שו"ת רדב"ז/ז/נד

שו"ת רדב"ז ‏ ז נד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן נד   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין נשואי יקותא:

תשובה לשעבר כתבתי ואף עתה מקרוב וז"ל שאילו מקמי דקהו קהייתא במילי דאורייתא על נשואי איתתא שמה יקותא דאיתנסבת בקטנותא מגו תיגרא וקטטה כי מאן אביה לתתה וגברא אשתבאי אזל ולא אתא ואשכחנא סהדותא עלה דהאי מילתא ושרינא איתתא ואנא הוינא במנינא ואמטינא שיבא מכשורא ואיתנסכת כדין וכשורה איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא והשתא אתא גברא רבה ואייתי ממערבא איגרתא וכתיב בה סהדותא דאית בה רעותא לאפוקי איתתא ודא פשר מילתא דנתרצה האב ודילמא בשתיקותא ואית כמה שמעתתא לסיעתא ממתניתן ומתניתא וקא פסיק ותני האשה אסורה וכל הדרכים האלו בה ואיברא דקטיר קא חזינא הכא דלא סיימוה קמיה ולא ידע גופה דעובדא היכי הוה דמאן דשאיל אמר דעמדה האשה במצרים שנים עשר שנה בחזקת אשת איש ולא שאל בענין דליכא הכא חזקת אשת איש כלל ואפי' באתרא דידה דכיון דקטנה נישאת ומקמי גדלותה אישתבאי גברא ולא אתא ליכא חזקה. ותו דכולהו סהדי קמאי ובתראי דבתראי מודו דהוה שם תיגרא וקטטה וברור להו דבתחילה לא היה אביה מרוצה אלא דתרי מינייהו אמרי לבסוף נתרצה. ותו דכולהו מודו דנישאת ע"י גברא אלמא ותקיפא דהני דבי ריש גלותא דלא מחזיק ולא מחזקינן בהו ומהני טעמי איכא למימר דגריע האי חזקה מקלא דבעלמא ואפי' בלא סהדי הומ"ל דאי אתא אביה ואמר לא נתרציתי מהימנן ליה ומבטלינן קלא דאיכא כמה אמתלאות דלא נתרצה והא דקא מתעגנה ואזלא משום דכ"ע לאו דינא גמירי עד דמתרמי להו חכם הילכך ליכא הכא חזקת א"א אלא חזקת עגון בטעותא ואי משום הני אומדני דקא מכניף מרי דשמעתא למיסר איתתא אומדני דלא מוכחי נינהו מכמה טעמי חדא דלאו בעלי תורה נינהו. ותו דילמא טעו בדשמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב. ותו דילמא טעו בדר"ל וסברי דקטנה אית לה ידה ויד אביה. ותו כיון דשתיק האב סברי שנתרצה ולא היא דמרתח הוא דקרתח ומירתת קא רתס. ותו דנישאת ע"י גברא תקיפא ומי יוכל לדון עה מי שתקיף ממנו ועובדא דגבעת בנימין מוכחא ואי משום דהוו בעילותיו בע"ז הא ודאי ליתא כלל דכיון דנסיב לה ע"י חופה וקידושין שוב אין בעילותיו בע"ז ואפי' בתר דערער האב והכן כתב ריב"ש ז"ל ואפי' תימא דדיעה דריב"ש ז"ל לא גמר פוק חזי בשוק של זונות כמה עוברי עבירה ואפי' בעריות החמורות ואין חוששין לכ"ז וכ"ש דאיכא למתלי לטעו וסברי דאשתו היא כדכתיבנא לעיל וא"ת כיון דהוי דין מרומה לא היה ראוי לדון אותו הא ל"ק כלל דהא מי שלבו שלם ראוי לדון אותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל פכ"ד מהלכות סנהדרין והכא לב המתירים היה שלם בדבר וא"ת הרי עידי נשים בעו חקירה ודרישה וי"ל דבדיעבד בעידי נשים כשירה והכי כתב ריב"ש ז"ל ותו דמאן לימא לן דמקבלי סהדותא לא עבוד דרישה וחקירה כמה דאפשר להו ובהכי סגי וכ"כ הר"ם והרא"ם ז"ל והתימה על החכם האוסר היכי קביל סהדותא למידק בתר ב"ד דהא אפילו במילתא דאיכא פלוגתא אמרו ב"ד בתר ב"ד לא דייק ועובדא דר' דוסא ור' יהושע במשנת אם אינן מכירין מוכח כן דוק ותשכח. והשתא אתינא לברורי טעמא דשריותא דהאי איתתא בס"ד חדא דבסהדי אישתכח פסולה דבזוגא קמא איכא חד פסול וקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואע"ג שכתבו הרא"ש ור"י ז"ל דאין עד פוסל את חבירו אלא א"כ כיוונו להעיד בשעת מעשה הרי ר"ש סובר דהכוונה לבד פוסלת וכ"כ הרמ"ה ז"ל דהגדה גרידא או כוונה גרידא פוסלת דפשטא דמתני' דיש נוחלין הכי משתא וכ"ן מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות עדות ואף הריא"ף ז"ל סתמו כפי' בפשטא דמתני' והכי מוכח בתשובה דכוונה לבד פוסלת כ"ש הגדה בב"ד ותו דרוב המפרשים אמרי דהא דאמרינן דשיילינן להו לאסהודי אתיתו וכו' אשעה דאת לב"ד לאסהודי שיילינן להו כפשטא דמילתא והכי כתב הרשב"א ז"ל וכתב וזו כדעת רש"י ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל וכ"כ נמק"י ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכ"ז היפך ממ"ש החכם זה בשיור ההוראה ומעתה אפילו לא כיוונו להעיד בשעת החופה הרי כוונו בשעת עדות בב"ד וכל העדות בטלה. ותו דכל דאיכא ספקא אי לאסהודי בטלה כל העדות וכ"כ הרמ"ה. ותו דאכולהו סהדי שיילינן וכ"כ המפרשים והכא חד מן סהדי לייתוהי דמת. ותו דאיכא מ"ד דמקמי דאסהידו שיילינן להו אבל בתר דאסהידו לא שיילינן דלא לימרו דניטפלו לפסולין אף הם אמרי למחזי אתינא. ותו דכל דבר הנעשה ברב עם כגון קידושין ונישואין שילינן להו אי למחזי אתו או לאסהודי והאי מילתא כתבוה כל הפוסקים וכל בעלי חידושין והקשו על רשב"ם מכח סברא זו וא"כ מש"כ החכם אנן סהדי וכו' ליתא כלל דהא קמאי וקמאי דקמאי אסהידו איפכא ואפילו העידו אחר כדי דיבור עדותם בטלה וכ"ש דהאחת ידעי בהני והני ידעי בהני וכן דקדקתי מלשון קבלת העדות שכתוב ומהם אמרו שנמצאו במעמד וכו' ובר מן דין ובר מן דין בתרי סהדי קמאי אחר כדי דיבור ובתוך כדי דיבור דמו וכ"כ ר"י בשם ר' ישעיה גבי נמצא אחד זומם ולא ראיתי בזה חולק דאפילו הראב"ד ז"ל לא השיג על הרב אלא בנמצא אחד מהם זומם אבל נמצא אחד מהם פסול מודה הוא וכן הוא בתוס' משום דצירופו משעת מעשה הרי לך לדעת כל הני רבוותא זוגא קמא לית בה ממשא ולא נשאר אלא עד אחד דזוגא בתרא ולדעת מקצת אף זוגא בתרא נפסל דהא ידעי הני בהני וכדתיבתנא ותו דבזוגא בתרא נמצא אחד מהם זומם ולא חשחין אנחנא על דנא פתגם לאתבותיה כיון דאשכחנא הרמב"ם והרא"ש והר"י בנו ורי"ו תלמידו ונמק"י ובעל מגדל עז ז"ל שכתבו שאם נמצא אחד מהם זומם כל העדות בטלה אפילו אחר כדי דיבור והכי משמע לי מדקבע תלמודא מימרא דרבא עלה דרישא דמתניתין וא"כ לא ניחוש למה שהשיג הראב"ד ז"ל כי לשון הרב ז"ל מבואר יפה ומובן ואדמתמי על הרב דמה עונש היה ראוי להם יתמה על הר"י ן' גיאת שכתב שאם הוזמו שנים נהרגים שלשה ומדברי רש"י ז"ל ליכא סיעתא כלל גם מ"ש התוס' ז"ל במכות לתרוצי קישיא כתבו כך א"נ דוקא לענין דברי ר"ש אבל לקידושין דקי"ל כוותיה ל"ש וכן משמע מדבריהם דסנהדרין יעי"ש ואפילו נימא דפליגי עליה דהרמב"ם ז"ל אתרא דמר הוא וכוותיה עבדינן. ומעתה אף לדברי החכם שהכשיר חבירו של הפסול עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ומה שסייע להא מילתא מתשובת ריב"ש לא סימוה קמיה דהא כתב באותה תשובה בעצמה פעמים שלשה דעדות העד השני היה תכ"ד של ראשון ומהאי טעמא למד הרב ז"ל דהוה מצי קמא למיהדר תכ"ד דסהדא בתרא ועיקר טעמא נקט דהמקדש בעד אחד לאו כלום הוא וק"ל וע"כ אית לן למימר הכי דהא בתרי סהדי קמאי אחר כדי דיבור תוך דיבור דמי וכתבתיה לעיל וליכא למכשרינהו להני סהדי משום דאתו לאסהודי מכח הכרזה וטעמא משום דלא נתכוון אלא לכשרים חדא דלא הות כדמשמע מתוך כת"י של החכם המורה ותו דאיכא מאן דפליג בה ר' שמואל והרמ"ה ז"ל ותו דהזמנה ומצוה להחרים שמענו אבל הכרזה לא שמענו ואי לחרם לא רמיא החרם לא חל אלא על הכשרים להעיד וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה ומש"ה א"צ להוציא את הפסולים אבל המזמין עדים צריך להוציא את הפסולים וכ"כ כל הפוסקים ואיברא דלא זו הזמנה דאיירו בה רבוותא ז"ל אלא ההזמנה דשעת מעשה אבל הזמנה לבא לב"ד להעיד עביד לכולהו סהדי בבת אחת ואפילו העידו אחר כדי דיבור אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול או זומם לית מששא בהאי סהדותא ואי לאו דמסתפינא הו"א דאפילו למ"ד דכוונה לבדה והגדה לבדה אינה פוסלת מודה הוא דהזמנה כי האי להעיד יחד פוסלת אבל תרעא כיון דרווח רווח וליכא למכשרינהו נמי משום דכל חד לא היה מכיר בפיסולו של חבירו כדכתב הריא"ף ז"ל בתשובה חדא דהרא"ש והר"י והרי"ו ונמק"י ור"ח והמרדכי בפרק כיצד העדים חולקים על הריא"ף ז"ל ותו דהרב ז"ל לא אמרה אלא בזמן שאין רגילים זה בזה ואילו הכא בני עיר אחד והם דרים בירושלם והם מעט מזער וכולם בני מלאכה אחת רגילים הם אלו אצל אלו וזה מפורסם מאד במלכות הזה כי בני עיר אחת נעשים כאילו הם אחים נגד בני עיר אחרת ואפילו בגוים נמצא כן וברגילות תליא מילתא וטעמא ולא בבקיאות הדיינים גם מדברי רש"י והרשב"א ז"ל בתשובה נראה שהם חלוקים על הריא"ף ז"ל ותו דלא אמרה ז"ל אלא בשטרא דאיכא טעמי דלמלוי חתמו ותו דמספקא לא מבטלינן שטרא אבל בסהדי דמסהדי על פה באפי ב"ד לא אמרה. כללא דמילתא דלא מכשרינן להני סהדי דאתי בידיה ממערבא לא מטעמא דאתו למחזי ולא מטעמא דאסהידו אחר כדי דיבור ולא מטעמא דהכרזה ולא מטעמא דהזמנה ולא משום שלא הכירו זה את זה. והשתא אתינא לברורי טעמא דפיסולא דהני סהדי בס"ד. חדא דהא נתקבלו שלא בפני בע"ד ורוב הפוסקים הסכימו דבעינן ושלחו לו ולא בא בהדי הנך טעמי ומשום דפשע אפקיעוהו רבנן לממוניה וכ"כ הרא"ש והר"י ורי"ו ז"ל והעיד ז"ל על הרמב"ם דבעינן בכלן ושלחו לו ולא בא והתוס' ור"ח ונמק"י והמרדכי והעיד על גירסת הריא"ף ז"ל ואביאסף והמאירי ואם קבלו עדות אינה כלום וכן דעת הפוסקים אשר ראיתי חוץ מראב"ן ז"ל. ומ"ש החכם בשיור שכן דעת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד העדות כשירה הא ליתא שהרי כתב גם בדיני ממונות וכו' ומ"ש אין מקבלין בלשון לכתחילה לא שמעינן שאם היה הוא וכו' מקבלין אפילו לכתחילה וזה ברור. והחולקים הראב"ד לפי הפירוש השני ונמשכו אחריו הרשב"א ובעל העיטור ואור זרוע והרב דוראן ז"ל וכד מעיינת בה שפיר תשכח דאע"ג דלא בעו ושלחו לו ולא בא בהדי הנך חדא מהנך מיהא בעו אבל היכא דאין התובע חולה ולא עדיו חולים ולא מבקשים לילך למדינת הים לכ"ע לא מקבלינן אפי' היכא דהנתבע בעיר אחרת עד דשלחי לאודועי. והא דכתב באור זרוע והכא דמצא עידיו בעיר אחרת מצא שאני כמוצא מציאה ודמי ממש להיו מבקשים לילך למדינת הים. והא דכתב בעל העיטור או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק התם משמע דביודעים לו עדות בשטר איירי ולישנא דאין יודעים לחתום הכי דייק ועד אחד בשטר אינו כלום ולפיכך באים לב"ד וכותבים לו קבלת עדות במקום שטר ובכה"ג מקבלין שלא בפני בע"ד שהרי יכולין לכתוב לו שטר שלא בפניו תדע דאפילו במקום רחוק בעינן חדא מהנך שכתב הרב דוראן בשם הרשב"א ז"ל אלא א"כ היו העדים מבקשים לילך למ"ה והבע"ד היה במקום רחוק ולא יכול לבא וכו' ואם איתא דטעמא שהבע"ד במקום רחוק סגי אלמא תרי בעינן ואפילו תימא דהני רבוותא סברי דמקבלין בעיר אחרת הני מילי במקום רחוק הרבה אבל מכאן עד ירושלים קרוב הוא ושיירות מצויות ואפילו תימא דרחוק הוא הרי רוב הפוסקים והריא"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל בכללם שאנו נוהגים בהם בכל דבר בעו ושלחו לו ולא בא. ומ"ש החכם דהא דלא מקבלינן עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממונות מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא וכ"ש בעידי נשים ומוכח לה מדברי הרשב"א ז"ל בפרק הגוזל עכ"ל מאריה דאברהם מרא דשמעתא מסיק לה בצ"ע ואיהו עביד בה עובדא לאפוקי אתתא. מתותי בעלה ולעשות בניה ממזרים אין זה כי אם רוח אחרת. ובעיקר קושיא של הרשב"א ז"ל איכא לתרוצי דמדין הפקר נגעו בה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה ותו איכא למיפסל האי סהדותא משום דהוי למיסר אתתא בתר דנשא' ודמי לדיני נפשות ואפילו הוא חולה ושלחו לו ולא בא או בעיר אחרת לא מקבלין דלא גרע מדינו של שור דאמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו וכ"כ הרשב"א בפרק הגוזל. וההיא שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה פירפוניאן וז"ל תחילה אני כותב דשלא כהוגן עשו שקבלו עדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה שנשאה שיבא בעל השור ויעמוד על שורו וכ"כ הרשב"א ז"ל ועוד היה ראוי שתקובל ע"י ישראל דבקיאי בדרישה וחקירה שידרשו ויחקרו היטב בה שלא לאסור אשה על בעלה דתניא בשלהי יבמות אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה וכו' ובנדון שלנו לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דו"ח ולקבל העדות בפני בע"ד ובפני גדולי ישראל שידעו וכו' הרי לך מפורש דמשום דאתי למיסר איתתא על בעלה יצאו עדותם מכלל עידי נשים ואתי לכלל דיני נפשות ובעינן בפני בע"ד ודו"ח והעדות אפילו בדיעבד בטלה כמו שביארנו. ואע"ג שהחכם המורה מפליג דברי הרא"ש לדברים אחרים קל להבין למי שיעמוד על כל לשון התשובה שאין הכוונה כן וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל הא דאמרינן אין בודקין את עידי נשים בדו"ח היינו דבאים להעיד קודם שנשאת האשה אבל אם נשאת צריכים דו"ח עכ"ל וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל בשלהי יבמות יע"ש. וז"ל המאירי ומקבלים עדות שלא בפני בע"ד לאפרושי מאיסורא כגון שיש עדים שנתקדשה פלונית משמע אבל אם נשאת לא מקבלינן דאלת"ה לשמעינן דהוי רבותא טפי. והשתא מ"ש החכם המורה ומעשים בכל יום וכו' ל"ק דדילמא חזא עובדא אי נמי במי ששמעו שמת בעלה ונשאת דאי אתא לא מציא מכחישתו אבל הכא אסהדי קא סמכא וניחא נמי מההוא דקדיש באבנא דכוחלא דפרשי מינה רבנן דמקמי דנשאת הוו אמרי דאיכא סהדי אבל לבתר דנשאת לא והיינו דפרישו מינה לחומרא בעלמא ולא אפקוה אי נמי התם אי אתו סהדי דמאית ליכא דמכחיש להו אבל הכא אפי' דאתו מאה לעולם תרי ותרי הוו אי נמי התם קלא דמקמי אירוסין אבל לקלא דבתר אירוסין לא חיישינן וכ"כ הרמ"א ז"ל וכ"ש לקלא דלבתר נשואין לא חיישינן וחזקת עיגונא בטעותא גריעא מקול ושוברו עמו כדכתיבנא לעיל והשתא ניחא נמי מה שרצה להוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל דודאי סתם עדי נשים לא בעו דרו"ח ואפשר נמי דלא בעו בפני בע"ד דכ"ע בעלי הדין נינהו אבל לאסור אשה על בעלה ולהענישה ולהלקות את בניה אם יבואו בקהל לא אמרה אדם מעולם וניחזי נמי מה שהוכיח מתשובת הרשב"א ז"ל דהתם לא הוי אלא להתיר אשה לעלמא לא לאסור אשה על בעלה אי נמי דהתם לא הוזקקו לשאול אם היא מגורשת אבל אם עבר על תקנת רגמ"ה וכ"כ ז"ל שזה אינו בא לדון בינו ובין האשה וכו' ומה שרצה להוכיח דבעיר אחרת מקבלין שלא בפני בע"ד ליתא דשאני התם דקרוביה היו בעלי זרוע ומה שעשו לשלוחים הראשונים יוכיח והוי כשלחו לו ולא בא ותו דהוצרך לטרוח אחר העדים ושמא לא ימצאם עוד ותו שהיו יראים להתראות במקום שהאשה שם ותו שכל זה לא הוה אלא לפוטרו מעונש תקנת רגמ"ה ותו דאיכא למימר דלסניפין בעלמא כתבה עם שאר הטעמים וכן דרך בעלי התשובות והשתא ניחא נמי מתשובת ריב"ש דמרת מירונא מקודשת היתה לא נשואה וזו א"צ לפנים דלאפרושי מאיסורא מקבלים שלא בפני בע"ד. ומעתה יש לדון קושית אם לממון הקל לא נחוש לקלא כיון דאיכא סהדי לאסור אשה על בעלה ולדונה בכל הדרכים האלה לא כ"ש שלא נחוש ותו איכא למיפסל הני סהדי משום דלא הוו בדו"ח כיון דדמו לדיני נפשות כדכתיבנא משם הרא"ש והרשב"א והרמב"ן ז"ל והעדות פסולה בדיעבד ובודאי דלא עבוד דו"ח דאי עביד שום דו"ח לא היה מקבל עדות ן' תאמס שהוא דבר מפורסם מאד לכל בני המלכות הזה שיצא מטרבלוס קודם שנולדה האשה ועוד לא חזר לשם. כללא דמילתא דלית שום מששא וחששא בהאי סהדותא לאפוקי איתתא מתותי בעלה ואיכא למידק דאפי' אתו תרי סהדי מסהדי סהדותא דמתקבלה לב"ד כהוגן וכהלכה ואמרי שנתרצה האב תרי ותרי נינהו והוי ספקא דרבנן לפי דעת רוב הפוסקים ואוקי אתתא אחזקת פנויה כשעת קידושין קמי סהדי דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיפא מעדות וכיון דבטלה עדות בטלה החזקה וכ"כ הריטב"א בשם התוס' וכן העלה הרמב"ן והר"ן ובעל ס' המאורות ז"ל בעובדא דינאי מלכא וכ"ש בנ"ד דלא הוי חזקה אלא מחמת פרסום בטעות דאפילו הוי חזקה אלימתא לא הוי אלא מדרבנן וכ"נ מדברי רש"י ז"ל בפי' המשנה וכ"כ הריטב"א ז"ל בלי פקפוק ובכה"ג אפילו למ"ד אם נשאת תצא הכא לא תצא ואעיקרא דדינא איכא פלוגתא אם תצא או לא בתוס' בפרק האשה איכא תרי לישני וכן בחידושי הרשב"א והריב"ש סבר דלא תצא וז"ל ולמדנו תרי ותרי ספקא דאורייתא אם נשאת תצא אם לא נשאת לאחד מעידיה ולמ"ד תרי ותרי ספקא דרבנן אם נשאת לא תצא ואם לא נשאת לא תנשא לכתחילה עכ"ל. משמע דאם נשאת לא תצא ואנן קי"ל כמ"ד תרי ותרי ספק דרבנן וכן משמע פשטא דברייתא דר"י בר מנחם ופשטא דסוגיא דעלה אבל אין בידינו כח להכריע בין הראשונים ופשטא דברייתא דב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הכי משמע וכיון דאיכא פלוגתא אזלינן בה לקולא כיון דתרי ותרי ספקא דרבנן וכ"כ החכם בעצמו בתירוץ אחריתי שכל ספק שיולד אזלינן ביה לקולא מטעמא דכתיבנא. תו איכא טעמא אחרינא דע"כ לא פליגי אלא אם באו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל נישאת בהיתר ע"פ ב"ד ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא דאפי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דמדינא איכא לאוקמא בחזקת א"א כתב הרשב"א ז"ל וההיא דהאשה רבא דאמרו לו חילוף היו הדברים דאקשינן תרי ותרי נינהו וכו' מסתברא דהני תרי דאמרי חילוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שנתיבמה על פיהם וכו' ותדע לך דהא ר' מנחם בר יוסי וכו' כ"ש בשנים אומרים לא נתקדשה ונשאת על פיהם ואח"כ באו עדים שנתקדשה לא תצא והדין מילתא ברירא היא ומסתברא דכיון דלא עבדא איסורא לא קנסינן לה. תו איכא טעמא אחרינא דשריותא דסהדי דקא שהו לא אתו ברישא וכ"כ ר"י בר ברוך ואע"פ שהתוס' חלוקים עליו כדאי הוא לסמוך עליו היכא דנשאת דאין לך שע"ה גדול מזה כללא דמילתא ומאי דנקיטינן מהאי שקלא וטריא דאתתא שריא ובניה כשרים מכמה טעמי חדא דבזוגא קמא דסהדי איכא חד פסול ופסיל לחבריה ותו דבזוגא בתרא איכא חד זומם ופסיל לחבריה ותו דנתקבלה שלא בפני בע"ד והם לא חולים ולא מבקשים לילך למ"ה ולא למקום רחוק מאד ולא שלחו לו ולא בא ותו דהוי כדיני נפשות כיון דאתו לאסור אותה על בעלה ולהענישה ולעשות את בניה ממזרים ותו דהוי בלא דו"ח ותו דלא הוה לה חזקת א"א אלא חזקת עיגון בטעות וגרוע הוא מקול בעלמא ותו בתרי ותרי ספקא דרבנן ומוקמינן לה בחזקת פנויה ותו דאם נשאת איכא מ"ד לא תצא וכל ספק אזלי לקולא ותו דנישאת ואח"כ באו עדים האוסרים אותה ותו דסהדי דשרי לה אתו ברישא הרי איכא עשרה טעמים דשריותא וכל חד וחד סגי באפי נפשיה וכ"ש בהצטרפות כולם וכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף