רב פעלים/א/אורח חיים/כה

רב פעלים ‏ א אורח חיים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה. נשאלתי מאת היקר המשכיל סי' מאיר צאלח נר"ו בעיר במביי, נמצא קרון שקורין גאר"י שקבוע בו שני גלגלים, ואינם מושכין אותו בהמות ולא בני אדם, אלא הוא מהלך מאליו על ידי אדם היושב בו, שדוחה את הגלגלים ברגליו, ורצינו לדעת אם מותר לרכוב בזה הגאר"י בשבת ויו"ט או לאו, יורינו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. מרן ז"ל פסק בשולחנו הטהור בהלכות יום טוב סי' תקכ"ב ס"ב, אין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה, ואיש שהיו רבים צריכין לו מותר, ע"ש. והיינו טעמא. דאיסורא משום זלותא דיו"ט, דמחזי עובדין דחול. והנה דין זה אתמר בביצה דף כ"ה גבי יו"ט, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאוהו בהלכות יו"ט, והטור הביאו ג"כ בהלכות שבת סי' ש"א, וכתב מרן בב"י על הטור משמע מדבריו דאפילו להוציאו לרה"ר שרי כשרבים צריכין לו, והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכה"ג אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, היכא דרבים צריכין לו לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרה"ר ודאי אסור, ואפילו לכרמלית אסור אטו רה"ר דקי"ל כרבא וכו', ואפשר דמשמע ליה, דכיון דקי"ל בשבת דף צ"ד דחי נושא את עצמו לא מתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכין לו לא גזרו עכ"ל ע"ש. ואין להתקשות בדברי מרן אלו, נהי דמטעם החי נושא את עצמו לא נתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, מ"מ הלא הם נושאין את הכסא ג"כ ברה"ר, דאין זו קושיא, דידוע דכסא בטל לגבי אדם ואין חייבין עליו, וכמ"ש את החי במטה המטה טפילה לו. והגאון דרישה ז"ל תירץ להערת מרן ז"ל, דהטור מיירי בהיכא שמוצאין אותו למבוי שיש בו עירוב, ואין כאן איסור הוצאה ורק משום עובדין דחו"ל נגעו בה. והגאון מג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז תירץ נמי בהכי, דהטור מיירי במקום שיש עירוב, דליכא איסור הוצאה כי אם משום זילותא דשבת דמחזי עובדין דחול, ולהכי התיר כשרבים צריכין לו, ובספר אליה רבה הביא דבריו וסיים וצ"ע יע"ש:

והנה אע"פ דמרן ז"ל הסביר לנו בכונת הטור, דמתיר בשבת בהיכא דרבים צריכין לו, מטעם דהחי נושא את עצמו ואין בזה אלא איסור דרבנן, אפ"ה השמיט דין זה בשה"ט בהלכות שבת משום דלא ס"ל כהטור ז"ל בזה, דסבר מר דוקא ביו"ט דליכא אלא רק משום עובדין דחול התירו ברבים צריכין לו, אבל בשבת דאיכא איסור הוצאה אע"ג דהאיסור הוא מדרבנן, מטעם דהחי הוא נושא את עצמו, עכ"ז מאחר שהוא גדר מלאכה אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו, וכ"כ הגאון מש"ז בסי' ש"א ס"ק י"ב, דמטעם זה השמיט מרן דין זה בה"ש בש"ע, וכתב שגם רמ"א שהשמיט דין זה בהגה"ה משמע דס"ל דאין להתיר בכך בשבת כלל וסיים הגאון מש"ז שם וז"ל, ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, י"ל רבים צריכין לת"ח שרי דהחי נושא את עצמו, ואף ברה"ר שרי ע"י גוי בכה"ג, אבל הב"ח כתב דבשבת נמי שרי דהוה דרבנן, ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקית עם תינוק בכסא, ולשאת אותם לבית הכנסת, בשבת על ידי ישראל ודאי אסור אף בכרמלית, דאין התינוק טפלה לסנדקית וחייב

וראיתי להגאון הצל"ח ז"ל במסכת ביצה דף כ"ה בד"ה ת"ר וז"ל, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאו דינים אלו ביו"ט ולא הזכירו מזה בשבת, ונראה מזה שדעתן משום הוצאה נגעו בזה וחוץ לעירוב מיירי וקמ"ל דאסור אי משום דלא מחשב צורך קצת, שאפילו אם זה יש לו צורך שאינו רוצה להטריח ברגליו, מ"מ אלו הנושאין אותו אין להם צורך יו"ט בזה, והמה מוציאין ביו"ט שלא לצורך, אבל ברה"י או בחצר המעורבת אין כאן איסור כלל, ולכך לא הוצרכו להזכיר דבר מזה, שהרי בשבת אסורה ההוצאה חוץ לעירוב בכל גווני עכ"ל, וכונתו הוא שביו"ט לא הותרה ההוצאה בעיר שאינה מעורבת, אלא דוקא לצורך אבל שלא לצורך אסור להוציא, וכמ"ש בסי' תקי"ח, וס"ל דדין זה נזכר ביו"ט על עיר שאינה מעורבת, וכיון דאין לנושאין צורך בזה לכך אסור באין רבים צריכין לו, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר ביו"ט לכל אדם, דהוי כרה"י דמותר אפילו שלא לצורך, ולכן לא הזכירו דין זה בשבת, יען כי בשבת ההוצאה בעיר שאינה מעורבת אסורה בין לצורך בין שלא לצורך. ועיין להגאון הנז' בספרו נו"ב מ"ק א"ח סי' י"א, דמתיר לישא כפו"ט שעז"א בעיר שיש בה עירוב אפילו למי שאין רבים צריכין לו, דס"ל לא אתמר דין זה ביו"ט לאסור באין רבים צריכין לו אלא דוקא בעיר דליכא עירוב, והאיסור משום זלזול יו"ט דמחזי עובדין דחול, אבל בעיר דאיכא עירוב ליכא חשש משום עובדין דחול, ולכן בזה בין בשבת בין ביו"ט מותר, וכ"כ בספרו נו"ב תניינא א"ח סי' כ"ח יע"ש:

גם הגאון שואל ומשיב תנינא בחלק ג' סי' ע"ד הביא דברי נו"ב הנז', וכתב דשפיר דייק יע"ש, וטעם הגאונים הנז' הוא פשוט כיון דאיכא עירוב הו"ל כל העיר כרשות היחיד, וכמו דתוך רשות היחיד ליכא איסור הוצאה וטלטול, וליכא זלזול בטלטולו ומשאו של אדם מחדר לחדר ומזוית לזוית, כן הוא ברחובות העיר שיש בה עירוב, דליכא זלזול בהכי:

גם הגאון מחב"ר סי' תקכ"ב, הביא לנו דברי הרשב"א בספר עבודת הקודש, וכתב וז"ל עין רואה פום ממלל רברבן הרשב"א שכתב בהדיה, דדין זה הוא לרה"ר, ומדברי מהרש"ל מוכח דבשבת במקום שיש עירוב מותר, וכן מוכח קצת ממ"ש הרב אליה רבא סי' ש"א ס"ק ל"ו עכ"ל. מיהו הרדב"ז חלק ה' סי' ב' אלפים קס"ג, אסר בשבת בחצר המעורבת משום עובדין דחול, והביא דבריו בברכ"י ובמחב"ר, והוא לא ראה דברי הרשב"א הנז', דמפרש דין זה דוקא לרה"ר, ואי הוה חזי ליה הוה הדר ביה בודאי:

הנה כי כן נראה דיש להתיר לרכוב בגאר"י זה הנזכר בשאלה, שהולך על ידי האדם עצמו היושב בו, בין בשבת בין ביו"ט בתוך העיר שיש בה עירוב, דליכא בזה זלזול משום עובדין דחול, כיון שהוא בתוך העיר שיש בה עירוב, דכל העיר נחשבת כרה"י, דיש לסמוך על המתירים בזה בפירוש:

ואמינא מילתא חדתא בנידון דידן, כ"ע יודו להתיר בעיר שיש בה עירוב, כיון דהיושב הוא רק דוחה ברגליו, והוא מהלך מאיליו, שאני טובא מדין הכסא דנושאין אותו בני אדם להדיה, וכן נמי שאני טובא מדין המקל שתופסו בידו ומעלה ומוריד בו, משא"כ זה שהוא הולך מאיליו על ידי דחייתו ברגליו כלאחר יד, ולכן נ"ל דיש להתיר בשופי בנ"ד בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל, וכ"ש שהולך לדבר מצוה:

ועוד איכא סניף טעמא בנ"ד, דלא מחזי כעובדין דחול משום שבזה הגאר"י הנזכר בשאלה על הרוב אינו עשוי לרכוב בו אלא רק אדם אחד לבדו, ולכן אינו נראה כהולך למקום רחוק, דאין דרך לילך למקום רחוק אדם יחידי:

ודע דאין לנו לגזור בנ"ד שמא יבואו ללמוד היתר לרכוב בקרון, שמושכין אותו בהמות או בני אדם, חדא דלא אתו למטעי, כי עין רואה שיש הפרש גדול בין זה לזה, ועוד אין לגזור גזירות חדשות מדעתינו, ודי שיעמדו אנשי הדורות האלה להזהר בגזירות המפורשים להדיא בדברי חכמים, על כן יש להתיר בשופי בין בשבת בין ביו"ט, בעיר שיש בה עירוב אפילו הולך לטייל:

והנה שמעתי אומרים דיש לחוש משום מראית העין, ועוד נמי יש לגזור איסור בזה, שמא יטעו ויבואו לרכוב בעגלות של אש ושל סוסים עכ"ד, הנה מ"ש דיש לחוש משום מראית העין הוא טעות, כי חשש מראית העין לא נאמר אלא בדבר של חשד דאיסורא, כגון שיש דוגמתו דבר של איסור, דהיינו שאוכל בשר בחלב שקדים, שהרואה חושב אין זה חלב שקדים, אלא חלב בהמה, שהוא איסור גמור דמראיתם שוה, ולכן חוששים מפני מראית העין להטיל בו שקדים להנצל מן החשד, וכן בנשרו כליו במים דאסור לשטחן שמא יחשדוהו שכיבסן בשבת, דאין בהם היכר שנשרו במים, ולכך יש חשד שמא כבסם, אך כאן זה הגאר"י שקורין אותו באי"י סכ"ל, אין אחר כיוצא בו ממש, שהוא של איסור כי הגאר"י של איסור הוא של בהמות או של אש, וזה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל אינו של בהמות ואינו של אש, אלא הוא כלי שהולך מאיליו על ידי דחיפת רגליו של אדם היושב בו, ומה חשד יש בו, וא"כ אין דבר זה נכנס בכלל חשש מראית העין, דאית ביה חשד של דבר איסור:

ומה שאומרים דנגזור שמא יטעו וירכבו בקרון של בהמות או של אש, גם דבר זה אינו כלום, דאיך יטעו בכך, והלא הכל יודעים דאיסור קרון של בהמות הוא מכח שמושכין אותו בהמות, דהוי כאלו האדם רוכב על הבהמה, וכאן בזה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל ליכא בהמה, וכן בקרון של אש הכל יודעים דהאיסור הוא מכח האש וכאן ליכא אש ואיך יטעו, ואם נבא לגזור בכך בשביל אדם פתי שאינו מבחין בין אדם לבהמה, ובין אור לחושך, א"כ נגזור שלא יטלטלו חפץ בעיר שיש בה עירוב, פן יטלטלו בעיר שאין בה עירוב, וכן כיוצא בזה, ועיין רוח חיים סי של"ט מ"ש מתשובת מהר"י הלוי ז"ל, אם מותר רכיבה על הקארוסה בשבת והגוי מנהיגה שהביאו בספר מועדי ה', ואין הספר מצוי אצלינו:

עוד שמעתי אומרים, דיש לחוש שמא יהיה בזה איזה קלקול בשבת ויבא לתקנו, וגם זה הבל ולא ניתן להאמר, חדא דאין כלי זה עלול להתקלקל, ועוד אין לנו לגזור גזרות מדעתנו דבר שלא גזרו בו חז"ל, דלפ"ז יש כמה וכמה דברים המותרים להשתמש והם עלולים להתקלקל, שצריך לאוסרם משום גזרה זו, ומצינו בסי' של"ט כמה דברים שאסרום חז"ל בשבת, שמא יכתוב או שמא יתקן, ועכ"ז אין לנו לחדש גזרות ההם מדעתנו בשאר דברים שלא פירשו בהם גזרות אלו, ולכן יש כמה דברים ששייכה בהם גזרה זו דשמא יכתוב ושמא יתקן, ועכ"ז הם מותרים משום דלא גזרו בהם חז"ל גזרה זו, ועיין ברכי יוסף סי' של"ט סק"ז מ"ש בשם תשובת מהר"ם ז"ל, מותר לחבר שיר על פה במשקל, ולא גזרינן שמא יכתוב, כי אין לנו אלא מה שמפורש בדברי רז"ל עכ"ל, וזה פשוט וברור, וכן כתבו התוס' ז"ל בחולין דף ק"ד ע"א בד"ה ומנא תימרא, וז"ל אין לדמות גזרות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה ע"כ, ועיין להש"ך ז"ל ביו"ד סי' שכ"ג סק"ב, שכתב דאין לדמות הגזרות זו לזו, וכמ"ש התוספות בחולין דף ק"ד יע"ש, וכן כתב הגאון מגן אברהם ז"ל בסי' ש"ה ס"ק י"א יע"ש:

וגדולה מזאת כתב הרב פרי חדש ז"ל ביו"ד סי' פ"ז סק"ז, דאפילו משום מראית העין שיש בזה חשד אין לאסור מדעתנו, אם לא מפורש בדברי רז"ל בתלמוד, ורק בחשד דמראית העין שהוא איסור תורה החמיר שם, וכבר כתבתי לעיל דאיסור משום מראית העין לא שייך בנ"ד, כי הגאר"י הזה הנקרא באי"י סכ"ל אין אחר כיוצא בו ממש שהוא של איסור, כדי שנאסור זה מפני החשד שמא יחשדוהו שרוכב בזה האסור, כי באמת זה בא"י סכ"ל הוא נראה לכל שאין בו לא בהמות ולא אש, כי אם הוא כלי שהאדם יושב בו ודוחה אותו ברגליו והולך מאיליו, ואין בו חשד דעביד איסורא, כדי שתגזור בו משום מראית העין, ולכן בזה כל אותם האחרונים שאוסרים בדין הפר"ח הנז' משום מראית העין, מודו בנ"ד דבאמת לא שייך ענין זה דמראית העין, דאין כאן חשד, וזה פשוט:

ודע כי זה הגאר"י שקורין באי"י סכ"ל המצוי פה עירינו, אינו חופר בקרקע בהילוך שלו, מאחר שהוא מלובש בלאסתי"ג, והגם כי לפעמים עושה חריץ בקרקע רכה מאד, לאו פ"ר הוא, כיון דזמנין אינו עושה חריץ, ודבר שאינו מתכוין ולאו פ"ר מותר לכתחילה, והרוכבים בו בשבת בתוך חומת העיר שיש בה עירוב הם רוכבים דרך טיול ותענוג, ואין להם ברכיבתם שום טורח במהלך שלו, ואין להם שום פחד כלל ברכיבתם בו כי רגילים בו הרבה, ודומה אצלם כאדם הרוכב על מקל, והם שקטים ושאננים במנוחה:

והנה נודע שיש בגאר"י זה הנזכר בשאלה סביבות הגלגל עור אחד עשוי לאסתי"ג, והוא מקיף חודו של הגלגל, וזה העור מכניסין בו רוח על ידי כלי אחד המוכן לכך, כדי שיהיה בו נפח, שזה העור הוא הנוגע בפני הקרקע בהליכת הגלגלים, וצריך ליזהר שלא יעשה הכנסת הרוח בזה העור בשבת או יו"ט, משום דהוי מתקן מנא, אלא יזהר לעשות דבר זה מע"ש או ערב יו"ט שיהיה נפוח ועומד מבע"י, ואע"פ שהעור מתחכך בסלעים ונגרר ממנו לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין דלאו פ"ר. מותר:

ברם בעיר שאין בה עירוב ורחובותיה הם כרמלית, דההוצאה שם איסור, אין להתיר אלא רק למי שרבים צריכין לו, ולאו דוקא רבים צריכין לו לשמוע חכמתו, או שהוא הולך לפקח על עסקי רבים, וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז ז"ל, אלא ה"ה אם הוא שליח צבור, ואין מי שיכול לקרות הפרשה זולתו, גם זה חשיב רבים צריכין לו, ולא עוד אלא דיש להתיר נמי בהולך לדבר מצוה, כגון לבה"כ לשמוע קדיש וקדושה, שהיא מ"ע לדעת זוה"ק, והדרך רחוק, והוא חלוש מאד מחמת חולי או זקנה, שאינו יכול לילך ברגליו, גם בזה יש להתיר כדין מי שרבים צריכין לו. והגם שמצינו בענין לעבור בספינה העשויה כעין גשר, כדי להתפלל, דיש מתירים ויש אוסרים, כנז' בברכ"י סי' של"ט ובמחב"ר ס"ס רמ"ח ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' י"ג, התם שאני דאין לנו לחדש היתר באיסור דרבנן מדעתינו, משום מצוה לדמות מילתא למילתא, דאיכא למימר אפשר בדבר זה התירו, ובדבר זה העמידו דבריהם לאסור בכל גוונא אפילו בדאיכא מצוה, וכמ"ש הגאון חוות יאיר ז"ל, ברם בנ"ד דמצינו שהתירו להדיא למי שרבים צריכין לו, יש לנו להתיר ג"כ לצורך מצוה גדולה, ואין זה חידוש:

וכל זה בכרמלית, אבל בעיר שרחובות שלה רחבים ט"ז אמה כעיר במבוי וכיוצא, אין להתיר אפילו למי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה, יען דידוע כמה רבוותא ס"ל דאיכא דין רה"ר בזה"ז, בהיכא דהרחובות רחבים ט"ז אמה, אע"פ שאין ס"ר בוקעים בו בכל יום, ויש כמה מן האחרונים דס"ל בדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דהכי ס"ל. ועיין מ"ש בזה בסה"ק רב ברכות דף קנ"א וקנ"ב, ואע"ג דאיכא דס"ל דאין להחליט דעת מרן בהכי, ועיין שיורי ברכה סי' תקפ"ט, הנה אנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה אחרת, דהעיקר נראה בדעת מרן הוא דס"ל יש דין רה"ר בזה"ז, ועכ"פ הא איכא פלוגתא בזה באיסור תורה, דצריך למיזל לחומרא, וזה ההולך בקרון הנזכר בשאלה אע"פ דאפשר שיוציאו מרשות לרשות ע"י גוי, הא עכ"פ כשהולך בו ברחוב העיר הוא מעבירו ד' אמות ברה"ר, לדעת מאן דאמר יש רה"ר בזה"ז, על כן אין להתיר לרכוב בקרון זה בעיר במבוי אפילו מי שרבים צריכין לו והולך למצוה גדולה. ושמעתי שהרב החסיד ראשון לציון מהר"א גאגין ז"ל, התיר לאנשי במביי לרכוב בפ'אלכ"י שנושאין אותו בני אדם ביו"ט דוקא, אבל בשבת לא התיר להם:

דע כי מצאתי עוד היתר לקרון זה הנזכר בשאלה מטעם אחר, ע"פ שלשה תנאים אשר אבאר, והוא דראיתי להרב ים יששכר שכתב בענין קושית מרן ז"ל בדברי הטור ז"ל, נ"ל לתרץ דבסי' שמ"ה סעיף וא"ו כתב כלי שיש בו ד' על ד' וגבוה עשרה הוי רה"י, ואיתא בגמרא דשבת דף ח' ע"א זרק כוורת לרה"ר, אם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה פטור, דהוי רשות לעצמו דהיינו רה"י, וכל פטורי שבת הם פטור אבל אסור, ולפ"ז בכסא דידן דהיינו פארי"ט דשע"ס הנז"ל, מן הסתם הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ומדאורייתא מותר להוציא לרשות הרבים ככוורת, ורק מדרבנן אסור, וחי נושא את עצמו, וליכא נמי רק איסור דרבנן, ולפ"ז הוי כאן כמו שבות דשבות, חדא מדאורייתא מותר והוי כמוציא את רה"י לרשות הרבים, ובודאי מותר נמי להוציא עם הרשות כל מה שבתוכו ורק מדרבנן אסור, ובלא"ה נמי ליכא אלא איסור דרבנן אם אינו רחב ארבעה, דהחי נושא את עצמו והכסא טפלה לו כמו חי במטה, לכך התיר במקום שרבים צריכין לו. ולפ"ז אף דכל הפוסקים השמיטוהו, מ"מ נ"ל על ידי גוי ודאי מותר אם רבים צריכין לו, ולא מבעיא ברה"ר דידן דהוו כרמלית, אלא אפילו ברה"ר גמור נמי מותר, עכ"ל:

והנה מה שהעלה הרב ז"ל דאם הכסא רחב ד' על ד' וגבוה עשרה, דחשיב רשות בפ"ע דהיינו רה"י ומותר להוציאו מן התורה לרה"ר גמורה ורק איסור דרבנן איכא, דבר זה הוא אמת, וכן מצאתי להגאון מג"א סי' רס"ו סוף ס"ק ז' בד"ה ודע וכו', שכתב מיהו בגובה עשרה לא מחייב, כדאיתא בשבת דף ח' לענין כוורת ע"כ, ועיין תוספת שבת סוף ס"ק י"ד מה שביאר בדברי המג"א הנז', וכן ביאר הגאון אשל אברהם ז"ל, ומה שטען הרב מחצית השקל יש להשיב, והעיקר הוא כמ"ש תוספת שבת ואשל אברהם, וכמו שהעלה הרב ים יששכר הנז'. וכן ראיתי דבר זה מפורש בדברי רבינו המאירי ז"ל בשיטתו לשבת דף ח' יע"ש. מיהו מה שהוסיף הרב ים יששכר להתיר מן התורה להוציא עם הרשות כל מה שיש בתוכו, יש לפקפק בזה, די"ל דוקא הוצאת הרשות עצמו מותר מן התורה, וכן מוכח מדברי המג"א, וכן מפורש להדיא בדברי הרב תוספת שבת:

על כן זה הגאר"י הנזכר בשאלה, יש להתירו גם בעיר במבוי להולך בשביל מצוה גדולה או שרבים צריכין לו, ע"פ שלשה תנאים אלו, הא', שיהיה המוליך הקרון הזה שהוא הדוחה את הגלגלים ברגליו הוא גוי, ששמענו שיש בזה הגאר"י מין שירכבו שנים האחד אינו עושה כלום, והב' הוא לבדו עוסק בגלגלים והוא המוליך את הקרון. ותנאי הב', שיהיה זה הגאר"י גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואם לא יש בו רחב ד' על ד' אפשר לקבוע בו לוח אחד רחב ד' על ד' יוצא מאחוריו, דאז בזה יהיה הגאר"י דין רה"י בפ"ע. ותנאי הג', שלא ישא הישראל היושב בו שום חפץ כלל. וע"פ שלשה תנאים אלו יש להתיר אפילו ברחובות שיש להם דין רה"ר, אך כל זה דוקא למי שרבים צריכין לו או הולך בשביל מצוה גדולה, אבל להולך בשביל טיול אסור. וכבר כתבתי לעיל דהכנסת הרוח בעור הסובב ומקיף על הגלגלים מבע"י, דאסור לתקן זה בשבת ויו"ט. מיהו היתר זה שהוא עפ"י שלשה תנאים הנז' קשה מציאותו, כי רוב אלו הגאר"י אין יכולין לישב בהם אלא אדם אחד, ואיך יוכל לעשות זה ע"י גוי, גם רחבו ארבעה על ארבעה קשה מציאותו:

ודע דאין לעשות טעם היתר בנ"ד, לומר כיון דדוחהו ברגליו הו"ל כלאחר יד, וכמ"ש בסי' של"ו סעיף ט' בדין הצינור, דאם ממעכן ברגליו הוי כלאחר יד, דזה אינו, כי בנ"ד אורחיה בהכי גם בימות החול שמהלך זה הגאר"י על ידי דחייתו ברגליו, וכיון דאורחיה בהכי אין זה כלאחר יד:

אמנם מצאתי בס"ד פתח היתר להעברת זה הגאר"י מטעם אחר, והוא ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בה"ש פרק ט"ו גבי ביב ששופכין לתוכו מים, דכוחו ברה"ר אסרו חכמים, וכוחו בכרמלית לא אסרו, אבל כח כוחו מותר לכתחילה אפילו ברה"ר, יע"ש. ובתשובה אחרת שכתבתי בס"ד בענין המקוה שמימיו באין ע"י המוכנ"י, הבאתי דין זה האמור גבי הוצאה, דכוחו מותר מן התורה ורק אסור מד"ס, ולכך לא נאסר אלא ברה"ר אבל בכרמלית מותר, והקשתי על זה מדין שבת עצמו, דנופח בשבת חייב משום מבעיר, הרי כוחו חשיב כגופו מן התורה, ואיך גבי הוצאה לא אסרו בכוחו אלא מדרבנן. ותרצתי, דקי"ל כל מלאכת שבת גמרינן ממשכן, וכל מידי דלא הוה במשכן אינו חייב עליו מן התורה, על כן בשלמא נופח הוה במשכן, דודאי היו נופחין להבעיר באש כשהיו צריכים למלאכתם, אבל הוצאה כה"ג שהוא כוחו דוקא ששופך המים ויוצא לחוץ ודאי לא הוה זה במשכן, דההוצאה והכנסה שהיתה במשכן הוה מה שהיו נוטלין בידם מן הקרקע שהוא רה"ר והניחום בידם בעגלות שהוא רה"י, או אפכא, כמ"ש בלבוש ז"ל סי' שע"ז, וכל הוצאתם והכנסתם היתה על ידי גופם להדיא, ולא כוחם בלבד, וכיון דלא הוה כה"ג במשכן בהוצאה והכנסה, לא אסיר. כוחו בהוצאה והכנסה מן התורה, ורק רבנן גזרו בכוחו גבי הוצאה. ואע"ג דזורק מן רה"י לרה"ר חייב מן התורה, היינו משום דהוה זריקה במשכן, והזריקה אינה בכלל כוחו, דזו הוצאה להדיא, כיון דלא נח בקרקע רה"י, ואח"כ יצאה לרה"ר. ויש אריכות בענין זה, ואין כאן מקומו:

והנה שם בדין המקוה הבאתי שם הוכחות על כח כח, דאינו חשוב כלום, והבאתי מדין יין נסך דסי' קכ"ה ס"ב, דאתמר שם כח כוחו כגופו דמי ואסור, ואם הוא כח כח כוחו, כגון קורת הגת שגלגלה הגוי ע"י הגלגל, שיש שם שלשה כוחות, שהגוי מגלגל הגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הדפים המונחים על הענבים, ונסחטין הענבים ע"י הדפים, דהוי כח כח כוחו, שהוא הגלגל והקורה והדפים, מותר בדיעבד אפילו בשתיה, וכתבו דלכתחילה אסור אפילו בעשרה כוחות ויותר. ונתקשיתי בזה, ואמרתי דיין נסך שהוא משום סרך ע"ז שאני, דאחמירו ביה טפי, דהא חזינן ביה חומרות אחרים שלא נמצאו בשאר איסורים:

אשר על כן בנ"ד דהוי כח כוחו יש להתיר, יען דהיושב בזה הגאר"י אינו דוחה הגלגלים עצמן ברגליו, אלא הוא דורס בשתי חתיכות המחוברים בזה הגאר"י, שנקראים בשם יאי"י וזה היאי"י דוחה את הגלגלים, והגלגלים מושכין ומהלכין לזה הגאר"י שהאדם יושב בו. ומה שתופס זה היושב בידו את העמודים של ברזל, שהם מגופו של זה הגאר"י אין תפיסתו בהם עושה פעולה בעיקר ההילוך והעברה של זה הגאר"י, כי אם רק כדי להטותו אל המסלה שרוצה לדרוך בה, אבל פועל ההילוך כולו נעשה ע"י הגלגלים, והרי זה נעשה בכח כוחו, דקי"ל בדיני הוצאה וטלטול מרשות לרשות בשבת, דמותר לכתחילה בכח כוחו גם ברשות הרבים:

ואם תאמר נהי דהגאר"י עצמו הוא הולך בכח כוחו, עכ"ז מהלך הגלגלים הוא בכוחו, וקי"ל כוחו ברה"ר אסור מד"ס, זה אינו, דעל מהלך הגלגלים אין לנו לחוש, דהם בטלי לגבי הגאר"י, שהם עשויים למהלך של הגאר"י ובטלי לגביה, וכמ"ש את החי במטה המטה טפלה לו, וכן האוכף בטל לגבי האדם, ומאחר דהעברת זה הגאר"י היא נעשית בכח כוחו, אין בזה איסור מעביר אפילו מד"ס:

ולכן גם אם זה הגאר"י אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, אין כאן איסור הוצאה, ורק צריך שיזהר זה היושב בו שיהיה יושב בו בעודו ברה"י ויצא בו לרה"ר, כדי שתהיה היציאה מרשות לרשות בכח כוחו, וה"ה כשיכנס מרה"ר לרה"י יכנס בעודו יושב בו, כדי שתהיה כניסתו בכח כוחו, אבל לא ירד ברה"ר סמוך לפתח ויגררנו בידו ויכניסנו לרה"י, דנמצא בזה הוא מכניסו ומטלטלו בידו מרשות לרשות. וגם יזהר זה היושב בו שלא יוציא ולא ישא שום דבר ושום חפץ עמו כלל ועיקר. וגם יזהר בתיקון זה העור של לאסתי"ג, שהוא סביב חודן של הגלגלים להכניס בו הרוח ע"י כלי הידוע כדי שיהיה בו נפח לעשות זה קודם שבת ויו"ט, דבשבת ויו"ט אסור לתקן זה, וכאשר כתבתי לעייל:

מיהו כל זה אין להתיר אלא למי שרבים צריכין לו, או שהולך לעשות מצוה גדולה, כאשר כתבתי לעיל, אבל להלוך דרך טיול או אפילו לדבר מצוה, ואין לו הכרח שילך בזה הגאר"י, אלא הוא יכול לילך ברגליו, לא ירכוב בזה הגאר"י אפילו בעיר שרחובות שלה הם כרמלית, אבל בעיר שיש בה עירוב מותר לרכוב בזה הגאר"י אפילו לטייל בין בשבת בין ביו"ט. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.