משנה אחרונה/כלים/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:57, 10 בספטמבר 2024 מאת תנא שיתופתאה (שיחה | תרומות) (תחילת הקלדת משנה אחרונה משתי המהדורות. בעז"ה אמשיך)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

משנה אחרונה TriangleArrow-Left.png כלים TriangleArrow-Left.png א

א[עריכה]

אבות הטומאות. לא ירד כאן למנין למנות כל הטומאות שבתורה שיש הרבה שלא נשנו כאן פרה אדומה ופרים ושעירים הנשרפין ושעיר המשתלח שמטמאין את העוסקין בהם ונבלת עוף טהור בבית הבליעה. אלא שכל אלו נשנו רובן במקומם. והני דחשיב הכא לא תני להו בדוכתא אחריתא אלא אגב אורחי' וכאן הוא מקומם. וגם דמשכח בהו מעלות מעלות. אבל הרמב"ם כתב לקמן מ"ד הא דלא חשיב הכא פרה ופרים ושעיר המשתלח. דהכא לא חשיב אלא הטומאות של מגע ומשא. אבל פרה ופרים ושעיר טומאתן ע"י עסק מיוחד ע"כ. ומיושב בזה ג"כ דלא חשיב נבלת עוף טהור. ועוד כתב הרמב"ם חילוק זה בפ"ה דזבים מ"י. וק"ק דשם חשיב נמי נבלת עוף טהור ושם כתבנו בזה.

וקשה מ"ש הרב כאן ומדלא חשיב הכא בעל קרי ש"מ דאינו אלא ראשון וכו' וכ"כ הר"ש והרא"ש. ומה הוכחה היא זו הא פרה ופרים ושעיר המתעסק בהן הוא אב ולא תני להו הכא משום שטומאתן אינה במגע אלא בעסק וי"ל דהיינו נמי טעמא דלא חשיב בעל קרי דאינה משום מגע אלא משום ראיה:


השרץ. פי' הר"ב שיעורו בכעדשה שכן החומט וכו'. השיעורין הם הלמ"מ וחכמים נתנו טעם שכן החומט כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דאהלות:


ושכבת זרע. פי' הר"ב[1] דכתיב או איש לרבות הנוגע והכי איתא בפ' יוצא דופן (דף מ"א) והרמב"ם בפי' כתב מדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע. והוא תימה דמהא ליכא למילף דמגע בית הסתרים הוא כדאמר התם:


וטמא מת. פי' הר"ב אדם שנטמא במת אבל כלים שנטמאו במת הן כמת עצמו וכו' וכ"כ הר"ש ורא"ש כלומר וכיון דכלי הוי כמת הרי הוא מטמא במשא ומתני' קתני דלא מטמא במשא וע"כ לא מתוקמא אלא באדם. והכ"מ ספ"ה מהט"מ לא ראה דבריהם אלו. ולשיטת הרמב"ם ספ"ה מהט"מ דדוקא לענין מגע הוי חרב כחלל ולא לענין משא ואהל א"ש טפי דטמא מת דמתני' בין בכלי ובין באדם ויש כמה משניות מוכיחות כדברי הרמב"ם וברפ"י דפרה מוכח כן להדיא ועוד לקמן(פ"ט מ"ה) ורש"י ותוס' פ' המקשה (דף ע"א) מוכיחין דס"ל כדברי הר"ש והרא"ש:

ומ"ש הר"ב דכלי חרס אינו נעשה אב ע"י מת. הטעם פי' רש"י בעירובין (דף ק"ד) דכתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חטוי הוא ע"כ. וע"י מדרס ג"כ אינו נעשה אב דמקיש משכבו לו כמ"ש הר"ב ספכ"ד. והתוס' דפסחים (דף י"ז) כתבו דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב כדאמר פ' המפלת (דף כ"ח) ע"כ. ולא מצאתיו שם. ונראה דהיינו נמי טעמא דאוכלין ומשקין אין נעשין אב משום שאין להם ג"כ טהרה שלא מצינו להם טבילה בתורה וכ"כ רש"י בהדיא פ' העור והרוטב (דף קכ"א). אבל הרמב"ם בפתיחתו לסדר טהרות כתב טעם אחר בכלי חרס שאינו נעשה אב דבתוספתא דריש וכל כלי (חרס) [פתוח] אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הוא טמא ואינו נעשה אב לטמא אחר:

ומ"ש הר"ב דנפל אינו מיטמא במת היינו אם נגע במת או נשאו דלא מקרי אדם, כ"כ התוס' בפ"ק דב"ב (דף כ') ובפ"ו דמכשירין מ"ז כתב הר"ב בן שמנה חי הרי הוא כאבן ומשמע דאין בו טומאת אבר מן החי וכן בשרו אפשר מותר באכילה אפילו למ"ד בשר אדם אסור מן התורה ביו"ד (סי' ע"ט) זה לא מקרי אדם אבל נפל המת מטמא ככל המתים ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין רפ"ב דאהלות. ומיהו דמו של נפל המת אינו מטמא כדמשמע מפי' הר"ש והרא"ש פ"ו דמכשירין מ"ז:


ומצורע בימי ספרו. פי' הר"ב דילפינן מימי חילוטו וימי חילוטו גופי' מנ"ל דמטמא אדם פי' רש"י בפ"ק דב"ב (דף ט') דהא איתקש למת לטמא אף באהל ע"כ. וצ"ע דהא מצורע אינו מטמא באהל אלא בביאה וביאה אינו כאהל כדלקמן מ"ד. ועוד הא מוסגר לא איתקש למת כדאמרינן ביבמות (דף ק"ג) וקיי"ל דלענין טומאה שוין מוחלט ומוסגר והרמב"ם כתב דמטמא אדם דכתיב וטמא טמא יקרא ע"כ ואני תמה על רבותינו ז"ל שנדחקו בזה וה"ל לפרש דמצורע איתקש לזב דכתיב לזכר לרבות את המצורע כדדריש בת"כ וכתבוהו הרמב"ם והר"ב פ"ה דזבים מ"ו. ועוד דהא קי"ל זה וזה מטמאין בביאה ונראה דק"ו הוא דמטמאין במגע. והא דבימי ספרו אין מטמא בביאה משום דמעטי' קרא דכתיב וטהור מלטמא בביאה כדתנן פ' בתרא דנגעים מ"ב:


ומי חטאת. שאין בהם כדי הזייה. לענין משא יש חילוק בין יש בהן כדי הזייה לאין בהן, דיש בהן מטמאין במשא לטמא בגדים ובאין בהן לא מטמו במשא אלא במגע. ולענין לטמא בגדים שניהם שוין, במגע אין מטמאין בגדים דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא ולא כתיב בי' יכבס אלמא כל מגע אין בו כיבוס בגדים.

והקשה התוס' ביומא (דף י"ד) כיון דדרשינן מזה לאו מזה ממש אלא בשיעור הזאה איירי א"כ אין ראיה מקרא דהנוגע יטמא ולא כתיב ביה כיבוס דלמא נוגע נמי בעי כיבוס כשיש בהן כדי הזיה והיינו קרא דמזה יכבס בשיעור הזיה אפילו בנוגע. וקרא דהנוגע יטמא ולא יכבס כשאין בהן כדי הזיה והאריכו ליישב זה ע"ש. ולעד"נ דלא מפקינן קרא מפשטיה מדאפקיה בלשון מזה נושא בכלל. דא"א למזה בלא משא אבל אפשר בלא מגע שאוחז באזוב ומזה ואינו נוגע במים והלכך לא מתוקם קרא דמזה לענין מגע כיון דמגע לא הוזכר כאן:


אדם וכלים. פי' בין נגע באדם ובין נגע בכלים אבל אם נגע באדם אין מטמא כלים שעליו דבמגע ליכא טומאת בגדים כדתנן בסיפא וחשוכי בגדים במגע:


במגע. ואין מגע אלא באברים הנגלים דמגע בית הסתרים אינו מגע. ומיהו הלשון לענין טומאה גלוי הוא דכתיב אשר יגע ולשון בר נגיעה הוא והכי איתא בקדושין (דף כ"ה):


וכלי חרש באויר. משום דהני אין מטמאין אלא במגע וסד"א דלא מטמו באויר דליכא מגע קמ"ל דהא נמי מגע הוא דנוגע באוירו:

ב[עריכה]

ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה. וכתב התוי"ט בשם הר"ש במס' פרה דלחטאת מיהא טהור וכו' ע"ש ובמתני' דלעיל כתב דנוגע ונושא מי חטאת דטמא היינו בחנם אבל כדי להזות על הטמא לא ע"כ והוא מדברי הרמב"ם ולשיטתו ה"נ ביש בהן כדי הזייה דוקא נושא בחנם אבל להזות על הטמא לא נטמא ואין חילוק בין לחטאת ובין לתרומה אם נשא שלא לצורך טמא אף לחטאת וכן בחבורו פט"ו מהל' פרה לא חילק בזה וכתב כל שנשא שלא לצורך טמא ולצורך טהור ולא חילק בין לחטאת ובין שאר דברים. ומ"ש הר"ש דאי לא תימא הכי הנושא צלוחית של מי חטאת >>>



שולי הגליון


  1. דרשה ד'לרבות הנוגע' אינה ברע"ב שלפנינו והביאה הר"ב תוי"ט על אתר.
·
מעבר לתחילת הדף