שערי ישר/ז/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם ראוי לבאר בקדושין לענין עדים לקיום הדבר, אם שייך בזה חסרון של חצי דבר שאם שתי כתי עדים ראו יחד מעשה הקדושין וכל כת ראתה רק חצי דבר, אם חלו קדושין בכה"ג, עי' בפ"ת אהע"ז סי' ל' סק"ב שהביא בשם ס' קהלת יעקב, שנקט להלכה דאם ראו מה שיכולים לראות, לא היו חצי דבר, ואם היו יכולים לראות יותר הוי חצי דבר יעו"ש, אבל זה תלוי בפלוגתא דהרי"ף ושאר ראשונים ז"ל.

ולכאורה יש מקום לומר דזה תלוי בפלוגתא דהראשונים אם ראיית העדים בקדושין דומה לכל דין ראיית העדים, או דומה להגדת העדים, שבארנו לעיל שע"ז בפ"ד, שורש מחלוקתם לענין אם נצטרפו קרובים ופסולים בשעת ראיית הקדושין, דהתוס' נקטו, דכיון דבכל עדות דעלמא אם נצטרפו רק בראי' קו"פ אין העדות מתבטלת, כ"כ בקדושין אין הקו"פ מגרע חלות הקדושין, והריטב"א נקט דעדי קדושין לקיום הדבר מדמינן לעדי הגדה, יעו"ש, ולפי"ז נאמר דלשיטת התוס' כיון דליכא חסרון בראיית עדים משום חצי דבר, כ"כ גם לקיום הדבר של עדי ראי' בשעת קדושין, ליכא חסרון משום חצי דבר, דהדין דדבר ולא חצי דבר הוא רק בהגדה לפני בי"ד, אבל ממה שהביא הטור ושו"ע אהע"ז סי' קמ"ב סעי' י"ב שיטת הרמ"ה, דבשעת מסירת הגט מן השליח להולכה ליד האשה, היכא דאיכא עדים שהבעל שלחו, ואינו אומר בפ"נ ובפ"נ, בעינן שימסור הגט דוקא בפני עדי השליחות, ולא בפני עדים אחרים כדי שלא יהי' עדותם כחצי דבר, מזה מוכח דלענין כשרות הגט בעינן שלא יהי' העדות כחצי דבר, אמנם דברי הרמ"ה צריכים ביאור, וכמו שהקשה בהגהת ב"י בב"ה שם וז"ל, ומ"מ דבריו צריכים תלמוד, דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי לי' חצי דבר, הרי עדי שליחות לחוד, ועדי מסירה לחוד עכ"ל. ובאמת לכאורה דבריו המה נגד המשנה פ' התקבל, וכמו שהוכיחו בתוס' ב"ק ד' ע' ע"ב ד"ה למעוטי, דהרי תנן בפ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל, והנה מה שהוכיחו בתוס' נגד שיטת הרי"ף שכתב הטעם בעדי חזקה דלא הוי כחצי דבר, משום דעדות של שנה אחת מהני לענין שלומי פירי, והתם בשליחות אף דלא מהני עדות של כת אחת מ"מ מהני, כבר תרצו הראשונים ז"ל, הרמב"ן והרשב"א ז"ל במס' גיטין ד' ס"ג ע"ב, דז"ל הרשב"א בחי' שם בד"ה ואפילו הן הראשונים וכו' ק"ל מאי אפילו, אדרבה דכשהראשונים הם אחרונים טפי עדיף דקא מסהדי אכולא מילתא וה"ל דבר שלם, אבל כשהראשונים אינם האחרונים תמה על עצמך האיך הם נאמנים דהו"ל חצי דבר, ואנן בעינן דבר ולא חצי דבר, ובזה תרצו בתוס' דלא מיקרי חצי דבר, כיון דבשעה שראו האמירה ראו כל מה שיכולים לראות באותה שעה, וכן כשראו הקבלה, ראו כל מה שיכולים לראות באותה שעה וכו', והרמב"ן ז"ל כתב דהכא לא הוי חצי דבר, דכיון שמינהו שליח נעשה ידו כידה מעכשיו ולכשיתן לו תתגרש, וכן אלו שראו שקבל ראו שקבלה היא בעצמה שהרי ידו כידה עכ"ל, ולפי"ז בענין שליחות ומסירה לכו"ע לא הוי חצי דבר, דשליחות הוי לעולם דבר שלם אף לשיטת הרי"ף דרק לענין חזקה דכל שנה הוי באמת חצי דבר, ובהא סובר הרי"ף ז"ל דאם לא הי' איזה דין מחמת חזקת שנה אחת, לא הי' מועיל בזה עדות מיוחדות על ג' שנים, ולהכי כתב דרק משום שלומי פירי מהני, אבל ענין השליחות הוא דבר שלם בפ"ע, שהשליח נעשה כידה שיהני קבלתו, ומשו"ה הקשה הב"י על הרמ"ה דאיך אפשר לומר דעדי שליחות ועדי מסירה הוי כחצי דבר:

והנה בתשו' הריב"ש סי' שי"ח הביא דברי הרמ"ה ז"ל בביאור רחב לתרץ קושית הב"י וז"ל, והרמ"ה ז"ל שהוא מבעלי סברא זו דכל שיש עדים על השליחות הוי כאתיוה בי תרי, אמנם הוסיף להחמיר והצריך שיהיו עדי השליחות עצמם עדי מסירת הגט מיד השליח ליד האשה וכו', אבל אם עדי מסירת הגט ליד האשה אינם עדי השליחות, לא מהני סהדותייהו וצריך שיאמר השליח בפ"נ ובפ"ע משום דכל כת וכת מעידים על חצי דבר וכו' ול"ד לשליחות קבלה דלא בעינן שיהיו עדי השליחות הם עדים מסירת הגט כדתנן בגיטין (ד' ס"ג:) ולא חשבינן לי' חצי דבר, דהתם כיון שהיא עשתה יד השליח כידה בעניני הגירושין, זהו עדות שלם הוא, שאינו צריך למסירת גט זה דכל שימצא גט חתום ומקוים ביד השליח, הרי הוא כאילו נמצא ביד האשה עצמה, והרי היא מגורשת ולאו חצי דבר הוא, וכו', אבל בעדי שליחות הולכה, אינו שליח אלא על גט זה למוסרו ליד האשה, ואין מסירתו ליד האשה כלום בלא עדות השליחות, כיון שאינו מקוים, וגם לא עדות השליחות בלא עדות המסירה, כיון שחכמים תקנו בגט שאין עדים מצוים לקיימו לסלק ערעורו של הבעל מעתה קודם נתינתו, או בקיום חותמיו או כשיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ, כל שלא נתקיים כן, אילו יבוא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא כשתביא האשה עדים שהבעל מסרו לשליח והשליח מסרו לידה, וא"כ הכל עדות אחת לסלק ערעורו של בעל, וכל כת וכת הוי חצי דבר, כ"ז כתב הרמ"ה בפרטי' בפ' התקבל באריכות מופלג כמנהגו, וכבר הובאה סברתו זאת בפשיטות בשמו בס' אהע"ז עכ"ל. ואחר כל האריכות בזה עדיין צריכים אנו למודעי להבין עיקר ההבדל בין ענין זה לנידון עדי אמירה, ועדי קבלה שבפ' התקבל, והב"ש בסי' קמ"ב ס"ק כ"א אחרי שהביא שיטת תוס' בב"ק ד' ע' ע"ב דסברי דהכל תלוי אם היו יכולים לראות יותר, ושיטת הרי"ף ושיטת הרמ"ה שהוא כשיטת הרי"ף כתב בזה"ל, והא דמהני כשהיא עושה ש"ק, וכת א' מעידים שעשתה אותו לש"ק וכת א' מעידים דקבל הגט, לפיס' שפיר, דלא היו יכולים לראות יותר, ולהרי"ף צ"ל משום דעדי אמירה אי"צ לעדי קבלה כיון שהגט בידו, והאי תירוץ דחו תוס' שם, וכ"כ הריב"ש סי' שי"ח אליבא דרמ"ה ומזה מוכח נמי דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף, עכ"ל הב"ש. ולענ"ד אין כונת הריב"ש כמו שחשב הב דאם היתה כונתו למש"כ התוס' בב"ק שם דעדי אמירה אי"צ לעדי קבלה, מטעם דהשליש נאמן, הרי העיקר חסר מן הספר, דלא זכר כלום מנאמנות השליש, וכל האריכות בזה הוא באין שום מובן:

ונראה לי דעיקר הכונה בזה דבשליח קבלה שנעשה כיד האשה לקבל גט להתגרש הוא ענין שלם בפ"ע, שאינו שייך לקבלת גט זה שאנו דנים עכשיו, שאם לא קבל גט זה, יכול לקבל גט אחר שינתן לו, לכשהעדים מעידים על אמירתה הם מעידים על דבר שלם שאינו שייך דוקא לקבלת גט זה, שעדי קבלה מעידים עליו, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שהבאנו לעיל, אבל בנידון זה שהשליח להולכה נעשה למסור גט זה שנמסר לידו, ועפ"י תקנת חז"ל אי"א למסור גט זה, רק באופן שיהי' בשעת מסירת הגט מוכן התיקון לסלק עירעור הבעל, וכשאין השליח יכול לומר בפ"נ ובפ"נ, צריך שיהיו עדים על השליחות ועל המסירה, ושני ענינים אלה מסלקים ערעור הבעל, כל כת וכת הוי חצי דבר, דבאמת בנידון זה העדים, על השליחות הוא באופן אחר מכל עדי השליחות דבכל עדי השליחות הם עדים שנתחדש באיש זה כח שליחות היינו שיכול לעשות מעשה שיועיל כאילו הי' עושה המשלח, ובשעה שהשליח עושה יכול לעשות בלי התבררות העדות בשעת עשייתו, ובנידון זה לא יועיל מעשה השליח רק באופן שתהא ההתבוררות של העדים בשעת מסירת הגט, וזה שהוסיף דלא מהני מסירת השליח בלא עדות השליחות, ועדות השליחות בלא עדי המסירה לא מהני, ועדות זו בכלל הוא לסלק ערעור הבעל, והוי הכל ענין שלם, ולענ"ד מוכח כל הענין שרק בכה"ג שצריך לומר בפ"נ כתב הרמ"ה ז"ל את דינו שצריך שיהיו עדי השליחות עדים על המסירה, דלדברי הב"ש גם בשאר שליחות הולכה כגון בגט כתוב בלא ע"ח ונשלח ע"י שליח, דבעינן עדי שליחות ועדי מסירה יהי' צריך שיהיו עדי השליחות עדי המסירה, ולמה לא פירש הרמ"ה את דבריו, ומדבריו מוכח הפוך זה דדוקא בנידון זה משום תקנת חז"ל לסלק ערעור הבעל הוי חצי דבר וכמש"כ:

ועפ"י מש"כ י"ל דדין זה שפסק הטוש"ע באהע"ז למסור בפני עדי השליחות הוא לכו"ע, גם לשיטת התוס' דסברי דכל היכא שהעדים ראו מה שהי' אפשר לראות לא הוי חצי דבר, דהטעם בזה כיון שמעידים על מקרה של חזקה שהוא דבר שמתהוה בהמשכת הזמן, שאי אפשר להיות חזקת ג' שנים בענין אחר, הוי כל משך זמן דבר שלם, ורק לענין שתי שערות שצריך להיות בבת אחת, אם מעידים כל כת על שער אחת הוא חצי דבר, כ"ז הוא רק היכא דלא בעינן עדים לקיום הדבר, שהדין במציאות אינו תלוי בעדים, ומשו"ה כיון דמעשה של החזקה מועלת בלא עדים, והעדים שמעידים אח"כ לברר הדבר לפני בי"ד, כיון שמעידים כל כת על דבר שלם מהני עדותם לדין חזקת ג' שנים אבל בנידון של הרמ"ה ז"ל דבעינן עכשיו בשעת מסירה עדים לקיום הדבר, היינו שיהי' עכשיו מוכן עדים לסלק ערעור הבעל ואם נאמר שיהני ע"י שתי כתי עדים עדות של השליחות ועדות של המסירה הוי חצי דבר, אף שבאמת אח"כ הי' מועיל עדות של כל כת דבשעה שראו עדים הראשונים שאיש זה נעשה שליח לא הי' אפשר לראות יותר, אבל עכשיו צריך שיתקיים ע"י שתי כתי עדים ענין אחד שלם שהוא עדות על שני הענינים יחד, שצריך להיות בבת אחת, וכל דבר שצריך בבת אחת, לא מהני שיהי' חצי ע"י כת אחת וחצי ע"י כת שני' ולכן נלענ"ד אף שבאמת הרמ"ה ז"ל סובר כשיטת הרי"ף ז"ל, דכן כתב להדיא בספרו "יד רמה" על ב"ב בפ' חזקת הבתים. שהטעם דג' שני חזקה דלא הוי חצי דבר הוא כדברי הרי"ף משום דמהני לענין שלומי פרי, אבל דין זה הוא מוסכם גם לשיטת תוס', ועי' בפ"ת ח"מ סי' רע"ז שהביא מתשו' חת"ס להוכיח שהטוש"ע נקטו להלכה כשיטת הרי"ף ולא כשיטת התוס', ולפי מש"כ אינו מוכרח כלל:

ולפי"ז נ"ל דקדושין שצריך עדים לקיום הדבר, לא יועיל אם כת אחת ראו התחלת המעשה, וכת השני' ראו את גמר המעשה, אף אם יהי' באופן שבהתחלה אי אפשר לראות הגמר, דבכה"ג לשיטת תוס' אם יבואו העדים אח"כ לברר לפני בי"ד הי' מהני עדותם, דכל כת מעידה מה שהי' אפשר לראות בשעה ההיא, כמו בעדי חזקה, אבל כיון דחלות הקדושין הוא רק ע"י העדים, וכל כת הוי חצי דבר, ולא שייך ענין זה לענין מה שכתבו התוס' והרא"ש לקרוב ופסול שנצטרפו בשעת ראיית מעשה הקדושין, שהבאנו לעיל בפ"ד, דהוכחנו מזה דלשיטתם לא בעינן בראית עדי קדושין יותר מראיית עדים בכל דוכתא, משום דהתם מתקימים עכשיו הקדושין ע"י עדים הכשרים לחוד, דמה שרואים עכשיו גם הקרובים ופסולים אינו מגרע לשיטתם, דחסרון צירוף קו"פ לא נאמרה בתורה רק בהגדה ולא בראי', אבל לענין חצי דבר, לכו"ע כמו דלא מהני חצי דבר בהגדה, כ"כ לא מהני בקדושין לענין חלות הקדושין, דהרי עיקר היסוד דצריך עדים בקדושין לקיום הדבר, הוא משום הכתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכיון דדרשינן דבר ולא חצי דבר, אי אפשר שיתקימו הקדושין חצי דבר עפ"י כת אחת וחצי עפ"י כת שני', וכללו של דבר דלענין עדים בקדושין צריך שני דברים, שיהיו עדים מזומנים בשעת ראית המעשה, שיכולים אח"כ לברר לפני בי"ד ע"ד מעשה הקדושין, דאל"ה אין שייך כלל שם עדים עליהם, דלראות לחוד אם לא יוכלו להעיד אח"כ, אין זה עדות כלל, והשנית שעי"ז שהם מזומנים להעיד אח"כ מתקים עכשיו הקנין על ידם, ולעיל בפ"ד הבאנו דברי האבני מלואים, בהא דאמרינן במס' קדושין ד' מ"ג, למ"ד אין שליח נעשה עד משום דהו"ל כגופו, שהקשה מ"ש ענין זה מהא דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי, ולפי מש"כ הוא פשוט, דבקדושין שצריך עדים לקיום הדבר, ובע"ד אינו עד, אבל במכירה שמתקימת בלא עדים, וקיום הדבר הצריך אח"כ בשעת הגדה לפני בי"ד, אז מתקים אח"כ גם ע"י המוכר שאז אינו בע"ד, ותחילתו בפסול ליכא בכה"ג, כדאמרינן במס' ב"ב ד' מ"ג וליסתלקו תרי מינייהו, וכמו שבארו בזה הראשונים ז"ל כ"א לפי טעמו, יעו"ש:

והנה מה דשקיל וטרי בתשו' מהרי"ט הובא בקצוה"ח סי' נ"ב, לענין עדי קדושין שעמדו בשעת קדושין, במקום שהי' חרם על העדים, שלא יהיו לעדים בקדושין הנעשים שלא בפני החכם ופרנסי הקהל, שחקר שם מתי נפסלים העדים מחמת החרם, אם בשעת ראית הקדושין, שאז הקדושין בטלים, או אחר גמר ראייתם, ואז הקדושין קיימים, דבשעה שראו עדיין כשרים הם, יעו"ש כל הפלפול בזה, והנה לכאורה לפי מש"כ דעכ"פ בעינן שיהיו העדים ראוים להעיד אח"כ, דאל"ה אין תורת עדים עליהם, דלראות באופן שלא יהי' כח להעיד לא חשיבי עדים כלל, ובכה"ג שאחר הראי' הם נפסלים מחמת החרם ולא יהיו כשרים להעיד, ואיך יתקים על ידם הקדושין, ואפשר לומר דאף דבעינן שיהי' ראוים להעיד על ראייתם, מ"מ כיון דעכשיו בשעת ראי' ליכא בהם שום פסול להעיד, אף דידעינן שבע"כ תיכף יפסלו לעדות, אבל כיון דלא בעינן שיעידו אח"כ בפועל, אלא שיהיו ראוים להעיד, ועכשיו עדיין הם ראוים רק מחמת שיודעים אנו מה שיתחדש עליהם תיכף הפסול, ענין זה אינו מגרע, וקרינן בזה עפ"י שנים עדים יקום דבר, אבל אין לתרץ ולומר דמה"ט הם חשובים כראוים להעיד, דכשיבואו לבי"ד יאמנו דבריהם מחמת פלגינן דיבורא, היינו שיאמנו דבריהם על ראיית מעשה הקדושין, ולא נאמינם שבכונה באו להעיד, ולעמוד ולראות הקדושין, דבכה"ג שראו שלא במתכון לא עברו על החרם, וכמש"כ מהרי"ט שם, דזה אינו דאף דבי"ד מאמינים אותם ע"י דין פלגינן דיבורא, אבל אם באמת הם עברו על החרם, והם מכשילים לבי"ד להאמינם ע"י דין פלגינן דיבורא, אין זה תורת עדות, וכל מה שיעשה בי"ד ע"י עדותם הוא שלא כדין, דאף שהדבר אמת אין לעשות רק ע"י עדים כשרים, וכמו שבארנו ענין זה בהרבה מקומות בשער זה, אכן יש לתרץ בפשטות, דנחשבים עכשיו כראוים להעיד לפני בי"ד ע"י שיעשו תשובה כהלכה ואח"כ יבואו להעיד לפני בי"ד, ואז יש בזה שני ענינים הצריכים בעדי קדושין, דעכשיו הם כשרים וגם יש אפשרות שיהיו יכולים להעיד אח"כ לפני בי"ד, דהרי לעולם לא בעינן רק שיהי' אפשרות להעיד אח"כ, ואפשר שבנידון כזה תלוי בשיטת הראשונים ז"ל, אי בעינן כה"ג תחילתו בכשרות:

ובהא שכ' בתשו' מהרי"ט לדון דאף אם נימא שנפסלים בשעת הראי', יש לקיים הקדושין, כיון שאנחנו לא ראינו המעשה, רק העדים מעידים עכשיו לפנינו שכן הי' המעשה שבאו בכונה לראות מעשה הקדושין להיות לעדים, והדין בבי"ד לומר פלגינן דיבורא, ואנו מאמינים אותם שראו הקדושין, ומה שאומרים שהיתה ראי' זו בכונה, אין אנו מאמינים אותם דאין אדם מע"ר וממילא מתקימים הקדושין, ובס' קצוה"ח שם בסי' הנ"ל דחה דבריו, דבכה"ג לא שייך לומר פלגינן דיבורא, כיון דלפי דברי העדים היתה מעשה הקדושין בפני עדים פסולים ולא הועילו הקדושין כלום, איך נאמר ע"י פלגינן דיבורא להוסיף עדות על עדותם, דעדים המעידים על הקדושין צריכים להעיד שנעשה בפני עדים כשרים, כמו שצריכים להעיד על שאר המעשים המועילים לקיום הקדושין, ובכה"ג הם מעידים להיפוך יעו"ש, ובפשטות דברי הקצוה"ח נכונים ומסתברים, אבל לענ"ד יש לדון בזה, וענין זה תלוי אם צריכים עדי הקדושין לדעת שהועילו הקדושין, הבאנו לעיל בפרק י"ב דברי הנודע ביהודה, דלשיטת הנודע ביהודה דאם סברו העדים שאין הקדושין מועילים בטלו הקדושין, אז ודאי דברי הקצוה"ח אמת, דהרי העדים אומרים שלא הי' הקדושין בפני עדים כשרים, אבל לפי מש"כ לסתור דברי הנוב"י דלא בעינן ידיעת העדים על עיקר חלות הקדושין, הנה בכה לענ"ד דברי המהרי"ט נכונים, דאף דבעינן שיעידו שהי' מעשה הקדושין בפני עדים, הרי הם מעידים שהי' בפניהם, ואצלינו הם מוחזקים בכשרות, הרי יש לפנינו עדים כשרים על המעשה וגם על ראיית העדים את המעשה, ובאמת נלענ"ד יש להוכיח כדברי המהרי"ט. מהא דאמרינן במס' כתובות בעדים שאומרים כ"י הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אף אם אין כ"י יוצא ממק"א א ומתקים השטר על ידם, דפלגינן דיבורא, ונאמנים על כ"י, ואין נאמנים על מה שאומרים אנוסים היינו והכי נקטינן להלכה בטוש"ע ח"מ סי' מ"ו, דקיי"ל כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידים היינו דמעידים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו כמו שפירש"י, הרי אף שצריכים להעיד שראו המלוה, והם מעידים שלא ראו שום מלוה, אלא אנוסים היינו, ומ"מ מתקים השטר על ידם, ואין לומר דבכה"ג יתקים השטר כמו לרב, דסובר שעל כתב ידם הם מעידים, דא"כ יהי' דין זה דוקא אם כ"א מעיד על כ"י ועל כ"י השני ויהיו שני עדים על כל כתב וכתב, ובטוש"ע סי' מ"ו סתם ולא חלק דבאומרים כ"י הוא, אבל אנוסים היינו מחמת ממון לא יתקים השטר אם כ"א אומר זה כתב ידי, ובסעי' י' בדין אם אומרים שאינם זוכרים המלוה כתב להדיא לשיטת החולקים על הרמב"ם דלא בעינן זכירת המלוה, כתב להדיא דבכה"ג צריך שיעיד כ"א על כ"י ועל כ"י חבירו, או שיצטרף אחר עמהם להעיד על כ"י שניהם יעו"ש. מזה מוכח דכיון דאין נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, אנו מקבלים עדותם רק על מה שאומרים זה כ"י, ואמרינן על מנה שבשטר הם מעידים, וסגי גם אם כ"א מעיד רק על כתב ידו, ולפי"ז גם בנידון זה שאומרים שראינו מעשה הקדושין ע"י הזמנה, אף שלפי דבריהם המעשה קדושין בטלה, אבל כיון שאינם נאמנים לומר שהי' ע"י הזמנה, הרי נשאר לפנינו עדות מעליא, לכן נלענ"ד אף אחרי שהתבוננתי בדברי הקצוה"ח ומצאתי עוד כונה עמוקה בדבריו, היינו דבאומרים שהוזמנו על הקדושין הם כאומרים שהמקדש והמתקדשת לא כוונו לשם קדושין, אלא בהשטאה, דהכל יודעים דמקדש לפני עדים פסולים אין המעשה מועיל כלום, ולפי דבריהם לא הי' בזה מעשה הקדושין כלל, ובאופן כזה לא פלגינן דיבורא, שהרי חסר בזה עיקר הגדת העדות על המעשה, זה תו"ד שם, בכ"ז קשה על דבריו מהא שהבאנו, דגם שם חסר בעדותן עיקר העדות, על מנה שבשטר שאומרים אנוסים היינו ולא ראינו המלוה, אלא כיון שאומרים שעשו מעשה רשע שאין להאמינם, אנו מחזיקים שהמעשה הי' באופן אחר, כ"כ בנידון זה אם אינם נאמנים שהוזמנו על הקדושין, ממילא אנו מחזיקים שגם הבע"ד כונו לשם קדושין כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף