אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/בבא בתרא/פט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מיזמים חדש על ה(מ)דף בבא בתרא פט

העמדת אגרדמין למדות אף שמתן שכרה בצדה

מעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין אגרדמין לשערים

בשני מקומות מצווה התורה על דיוק המשקולות. האחד, בפרשת קדושים (ויקרא יט לה-לו) שם נאמר: לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והשני, בפרשת כי תצא (דברים כה יג - טז) שם נאמר: לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך. כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול.

ובגמרא במסכת בבא בתרא (פט.) דורשים חז"ל את התיבות 'יהיה לך' בפסוק 'אבן שלמה וצדק יהיה לך' ללמד "שמעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין אגרדמין לשערים", אגרדמין הם הממונים להלקות ולהעניש את מעוותי המדות, ומעמידים אותם דוקא כנגד מעוותי המדות אך לא כנגד מפקיעי השערים להשגיח שלא ימכרו ביוקר.

עיקר הדרשה היא על עצם העמדת הממונים על המדות, ואילו תוספת הגמרא שאין מעמידים אגרדמין לשערים מפרש הרשב"ם שסברא היא זו לפי שאין צריך להעמיד ממונה על כך, כי אם זה ירצה למכור ביוקר הרי שחברו שנצרך למעות ימכור בזול והקונים ילכו לקנות במקום הזול יותר ועל כרחו יאלץ זה המוכר ביוקר למכור אף הוא בזול.

והגמרא מוסיפה ומביאה מעשה ש'בי נשיאה אוקימו אגרדמין בין למידות בין לשערים'. שמואל שלח את קרנא לשנות להם שאין מעמידין אגרדמין אלא למדות ולא לשערים, אך קרנא שינה ושנה להם שיש להעמיד אגרדמין בין למדות ובין לשערים. לבסוף הקפיד עליו שמואל ואמר לו: מה שמך, קרנא, תיפוק ליה קרנא בעיניה. ואכן 'נפקא ליה קרנא בעיניה' שהיא כמין חתיכת בשר שיצאה לו בעינו, ע"כ סוגיית הגמרא.

קושיית הירושלמי שמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה

ובירושלמי (פ"ה ה"ה) איתא: כתיב 'מאזני צדק אבני צדק' מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה. דהיינו שבמקום שנתנה התורה שכר, הרי שאם אדם אינו רוצה לקבל את השכר ונמנע מעשיית המצוה אין בית דין מצווים לכופו לעשותה. ומקשה הירושלמי ממה שדרשו חז"ל: 'יהיה לך' - מנה לך אנגרמוס על כך. ותימר הכן [- בתמיה, וכי אפשר לומר כך, הלא כבר נתבאר שאין בית מוזהרים על מצוה שמתן שכרה בצידה]. ומיישב: א"ר בון בר חייה, כיני מתני' [- כך צריך לשנות בברייתא] כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין נענשין עליה. דהיינו שהם מוזהרים לכוף אף על מצוה שמתן שכרה בצדה, אלא שאינם נענשים על כך אם לא עשו כן.

ובביאור דברי הירושלמי שמצות משקולות היא מצוה שמתן שכרה בצדה, כתב הפני משה: כתיב מאזני צדק ואבני צדק איפת צדק והן צדק יהיה לכם, ודרשו כשיהיו מאזני צדק וגו' יהיה לכם - ממון, הרי מתן שכרה בצידה. אין בית דין מוזהרין עליה, שאם זה אינו רוצה לקבל השכר אין הבית דין נזקקין לכך, ע"כ.

תמיהת החתם סופר שהפני משה העלים עין ממקרא מלא

והנה מה שהביא הפני משה המקור לכך שמשקולות היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה מהדרשה של 'יהיה לכם – ממון', כבר תמה על דבריו החתם סופר (חו"מ סימן קעז אות ב): הגאון הזה העלים עין ממקרא מלא בתורה סוף פרשת כי תצא, דכתיב 'למען יאריכון ימיך' והיינו מתן שכרה שבצידה. וכן הוא בספרי שם וז"ל: למען יאריכון ימיך, זה אחת ממצות שבתורה שמתן שכרה בצדה... אבל דרשה ד'יהיה לך' ממון הרבה, דרש חכמים הוא ואינו מתן שכרה בצדה, עכ"ל.

ואמנם הפני משה דקדק כן ממה שהביא הירושלמי את הפסוק 'מאזני צדק אבני צדק' ועל זה ביאר שהמתן שכרה נלמד מפסוק זה מתיבות 'יהיה לך'. אך כבר מהר"א פולדא ביאר את דברי הירושלמי באופן אחר, וכתב שממה שנאמר לא תעשו עול במשפט משמע שהציווי הוא על הדיינים בעלי המשפט, ומאידך ממה שנאמר מאזני צדק וגו' יהיה לכם משמע שהציווי הוא על כללות העם, ועל זה אמר הירושלמי שבמצות עשה שמתן שכרה בצדה אכן הציווי אינו על הדיינים אלא על העם. ובביאור ה'מתן שכרה בצדה' שבשקולות כתב מהר"א פולדא כדברי הספרי והחתם סופר: כגון זו דכתיב בפרשת כי תצא 'למען יאריכו ימיך' וגו'. ודברי הפני משה צריכים עיון, ויעויין להלן.

פסק הרמב"ן עפ"י הירושלמי שאם רצו בית דין לכוף כופין

על פי דברי הירושלמי הללו כתב הרמב"ן בתשובה (מיוחסות סימן פח) בדבר השאלה בבעל חוב שנכנס בבית לוה ומשכנו, ועומד בעשה של 'השב תשיב לו את העבוט', אם אינו רוצה להשיב, האם כופים אותו בית דין או לא. והשיב הרמב"ן: זו היא מצות עשה שהזמן גרמא שמתן שכרה בצדה ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ופירש בירושלמי, אין בית דין של מטה נענשין עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה. ולפיכך אם לא רצו בית דין לכוף אין לכוף, אבל ודאי אם רצו לכוף כופין וכו'. דהיינו שפסק הרמב"ן את דברי הירושלמי להלכה שבית דין לא נענשים על כך אך יכולים לכוף אם ירצו.

והנה כתב הטור (חו"מ סימן קז) מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכופין אותם בכך כמו שכופין את אביהם. במה דברים אמורים, שהניח להם אחריות נכסים שאז נשתעבדו אלו הנכסים בחיי אביהם. אבל אם לא הניח להם אחריות נכסים, מצוה עליה לפרוע חוב אביהם משום כבוד אביהם, אבל אין כופין אותם... וטעמא משום דמצות כיבוד היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה.

והסמ"ע (סק"ב) הביא דברי הטור, ודברי הרמב"ן בתשובה שכתב שאם בית דין רוצים לכוף הרשות בידם, ושב והקשה סתירה בדברי הרמ"א שבדין מצות השבת העבוט (סימן צז סט"ז) העתיק הרמ"א את דעת הרמב"ן, ומאידך בהלכות כיבוד אב ואם ביו"ד (סימן רמ ס"א) סתם דין זה שאין בית דין כופים על מצוה שמתן שכרה בצדה ולא הזכיר שהרשות ביד בית דין לכוף אם ירצו בכך [וגם לענין פריעת חוב אביהם לא הזכיר הרמ"א, אלא שבזה אפשר לומר שסמך על מה שכתב קודם לכן בדיני השבת העבוט].

דעת הסמ"ע שהרא"ש והתופסות חולקים על הרמב"ן

וביאר הסמ"ע שבאמת אף שהרמב"ן הכריע כדברי הירושלמי, הרי שהתוספות והרא"ש חולקים על הרמב"ן ומוכיחים מדעת הבבלי שהוא פליג בזה אירושלמי וסובר שאין כופים כלל. ומאחר שיש בדבר פלוגתא, לכן לענין כיבוד אב ואם לא רצה הרמ"א לכתוב שיש ביד בית דין להכריח הבן ולכפותו, שהרי אנו כמוציאים מידו כשאנו מצריכים אותו להטריח נפשו, משא"כ במצות השבת העבוט הרי המשכון עומד ברשות הלוה ולכן בכפייה להשיב העבוט אין כאן הוצאה מידו, ולכן בזה יכולים בית דין לכוף כדעת הרמב"ן. [וגם לענין פריעת חוב אביהם ממטלטלים לא הזכיר הרמ"א דין זה, כי מאחר שמטלטלים של יתומים אינם משועבדים לבעל חוב, הרי הם ברשות היורשים ואין לכוף להוציאם מידם].

והש"ך (סק"א) הביא דברי הסמ"ע שהתוספות והרא"ש חולקים על הרמב"ן, וכתב: חיפשתי בכל המקומות באשר"י ולא מצאתי דבר. וגם התוספות דבבא בתרא (ח: ד"ה אכפיה) מסקי בשם ריצב"א כרמב"ן, וכן מסיק במרדכי (כתובות סימן קנט) ובהגהת אשר"י (שם פ"ד סימן יד) ובהגהת מרדכי (ב"ב סוס"י תרנט) תשובת ריב"א. ועל פי זה מיישב הש"ך את עיקר הערת הסמ"ע על השמטת הרמ"א לדין הרמב"ן: דנראה לו דדברי הרמב"ן פשוטים בזה, ועל כן לא והצרך להזכירו כאן ולא ביורה דעה וסמך עצמו אמה שהזכירו לעיל סימן צ"ז, ע"כ.

קושיית התוספות מכפייה על הצדקה והטעם שלא יישבו כהירושלמי

ובמסכת כתובות (מט:) איתא: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא, באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים כו'. איבעיא להו אילכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה. תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתיא שדיא [- התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר]. וביאר רש"י: תא שמע, דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון, אבל מיכף לא כייפינן. ובהמשך הסוגיא: ולא אמרן [- דלא כפינן] אלא דלא אמיד, אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה. כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה.

והקשו התוספות (ד"ה אכפייה) היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרה בצדה, דכתיב 'בגלל הדבר הזה יברכך', ואמרינן בפרק כל הבשר (חולין קי:) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ויישבו התוספות בכמה אופנים: א' ויש לומר דאכפייה בדברים. ב' אי נמי קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפייה כדאמרינן דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן. ג' ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי, לא תאמץ ולא תקפוץ, עכ"ד.

ובש"ך שם הביא בשם תשובה מיימונית לספר קנין (סימן כז) שמכך שהתוספות כתבו תירוצים אחרים ולא הזכירו את תירוץ ריצב"א [המובא בדבריהם בבבא בתרא (ח:)] הסובר כדעת הרמב"ן, משמע לכאורה מדבריהם דלא כהרמב"ן, שהרי אילו סברו כדעת הרמב"ן לא קשה כלל כיצד כפה רבא את רב נתן בר אמי, שהרי לדעת הרמב"ן מותר לבית דין לכוף אף על מצוה שמתן שכרה בצדה אם ירצו בכך.

והש"ך דחה דבריו, שכן יתכן שאף התוספות מודים לדינא לדעת הרמב"ן שאם רצו כופין, אלא שלא נראה להם לפרש שרבא כפה לרב נתן אף שלא היה מחוייב בכך, כי אם אכן לא היה מחוייב בדבר פשוט שלא היה רבא כופהו כיון שגם הוא תלמיד חכם ויודע כדת מה לעשות, ואם כפהו על כרחך זאת משום שרבא סבר שהוא מחוייב לכופו, ולכן הוצרכו התוספות ליישובים אחרים לבאר זאת.

יסוד המשנה למלך שדין זה הוא רק כשהמתן שכר כתוב סמוך ממש לציווי

ובשו"ת שם אריה (הוספות סימן ג ד"ה והנה בירושלמי) הקשה לפי דקדוק התשובה מיימונית שמכך שיישבו התוספות יישובים אחרים על כפיית רבא על הצדקה מוכח שחולקים על דעת הרמב"ן והירושלמי, דאם כן מה יענו התוספות על קושיית הירושלמי מדוע באמת ממנים אגרדמין למידות. ובשלמא ליישוב התוספות האחרון שבמקום שיש שני לואין כופין, אם כן גם במידות יש שני לאוין 'לא תעשו עול' ו'לא יהיה בביתך', אבל לשאר התירוצים שכפאו בדברים או שהיה קצוב מבני העיר, ליישובים אלו עדיין קשה קושיית הירושלמי על מינוי הפקידים על המידות.

ובמשנה למלך (עבדים פ"ג הי"ד) דן לענין הענקה מה הדין אם לא רצה להעניק האם כופים אותו כשאר מצות עשה שמכים אותו עד שתצא נפשו, או שמא שאני הענקה שהיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, ככתוב 'לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה' ומבואר בקידושין (יד:) שכתוב זה בא להרצותו על הענקו שלא יקשה בעיניו, ועל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופים. והאריך לדון שם מכמה פנים, ובתוך דבריו כתב: ומכל מקום בענין הענקה נרה לי דאליבא דכולי עלמא כייפינן ליה, דעד כאן לא אמרינן דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה, ככבוד אב ואם וצדקה... אבל גבי הענקה שאצל הציווי ליכא שום מתן שכר... ואע"ג דהדר קרא וביאר המתן שכר, מכל מקום מדלא כתיבה אצל הציווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכייפינן ליה, ע"כ.

ביאור השם אריה בטעם שנקט הפני משה דרשת חז"ל במקום מקרא מפורש

על פי יסוד זה של המשנה למלך שאין להחשיב מצות עשה כמצוה שמתן שכרה בצדה לענין כפיה אלא באופן שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה, מיישב השם אריה את קושיית הירושלמי לדעת התוספות, שהרי בשני מקומות נצטוו ישראל על המדות בפרשת קדושים ובפרשת כי תצא, ואף שבפרשת כי תצא נתפרש מתן השכר 'למען יאריכו ימיך' אבל עדיין יש למנות ולכוף על המידות מצד העשה שנאמר בפרשת קדושים, שאינו נחשב למצות עשה שמתן שכרה בצדה כיון שאין השכר כתוב בצדה.

אמנם הירושלמי למד שמתן השכר כתוב אף בפרשת קדושים, וכפי שהטיב לדקדק הפני משה שהלימוד הוא מתיבות 'יהיה לך' שדרשו 'יהיה לך ממון הרבה', ואם כן גם עשה זה מתן שכרו בצדו. אבל הפוסקים החולקים על הירושלמי יסברו כפי שדחה החתם סופר את מקורו של הפני משה, שלימוד זה "הוי רק דרש חכמים" ואילו המתן שכר כתוב רק בפרשת כי תצא וממילא יש לכוף על המצוה המפורשת בקדושים.

· מעבר לתחילת הדף