אילת השחר/בבא קמא/טז/ב
והתניא וכן חי' שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם. ביש"ש פ"ב סי' ט' הקשה על מה דכתב הרא"ש דבכלבא דאכל אימרא דהוי משונה ומשלם ח"נ, דזה רק על מה שפחתה המיתה, אבל על האכילה שאח"כ משלם נ"ש כדין שן ברשות הניזק, והקשה דא"כ מאי פריך בסוגיין מהא דחיה שנכנסה לחצר הניזק דאולי משלם נ"ש בחצר הניזק קאי אאכילת הבשר שאחרי הטריפה, דנהי דלטרוף לא הוי אורחיה מ"מ האכילה שאח"כ הוי שן, [ויש ליישב דא"כ אין זה דין דוקא בחי', ומשמע דדוקא בחי' דאורחה בזה]. ועי' באמרי משה סי' ל"א דתמה על היש"ש דלדעתו כוונת הרא"ש רק דלא יכולין לפוטרו על האכילה מנ"ש משום דעל האכילה הוי שן דחייב, אבל לפוטרו מרה"ר אי אפשר כיון דעל ההריגה הוי קרן וטורח נבילה על המזיק, אז כל זמן שלא החזיר הנבילה חייב המזיק ח"נ על כל מה שאירע בה, וכיון שכעת אינה, צריך לשלם ח"נ דקרן על הנבילה מחמת דלא המציא הנבילה להניזק, [ומה שרצה לומר כן בדעת הרא"ש דברה"ר לא יפטר מח"נ, תמוה דהא כתב הרא"ש בפירוש דברה"ר משלם מה שנהנית, ובודאי הכונה אף אם זה פחות מח"נ, דזה הא ודאי תמיד אם מה שנהנית יותר ממה שהזיקה לא ייפטר ממה שנהנית]. ובחזו"א סי' י"ד סק"ז העמיד האי דינא דמשלם מה שנהנית על האכילה שאח"כ כגון דהיה ביד הניזק להציל, דידע מזה ולא הציל, ולולא זאת באמת חייב המזיק מדין פחת נבילה שהוא על המזיק כ"ז שלא הודיע לניזק, או שלא היה הניזק יכול להציל כמבואר בשו"ע סי' ת"ג סעיף ב' בהג"ה, אלא דלא משמע כן ברא"ש, וכן בשו"ע סי' שצ"א ס"ו לא נזכר דמיירי דוקא כה"ג.
והנה מהתוס' לעיל דף ט"ו ע"א ד"ה לא נצרכה מבואר דטעם מה שיש סברא לחייב המזיק בפחת נבילה הוא מחמת דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה [ומהא דדף י' ע"ב דהקשו דיתחייב מחמת קרנא דתורך קבירא ביה, אין ראיה דזהו אליבא דאמת הטעם כל היכא דמחייבינן ליה למזיק בפחת כגון בלא נודע לניזק]. ולפי זה נראה דבכל האופנים דפחת חייב המזיק הוא רק בנפחתה ממילא או הוזלה דלא נעשה פעולת היזק ע"י שום דבר רק ממילא דאז שייך להחשיב לההיזק שעשה בה המזיק, אבל אם נעשה היזק ע"י שבא כלב ואכל א"א לתת להמזיק הראשון דין מזיק על זה, וכאן דזה מעשה היזק חדש, אע"פ דזה ע"י אותו כלב שלו, מ"מ אין זה כלול בפעולת היזק של ההריגה, כיון דלולא המעשה האכילה לא היה קורה זה הנזק ולא שייך לחייב ע"ז מזיק מדין פחת דזה מעשה היזק חדש.
וכן יש לדון על מה שהביא בספר דברי יחזקאל סי' מ"ז בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל להוכיח דבנפל שור בבור ט' ומת אין בעל הבור חייב על הנזקין שבו, דאל"ה למה בעי קרא למעט פחת נבילה דאינו חייב המזיק תיפו"ל מדפטרה תורה בור ט' ממיתה, ולמה לא יתחייב מדין פחת נבילה כיון דהבור עשה נזקין שע"ז חייב בעל הבור ממילא כל מה שהופחתה יהי' חייב בעל הבור, וע"כ דבבור ט' אם מת השור אינו חייב אפי' אנזקין, ולכן אפי' אם הי' הדין דפחת נבילה של מזיק, מ"מ הא בבור ט' אין בעל הבור חייב כלל מחמת מזיק.
ולפימש"כ אפשר לדחות דכיון דהמיתה נעשה ע"י הבור שע"ז אינו חייב, הו"ל כבא מזיק אחר והמית, דע"ז אין חייב בעל הבור ט', דהא רצינו לחייבו כיון דהבור ט' הזיקו והמיתו, וכיון דמה שהמיתו הוי הוספת פעולה שהבור עשה וע"ז א"א לחייבו מחמת פחת של ההיזק בנזקין [ועי' מש"כ בחזו"א סי' ב' סקי"ד לדחות ראי' זו], דכיון דמהתוס' דף ט"ו ד"ה לא נצרכא משמע דזהו משום דטוען קרנא דתורך קבירא בי', א"כ כ"ז שייך בנפחתה ממילא, ובהוזלה באמת ס"ל להראב"ד הובא בשטמ"ק דף י' ב' דלא יפסיד המזיק בשום אופן, והני דפליגי עליה ס"ל דגם בהוזלה שייך קרנא דתורך משום דכל דבר שממילא שייך להכליל בהנזק, אבל כאן דחלק שעשה הנזקין אם נחייבו הא מנזקין אינו נעשה מיתה אלא דהבור עשה גם מיתה ומה שעשה הבור מיתה פטרתו תורה, ממילא לא שייך לחייבו מחמת הפחת שעשה הבור מה שע"ז א"א לחייבו.
והנה יש להסתפק בהא דקרנא דתורא קבירא בי' דלכן חייב בכיחש השור אח"כ, וכן במת השור באופנים דחייב המזיק, כגון אם לא הודיע להניזק או שהניזק אינו יכול להציל ובינתיים הופחתה הנבילה דאז חייב, אם חיובו הוא על אז דאז הוא מזיקו, או דודאי מעשה להזיקו הוא רק בשעת ההכאה אלא דחייב גם ע"ז, ובפשטות דאז אינו עושה כלום [וכ"כ באמר"מ סי' ל"א ובקהלות יעקב סי' י'], ואם הי' גזה"כ מיוחד הי' אפשר לומר דנתחדש חיוב כזה, אבל הא לא מצאנו גזה"כ ומנ"ל דחייב אז, [וביש"ש פ"ג סי' ל"א משמע דהחיוב על המזיק דפשע אז, ודבריו צ"ע], וע"כ צ"ל דמסברא ידעינן דמעשה ההיזק שעשה מחייבו אפי' על מה שניזק אח"כ, ועוד יש להוסיף כמו שהוכיח באמר"מ ל"א אות ב' דהא גם בבור דאמרינן דרק באם הודיע להניזק והי' ביד הניזק למוכרו, אבל בלי שהודיעו חייב המזיק על מה שנפחתה הנבילה בינתיים אע"ג דהנבילה הא הוי כלים ובור פטור על הכלים ואיך נוכל לחייבו על היזק דאז, וע"כ צ"ל דהחיוב הוא רק על מעשה ההיזק שעשה כשנפל כשהוא הי' חי, וצריך לומר דמה דנתמעט דבור פטור על כלים לא נתמעט אלא אם הבור עשה פעולה המזיקה בכלים, אבל אם מעשה ההיזק נעשה בשור חי חייב אפי' אם ניזק כשהוא בגדר כלים.
והנה בקהלות יעקב סי' י' הקשה בהא דכתבו התוס' לעיל דף י' ע"ב לחלק בין הא דאמרינן בשור שהוכחש חייב המזיק לשלם על הפחת, ובמה דהופחתה הנבילה פטור משום דהי' לו למוכרה, הרי דאם הניזק גרם שיופסד וינזק אין המזיק חייב, ובהניח גחלת על בגדו מבואר בסוף פ"ב דהמזיק חייב משום דאין הניזק חושש לסלקו דסבר הניזק שיתבענו לדין, ולמה חייב המזיק הא הניזק גורם לעצמו, ואין לחלק דאדם המזיק שאני דחיובו אינו מחמת שלא שמר, דהא חייב גם באונס לכן לא פוטר אותו מה שהניזק לא שמר בגדיו מלהנזק משא"כ בשאר מזיקין, דהא האי דינא דפחת נבילה דניזק הוא גם באדם, כמבואר בסוגיא בדף י' ע"ב דאחד מן הפסוקים דילפינן מהם דבעלים מטפלים בנבילה דהיינו למסקנא דפחת נבילה דניזק הא הוא ממכה בהמה ישלמנה דזהו אדם המזיק, עי"ש מה שתירץ, ובדברינו יתבאר בשינוי קצת ממש"כ שם.
והיינו דיש לומר דאם הניזק גרם רק על עצמו שינזק אז המזיק פטור, אבל אם הניזק גרם שהמזיק יזיקנו ע"ז לא מיפטר המזיק, ובפחת נבילה דהמזיק אינו מחדש אח"כ עוד מעשה המזיק ומעשה ההיזק שלו נגרמה בהריגת השור, אז הניזק גורם שינזק אבל המזיק לא מחדש עוד היזק, וכיון שכן אין המזיק חייב ע"ז, אבל באם הניזק אינו מסיר הגחלת הא המזיק מחדש כל הזמן מעשה היזק וע"ז לא מיפטר מחמת שהניזק אינו בורח ממנו, [ומ"מ יתכן דזה רק באדם המזיק, דאילו בשור המזיק אפשר דאם ביד הניזק לשמור את שורו פטור המזיק, וצ"ע בסוגיא דדף כ"ג].
ולקמן דף ל"ד הקשה בשטמ"ק בשם מהר"י כץ על הא דאמרינן דאם הוכחש השור עד העמדה בדין חייב המזיק גם על מה שהוכחש משום דאמר לי' קרנא דתורא קבירא בי', ומ"ש בהא דדף כ"ב ע"א בהניח גחלת על הגדיש דחייב נ"ש רק על מקום גחלת ועל שאר הגדיש חייב רק ח"נ, ולמה לא נימא קרנא דתורא קבירא בי' וישלם נ"ש על כל הגדיש, ותירץ דבגדיש כשנשרף מעט יכול לסלק להגחלת, משא"כ כשנוגח אינו יכול לקחת המכה.
והנה הא מה דמשלם על הגדיש ח"נ לא משמע דמיירי דוקא דבעל הגדיש נמצא שם, והא בכל פחת נבילה דהוי דניזק כתבו הראשונים דזה דוקא בהודיע להניזק והי' יכול להציל כגון למוכרו, וא"כ כאן אם בעל הגדיש איננו כאן, תשאר קושייתו למה לא יתחייב על כל הגדיש נ"ש כמו בהופחתה הנבילה באופן שלא הי' הניזק יכול להציל, וביארנו שם לפימש"כ כאן דהיכא דצריך להתחדש עוד פעולת היזק לא שייך לומר קרנא דתורך קבירא בי', דזה רק על היזק דממילא, לכן לא שייך לחייבו בגדיש כיון דהא צריך לחדש פעולת שריפה, ולפי"ז מה דקאמר דיכול לסלקו אין הכונה משום דבאמת הי' יכול לסלקו במציאות, דמיירי אפי' דלא הי' מהני סילוק הגחלת, דמ"מ כיון דצריך להתחדש פעולת שריפה שיזיק בהגדיש לא אמרינן בזה קרנא דתורא קבירא בי', ומ"מ ח"נ משלם דחיוב זה שהוא על פעולת נזק שנתחדשה אח"כ דהוי חציו ע"ז לא יועיל לפוטרו מחמת דהי' לו לסלקו, דמה שיכול לעשות שהמזיק לא יזיקנו ע"ז אינו פוטר את המזיק על פעולת היזק שמחדש.
והנה לעיל דף ט"ו א' אמרינן דלמ"ד פ"נ קנסא מה דתנן הניזק והמזיק בתשלומין אע"ג דלאו דידי' קשקיל, מ"מ מה דפחת נבילה דניזק הוי זהו דמקרי דהניזק בתשלומין, ולכאורה קשה דהא כל מה דהי' מקום לחייב את המזיק הוא רק משום קרנא דתורא קבירא בי', וכיון דלמש"כ התוס' לעיל דף י' ע"ב דהי' לו להניזק למוכרו, א"כ הא המזיק לא הזיק לו כלל ולמה זה נקרא דהניזק בתשלומין.
ולהנתבאר יש לומר דבאמת מקרי דהמזיק הזיק לו מה שנפחתה, כיון דפעולת ההיזק שעשה בהשור החי גרר אחריו את הפחת, אלא דכיון דהניזק הי' לו למוכרה וסייע שהוא ינזק לכן הוא פטור אע"ג דאם הי' מתחדש נזק הי' המזיק חייב, ונמצא דאפשר לומר דמעשה ההיזק של המזיק הגיע גם לזה אלא דפטור מחמת דגם הוא סייע ולזה נקרא דהניזק ג"כ בתשלומין.
והנימוק"י בפ"ב בסוגיא דאשו משום חציו הקשה איך מדליקין נרות בע"ש והא דולק בשבת וכיון דאשו משום חציו נמצא דהוי כמבעיר בשבת, ותירץ דכל מה שידלק כל השבת נחשב כאילו הכל כבר עשה עכשיו, וכן בנזקין חייב דהכל כבר נעשה בהתחלת ההדלקה, דהא אם באת לחייבו משום דמזיק אז בשעה שבמציאות נשרף הגדיש הא אז הוא אנוס דאין בידו כבר למנוע ההיזק, ולכן כתב שאם הדליק גדיש ומת יגבו מיורשיו דנשתעבדו הנכסים כבר בחייו.
ולדבריו משמע דמה שהאש דולק אח"כ אין כאן שום פעולה חדשה מהאדם שהדליק, דאל"כ שוב יקשה איך מותר להדליק בער"ש הא אח"כ מתחדש פעולת הבערה, ובאמת לולא דבריו הי' אפשר דאע"פ שנחשב שמחדש פעולת הדלקה מ"מ כיון דאין עושה זה בידים אין לחייבו משום מבעיר בשבת, [ועי' בחזו"א סי' י"ד ס"ק י"ב מש"כ להעיר בזה], אבל מהנימוק"י משמע דזה כמו בנזקין, ואם בנזקין מחייבין על הדלקה שאח"כ כמעשה היזק חדשה ה"נ לענין שבת, ולכך הוצרך לחדש דהכל כבר עשה קודם בשעת ההדלקה.
ולפי"ז גם לענין נזיקין צ"ל דאינו נחשב דהאדם מחדש פעולת מזיק אלא דבהניזק מתחדש הנזק אבל לא מצד המזיק, וא"כ כך על קושית מהר"י כץ דלמה לא נימא דבהניח גחלת על הגדיש ישלם על הכל נ"ש מכח דקרנא דתורא קבירא בי', צריך לתרץ דיתחדש מעשה היזק אח"כ, א"כ לדבריו הא לא מתחדש כלום מכח המזיק דהכל כבר נגמר קודם, א"כ ישלם נ"ש מדין קרנא דתורא קבירא בי' ויתחייב ג"כ על מה שממשיך לדלוק בשבת.
וצ"ל דודאי גם הנימוק"י סובר דכחו מחדש היזק כל הזמן, אלא דהוקשה לו דא"כ נחייבו ע"ז שכחו ידליק בשבת כיון דזה כעושה בגופו אז, וע"ז תירץ דגופו כבר עשה הכל מע"ש ומה שכחו עושה בשבת לא איכפת לן, וה"נ לענין אם הדליק ומת, אע"ג דכחו מחדש ג"כ היזק אבל ידיו עשו כבר דבר שעי"ז כחו יזיק, ושייך כבר לחייב על שעשה שכחו יזיק אח"כ, ונמצא דחייב רק כעת על היזק שכחו יעשה, אבל מ"מ כחו מחדש היזק אח"כ, אלא דאינו חייב על החידוש דכחו אז, לכן בהדליק ומת נהי דעל מה שכחו עושה אח"כ א"א לחייב, מ"מ חייב כבר על מה שעשה שכחו יזיק אח"כ, דהא תמיד אין לחייבו על מה שעושה אח"כ דהוא אנוס, וכן לענין שבת כיון דמה שעשה שכחו יבעיר עשה בערב שבת אין כבר איסור שבת על מה שכחו דולק בשבת.
ולפי"ז נוכל לומר גם לדידי' כתירוץ מהר"י כץ, דאם באנו לחייב נ"ש מדין קרנא דתורא, אין כאן קרנא דתורא דאפשר לסלק הגחלת ולגבי זה הוי כהניזק יכול לגרום שמה שנעשה כבר לא יזיק אותו, אבל לגבי מה שמתחדש מעשה היזק מכחו, ע"ז לא מהני מה שיכול לסלק לפטור את המזיק העושה מעשה היזק דכחו, דאע"ג דאין מתחדש חיוב אז כשמזיק כחו דהחיוב נגמר בשעה שהדליק האש, מ"מ המזיק עושה כל רגע פעולת היזק אלא דהחיוב הוא רק על ההדלקה הראשונה, מ"מ מה שהניזק גורם שהמזיק יזיקנו אז אינו גורם לפטור המזיק כיון דאז חציו מחדשים מעשה להזיק, וע"ז שחציו יחדשו אח"כ היזק חייב בשעה שהדליק בראשונה, משא"כ בהא דקרנא דתורא קבירא בי' דכבר נגמר כל פעולת ההיזק מצד המזיק בהדבר הניזק דלא שייך כבר לסלקו, אז בזה שגורם שההכאה שקיבל בשעתו תפעל בו היא סיבה לפטור המזיק כיון דגורם על עצמו שינזק, ואין המזיק מחדש אז מעשה היזק.
בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן וכו'. יש לעיין קצת דכיון דלטרוף להניח אורחי', ולאכול לאלתר לאו אורחי', למה לא נתלה דבודאי טרף להניח ואח"כ נמלך [ובשלמא הקושיא השני' קשיא שפיר דאם רק אתה תולה, גם בדשמואל נתלה כן, אבל קושיא הראשונה למה כל כך פשוט להקשות]. ובעיקר יש לעיין לר' אחא דס"ל דגמל האוחר בין הגמלים אמרינן שזה הרגל בב"ב דף צ"ג, והתם גם גמל האוחר הוי קרן אלא דיותר מצוי שהזיק בקרן הגמל האוחר ממה ששאר הבהמות הזיקו, ולדידי' למה כאן לא נתלה במה שזה שן משנאמר דהזיק באופן של שינוי, ואע"ג דהתם הוא גופי' מוחזק, מ"מ אין לך מוחזק יותר מלהזיק בשן, ואפשר משום דג"ז קשה לתלות דטרף להניח ואח"ז נמלך. וצ"ע לדינא לר' אחא באופן דמצאנו שהזיק דבר ויש לתלות במשונה או באורחא, אם נתלה באורחי' או דיהי' ספק השקול.
תוד"ה רבי אלעזר. ומפרש ר' יוחנן בגמ' אע"פ שלא המיתו דאין להם תרבות ואין להם בעלים. יש לעיין אם קושייתם היא בתרתי, א' דמבואר התם דר"א ס"ל דאין להם תרבות וכאן ס"ל דיש להם תרבות, והב' אם אין להם בעלים מה שייך בכלל לדון לחייב הבעלים על נזקיהם אם הם מועדים או לא דבכל גווני פטורין כיון דהוו הפקר, או דזה לא קשה להם דכיון דהבעלים לא הפקירו אלא חכמים הפקירום הא מיהת הבעלים אוחזים אותם כשלהם לכן יש לחייבם, ובתוס' לקמן דף כ"ד א' בד"ה ולא ישמרנו (הנמשך מעמוד קודם) משמע דשור הנסקל דאסור בהנאה אין לחייב הבעלים, אע"ג דמה דאין לו בעלים אינו מחמת דהבעלים אינם רוצים אותו, ולפי"ז יתכן דגם כאן יקשה שתי הקושיות, ונפק"מ גם לפי תירוצם באופן שלא קשרום בשלשלאות דאז מותר להורגם יהי' נפק"מ אם הבעלים חייבים או לאו. ואפשר דכיון דכל מה דהפקירום הוא כדי שלא יזיקו, אז לגבי זה כאילו לא הפקירום, דהא באמת אינם הפקר ממש, דאם ירצה א' לזכות בהם לא יוכל, דניתן רק רשות להורגם ואדרבה רוצים שהבעלים ישמרו אותם כ"ז שלא הרגום, ובחזו"א סי י"א סק"ד מבואר דבאמת כשמותר להורגם אין הבעלים חייבים כלל.
בא"ד. יש לעיין דהא מבואר דהיכא דאינן בני תרבות הוו הפקר, וא"כ נחש דלכו"ע אינו בן תרבות והוי הפקר ואיך חייב הבעלים לשלם דהא אין לו בעלים, ונצטרך לומר דאיה"נ דלר"א דהתם נחש פטור. ועי' חזו"א סי' י"א סק"ד דלדבריו הוקשה להם גם זה, ובתירוצם צ"ל דאיה"נ דלר"א א"א לחייב כלל את בעל החיות הטורפות כיון דהם הפקר.
והי' נראה דהנה באמת חזינן דלענין בעלים להתחייב על הנזיקין לא צריך בעלים ממש, דהא הוכיחו האחרונים מהא דגם לסטים חייבין לקמן דף נ"ו ב', וכן שומרין דחייבין הא ע"כ אינו מדין בעלים, ועי' חזו"א סי' ז' סק"ו דביאר דהשומר כיון דהבעלים סילקו עצמם משמירתו ממילא הם הבעלים, וא"כ אם א' ישמור שור ההפקר אז הוא בעלים לענין נזקיו, וכן שור האסור בהנאה שייך להתחייב בנזקיו אם יחזיקנו כבעליו. והנה יש מיעוט למעט שור ההקדש, ובכתבי הגר"ח כתב דודאי לא הי' שייך לחייב ההקדש דהקדש אינו בעלים, אלא דהי' סברא לחייב הגזבר בתור שומר, הרי דהי' שייך לחייב הגזבר על שור ההקדש אע"ג דהקדש הוי כאין לו בעלים, א"כ אפשר דאף אחרי הגזה"כ נתמעט רק דעל שור ההקדש אין חיוב, היינו דהדין דשומר הוי בעלים על השור הוא רק בשור ששייך עליו בעלות, אבל בשור ההקדש דלא שייך בעלות ודין השור הוא דאין לו בעלים לכן גם הגזבר אינו שומרו מחמת בעלים אלא מחמת דבר שאין לו בעלים, ומשא"כ בשור דמחזיקו בתור בעלים דבזה שמחזיקו בתור בעלים הוי שפיר בעלים לענין נזקין.
ועוד אפשר לומר דלר"א דס"ל דבאין להם תרבות הוי הפקר יש לעיין אם תמות החי' אי שייך הבשר והעור לבעלים, דיתכן דיש רק רשות להורגן וליקח עורן, אבל כשלא הרגוהו ומתה החי' זה שייך לבעלים ואינו הפקר גמור, וממילא ל"ק כלל הא דחייב בעלים בנזקיה. ומ"מ נראה מש"כ דאף אם ישמור דבר האסור בהנאה בתור שלו יתחייב בנזקין.
בא"ד. ואומר ר"ת דהתם בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דבענין זה יש להם תרבות. ובזה כוונתו לתרץ בין לר' יוחנן ובין ריש לקיש, דלר"י צריך להמיתם אפי' לא המיתו דלא מהני מה שקשורים, אבל אם הזיקו כשהם קשורים יש לומר דהוי כמועדים ויש לומר דלא הוי כמועדים, ומה דכאן נחש לכו"ע הוי מועד מיירי כשאינו קשור.
תוד"ה והוא דלא כרע במודים. זקיף כחויא וכו' מדה כנגד מדה. צ"ב הא בשלמא אם המצוה היא תלוי' בענין נחש שייך מדה כנגד מדה, אבל הא המצוה היא לכרוע ולזקוף, אלא דהזקיפה שאחרי הכריעה צריך להיות כמו נחש, אבל אין המצוה שייכת לענין נחש כלל, ומשמע דהעונש הוא בעד שלא כרע ולא על מה שלא זקף כחויא, אלא דכיון דיש חלק בהמצוה דכריעה שלא זקף כחויא שייך כבר עונש הזה של מדה כנגד מדה. והנה מצות כריעה במודים הא אינו אלא מדרבנן ומ"מ העונש חמור, ויש ללמוד מזה חומר העובר על דין דרבנן.
תוד"ה כי תניא. וזה דוחק להעמיד הברייתא לצדדים זאב בלא אייעד וארי באייעד. ולפי"מ שביארו בסוף דזאב כשאייעד חוזר לקדמותו והוי שן משא"כ ארי כשאייעד וטרף הוי קרן, נמצא דאייעד דצריך בזאב אינו דוקא כשהעידו בפני בעלים ובפני ב"ד, וגם אם טרף שוורים דהפקר דמספק"ל להתוס' לקמן כ"ד ע"ב אם נעשה מועד עי"ז, דכאן הא העיקר צריך שנראה דתרבותו לא הועילה, וכ"כ בחזו"א סי' י"א סק"ד, אבל הארי לטרוף צריך שיהי' דוקא מועד ע"י שיטרוף ויעידו בפני בעלים ובפני ב"ד ושיטרוף בהמות שיש להם בעלים, גם בזאב אם יטרוף למין א' יהי' ג"כ דין שן אם יזיק מין בהמה אחרת, מ"מ ס"ל להתוס' דזה לא מקרי כל כך לצדדים.
ומ"מ עצם הדבר חידוש דכדי שיהי' להם דין כאינו בן תרבות צריך שיטרוף דוקא ג' פעמים כדי לחזור לקדמותו ולטבעו. [ולסברתם כאן דלגבי לבטל תרבות צריך דוקא ג' פעמים, א"כ כשהקשו לעיל בתוד"ה רבי אלעזר מהא דס"ל לר' יוחנן דאע"ג דלא המיתו כל הקודם להורגן זכה, ולא ירדו לחלק בין קשורים בשלשלאות או תרבות שגידלם בביתו, וגם לא נחתו לחלק בין לחייבם מיתה או לחייב אם הזיקו, אז קושייתם תהי' גם לריש לקיש דס"ל דוקא אם המיתו דאז כל הקודם להורגן זכה, הרי דאם רק פעם א' המיתו כבר בטל תרבותם, וכאן אמרינן דרק בג' פעמים שהזיקו בוטל תרבותם].
אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה. והיינו כמו שכ' התוס' דהוא הי' כהן ואסור בזונה. עי' בשטמ"ק כתובות דף ל' בהא דבעולה לכהן גדול דהביא בשם שיטה ישנה ובשם הרשב"א דאם בא ביאה א' לא אמרינן דמכי הערה בה איתסרא עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה, דחדא ביאה לא פלגינן שתיאסר שתי איסורין. והוכיחו זה מהא דקידושין דף ע"ז דכהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, ולא אמרינן בביאה ראשונה דמכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה, והיינו דלא הוי כבא על זונה בגמר ביאה, וא"כ כשבא על אשת איש אז בביאה זאת לא עבר על זונה, ואיך אמרינן הכא אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה.
הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים. מבואר בנימוק"י דהכונה כאלה שאין ליתן להם צדקה, ומיירי שהם ידועים לאינם מהוגנים דאז לא יהי' להם שכר כלל. אבל ברבינו יונה אבות פ"א משנה ב' משמע דמיירי בכאלה שיש מצוה ליתן להם צדקה, והוכיח מזה דיש יותר שכר ליתן להגון לכן צריך להקדים להגון מאינו הגון, וכ"כ באהבת חסד דיני מצות הלואה פ"ד סעיף ג'.
ולסברת הנימוק"י אין ראי' להיכא דלשניהם יש מצוה ליתן דצריך להקדים להגון. ומ"מ מהא דב"ב דף ח' משמע דיותר יש ליתן להגון, ונהי דאח"כ אמר יכנסו הכל, מ"מ מזה מסתמא לא חזר דיש להקדים להגון.
חד אמר ג' וחד אמר ז' ואמרי לה ל'. כתב בנימוק"י דג' ימים עיקר אבילות דיש דברים שאסור רק ג' ימים והיינו טעמא דמ"ד ז' ימים, ומ"ד שלשים מפני חומרות שיש באלו הזמנים. משמע מדבריו דענין האבילות והחומרות הנוהגות בהן הם מפני כבוד המת דאל"כ מה תלוי מה שעשו לכבודו ישיבה בחומרות אבילות. וצ"ע דלפי"ז אם מחל המת על כבודו ואמר שלא ינהגו אבילות כלל, לא יצטרך לנהוג אבילות, והא לא כן מבואר ביו"ד סי' שד"מ, ועי' בפתחי תשובה שם סק"ב בשם בעל שבות יעקב דס"ל דבאמת מהני ופליג על הרמ"א דס"ל בשם מהרי"ו דלא מהני, וברעק"א שם תלה זה במחלוקת דהרמב"ם והרמב"ן, ולהרמב"ם צריך להועיל, ובאבילות אזלינן לקולא ולמה פסק הרמ"א כמהרי"ו דאין שומעין לו.
ולפי"מ דמשמע דתלוי בכבודו, א"כ מת שהוא בגדר אינו עושה מעשה עמך דאז אי"צ לכבדו בשום דבר, למה מתאבלין קרוביו, כמבואר ביו"ד סי' שמ"ה דרק רשעים מיוחדים ומאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליהם, וזה יקשה לפי כולם.
תוד"ה שהושיבו. ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש. וכן הביא הנימוק"י בשם הרא"ש ואולי צ"ל הרא"ה.
יש לעי' אם המת קבור בעומק שתי אמות אם מחשבינן כמה הוא מאלכסון של גוף המת עד המקום שהאדם עומד, ול"צ ד' אמות מהקרקע למעלה המכסה את הקבר, או שצריך ד' אמות מהקרקע שלמעלה מהקבר, והיינו אע"ג דקבר הסתום מטמא כולו אפי' למעלה כמו מת עצמו, מ"מ לגבי לועג לרש אולי אינו אלא ממקום גוף המת ממש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |