גליוני הש"ס/נזיר/יג/ב

גליוני הש"ס נזיר יג ב

דף י"ג ע"ב

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. נ"ב כזה תמורה ט' ב' וע"ע דמיונו נדרים ו' ב', זבחים ז' א':

תוד"ה הריני נזיר כשיהי' לי בן כ' הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשי' כו'. נ"ב עיין מה שדן מזה בשלטי הגבורים הבועות פרק ג' דף רצ"ה ע"א מדפי הרי"ף לעניין מי שקיבל עליו תענית מ' יום רצופים ואירע בהן מתעניות שחייבו חכמים דעולים לו גם לנדרו ע"ש אריכות בזה ואולם יש לחלק בין כאן דשניהם נזירות מקובלים מן האדם לבד משא"כ שם דהנדר רק מקובל ממנו והתענית שחייבו חכמים הוא חיוב בעצם לכן י"ל דאין התענית מתחשב רק אל העצם לא אל המקרה שקיבל הוא דמה שבמקרה בטל אל מה שבעצם ואין נחשב כלל במקום העצם ואין התענית מתייחס גם אל מה שבמקרה אם יש בו חיוב עצמיי ודו"ק היטיב וע"ש שנדבר שם מחילוק זה אך לא כהסברתנו הנ"ל עש"ה ועיין נימוקי יוסף שעל הרי"ף נדרים פרק ב' (דף ד' ע"ב מדפי הרי"ף) שכ' דאם אסר יוה"כ על עצמו בנדר ואמר על יום אחר הרי יום זה עלי כיוה"כ לא חשבי' ליה דבר הנדור אלא דבר האסור דהואיל ואיסור יוה"כ מה"ת אין איסור נדרו חשוב לגבי איסור תורה עכ"ל והוא ג"כ סברא הנ"ל דאם דנין על היום מהו אם נדור או אסור אין לחושבו גם נדור דאיסור נדר המקובל מן האדם אין נחשב במקום איסור תורה שהוא עצמיי ולכן נחשב היום רק אסור לבד אף דיש בו גם איסור הנדר באמת מ"מ כאשר דנין על עצם היום מהו כו' נחשב רק אסור לא נדור דאין מתייחס אחר הנדר המקריי אם יש שם איסור עצמיי ולכן המתפיס בו כמתפיס בדבר האסור לבד דאינו חל וא"ה ה"נ י"ל דאין עולה לכאן ולכאן מסברא הנ"ל ואולם מדברי הנימוקי יוסף עצמם ז"ל שם מתבאר דזהו רק באיסור תורה אבל נדר עם איסור דרבנן אין הנדר מתבטל וחלה התפסה עליה ע"ש ואולי הטעם כמ"ש האחרונים והארכתי בכ"ד דאיסורים דרבנן ג"כ אינם עצמיים ורק אל האדם דבריהם נאמרים אבל אינו על עצמיות החפצים והזמנים ולכן אין הנדר מתבטל דלא שייך עוד סברא הנ"ל שיש לו להתבטל אל מה שבעצם ובאתי רק להעיר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף