אבני נזר/אבן העזר/מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר מה

סימן מה

ב"ה יום ג' אמור ל' למב"י בונה ירושרים לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה שמואל יהודא נ"י אבד"ק קוואהל.

דבר האשה אשר נשאת כבר לב' אנשים ומתו ר"ל, אך הראשון הי' חולה על הריאה עוד קודם השידוכים, ורצה אבי' לעשות פירוד עוד קודם החתונה, אך הפצרת משפחתו אשר כחשו בזה הטו לבבו לעשות הנשואין ותיכף אחר הנשואין נגלה הדבר וראו הסכנה ואחר שנה ורבע שנה מת ר"ל, והשני כשנשאת הי' בן נ"ו שנה וכשמת הי' בן סמך שנה:

תשובה

א

א) הנה לכאורה פשוט להתיר מחמת שהי' בעל ראשון חולה לבד דאין מחזיקין מחולה לבריא, וכן כתב בתשו' צ"צ החדש והביא ראי' ממילה דאחר שיגדיל מלין אותו דאין מחזיקין מקטן לגדול, וכן בשור המועד דפסק הרמב"ם מועד לקטנים אינו מועד לגדולים, הגם כי יש לחלק דמילה דתלוי בטבע שמילה הכשילה כחו, ודאי אין לדמות כח גדול לכח קטן, אבל בנ"ד דקי"ל מזל גורם, מ"מ מצד סברא צריך מזל רע יותר להמית אדם בריא מאשר צריך להמית אדם חולה, ועיין שבת (ל"ב) גבי נשים שמתות בשעת לידתן ובגמ' שם נפל תורא חדד לסכינא עיי"ש:

ב

ב) אבל עוד יש לומר שאכתי יש לחוש שמא יחלה, שכמה פעמים שאדם נחלה ומתרפא, אבל זו הוחזקה עכ"פ שמזלה ימות את חולה וימות הוא ג"כ, אך מ"מ יש להתיר מספק ספיקא, שהרי פליגי רבי ורשב"ג אם בתרי זימני הוה חזקה, ובסכנה מחמירין מספק כמ"ש הרשב"א פרק הבא על יבמתו, וא"כ הוי ס"ס שמא כרשב"ג ואת"ל כרבי שמא לא יחלה, הגם שאין הולכין בפקוח נפש אחר רוב וספק ספיקא, הא כתבו התוס' נדה (מ"ד:) דאין ראי' ממה שמחללין שבת עליו שיהי' איסור בהריגתו עיי"ש, אך דעת רש"י ותוס' יומא (פ"ה.) דכיון שמפקחין עליו הגל בשבת כ"ש שמצוה להחיותו עיי"ש, ובתשובה חלק יור"ד סי' הארכתי בזה, וסוף דבריי שם הוא כרש"י ותוס' יומא ע"כ לדעתי אין לסמוך על היתר זה לבד:

ג

ג) והנה היתר הב' מצד שהי' זקן בן ששים שנה, דברמ"א אהע"ז סעיף ט' זקן או מת בדבר לאו קטלנית היא ומצד הלשון בן ששים זקן הוא דבן ששים לזקנה, אך בשלהי מ"ק (כ"ח.) ששים זו מיתה בידי שמים, א"כ מסברא שתהא נחשבת קטלנית, דמהיכי תיתי להחזיקו ברשע מחויב מיתה בידי שמים ויש לתלות במזל שלה כמו בשאר אנשים שמתו בנוער, דוודאי הטעם משום דאחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ותולין במזלה, הכי נמי בבן ששים:

ד

ד) אך בירושלמי פרק ב' דבכורים בתוך חמשים זו מיתת כרת לאחר חמשים בתוך ששים מיתה בידי שמים לאחר ששים יצא מכלל מיתה בידי שמים ג"כ עי"ש שמקשה אכל חלב לאחר חמשים עשה דבר שבעון מיתה לאחר ששים עיי"ש, ע"כ צ"ל דהאי ששים בתוך ששים קאמר, וכן משמע דהא בגמ' יליף מקרא דתבא בכלח אלי קבר בכלח גימטריא ששים, והרי התם ברכה היא דמסיים כעלות גדיש בעתו, ע"כ האי ששים בתוך ששים:

ה

ה) אך שם [מ"ק כ"ח.] בגמ' אמר רבה מחמשים עד ששים זו מיתת כרת, וזה דלא כירושלמי הנ"ל, ומדאמר עד ששים מיתת כרת על כורחין ששים מיתה בידי שמים לאחר ששים קאמר, דאי בתוך ששים כרת הוא, אך בתוס' שבת (כ"ה) כרת שאינו מגיע לששים שנה שהיא מיתת כל אדם ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע כו' ע"ש, ומשמע שהם גורסים כך במו"ק ששים זו מיתת כל אדם ולא גרסי ששים זו מיתה בידי שמים, דלפי גירסא זו הרי יש למיתה בידי שמים זמן קבוע, וכן משמע בעין יעקב מו"ק שיש גירסא כן ששים זו מיתת כל אדם ושם הביאו שיטת ירושלמי ג"כ מת בתוך ששים מיתה בידי שמים בתוך חמשים זו מיתת כרת:

ו

ו) והנה לדברי תוס' שבת, גמ' דידן וירושלמי פליגי, דלגמ' דידן מחמשים עד ששים כרת ולירושלמי מיתה בידי שמים, אך בתוס' מו"ק שם ויש מפרשים דחמשים מיתה בידי שמים וכי איתא בהדי זרעו כרת וששים מיתת כל אדם, עד כאן, נראה שגורסים ג"כ ששים מיתת כל אדם ומשוו גמ' דידן עם ירושלמי, דהא דקאמר בגמ' דידן חמשים זו מיתת כרת לאחר חמשים קאמר וכשהוא בהדי זרעו וכן ששים מיתת כל אדם ג"כ לאחר ששים שהיא מיתת כל אדם וכשמת מחמשים עד ששים בלא זרעו היא מיתה בידי שמים, ובזה מיירי ירושלמי, והא דמקשה בירושלמי באכל חלב אחר ששים איזה כרת יהי' לו היינו באין לו בנים קטנים כעין סברת ר"מ שבת (כ"ה.):

ז

ז) והנה הגם שלכאורה שיטת תוס' כעין דברי נבואה לחלק בכרת תוך חמשים אפי' בלא זרעו ולאחר חמשים בזרעו, נראה לי דבריהם ברורים ומוכרחים, דהנה בירושלמי יליף תוך חמשים מיתת כרת מאל תכריתו את שבט הקהתי וכל עבודתם עד חמשים, ובתוס' שבת (כ"ה.) מיהו בירושלמי קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו, פירוש אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתם קודם חמשים וכתיב אל תכריתו משמע כרת היינו שמת קודם חמשים, ולכאורה צ"ע דנהי שעבודתם תוך חמשים מ"מ מי יימר שאם לא הי' אהרן ובניו מכסים תחילה שלא יבואו לראות כבלע את הקודש הי' מתים תיכף תוך חמשים, ונראה דס"ל כדעת תרגום יונתן ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו ולא ימותו באשא מצלהבא, והיינו מיתה פתאומית, כעין שפירש בנדב ואביהו ובחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וא"כ הי' מיתתם תיכף בשעת עבודתם תוך חמשים:

ח

ח) והנה בקרא כתיב אל תכריתו וגו' ולא יבואו לראות וגו' ומתו, וקשה פתח בכרת ומסיים במיתה בידי שמים [ועי' רמב"ן בספר המצוות שורש ג' דלאו דולא יבואו לראות במיתה בידי שמים] אך הענין כנ"ל דבאמת אין חיובו רק במיתה בידי שמים, אך דכל מיתה בידי שמים שבמדבר קודם מעשה קרח מתרגם יונתן באשא מצלהבא שלא הי' ממתינין להם כלל כדי שלא יבוא מזה ערעור על הכהונה אם הי' שותקים להם תיכף. אך לאחר מעשה קרח כתיב ולא יהי' כקרח וכעדתו, שאחר כך אם יבוא אחד לערער על הכהונה לא יהי' דינו במיתה רק בצרעת, ואח"כ לא הי' צריך חיזוק כל כך, שכבר נתחזקה הכהונה ע"י דין שנעשה בקרח ועדתו, ובכ"ד מתנות כהונה, וע"כ אינו מחוייב יותר מכל מחוייבי בידי שמים מחמשים עד ששים, אבל במדבר קודם מעשה קרח מה שהי' המיתה אח"כ באה תיכף לא כדי שימות בנוער קודם חמשים רק כדי לעשות הדין תיכף כנ"ל, וע"כ בני קהת שהי' בתוך חמשים אם הי' באים לראות כבלע את הקודש הי' מפסידין והי' באים לידי כרת אף שאינם מחוייבים רק מיתה בידי שמים, ועל כן מדוקדק בכתוב אל תכריתו, שאם לא הי' כהנים מכסים היו גורמים להם כרת, אך אח"כ כשפרט עונשם, כתיב ומתו, כי באמת לא היו מחוייבין יותר, ואם הי' מציאות שיהי' יותר על חמשים היו פורעים כל חיובם במיתתם, שהי' מתים פחות מששים והי' תיכף, אך מפני שהם בתוך חמשים והדין הי' אז שיהי הדין תיכף, ע"כ הי' נכרתין, ומדוקדק הכתוב מאד:

ט

ט) והנה ממוצא הדברים נשמע שבניהם לא הי' מתים כלל כיון שאין בהם חיוב כרת, רק הם שחייבים מיתה בידי שמים מה שהי' ראוי לבוא עליהם אח"כ הי' נעשה הדין מיד, אבל בניהם הא לא נתחייבו כלל גם אח"כ כיון שאין באבותיהם חיוב כרת, וע"כ מדקדק הירושלמי מדכתיב אל תכריתו אף שבניהם לא הי' מתים שמע מינה דתוך חמשים חשוב כרת אף אי אין בניו מתים:

י

י) מעתה הדין ברור מחמשים ועד ששים דזה מיתה בידי שמים, מ"מ כשבניו מתים ג"כ חשוב כרת, דזה עצם החילוק שבין כרת למיתה בידי שמים דמיתה הוא עצמו וכרת גם בניו נכרתין, אך בתוך חמשים הא מוכח מבני קהת דחשוב כרת אף שאין בניו מתים, ואחר ששים אף מיתה בידי שמים אינו כדמוכח קרא כי תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, ושני הנוסחאות שבברייתא נכונים, והגורסים ששים מיתה בידי שמים מפרשים תוך ששים, הגם דלפי זה צריך לפרש חמשים תוך חמשים יש לפרש באין בנים מתים, והגורסים ששים מיתת כל אדם מפרשים אחר ששים וחמשים כרת ג"כ אחר חמשים ובבנים מתים ג"כ:

יא

יא) העולה מזה שדיעה זו עיקרית דלאחר ששים שלמים אין בו גם מיתה בידי שמים שכן דעת הירושלמי, ואפי' לדעת תוס' שבת (כ"ה) דגמ' דידן פליג אירושלמי בחמשים ועד ששים, מ"מ כתבו שגם לגמ' דידן אחר ששים מיתת כל אדם, וגם דעת יש מפרשים שבתוס' מו"ק דגמ' דידן לא פליג אירושלמי,, וכבר פרשנו שיטה זו בטוב טעם, וגם קרא דבכלח משמעותו דאין בו מיתה בידי שמים דהא כתיב בי' כעלות גדיש בעתו, וכן כתב התניא בשער התשובה דמיתה בידי שמים מת בתוך ששים, וכיון דהכי הוא ודאי זה זקן שאין בו משום קטלנית, כיון דקרא קרי לי' כעלות גדיש בעתו, וע"כ זקן המבואר ברמ"א דאין בו משום קטלנית כוונתו על בן ששים שלמים, דזה בן ששים לזקנה המבואר במס' אבות דהכוונה על ששים שלמים כמו בן י"ג למצוות שהכוונה על י"ג שלמים, ה"נ בן ששים הכוונה על שלמים, ודור המדבר דכתיב בהו ושם ימותו לא הי' ששים שלימים כמ"ש רש"י בפי' החומש שנחשב להם במספר חייהם מקצת שנה ככולו עיי"ש, וכן דעת תוס' שבת (כ"ה.) שדור המדבר הי' מתים קודם ששים היינו קודם ס' שלימים:

יב

יב) וראיתי בתשו' חת"ס סי' כ"ג דזקן היינו בן שבעים, דאלו בן ששים הא אביי חי שיתין שנין ואפי' הכי אמרה דביתהו דרבא לחומה קטלת תלת, ולק"מ לבד לפמ"ש י"ל אביי לא הי' לו ששים שלימים כמו דור המדבר לא מת אחד פחות מבן ששים דהיינו שאינם שלמים כמ"ש רש"י בפי' החומש ותוס' שבת (כ"ה.) כנ"ל, אך אף אם חי ששים שלמים, אין ראי' משם דודאי להחזיק בקטלנית אין להחזיקה, כיון שגם בן ששים קרי לי' קרא כעלות גדיש בעתו, אבל חומא שכבר הוחזקה בקטלנית בשני בעלי' הראשונים ודאי תלינן גם השלישי שמת אחר ששים שמת מחמתה, שהרי ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזה פשוט:

יג

יג) עוד יש להתיר מחמת שבעלה ראשון הי' חולה, ואף ששדיתי בה נרגא באות ב' דאכתי יש לחוש שמא יחלה בלא זה ואז ימות מחמת המזל, מ"מ יש לומר לדעת רלב"ח ונוב"י דאין דין קטלנית ביבמה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, ולכאורה קשה אטו נישואין דעלמא לאו מצוה נינהו, ואף דאפשר באחרת, הלוא ביור"ד סוף סי' ר"מ שאם רוצה לישא אשה ואביו מוחה בו א"צ לשמוע לו, והוא מדברי מהרי"ק שורש קס"ו, וכתב שם טעם אחד דקרוב למצוהו לעבור על ד"ת שהקפידו חכמים לישא אשר יחפוץ בה, ועוד שאם לא ישאנה שום אדם הלוא תשאר עגונה, ממילא כל מי שנושא אותה עושה עמה מצוה ונאמר בו שלוחי מצוה אינן ניזוקין שאם תאסרנה לכולם תיאסר ותשאר עגונה, וע"כ נאמר שלוחי מצוה אינן ניזוקין וישאנה מי שרוצה, אך התירוץ בזה פשוט דמצוה זו גם הראשונים עשו, נשואי אשה, ושלא תשאר עגונה, שאם לא הי' נושא אותה שום אדם היתה נשארת עגונה, ע"כ מי שנושא אותה עושה מצוה עמה, אף שבלעדו היתה יכולה להשיג אחר, דומה לזה כתב במל"מ הלכות מלוה ולוה בענין לוה ברבית דעובר בלפני עור, אף שהי' יכול להלוות ברבית לאחר ולפני עור אינו עובר אלא בקאי בתרי עיברי נהרא מ"מ כיון שלא הי' יכול לעשות האיסור רק ע"י אחר מי שלוה ממנו עובר בלפני עור, הכא נמי כיון שהיתה צריכה לנשואי אדם אחד, מי שנושא אותה עושה עמה מצוה וע"כ אמרו ז"ל, הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה, הנה שגם בעלי' הראשונים עשו מצוה ואעפי"כ מתו, ע"כ דווקא יבום שהוא מצוה רבה והתורה התירה איסור אשת אח מפני מצוה זו ונגד מצוה גדולה זו לא איתרע מזלה:

יד

יד) אך בנידון דידן שהראשון הי' חולה והעלים הדבר ואינה אותה וכאשר נודע הדבר לאבי' רצה לנתק קשר השידוכין, אך שכיחשו בו והאמין להם ע"כ היו נשואין אלו מצוה הבאה בעבירה, ופשיטא דלא הי' מצוה הטובה שעשה לה, שהרי אם היתה יודעת שהוא חולה לא היתה רוצית בו כלל ואין מזה חזקה למי שירצה לישאנה עכשיו ועושה מצוה ואף דשני ג"כ עשה מצוה ואעפי"כ מת לא תתחזק בשביל אחד שיועיל המזל במקום מצוה, וכן משמע מדהקשו חכ"צ ונוב"י מיהודה שאמר פן ימות גם הוא כאחיו הגם שהי' יבום עיי"ש, ואף שאונן ייבם ומת, ש"מ דפשיטא להו דשוב חשוב רק אחד, וכן הברכי יוסף לא נסתפק רק בשני יבמים מתו, נמצא לדעת המתירים קטלנית ביבמה יש להתיר בנ"ד, ואפי' לרד"ך וחכ"צ דאף ביבמה יש דין קטלנית לרא"ש משום דשכיח הזיקא, מ"מ בנ"ד דהוחזקה לחולה לא הוחזקה לבריאים רק שנחוש שמא יחלה וזה לא שכיח הזיקה ושפיר נאמר שלוחי מצוה אינן ניזוקין:

טו

טו) מחמת טעמים אלו אם בעלה ראשון מת מאותו חולי ובעלה שני מת לאחר ששים שנים שלמים אני נמנה לו להתיר, ואם מת ראשון מחולי אחר אך שהשני מת לאחר שהי' לו ששים שנים שלמים, אם ירצה לישא לא נמחה בידו, וכן כשמת מחולי זה ןשני לא הי' לו ששים שנים שלמים, אך אם תרתי לריעותא שמת מחולי אחר ושני לא הי' לו קודם שמת ששים שנים שלמים, לא נשאר צד היתר רק להמתירים קטלנית ביבמה ושנדמה זה ליבמה וקשה עלי המשא אף להורות שלא נמחה בידו, כן נ"ל בדינים אלו, וה' יושיעני שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו בפרט בענין חמור כזה:

דברי הדו"ש הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף