משנה אחרונה (מהדורה קמא)/כלים/א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

משנה אחרונה (מהדורה קמא) כלים א

א

אבות הטומאות. לא בא להגיד לנו כמה הן האבות כולם שהרי יש הרבה אבות שלא באו כאן ולא הזכיר אותם והם פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח ופרה אדומה וכבר כתב הרמב"ם לקמן מ"ד שלכך לא זכר אותם לפי שאין בהם טומאת מגע ומשא אלא מטמאין את השורף או את המשלח דוקא ואין לו קישור עם אלו האבות ולא סדר במדרגותיהם ע"כ וכוונתו שכל האבות שנזכרו כאן כולם יש בהן טומאת מגע אלא שיש בהן שחמורין יותר שאף במשא מטמאין או בביאה או באבן מסמא או באוהל. אבל אותן שאין בהם טומאת מגע לא ראה התנא להזכירם כאן כיון דלא שייך בהן סדר המעלות כמו באלו וכל עיקר כוונת התנא כאן להשמיענו חילוקי הדינים שחלוקין האבות בהלכותיהן ומה שהן זה למעלה מזה. וגבי פרים ושעירים לא שייך למיתני מעלות שהרי טומאתם ענין אחר הוא ומשונה מכל הטומאות שכולם מטמאין במגע ולא בעסק. ואלו בהפך שבעסק מטמאין ולא במגע (ולא שייך למיחשבינהו בסדר המעלות כיון שבצד אחד הם למעלה משאר כל הטומאות שהרי אפילו בלא מגע מטמאין. ובצד אחד הם למטה שכולם מטמאין במגע לחוד ואלו אין מטמאים) ולקמן פ"ה דזבים גם שם מנה התנא כל האבות ולא חשב ג"כ פרים ושעירים וכתב הרמב"ם שם ג"כ שאלו לא במגע בלבד מטמאין אלא בהתעסק עסק מיוחד והביאו תוי"ט במ"י שם. ונ"ל דהיינו נמי [טעמא] דלא חשיב הכא נבלת עוף טהור דאב הוא מדאורייתא כדמוכח בריש מסכת טהרות, לפי שהוא גם כן בבליעה דוקא מטמא ולא במגע. וקצת קשה דבפ"ה דזבים תני לנבלת עוף טהור ולא פרים ושעירים ושם פירשנו.

השרץ. פי' הרב שיעורו בכעדשה שכן החומט כו'. השיעורים הם הלכה למשה מסיני וחכמים נתנו טעם לדבר שכן החומט כו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דאהלות לענין כזית מת ורביעית דם:

ושכבת זרע. פי' הרב דכתיב או איש לרבות הנוגע ע"כ והרמב"ם בפירושו כתב דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו. והוא תמוה דההוא לא משום מגע הוא דמגע בית הסתרים לא מטמא אלא גזירת הכתוב הוא והכי אמרינן בהדיא בפ' יוצא דופן דף מ"א:

וטמא מת. פי' הרב דוקא אדם אבל כלי עושה הנוגע בו אב וכ"כ הר"ש והרא"ש. כלומר דכיון שהכלי היא כמת עצמו פשיטא דמטמא במשא ומתני' קתני דאין מטמאין במשא. אלא ע"כ באדם איירי אבל הרמב"ם שסובר בפ"ה מהט"מ דלענין משא ואוהל לא אמרינן חרב כחלל מתני' מיתוקמא אפילו בכלי. והכ"מ שם הקשה ממתני' דהכא להסוברים חרב כחלל אף למשא. ולא ראה ומדברי התוס' בחולין ד' ע"א ד"ה בלע טבעת נראה ג"כ שסוברים חרב כחלל למשא ג"כ. אבל מתני' רפ"י דפרה מכרעת בהדיא כשיטת הרמב"ם ז"ל ובמסכת אהלות הארכנו בזה:

ומ"ש הרב דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה. הטעם כתב רש"י בעירובין דף ק"ד דבטומאת מת כתיב וחטאו וכלי חרס לאו בר חטוי הוא ע"כ. והתוס' בפסחים דף י"ז כתבו דכל שאין לו טהרה במקוה אין נעשה אב כדאמר בפ' המפלת דף כ"ח ע"ב וצ"ע דבפרק המפלת לא משמע מידי ומ"מ לפי טעם רש"י ותוס' ה"ה דשייך טעם זה גבי אוכלין ומשקין שלא מצינו להם בתורה טהרת טבילה וחטוי לכך אין נעשין אב (וכ"כ רש"י בפ' העור והרוטב דף קכ"א) אבל הרמב"ם בהקדמתו לסדר זה כתב דבתוספתא ילפינן דכלי חרס אין נעשה אב מדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הוא טמא ואינו נעשה אב לטמא והאי כלי פתוח בכלי חרס משתעי ע"כ. וצ"ע א"כ באוכלין ומשקין מנ"ל:

ומ"ש הרב הנפל אינו מיטמא במת. פי' כשהוא חי ונגע במת אינו מתטמא דלא מיקרי אדם. כ"כ התוס' בפ"ק דב"ב דף כ'. אבל נפל שמת מטמא ככל המתים ופשוט הוא:

ומצורע בימי ספרו. כתב הרב דילפינן מימי חלוטו דמטמא אדם. ובימי חלוטו ידעינן מדאיתקש למת כ"כ רש"י בב"ב דף ט' (וצ"ע דמוסגר הא לא איתקש למת כדאמרינן ביבמות דף ק"ג ומנ"ל דמטמא אדם. אבל הרמב"ם בפירושו כתב דכתיב וטמא טמא יקרא, טעם זה אינו מספיק אבל באמת נראה דבין מוסגר ובין מוחלט כיון דמטמאין [באוהל] כ"ש דמטמאין במגע ובמשא. ועוד פי' בזה בפרק בתרא דנגעים מ"ב. וא"ת אי ילפינן ימי ספרו מימי גמרו בביאה נמי ליטמא בימי ספרו כי היכי דמטמא בימי גמרו לקמן מ"ד הא כתיב וטהר מלטמא בביאה כדאיתא פ' בתרא דנגעים):

מטמאין אדם וכלים במגע. שכל אלו אין בהן טומאת משא כלל ובמגע נמי אין הנוגע מטמא בגדים אפילו בשעת מגען בטומאה. שכל המטמאין בגדים אין מטמאין אלא בשעת מגען בטומאה שחשוב אז כמו אב לטמא בגדים כדתנן פ"ה דזבים. אבל אלו אף בשעת מגען אינם אלא ראשון ומטמאין אוכלין להיות שניות כדתנן כל זה פ"ה דזבים מ"י:

במגע. כתב הרמב"ם שאין מגע אלא באבר הגלוי וכן אם נגע בלשונו טמאהו ע"כ. דלשון לענין טומאה גלוי הוי מ"ט כי יגע אמר רחמנא והא בר נגיעה הוא. גמ' קידושין דף כ"ה:

ב

ומי חטאת שיש בהן כדי הזיה. כתב תויו"ט בשם הר"ש ולחטאת מיהא טהור הנושא וכו' עיי"ש ובמסכת פרה כתבנו דלהרמב"ם לחטאת נמי טמא אם נשאו שלא לצורך הזאה וכן נראה מדבריו בפירושו כאן:

את האדם במשא. דוקא אדם דאלו כלים ואוכלין ומשקין לא שייך בהו טומאת משא כמ"ש הרב. ולאו דוקא בהני דמתני' אלא שגם בכל המטמאין במשא אין מטמאין אלא את האדם כדמוכח בפ' בתרא דזבים שכל שאין בו רוח חיים אין מיטמא בהיסט ולא במשא וכ"כ הרמב"ם בחיבורו גבי מת וכן בשאר טומאת משא. ומ"מ מצינו בפי"א דפרה מ"ו מי חטאת ואפר חטאת שנשאו את האדם הטעון ביאת מים נטמאו והיינו משום חומרא דחטאת:

לטמא בגדים במגע. אבל נשא הבגדים בשעת נושאו לטומאה לא נטמאו שלא מצינו בתורה טמא נושא את הטהור שיטמאנו חוץ מזב:

ג

למעלה מהן בועל נדה. משום דבהני דלעיל לא שייך דין משכב והילכך אם נישאו על הבגדים אין מטמאין להן לא בתורת משכב שהרי אין בהן דין משכב ולא בתורת משא שהנושא אין בו רוח חיים. והוה בועל נדה למעלה מהן שמטמא בגדים מדין משכב שהמשכב נוהג בדבר שאין בו רוח חיים:

בועל נדה. מדכתיב ותהי נדתה עליו אמרינן בתורת כהנים מה היא מטמאה אדם וכ"ח אף הוא מטמא אדם וכ"ח וכתב הר"ש דלרבותא נקט אדם וכ"ח לפי שהנושא את הנבלה אע"ג שמטמא כל הכלים חוץ מאדם וכ"ח ע"כ וכ"כ התוס' בנדה דף ל"ג. ונ"ל בכוונתם לפי שמצינו בנוגע בכל אבות הטומאות שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משא כדתנן רפ"ה דזבים. ולפ"ז הוה ס"ד דזה שכתב בבועל נדה ותהי נדתה עליו בא לומר דהבועל אפילו אחר שפירש עדיין נדתה עליו כאלו לא פירש ולעולם דינו כשעת מגעו. ולפ"ז לא היה מטמא אדם וכ"ח דומיא דכל הנוגע בשאר אבות דאפילו בשעת מגעו >>>

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף