"ל דמאי דקאמר רב אשי דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מדכתיב שום תשים וגו'. היינו דוקא לתנא דמתניתין. אבל לברייתא דספרי לא ס"ל הכי. כיון דלדידי' ליכא למימר שריבה הכתוב שימות הרבה. וכן מתבאר בפסיקתא זוטרתא (פרשת שופטים) דס"ל דתנא דמתניתין פליג על ברייתא דספרי. שכתב שם וז"ל שום תשים עליך שתהא אימתו עליך כנגד משפטי המלוכה שהודיעם שמואל הרמתי וכו'. אשר יבחר ה' אלהיך בו ע"פ נביא. מקרב אחיך ולא מאחרים. תשים עליך שתהא אימתו עליך. מיכן אמרו אין רוכבין על סוסו וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דגם מקרא דשום תשים עליך דריש שתהא אימתו עליך. וזהו כדדרש במשנתנו. אלא דגם מקרא בתרא דמקרב אחיך תשים עליך דריש שתהא אימתו עליך וכדדריש בספרי. אלא שחלק ביניהם. דקרא קמא מוקי ליה לענין אימת משפטי המלוכה שהודיעם שמואל הרמתי את בניכם יקח ואת בנותיכם יקח וגו'. וקרא בתרא לענין אין רוכבין על סוסו וכו'. והכל לענין כבודו ואימתו. ולכאורה זהו דלא כמשנתנו ושלא כברייתא דספרי. אבל הדבר ברור דס"ל דלמשנתנו הכל לענין אימה מוקמינן להו. וריבה הכתוב שימות הרבה לרבות כל מיני אימה. ולהכי דריש במתניתין מיד מקרא קמא שתהא אימתו עליך לענין אין רוכבין על סוסו וכיו"ב. משום דגם זהו מעניני אימה. ולא הזכיר משפטי המלוכה שהודיעם שמואל משום שכבר כתובים בקראי דשמואל. וזהו כפירש"י ומהר"ם מר"ב ז"ל שריבה הכתוב שימות הרבה לענין שתהא אימתו עליך. ואפשר דזו היא כוונתם במה שכתבו דלפיכך אין כבודו מחול. דכיון שריבה הכתוב שימות הרבה לרבות כל מיני אימה. גם זהו בכלל. דגם אחר שמחל על כבודו עדיין אימתו עליך. שעדיין מוטלת עליך חובת אימתו. והיינו דקאמר ר"א אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך שתהא אימתו עליך:

אמנם לולא דבריהם ז"ל היה נראה לענ"ד לומר בזה ע"פ מאי דקשה לכאורה בההיא דפרכינן (פ"ב דכתובות שם) אהא דתניא אמרו עליו על אגריפוס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים. ופריך שבחוהו מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכו' עיי"ש. והדבר קשה לכאורה דמאי פריך והא קרא דשום תשים וגו' אינו מצוה אלא לכל ישראל שתהא אימת המלך עליהם. אבל אין המלך בכלל מצוה זו. ולגבי דידי' לא שמענו שום איסור בהכי. ולפי הנראה כבר הרגישו בזה תלמידי רבינו יונה ז"ל שהביא באס"ז שם. שכתבו וז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתיב שום תשים וגו'. ודרשינן שתהא אימתו עליך. וא"כ לא היה לו לעשות כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו עכ"ל עיי"ש. נראה כוונתם דאף ע"ג דודאי על המלך עצמו ליכא איסורא בהכי. מ"מ לא היה לו לעשות כן. כדי שהם לא יעשו כן פעמים אחרות למעט ממוראו וכבודו. אלא שאינו מובן דא"כ מאי ענין אין כבודו מחול לכאן. ולא הו"ל למיפרך אלא ממתניתין דתנן (פ"ב דסנהדרין שם) שום תשים וגו' שתהא אימתו עליך. וכיון שנצטוו על מוראו וכבודו לא היה לו לעשות כן כדי שלא להכשילם שיבואו למעט פעמים אחרות במוראו וכבודו. ואין לומר דלא פריך אלא משום שיבואו למעט פעמים אחרות ממוראו ומכבודו כשימחול על כבודו. אבל בלא מחילתו ליכא למיחש להכי. דא"כ פירכא מעיקרא ליתא. דכיון דהשתא מיהת במאי דעבד ליכא שום גורם מכשול אלא ע"י מחילתו שימחול. והרי בידו שלא למחול. וא"כ השתא מיהת ליכא שום מכשול ושפיר עבד מאי דעבד. אשר לכן נראה דמאי דדרשינן שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. היינו לומר שלא הותר להם לשום עליהם מלך אלא איש שתהא אימתו עליך. כלומר שיהא אביר לב ואמיץ כח להקפיד על מוראו וכבודו. וזהו מטכסיסי מלוכה שלא ימחול על כבודו ומוראו. ולזה אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו וכיו"ב. משום שזהו נגד כבודו. ועליו להקפיד על כל מה שפוגם בכבודו. ומהאי טעמא נמי אין כבודו מחול משום דזהו נגד משפטי המלוכה למחול על כבודו. ומתחילה לא המליכוהו אלא על מנת כך שתהא אימתו עליך ולא להיות שפל רוח. למחול על כבודו. שלא נתנה תורה רשות להמליך עליהם מלך אלא בענין זה. ועי' יומא (כ"ב ע"ב). והשתא שפיר פריך (בכתובות שם) וכן בסוטה (מ"א ע"ב). שבחוהו מכלל דשפיר עבד והאמר ר"א וכו' מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר (כן הגירסא בסוטה. וגם בכתובות שם כך גירסת הראשונים ז"ל). שום תשים עליך שתהא אימתו עליך. כלומר שאין לו רשות למחול על כבודו. ועל זה משני בכתובות שם פרשת דרכים הואי. כלומר ואין זה מיעוט מכבודו שאינו ניכר שעשה כן מפני הכלה. ובסוטה משני מצוה שאני עיי"ש. והיינו משום דכבוד שמים היא. דבכבוד שמים הכל חייבים ואין זה בכלל תנאי המלוכה. וכעין זה כתב הריטב"א ז"ל בכתובות שם עיי"ש. והשתא לפ"ז שפיר הביא ר"א ראיה מקרא דשום תשים עליך דאין כבודו מחול. ורב אשי הוא דחדית לן הך מילתא דממשפטי המלוכה הוא שלא ימחול על כבודו. אבל ממתניתין ליכא למשמע הכי כמבואר. ואף ע"ג דלישנא דמתניתין הוא ממש כלישנא דר"א שתהא אימתו עליך. מ"מ ידוע דבכמה דוכתי אשכחן לשונות שוין ופירושן מתחלף. כמש"כ הראשונים ז"ל בהרבה מקומות:

ומעתה לפ"ז ממילא מתבאר שאין כאן מצות עשה לכבדו. אלא שכך הוא משפט המלוכה. שלא התיר הכתוב למנות מלך בישראל אלא ע"פ תנאי זה שתהא אימתו עליך. וכמו שביארנו. ואם יש כאן מקום למצוה אינה אלא לאו הבא מכלל עשה. שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ולא איש שאין אימתו עליך. והו"ל לאו הבמכ"ע שלא לשום עליהם מלך כזה. אלא דבזה שוב יקשה קושית הרמב"ן ז"ל דמה טעם למצוה בזה. הא כיון דכתיב אשר יבחר ה' אלקיך בו. דהיינו ע"פ נביא. הרי לא יבחר בו השם יתעלה. ועכצ"ל כמו שנתבאר לעיל. דמ"מ נפק"מ לענין שאם עברו ובחרו להם מלך שלא ע"פ נביא שעוברים ג"כ על מלך כזה בלאו הבמכ"ע זה. מלבד מה שעברו בבחירתם שלא ע"פ נביא בלאו הבמכ"ע דאשר יבחר ה' אלקיך בו. ולפ"ז נראה דזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל. ולכן לא מנה בזה מצות עשה. דעשה אין כאן. ומצד לאו הבא מכלל עשה נמי ליכא שום קושיא. שהרי כבר מנה כאן לאו הבמכ"ע דאשר יבחר ה' אלקיך בו שכולל כל תנאי המלוכה. ולשיטתו אזיל שבכל כיו"ב אינו מונה אלא המצוה הכללית בלבד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.