דבר אברהם/ג/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג ו

סימן ו
בענין זר ששימש בטומאה
לחכם אחד

א

א) אשר עמד ע"ד התוס' יבמות (דף ל"ב ד"ה בע"מ) בהא דאיפלגו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה אי חייב שתים, וכתבו התוס' ז"ל הא דלא נקט זר (ששימש בטומאה) כדנקט לעיל היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרון ואל בניו וינזרו וגומ' דהא דקאמר טומאה לכל נאסרה היינו אפילו בעלי מומין עכ"ל, והביא שבהגהות מצפה איתן כתב ע"ז שהוא נגד הספרי הובא בילקוט פ' קרח דיליף ק"ו דחייב אכניסה בטומאה כ"ש אשימוש בטומאה, וי"ל דהיינו למ"ד דעונשין מן הדין וצ"ע עכ"ד, הנה תירוצו אינו עולה יפה דז"ל הספרי והזר הקרב יומת אפילו עובד בטהרה או (אפילו) [מלת אפילו שנמצאת בתוך חצי לבנה כנראה ט"ס הוא ומיותרת] עובד בטומאה אמרת אם הנכנס בטומאה שלא לעבודה חייב קל וחומר לעבודה ומה תלמוד לומר והזר הקרב יומת אפילו עובד בטהרה יומת, והשתא למ"ד אין עונשין מן הדין מנין לו כל עיקר דזר שעובד בטהרה יומת אימא קרא בטומאה דוקא קאי ואי דאיכא ק"ו מכניסה הא אין עונשין מה"ד, והנה המצפ"א תפס בספרי כמשמעו דהשאלה היא דנילף בק"ו דזר ששימש בטומאה חייב וקרא למ"ל, ואיכא למידק דע"כ ליכא למילף עבודה בטומאה מכניסה שהרי על הכניסה חייב על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן עו"י ועל עבודה בטומאה אפילו בכהנים חייב רק מיתה ביד"ש ובודאי לא חמירי זרים מכהנים בזה, ומסתמא איכא איזה טעם דא"א למילף עבודה מכניסה אפילו למ"ד עונשין מה"ד, ולכאורה הי' אפשר לומר דשאלת הספרי היא למ"ל לחיובי מיתה בידי שמים משום עבודה תיפוק לי' דחייב כרת משום כניסה, (ואין לומר לעבור עליו בשני איסורין כמ"ש התוס' ב"מ דף ס"א ע"א ד"ה לעבור עליו בשני לאוין), ואמנם כן ראיתי דמפרש לה המג"א הכי בזית רענן אלא דפריך עלה משבועות (דף י"ז ע"א) דהכי פריך הש"ס אלא דקיי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דלא שהה היכי עביד עבודה אי דשהה בר כרת הוא ומשני דבהדי דנפק הפך בצינורא וה"נ אפשר בהכי, עיי"ש מה שתירץ, ואין לומר דאיצטריך לחייבו במלקות גם משום שימוש בטומאה (עיין רמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה"א), דא"כ באזהרה סגי ועונש למ"ל:

ב

ב) והנה הרמב"ם (פ"ט מביאת המקדש הי"א) כתב כהן טבו"י ומחו"כ שנטמא וכו' ועבד חייב על כל אחד ואחד ואם הי' זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות, וכתב הכ"מ דמקורו בתוספתא דזבחים פרק י"ב וטעמא משום דלא הוזהר מלעבוד טמא כו' אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל זר הואיל ואינו ראוי לעבוד אינו עובר. והתוס' כתבו טעם אחר קצת דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו'. ונראה דאיכא נפקותא בין שני הטעמים לענין במה שהזר כשר בה, דלטעם התוס' נראה דגם בבמה פטור אטומאה דמ"מ נאמרה רק לכהנים ואילו לטעמו של הכ"מ חייב שהוא ראוי לעבוד שם, והוא כשיטת הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שלהי זבחים ועיי' מ"ש בזה בארוכה לעיל סי' א'. אמנם מצאתי להמאירי בחי' ליבמות שם שכ' על זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה דה"ה בשני אלו אם היה בהפך ר"ל זר ששימש בטומאה ובע"מ ששימש בשבת, והוא דלא כהתוס' והרמב"ם, וקשה עליו טובא מתוספתא מפורשת זו. אבל באמת נראה דלא זו בלבד דאין פירסא מהך תוספתא להמאירי אלא דאיכא מינה בם קצת סייעתא לדבריו, ותמוה מה שהכ"מ הראה מכאן מקור להרמב"ם שלכאורה משמע מזה להיפוך, דז"ל התוספתא כהן שעבד טמא טבו"י כו' אין חייב אלא אחת, זר שעבד טמא טבו"י כו' אין חייב אלא אחת. ומכל הלשון משמע דשתי הבבות בכהן ובזר כאחת הן ובשתיהן טעמא משום דאין איסור חל על איסור ואין שום סייעתא להרמב"ם ולטעמו של הכ"מ, ואדרבא משמע להיפוך דאי לאו דאאחע"א הוה חייב שתים גם בזר, ולפי פשטות הדברים סייעתא מכאן להמאירי. ויותר נראה דמקורו של הרמב"ם מסוגיין דיבמות מדר' חייא ובר קפרא דתני שבת בזר וטומאה בבע"מ וכן בדף ל"ג ע"ב בפלוגתא דר' יוסי ור"ש כמו שדייקו התוס', והמאירי לא חש לזה:

ג

ג) ועל עיקר הדבר שבספרי, עפ"י הבנת המצפ"א שכן היא גם פשטות משמעותו דעיקר הדבר שאנו יודעין דזר שעבד בטהרה חייב הוא משום דבעבד בטומאה לא איצטריך קרא ולעבור בשתים אינו שייך כיון שענשו רק במיתה ביד"ש כמש"ל, קשיא לי דא"כ למ"ד בסנהדרין (דף כ"ד ע"א) דיומת דכתיב בזר הוא מיתת בי"ד בסקילה או בחנק לכל חד כדאית לי' שפיר איכא לאוקמיה קרא בעובד בטומאה ובא לחייבו מיתת ב"ד תר שעבד בטהרה מנלן דחייב וכ"ת אה"נ דלהך מ"ד אינו חייב אלא עובד בטומאה. ז"א חדא דלא אישתמיט מאן דלימא הכי והלכה רווחת היא דזר אינו עובד ומחלל בכל ענין. ועוד דבסוגיין דיבמות תנינן זר ששימש בשבת ובע"מ בטומאה וכו' ר"ש אומר אין כאן אלא משום זרות ובעל מום כו' והנה מיירי בזר ששימש בטהרה דאי בטומאה אמאי נקט זר ליתני סתמא טמא שעבד בשבת, והרי ר"ש דאית לי' התם בספרי דזר ששימש חייב סקילה ומוכח דלכו"ע קרא דזר מירי אף בטהרה, ונ"ל דלא ס"ל כאידך דספרי שאנו עסוקין בו ולאו דכו"ע הוא, וממילא מיושב קושית המצפ"א (ומההוא דספרי דר"ש ס"ל דזר ששימש בסקילה יש לדקדק קצת ברש"י (דף ל"ב ע"ב) חייב ב', ב' איסורי קחשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים. ובמסקנא דשמעתין איירינן דאזדא אליבא דר"ש):

ד

ד) ובההיא דשבועות שהזכרנו כתבו התוס' (ד"ה אי)ת"ל הקשה ר"ת, מה בכך אם הוא בר כרת מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה. (דאף דחייבי מיתה ביד"ש כמי חייבין מלקות ואם לקו נראה דנפטרו מידי מיתתן מ"מ בלקה מחמת מלקות דביאת מקדש לא נפטר מידי מיתה דעבודה):

ונ"ל ליישב קצת. דבמכות (דף כ"ג ע"א) תנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם כו' דברי ר' תנינא בן גמליאל ואמרין עלה א"ר יוחנן חלוקין עליו חבריו עלי' דר' חנינא בן גמליאל, וכתב הריטב"א שם איזהו המה חבריו ר' ישמעאל ור"ע דס"ל ג"כ במכות (דף י"ג ע"ב) דחייבי כריתות חייבין מלקות וס"ל דאין נפטרין מידי כריתתם. ובספרי שאנו עסוקין בו וכן בסנהדרין (דף פ"ד ע"א) איתא זר ששימש במקדש תניא ר' ישמעאל אומר נאמר כאן והזר הקרב יומת כו' מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים, ושפיר פריך ר' זירא לרבה זר ששימש היכי משכחת לה למ"ד דאינו אלא ביד"ש ור' ישמעאל היא דליכא תנא אחרינא דס"ל מפורש הכי, ולכה"פ לר' ישמעאל מיהא תיקשא, וליכא למימר כ"מ אם יפטר מכרת ע"י המלקות דר' ישמעאל לא ס"ל כלל דמלקות פוטרין:

ה

ה) ומידי דברי בסוגיא דיבמות ארשום בזה הערות קטנות שעמדתי עליהן:

א) בדף ל"ב ע"ב א"ר אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף ויש לדקדק לפי"מ דמשמע בתוספתא פ"ה דברייתא דבא עליה חייב עליה משום אשת אח ומשום אחות אשה קאי אמתניתין דשני אחין כו' והא אוקימנן למתניתין דאידחיא מהאי ביתא לגמרי (ולכאורה מסתמא משמע דלית לי' עוד אחין) א"כ מאי איסור מוסיף איכא. ובמנחת בכורים לתוספתא מפרש לה באח אחד (מה שאפשר באמת לצייר אף ביש עוד אחין ואסורה עליהם מהאיסורים אחרים שנעשו אח"כ). ובחסדי דוד שם עלה על דעתו שהיא ברייתא אחרת וזו אפשר דלא קיימא אמתניתין, וצ"ע:

ב) בדף ל"ג ע"ב תוד"ה ואיסור כולל אתניין, אבל לר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל דלא מצי למימר דאליבא דר' יוסי נמי אתנייהו לפטור כו' דבבת אחת פשיטא לי' לבר קפרא דלר' יוסי מיחייב תרתי כו'. וצ"ע לפימ"ש לעיל (עמוד א' ד"ה בר קפרא) לחלק בין בבת אחת דאחות אשה לשאר בבת אחת משום דהני אסורי הותרה בהדי ההיא דלא הותרה א"כ שפיר מצי לאוקמי אף לר"י, ולכאורה הי' אפשר להקשות גם מש"ס ערוך מיתיבי זר ששימש כו' אילימא לר"י השתא לר"י באיסור כולל מיחייב שתים באיסור בת אחת מיבעי' ולפי"ד התוס' הא אפשר לומר דבאיסור כולל מודה בר קפרא דאית לי' לר"י דפליג רק בב"א משום דהותרה, אבל אינה קושיא כלל שהרי גם באיסור כולל של ר"י איסור השני הותר מכלל ועיין זבחים ע"ב וברש"י שם) ומ"מ אית לי' מכ"ש איסור בבת אחת דיחול אף שהותר. ואף דברי התוס' יש ליישב קצת דאי אית לי' לבר קפרא האי חילוקא דהותרה ליכא למילף ממליקה לאידך דאפשר דבמליקה פטור מנבילה משום דבנבלה איכא תרתי דהותרה וקיל שאינה אלא בלאו אבל שבת אף שהותרה מ"מ כיון שהיא בסקילה חל. ועיין בתוס' שאחר זה ד"ה אר"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף