אבני נזר/אבן העזר/נו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר אבן העזר נו

סימן נו

ב"ה אור ליום ג' תר"ב לפ"ק.

שפעת שלום וברכה לכבוד ידי"נ וידיד ישראל הגאון הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מו"ה חיים אלעזר שליט"א.

מעשה ידיו גלילי אצבעותיו הטהורים אתמול הגיעני מאד שמחתי מדרישת שלום מכבודו ומכבוד חותנו ידי"נ הגאון המובהק שליט"א בראותי כי עוד לא סרה האהבה העזה שבינותינו מימי קדם, ועל דבר הלכה אשר נשאלתם בדין אשת חמיו לאחר מיתה, ובקשתם לידע דעתי בזה, ואני איני כדאי ששלחתם אלי, ומה אדע אשר לא תדעו, עכ"ז אחרי אשר דפקתם על פתחי אני מוכרח להשיב מפני הכבוד:

א) והנה דין זה תלוי עליו כל שלטי הגבורים בעל נוב"י ועצי אלמוגים והחת"ס וראש המדברים בזה הנוב"י, וקיצור דבריו כי העיקר אצלו דעת המתירין לגמרי:

דמ"ש התוס' יבמות וכ"א.) שמא דורות אחרונים אסרוהו, הוכיח הנוב"י מהתוס' עצמם שם ע"ב בד"ה לא אסרו דאשת חמיו גם בדורות אחרונים מותר, אך אין בכחו לחלוק על התוס' והרא"ש, אך לאחר מיתה דעתו לדמותו לגר שנשא בגיותו אשה ובתה ונתגייר עמהם, מתה בתה מותר באמה, ומשום דלאחר מיתה קליש איסורא, והוקשה להנוב"י משניות דבי ר' חייא דמשמע אפי' לאחר מיתה אסורות, וניחא לי' דבשניות החשש באשה זו שאם נתיר לו קרובותי' הרחוקים יבא להתיר לו הקרובות גמורות שמה"ת אסורות, אבל בגר שאין חשש באשה זו שקרובותי' מותרות מה"ת דכקטן שנולד דמי, רק החשש דלא ליתי לאחלופי שילמדו מזה להתיר קרובות אחרות, בזה לא גזרו לאחר מיתה, וע"כ באשת חמיו שהחשש משום מראית העין ג"כ אין חשש בזה שנושא שיודע שאינה חמותו, ומשום אשת חמיו לא יבא להתיר חמותו, רק החשש שהעולם יטעו ויסברו שהיא חמותו, דומה ממש לגרים ולא גזרו אלא בחיי אשתו, ושוב חזר וצידד לאסור, דאין הטעם באשת חמיו משום לתא דחמותו אלא משום לתא דאשת אביו שיאמרו על חמיו שהוא אביו, ואין חילוק אשתו בחיים או לאחר מיתה, וראי' מבה"ג שדימה אשת חתנו לאשת חמיו והב"י כתב שטעמו שיסברו שהיא בתו וזה דוחק, אך אם הטעם אשת חמיו משום שיסברו על חמיו שהוא אביו ממילא יסברו על חתנו שהוא בנו, ויש באשתו מראית עין דכלתו, ועוד דגם דין זה דחמותו לאחר מיתה אינה בשריפה אינו ברור, ויש פוסקים כר' ישמעאל דבשריפה, ע"כ אין בידו להקל באשת חמיו עד שיעמיק העיון יותר, עכ"ד הנוב"י:

ב) ונחזי אנן, הנה טעם שני שכתב משום דיש פוסקים כר' ישמעאל אין נראה לחוש בדרבנן עד פסק הלכה בש"ע יו"ד בלי חולק בגר מתה בתה מותר באמה, בפרט בנ"ד שאיסור אשת חמיו גופי' אינו מוסכם ובספרד נושאין, ובוודאי עיקר חששו של הנוב"י דאשת חמיו יש בו לתא דאשת אביו, והנה נראה להביא ראי' לדבריו מירושלמי דלמד דאשת חמיו אינו מה"ת מדוד שנשא רצפה בת אי', וקשה הרי מפורש בשמואל ב' בעובדא דאבנר ומפיבושת דרצפה פלגש שאול היתה, ודעת הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן פילגש בלא קידושין, וא"כ מה זה דאינה תורה, הן אמת דלפי הטעם דמראית העין יש לאסור פילגש חמיו כמו אשת חמיו דהחשש כיון שע"כ אחת מנשי חמיו הוא חמותו יסברו שאשת חמיו זו היא החמותו, וזה החשש באשת חתנו שיסברו שהיא בתו, כיון שע"כ אחת מנשותיו היא בתו יסברו שהיא הבתו, וא"כ פילגש חמיו נמי יסברו שאשתו בת פילגשו, וכך תוכל להיות פילגש חמיו חמותו כמו אשת חמיו, אך למה דס"ד שתורה היא, הרי פילגשו איננה קרובתו כלל, אך לדעת הנוב"י דהחשש באשת חמיו משום לתא דאשת אביו, ממילא למה דס"ד תורה היא דחשובה כמו אשת אביו ניחא, דע"כ ראיית הירושלמי לר' יהודה בסנהדרין (י"ח) דמלך נושא אלמנותו של מלך, ומביא ראי' מקרא דואתנה את נשי אדוניך בחיקך, אבל רבנן הא פליגו דאלמנתו של מלך לכל אסורה וקרא דנשי אדוניך על מירב ומיכל קאי, רק הירושלמי הוכיח כיון דלר' יהודה ע"כ אינה תורה, מדר' יהודה נשמע לרבנן דבהא לא פליגו, וכיון דראיית הירושלמי מר' יהודה ולר"י שפיר הביא ראי' מפילגש, שהרי ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו, וכל זה אם איסור אשת חמיו משום איסור אשת אביו, נמצא מירושלמי יש סיוע לדברי הנוב"י:

ג) אך יש לדחות, דהנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם דפילגש בלא קידושין, מההדו. דאחיתופל התיר ג"ע שאמר לאבשלום בוא אל פילגשי ביך, וניחא לי' דמ"מ הוא אביזרייהו דג"ע, ולי נראה להטעים הדברים, שהרי דעת הרמב"ם דפילגש אסורה להדיוט, ובהלכות איסורי ביאה דהבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה משום לא תהי' קדשה, ונראה שההיתר במלך הוא משום דדווקא בהדיוט כיון שבידה להיות למחר אצל איש אחר הו"ל קדשה, אבל המלך כיון שנאסרה לכל אדם אין זו קדשה, וע"כ כתב הרמב"ם בהלכות מלכים וז"ל וביוד בלבד קונה אותה, הרי דאף שבלא קידושין, מ"מ הוא כעין קנין כיון שאסורה לכל אדם, וע"כ שפיר הו"ל אביזרייהו דג"ע דפילגשו של מלך הוא כעין אשתו והיא כמו אשת אביו, וה"נ אם תאמר דאשת חמיו מה"ת כמו חמותו, הרי פילגש חמיו אביזרייהו דחמותו:

ד) ואין להקשות כיון דלדוד מותרת שהוא ג"כ מלך, הרי לגבי דוד אינה אשתו של שאול, שכבר נמשח למלך קודם שנשא מיכל, ומעולם לא היתה אשת חמיו. דבשעה שנעשה חמיו כבר הי' מלך, ומעולם לא היתה רצפה חמותו לגבי דוד, ודומה להא דאמרינן ריש פרק המגרש בקידשה ראובן חוץ משמעון וקידשה שמעון סתם הו"ל אשת שני מתים, ולא אמרינן דלא דפסי בה קידושין של שמעון דהוה אשת אחיו, אלא משום דלגבי שמעון לא חיילו קידושין לא חשובה אשת אחיו, ה"נ כיון דלגבי דוד לא חשובה אשתו של שאול לא הוה כמו חמותו, דיש לומר דבחיי שאול היתה אסורה לדוד שעדיין לא יצא טבעו של דוד בעולם והי' אסור בפילגשו של שאול ועוד דבההיא דהמגרש גופי' כתב הרשב"א בקידשה ראובן חוץ משמעון נהי דחיוב כרת ליכא גבי שמעון מ"מ אסורה אליו, דמ"מ קידשה ראובן לגבי העולם, ה"נ חשובה לגבי דוד כאשת חמיו כיון שהיתה כאשתו של שאול כנגד העולם:

ה) הן אמת דלפירוש החת"ס ליישב דברי מהרי"ל דאף למה דס"ד דירושלמי דאשת חמיו תורה, אין הפירוש מדאורייתא אלא כעין שניות, א"כ מנ"ל לאסור שניות בפילגש, ואפשר למה דקי"ל גזרו שניות בחליצה אף דאינה רק דרבנן, ה"ה דגזר בפילגש, או למה שהעלה החת"ס בסוף תשובתו דראיית הירושלמי מאשת חמיו, רק שהביא מרצפה להוכיח דהיתה אשתו מיכל קיימת יעיי"ש, העולה מזה דאין ראי' לפירוש הנוב"י דאשת חמיו משום לתא דאשת אביו:

ו) והנה ב"י וביש"ש ובמהרי"ל סי' פ"א מפורש שהוא משום לתא דחמותו, דמשום שהוא חתן בעלה נראה כחתנה, וכן נראה מדברי הרא"ש שהוצרך לחלק בין אשת חמיו לחורגין, משמע דס"ל דחד טעמא נינהו כשם שחתן בעלה נראה כחתנה כמו כן בת אשתו של אביו נראית כבת אביו כאחותו, אלא אי אמרת דטעם אשת חמיו דחמיו נראה כאביו, א"כ אין ענין לשני חורגין ומה ענין זה לזה:

ז) ועוד ראי' לזה, דלפי טעמו של הנוב"י דחמיו נראה כאביו, א"כ אשת אחי אשתו תהי' אסורה לו דחמיו וחמותו הם חמיו וחמותו של זאת ונראין כאביהם ואמם של זאת ונראית כאחות אשתו, ושם ביבמות מפורש שמותרת עיי"ש, אשת בן חמותו ובן חמיו מותרת, ולא נזכר בשום פוסק לאסור בזה משום מראית העין, וא"ת דהא דהירושלמי דרבנן והבו דלא לוסיף עלה, הרי הבה"ג למד מזה לאסור אשת חתנו, ולמה לא אסר גם את זאת, אלא ודאי אין דברי הנוב"י בזה מחוורין, אלא כדעת הב"י ומהרש"ל ומהרי"ל דמשום מראית העין דחמותו נאסרה, וא"כ שוב חזר לדמות לגר שמתה בתה מותר באמה:

ח) איברא דחדשות אני מגיד, דבתשו' מהר"ח או"ז סי' קפ"ב נשאל באשת חמיו שנשאת ונתעברה ממנו, והשיב ז"ל דתצא כיון שהירושלמי אוסרה היא שני' גמורה, ואפי' אם יש היכר שאינה חמותה כאשר כתבו בכתבם, מה בכך והלא אם אמו שני' ואין לה הפסק אע"ג דאיכא הכירא טובא בין אמו לאם אם אם אם אמו אלא דלא נאסרה משום דהרואה יסבור שהיא אמו, אלא שאם תתיר אם אמו יתיר גם אמו, ה"נ אע"ג דכתיב בהדיא אשר יקח את אשה ואת אמה יסברו שגם אשת חמיו שאינה אמה הכתוב קראה אם משום שהיא בת בעלה, כעין שמצינו בענה שהכתוב מונהו עם בני שעיר, והוא בן צבעון משום שהי' בן אשתו, ובתמר כתיב כי כן תלבשנה בנות המלך, ואמרו רז"ל שלא היתה בת דוד ומקודם היתה אמה מעוברת מגוי וקורא אותה מבנות המלך עבור שנתגדלה בביתו, וכן יסברו הטועים שגם אשת חמיו קורא הכתוב אם אשתו אעפ"י שאינה בתה ממש, ואם תתיר זו יבואו להתיר גם זו, ונראה שזה טעם הירושלמי שאמר אשת חמיו לא ישא מפני מראית העין, וא"ת תורה האיך נשא דוד רצפה בת אי' עד כאן, ומהיכי תיסק אדעתין שהוא מה"ת שהוצרך להביא ראי' מרצפה בת אי', אלא ודאי מטעם שכתבתי, ונראה דמה שהזכיר הירושלמי מראית העין פירוש אם יראו שתתיר אשת חמיו יתירו גם חמותו, ואין הפירוש שיסברו שהיא חמותו, כי אפי' יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שאשתו בת שלשים שנה ואשת חמיו אינה כי אם בת י"ב אעפי"כ אסורה, ואין זה כחורגה הגדילה בין האחין דהתם לא אסר אלא הגדילה ואף הגדילה אם יש הכירא כגון שאשתו היא גדולה בשנים מאם האחין שריא, דהתם לא אלא משום שיסברו שזה אחותם ולזה מסיק התם דלא חיישינן, והתם אין שייך לומר שיסברו שבת אשתו קורא הכתוב בתו, ואם תתיר חורגה יבואו להתיר גם אחותו, דכתיב קרא אחריני בת אשת אביך מולדת אביך ועוד האריך עיי"ש:

ט) והנה לפי דבריו פשיטא דדין אשת חמיו לאחר מיתה כמו כל שניות דבי ר' חייא לאחר מיתה, וכי היכי דהתם אסר לאחר מיתה ואינו דומה לגר משום דיש חשש באשה זו וכנ"ל דברי הנוב"י, ה"נ יש חשש שאם נתיר לו אשת חמיו יתיר גם אמה שהיא חמותו, וכל התירו של הנוב"י הוא משום דאין חשש שמתוך שמתירין לו אשת חמיו יתיר גם חמותו, רק שהעולם יטעו שהיא חמותו ויתירו חמותו דעלמא, אבל לפי טעמו של מהר"ח שדין אשת חמיו כדין כל שני' אין היתר כלל, ופשוט:

י) הן אמת שמהר"ח יחיד בדבר, והרא"ש כתב בפירוש להיפוך, דהחילוק שבין אשת חמיו לחורגין משום דהאי אית לי' קלא ואשת חמיו לית לי' קלא, ולדברי מהר"ח אפי' אית לי' קלא וידוע שאינה חמותו אסורה, וע"כ כתב טעם אחר לחלק בינו לחורגין כנ"ל, גם מדברי בה"ג שאסר אשת חתנו ולמדו מדברי הירושלמי באשת חמיו, ולדבריו אין ענין זה לזה, [הן אמת שבמהרי"ל סי' פ"א ס"ל ג"כ דאין הטעם אחד] גם לישנא דמראית עין קשה מאד לפי דבריו, דלשיטתו הוא גזירה ככל גזירות חכמים, ע"כ נראה לסמוך בזה על הרא"ש שהוא מרי' דתלמודא טפי ממהר"ח או"ז, ומהר"ח אינו בתרא נגדו שהי' בזמנו של הרשב"א:

יא) איברא דגוף הדמיון של הנוב"י מגר קשה בעיני מאד, דהנה צריכין להבין דברי הגמ' לאחר מיתה דקליש איסורא לא גזרי, ופירשו רוב ראשונים דלאחר מיתה אינו בשריפה אלא בארור שוכב עם חותנתו ע"כ לא גזרו, והרי בריש האשה שהלך מקשה הש"ס מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת [ואף שהצל"ח פ"ק דפסחים כתב דהיינו דווקא לאו אבל עשה לא, וחילי' דידי' מדברי הש"ס מנחות (ס"ח:) משום מצוה ליקום וליגזור, במחכת"ה לא עיין בתוס' מנחות (ה') שהקשו בזה הלא באיסור הכנה דרבנן גזרינן שמא יבנה בהמ"ק, לפיכך נראה דאפי' עשה ליכא אלא מצוה מה"ת] אך התירוץ לזה מתורתו של מהרי"ק למדנו, שכתב דהא דאמר בש"ס מה לי איסור כרת כו' היינו דווקא במקום שבאו לאסור מחשש איסור בזה הדבר עצמו, אבל במקום שגזרו שיבא מתוך זה לידי איסור אחר באיסור כרת עשו הרחקה יותר עכ"ד, והמל"מ הביא דבריו וקלסי', וא"כ בגר שהאיסור משום דלא ליתי לאחלופי באיסור אחר לא החמירו כל כך:

יב) וכל זה בגר אבל באשת חמיו שאסרו משום מראית העין שיחשדהו שנושא חמותו ועושה עכשיו איסור, לא זו שבאיסור דאורייתא שאינו כרת חיישינן, אלא אפי' באיסור דרבנן חיישינן למראית העין, כדמוכח ריש פרק במה אשה דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והוא איסור ממכר דרבנן, וכן בקבלנות דשדה שאסור משום מראית העין שיחשדהו שכיר יום הוא והוא רק איסור אמירה לנכרי שבות, ועי' ש"ך יור"ד סי' פ"א בבשר עוף עם חלב שקדים שהוכיח בראיות דאיסור מראית עין אפי' בדרבנן, והביא הא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, וכתב שכן מוכח בדוכחי טובא, ואף דגזירה לא עבדינן לדרבנן לבד במיעוט מקומות, היינו בדבר שעצמו אין בו איסור אלא שנאסר שמתוך זה יבא לדבר אחר שאסור מדרבנן לא גזרינן, אבל במה שיחשדו אותו שבזה הדבר עצמו יש חשש איסור אפי' בדרבנן אסור, והוא כעין חילוק מהרי"ק הנ"ל, וא"כ אין שום דמיון לגר:

יג) וראיתי בתת"ס שהביא ראי' דאשת חמיו לאחר מיחה מותר, מהירושלמי שהוכיח מרצפה בת אי', ולמה לא הוכיח טפי מקרא דואתנה נשי אדונך וגו' דמוכח אשתו, ולמה לו להוכיח מרצפה פילגש, אלא דמקרא דויקח המלך את שני בני רצפה בת אי' אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו' משמע שרצפה היתה ג"כ אשתו, שבא הכתוב לספר בשבחו של דוד שלקח בני מיכל אשתו, ומדכתיב בני רצפה משמע שגם רצפה נסיב, ואף היא בכלל נשי אדוניך, דאל"כ הי' להכתוב לכתוב ופילגשו, ומדרצפה בחיי אשתו מיכל נסיב, כמו כן שאר נשים בחיי מיכל דכללם קרא בחדא, וא"כ מוכח דלאחר מיתה אין איסור מדלא הוכיח מקרא דואתנה את נשי אדוניך, משום דיכול לומר לאחר מיתת מיכל לקחם:

יד) והנה לכאורה קשה דאף אם נימא דאשת חמיו לאחר מיתה מותרת, הוא לפי האמת דאינו תורה, אבל לא למה דס"ד דתורה, וצ"ל דאזיל לשיטתו דאף אם תורה אינו מדאורייתא רק איסור גמור דרבנן לא משום מראית העין, וע"כ י"ל דלאחר מיתת אשתו מותר אף כי הנוב"י לא התיר בשניות, י"ל דזה קיל משאר שניות:

טו) ואמנם לפמ"ש שאסור מראית עין גרע ובזה ודאי אסור אפי' בדרבנן כ"ש בלאחר מיתה דאורייתא רק שאין כרת, א"כ אין ראי' מירושלמי, דבאמת אם היינו אומרים דהוא משום גזירה לא מראית העין הי' אפשר להקל לאחר מיתת אשתו, משא"כ כשהוא משום מראית העין להיפוך מסברת הנוב"י, ובאמת גם בשניות אסור לאחר מיתה, האומנם כי ראיית הנוב"י לזה דאל"כ לישני הש"ס דע"כ למעלה חשוב ארבע משום אשתו צריכה להיות בחיים, אבל למטה דאפי' לאחר מיחה בשריפה ע"כ חשוב ג' אינו מובן לי כלל, דכ"ש בת אשתו דפשיטא א"צ להיות בחיים, א"כ ג' או ב' ליכא רק אחת השני' הנאסרת, אך יותר ראי' לזה מהא דקי"ל גזרו שניות בחליצה, סוף דבר בין להרא"ש בין למהר"ח או"ז אין להקל משום דמתה אשתו:

טז) והנה בעיקר דין אשת חמיו אשר פשט הגמ' דידן להתיר, והתוס' כתבו שבדורות אחרונים אסרוהו, והנוב"י הקשה דמשמע בסוגיא גם בדורות אחרונים בימי רבא היתה מותרת, והחת"ס מיישב יע"ש, וסוף דבריו דגם הברייתא דידן ס"ל לאסור משום מראית העין, רק משום שניות אין כאן, ומה שלא סיים אבל משום מראית עין אסור דלא פסיקא לי' דלאחר מיתה מותר, ומזה רוצה להוכיח דאשת חמיו לאחר מיתה מותר:

יז) וכשאני לעצמי הי' נ"ל ג"כ דברייתא ס"ל לאסור משום מראית העין, ומ"מ לא קשיא כלל אברייתא, דברייתא זו קאי לפרש המשנה דאיסור מצוה חולצין ולא מייבמין כדמוכח התחלת הברייתא מה הן שניות, ובתוספתא עצמה דמתחיל אלו הן שניות מסיים אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת, מבואר דכל זה בנפלה לייבום, ובזה אשת חמיו באמת מותרת להתייבם, וטעמא דידי דכיון דאינו אסור אלא משום מראית העין בדיעבד לא תצא, וכהא דפ"ב דכתובות (כ"ב:) בע"א אמר מת וע"א אומר לא מת האי דאמר מת הו"ל כתרי כו' ולכתחילה לא תנשא משום הסר ממך עקשות פה ומ"מ בדיעבד לא תצא, וה"נ כיון דרק משום מראית עין אסור שיחשדהו באיסור וילעזו עליו לא תצא:

יח) ואין לחלק דהתם אין חושדין אותו שעובר במזיד דהבעל והאשה בעצמם אינם יודעים אם מת הראשון, ליתא דמפורש ברמ"א בשם הנמק"י סי' י"ז סעיף ל"ז דאם היא ועוד אשה אחרת אומרות מת ואח"כ באו שתי נשים ואמרו לא מת לא תצא ואף דבהא איכא חשדא בדידה, וכן בגמ' בתרי ותרי ונשאת לאחד מעידי' ואומרת ברי לי, וכן ביבמות (כ"ו) ברננה לא מפקינן, ובצ"צ סי' מ' בנשאת עפ"י חכם דומה למים שאין להם סוף דלא תצא, ואף דהב"ש כתב משום דיש מתירין, המעיין בצ"צ עצמו יראה דזה כתב רק שיהי' קו"ח ממים שאל"ס, אבל אפי' לירושלמי כיון דליכא רק משום מראית עין ולזות שפתים לא תצא ואינו דומה לשני' [ואף דלעיל ס"ק י"ב כתבתי דמשום מראית עין חמור דאפי' בדרבנן גזרינן, היינו לענין לגזור מראית עין חמור דאינו לעשות משמרת לדבר אחר, אבל לאחר שגזרו ודאי מה שגזרו משום משמרת חמור דאסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי יט) והנה מפורש ברמב"ם דאיסור מצוה דלא מתייבמת הוא ג"כ משום גזירה דביאה ראשונה אטו ביאה שני', וכן מסתבר דליכא כרת בדידה, ואין לומר דמ"מ גזרו בה אטו חייבי כריתות, דליתא דמפורש בתוס' ריש פרק ד' אחין דשני' דומה לחייבי לאוין דלא חשוב חליצה פסולה ודווקא אחות זקוקתו דדמיא לאחות אשתו, הרי דשני' לא דמיא לחייבי כריתות, וא"כ הא דאין עשה דוחה הוא רק משום גזירה, וכן משמע בתוספתא דצרת שני' מתייבמת אלמא דלא דמיא לחייבי כריתות, וא"כ רק משום גזירה דאטו ביאה שני' לא מתייבמת כדברי הרמב"ם שא"צ חיזוק, וא"כ באשת חמיו הא לא שייכא הגזירה כלל דאחר ביאה ראשונה תהי' מותרת לו דמשום מראית עין לא תצא כנ"ל:

כ) ואין לומר דמ"מ גורם שתהי' אח"כ אצלו מה שמותר רק משום דיעבד ודומה לכוון מלאכתו במועד, דליתא דכל איסור שיש בשעת ביאה ראשונה עשה דיבום דוחה אותה, רק הגזירה שמא ישהנה אח"כ באיסור והוא לא יהי' איסור אח"כ, וע"ז סובב כל הסוגיא הכל לענין יבום, ועכ"פ לא הי' יכול הברייתא לסיים אבל אסורה משום מראית עין דאז הי' משמע גם ביבום כן כיון דעלה קאי הברייתא, אך יותר ברווחא אם נאמר דרק לענין יבום, ובזה יתיישב דברי בה"ג דהוא ראש האוסרין אשת חמיו משום מראית העין, ובעצמו כתב אח"כ הברייתא דאשת חמיו מותרת, אלא משום דהתם בענין יבום קאי ומעתיק לשון הברייתא מה הן שניות, כן נ"ל נכון שלא יסתור הבבלי לירושלמי ומס' ד"א ושלא יסתור הבה"ג דידי' אדידי', ואף דבתשו' מהר"ח או"ז הנ"ל מפורש דאפי' נשאת תצא לטעמי' דמשום גזירה אסרו אשת חמיו וככל שני', וכבר כתבנו שדעת יחידית היא וגם לישנא דמראית העין אינה מורה כן:

כא) הנה ביארנו בעז"ה שאין שום טעם להתיר באשת חמיו לאחר מיתה ויפה עשו הפוסקים שסתמו ולא חילקו, וגם אין לצדד משום שדיעה ראשונה במחבר אשת חמיו מותרת והיא עיקר בכל מקום והרמ"א לא הגיה, ליתא דמחבר לטעמי' דמורה בכל מקום כהרי"ף והרמב"ם, והרמ"א בוודאי לא כיון לפסוק כדעת המתירין, דאנן בתר התוס' והרא"ש והטור וסייעתם גרירין, ומהרי"ל שהי' רבן של כל בני אשכנז כתב פשיטא דנהיגין כר"ח כו' כמו שהביא החת"ס בשמו, ובאמת שממהרי"ל אין ראי' כל כך שהוא כתב שהאחרונים לא חלקו עליהם, וידוע שהוא לא ראה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וכן תלמידי התה"ד כידוע למי שבקי בספריהם, עכ"ז כיון דאנן גרירין בכל מקום אחר התוס' והרא"ש, בוודאי לא כוון הרמ"א לפסוק להיפוך, רק משום שהמחבר כתב דעת האוסרין ג"כ שתק הרמ"א, וכיוצא בזה כתב בתשו' בית אפרים בענין עידי חתימה בלא עידי מסירה, שהמחבר כתב דיעה ראשונה דעידי חתימה לבד מהני, וכתב הבית אפרים דאין זה ראי' לדידן דגרירין בתר התוס' והרא"ש, ורמ"א ששתק משום שהמחבר כתב דיעה שני' ג"כ, ועיין בר"ן פרק מקום שנהגו וז"ל שתלמידיו ואנשי מקומו נוהגין כמותו בין לקולא בין לחומרא כדאמרינן במקומו של ר"א הי' כורתין עצים לעשות פחמין, וא"כ במדינתינו שגרירין בתר רבותינו בעלי התוס' חכמי אשכנז ואנו מבני בניהם ודאי הוא לנו לאסור, שהרי אפי' לקולא אנו עושים כמותם וכדברי הר"ן הנ"ל:

כב) ומה שאפשר לצדד היות כי אשת המדובר בוודאי היתה זקינה מאשת חמיו זו שהיתה אשתו השני' של חמיו ז"ל, וכן שאלתי מהמכירים אותם ואמרו כי כן הדבר, והנה בתשו' מהר"ח או"ז שהעתקנו לעיל כתב ואין הפירוש שיסברו שהיא חמותו ואפי' יש הכירא טובא שאינה חמותו כגון שהיא בת שלשים ואשת חמיו בת י"ב אעפי"כ אסורה יע"ש הלשון שהעתקנו לעיל, הרי דאם הפירוש כך שיסברו שהיא חמותו, וכמו שכן דעת הרא"ש והבאים אחריו הי' נראה להתיר בזה, והרי הרא"ש חילק בין זה בין חורגה, דחורגה אית לי' קלא והאי לית לי' קלא, אבל בזה שאשתו היתה זקינה מאשת חמיו א"צ קול כי הענין מוכיח מתוכם לבד, עכ"ז הדבר קשה להורות כן למעשה דא"כ נתת דבריך לשיעורין, והי' להם להפוסקים ליתן שיעור בזה, וא"כ נתת תורת כל אחד בידו, היום יתירו בשזו זקנה מזו, ומחר יתירו בשוים, דמ"מ אי אפשר שתהי' אמה ומחר יתירו באשת חמיו רק מעט שנים לה יותר עד שתק"ח בטלה לגמרי, ומסתברא בכה"ג לא פלוג:

כג) ועוד יש לפרש ענין מראית עין כשבעיני המון העם נראה שזה חותנתו האמור בתורה ועיין ביש"ש. ואף בכה"ג חשוב מראית עין, כמ"ש הר"ן פ"ק דביצה אף שהמון טועים בדין, אלא שיש מפרשים דבכה"ג בצינעא שרי, והר"ן אינו מחלק בכך יע"ש בהולכת סולם, לזאת אין דעתי להימנות להתיר, ואתם ישישים כחכמתכם תעשו:

כד) ואם אמנם שרו"מ אץ עלי במכתבו להשיב בבי דואר המוקדם אפלפל מעט בקונטרסו, מה שהעיר מש"ס דמנחות (ס"ח:) משום מצוה ניקום ונגזור מוכח דבעשה לא גזרו, כבר נתבאר בפנים שהוא היפוך דברי התוס' שם (ה') ובתשו' שאגת ארי' החדשות חולק על התוס' לגמרי דאינו עשה כלל, דלא תאכלו עד הביאכם לאו הוא שלא לאכול קודם שיביא, והוא מפרש משום דגזירה רחוקה הוא לא גזור כיון דקליש, ואין ענין לכאן:

כה) ואשר יישב מעלתו קושיית החוס' שם דמצינו גבי ביצה שנולדה ביו"ט דרבנן גזרו שמא יבנה בהמ"ק, ורו"מ יישב דאיסור יו"ט דרבנן מ"מ חשוב ל"ת כדאשכחן בשופר אין מפקחין כו' ובגמ' שם משום דהוי עשה ול"ת, ולדעתי אין באיסור מוקצה סרך ל"ת, דאינו משום מלאכה אלא דאסמכוהו אעשה דוהכינו את אשר יביאו:

כו) וראי' לזה דבתוס' ביצה (ח'.) בשם הירושלמי דמותר לכסות באפר שהוסק ביו"ט כיון שכבר שחט שלא לעקור מצוות כיסוי, וקשה איך יהי' חמור מצוות כסוי שהוא רק חובת הדם משופר שהוא חובת הגוף ואינו דוחה טלטול אבנים איסור מוקצה, אך ברורן של דברים דענין מוקצה נחלק לשנים, הא', טלטול מוקצה שהוא משום לתא דהוצאה כדאיתא בשבת (קכ"ד:) ובביצה (י"ב:) ברש"י שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל אוכלים וכלים משום שאין גוזרין על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והיינו שאבנים וכיוצא בה שאין צורך ליו"ט גזרו על טלטולו אטו הוצאתו, וחלק הב' דברים שראוים לבו ביום אלא שנאסרו משום שלא הוכנו מאתמול ואסור מקרא דוהכינו וכמו שפירש"י ביצה (כ"ו:) וז"ל ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והכינו, ומ"מ אינו אלא מדרבנן והוא אסמכתא, דפשטא דקרא על המלאכות, ובכלל זה כל צורכי היום, כדמוכח בפסחים (מ"ז:) לרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא מוהכינו, הרי דאפי' עצים דלאו אוכלין אסור, ולדידן הוא מדרבנן, וזהו איסור אכילתו ותשמישו, אבל טלטולו לא נאסר מקרא דוהכינו, אלא דכיון שאינו ראוי ליומו מקרא דוהכינו, שוב דינו כמו אבנים דאסור משום לתא דהוצאה, וע"כ אף שטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט כמ"ש התוס' ביצה (ח') מ"מ להשתמש אסור כדמוכח מפלוגתא דב"ש וב"ה בנטילת העלי לקצב עליו בשר, וכ"כ המג"א, והטעם דטלטול לא נאסר אלא משום הוצאה והוצאה גופה מותר לצורך אוכל נפש ביו"ט, אבל להשתמש במוקצה דאסור מקרא דוהכינו דאינו לתא דמלאכה ולא הותר לצורך אוכל נפש ע"כ אסור:

כז) מעתה דברי התוס' מיושבים דאפר שהיסק ביו"ט דנולד לא נאסר טלטולו אלא משום דלא חזי למידי משום איסור נולד דנפקא לי' מקרא דוהכינו, אבל זה חזי לכיסוי דם, וא"ת דאפר לכסוי ג"כ הכנה בעי דלאו דווקא אוכלין בעי הכנה, דהא אפי' עצי מוקצה אסורין מקרא דוהכינו. וע"כ כפירש"י שם (ד') דוהכינו שמזמן כל צורכי היום ומצוות היום חשוב צורך היום, שהרי אמרינן מתוך שהותרה כו' במצוה שצריך לעשותה בו ביום, והרי מ"מ בעינן שיהי' צורך היום רק אפי' שלא לצורך אוכל נפש, הרי דמצוה נקרא צורך היום וא"כ הכנה בעי, לא קשיא דאיסור זה דוהכינו אינו סרך מלאכה ורק עשה מדרבנן ועשה דאורייתא דוחה אותה, דעשה חמור דוחה עשה הקל, וכיון שנדחה האיסור מוקצה דוהכינו, שוב אינו איסור כלל משום הוצאה כנ"ל וליכא ל"ח:

כח) ובזה מיושב קושיית המג"א סי' תקפ"ו ס"ק כ"ה בעשה עכו"ם שופר מותר לצאת בו, והקשה המג"א דנולד גמור הוא ולא עדיף מאילו מונחים עליו אבנים שאסור לטלטלן, ולהנ"ל לק"מ דאבנים לא חזיין למידי, ונאסר טלטולן משום הוצאה דמלאכה והוי עשה ול"ת, אבל שופר זה תקיעתו מותר דעשה דתקיעה דוחה עשה הקל דוהכינו, וממילא אין איסור כלל בטלטול דלא גזרו טלטול משום הוצאה אלא במה דלא חזי בו ביום וזה חזי לתקיעת מצוה, והוא ממש דברי התוס' בשם הירושלמי דמותר לטלטל אפר שהוסק ביו"ט לצורך כיסוי, וכ"ש לצורך תקיעה דמצוה דגופי' עדיף:

כט) מיהו יש לקיים דברי מעכ"ת דכי היכי דלרבה דאמר עצי מוקצה דאורייתא אזהרתי' משום לא תעשה כל מלאכה דהכנה שעושה ביו"ט מלאכה, ה"ה לדידן מדרבנן אסור משום מלאכה ג"כ ולא חשוב צורך אוכל נפש כיון דאסור, ואין להקשות דמ"מ יחשב צורך קצת כמו המבשל גיד, ביצה (י"ב:) בד"ה הכא דכיון שרוצה לאוכלו היינו צורך יו"ט, די"ל דכיון דאיסורו משום יו"ט גרע, וכה"ג בעירובין (ע"ח:) מחלק בין אשירה שדבר אחר גרם לאסור בין אילן ששבת גרם לו לאסור, ומ"מ ניחא דברי התוס' דביצה דמצוות שופר דוחה לעשה דוהכינו ואין איסור שוב אין איסור מלאכה כיון דהוי לצורך ומותר משום מתוך, אך יש לפקפק דמלאכה דהכנה לא הותרה לצורך אוכל נפש רק אם נאמר דכל אפיי' ובישול חשוב הכנה. ועי' בתוס' עירובין (ל"ח.) ואפשר דמלאכת הכנה הוא לרבה בכלל אפי' דליכא מלאכות רק ארבעים חסר אחת, אך יותר מסתבר דלדידן אין הכנה בכלל מלאכה כלל:

ל) מה שכתב לדעת הנוב"י ז"ל דאיסור אשת חמיו משום מראית עין דאשת אביו שיאמרו שחמיו הי' אביו ורבנן שבנם נקראו על שמם לא יטעו בזה, הלא חתנו נקרא ג"כ על שמו שהוא חתן האדם גדול ויאמרו שהוא בנו, ולדינא כתבנו בפנים שלפענ"ד אין דברי הנוב"י ז"ל מחוורים בזה:

לא) מ"ש בסוף דבריו שישא במקום שאין מכירין ואח"כ יהי' דיעבד, לא נ"ל כלל כי אפי' לא הי' איסור רק במכירין, מ"מ לישא במקום שאין מכירין ולדור אח"כ במקום שמכירין וודאי אסור לגרום שיהי' אח"כ דיעבד, ודומה למכוון מלאכתו במועד שיהי' אח"כ דיעבד, וכה"ג אמרינן בשבת (קמ"ג.) וכי מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה, ובמים שאין להם סוף נמי תתקדש ותכנס לחופה דאין איסור ממנ"פ אם מת בעלה, ואם לא מת אין קידושין וחופה תופסין בה וביבמות (נ"ח) קרי לה האיש מנוקה מעון כיון שלא נבעלה, אלא ודאי אסור לגרום לכתחילה לעשות דיעבד:

ידידו הדוש"ת באהבה רבה הק' אברהם.

אחרי כתבי הראה לי בני מהר"ש נ"י דבר חידוש בתשובתו כי אלמנה שבעלה חזר וחי כעובדא דקם רבה ושחטי' לר"ז ולמחר בעי רחמי עלי' חוזרים הקידושין וחלים כי בכל שעה מיתת הבעל שהוא מת עכשיו מתירה, ונפלאתי, מ"ש מהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דקיי"ל כיון דפסקה פסקה וגוף החידוש דכל שעה מיתת בעלה מתירה, מבואר ההיפוך ברמ"א יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ה, והוא בטור בשם רמ"ה, ועיין כר"ן פ"ב דביצה בבעיא דמי שלא הניח עירובי תבשילין הוא לבד נאסר או אף קמחו נאסר:

הנ"ל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף