דבר אברהם/ג/יז
|
< הקודם · הבא > |
לחכם אחד
ע"ד מ"ש כת"ר על ההערה בר"ן ר"פ אלו טרפות (גבי ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכ' הר"ן ת"ל ומקשו הכא כיון דאין לו בדיקה מבחוץ כי בדקינן לי' מבפנים מאי הוי ניחוש שמא העור החיצון האדים מחמת הארס וסופו לירד ולנקוב אף עור הפנימי, י"ל דכיון דשני עורות הם אפילו האדים החיצון אין סופו לירד לעור הפנימי דסימנים קשים הם אצל דריסה עכ"ל. והעירותי דאף דאין סופו לירד לפנימי מ"מ כל החיצון מתחלחל ונעשה לקוי אלא דהר"ן לטעמי' לעיל מינה דאם לקה רק עור אחד אפי' כולו כשר בניקב זה בלא זה. אבל לדידן דקיי"ל כהרא"ש דבשניהם אדומים או שניהם לבנים טרפה דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עלוהי אבל כולו לקוי אין מתקיים ע"י השני האיך מהניא בדיקת עור הפנימי, וראיתי שכ"כ בחידושי רע"ק על יו"ד לסי' ל"ג אות ו'), וע"ז כתב כת"ר דעפימ"ש הש"ך (סי' ל"ג סק"ט) משם המהרש"ל דדוקא בלקה כולו ס"ל להרא"ש דאין חבירו מגין אבל ברובו אפשר דמגין י"ל דארס אולי אינו מחלחל אלא ברובו ולכן אף לדידן הפנימי מגין. הנה בענינים אלו קשה להכריע במילי דסברא שעליהם כבר אמרו הראשונים ז"ל שאינם אלא כדברי נביאות ואם נאמר להביא ממרחק סעד וסיוע שובו נו בצדנו הרי חותכה מכאן וחיה כו'. אולם מכיון שירד לחלק כמילתא בלא טעמא אומר גם אני שאין הדעת נותנת כן שלא תשלוט הזיהרא אלא ברובה בכ"מ והגע בעצמך זיהרת הזאב שורף רוב ושט שבשור הבר וכן גם בעוף הדק אין כח בזיהרא עצמה לשרוף אלא רובו ולא יותר, אתמהה. מי זה אמר לזיהרא עד פה תבוא ולא תוסיף. והאמת יורה דרכו שאין כאן שמץ חילוק. ובעיקר ספקו של המהרש"ל רחוק מאד להכריע לצד זה ואדרבא הכרעת הב"ח דרובו ככולו קרובה יותר, דיסודו של הרא"ש הוא דלא מצינו הגנה אלא בנקב ולא בניטל כולו ואין מקום לומר דאין רובו ככולו דלא כולו ולא רובו שמענו אלא נקב מגין שמענו ודיינו לומר דמגין אף בנלקה שיעור גדול עד מחצה אבל לא ברובו שהוא ככולו בכל התורה כולה.
ובמה שנתקשה כת"ר בדברי רש"י ז"ל חולין ס"ח ע"ב בסופו ואת"ל כיון דהדר הדר כו' או דילמא רובא בבת אחת בעינן ואפ"י למ"ד יש לידה איכא למיבעי להא, למאי הוצרך רש"י ז"ל להכי נ"ל דאפשר לומר קצת משום דקשיתי' דאמרינן עלה ת"ש זה הכלל דבר שבגופה אסור ושאינו גופה מותר שאין גופה לאתויי מאי לאו לאתויי כה"ג כו', ואי לא מיבעי לן אלא למ"ד אין לידה א"כ כיון דמסקינן לדידי' באת"ל אי הדר הדר ליכא למיפשט ממתני' לחתך אבר אבר דדילמא זה הכלל אתא לאתויי הדר, אלא ע"כ דלא פשטינן אלא למ"ד יש לידה ולדידי' הדר לא מהני וחתא לרבויי חתך אבר אבר, וממילא כיון דנפשט למ"ד יש לידה גם למ"ד אין לידה הדין כן דבהא לא פליגי.
ולעומת רצוננו חפצתי לרשום לו איזה הערות בהלכות טריפות שהוא עסוק ומתעסק בהן עתה ואקח אחדות מן הבא ביד אף שאין רישומן ניכר כ"כ.
הדגמ"ר סי' ל"ב ס"ב חידש דבעוף לא מהני הילוך לענין ספק פסיקת החוט דבעוף כלה כח החוט לענין ספק פסיקת החוט דבעוף כלה כת החוט כח של השדרה ואין פסיקת החוט מעכב ההילוך, ולכאורה תמוה מעוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו דיו, ושיטה ע"י רגלים היא, והי' צ"ל לכאורה דהתם בנפולה ממש עסקינן שהורעו כל האברים כטבע הנפילה וצריכה בדיקה בכולן וחוט השדרה בכללן (עי' ש"ך סל"ב סקי"ב), לכן אם הלכה הילוך יפה חזינן דלא פעלה הנפילה על כל שאר האברים דאל"כ לא היתה יכולה להלך מחמתן ולא חיישינן תו שפעלה הנפילה רק על החוט אפי' בעוף אע"פ שאין ראי' מהילוכו על החוט, משא"כ בנידון של הדגמ"ר דאין חשש על שאר האברים אלא על החוט בלחוד שפיר י"ל דאין ראי' מהילוך דאף כשנפסק החוט יכול העוף להלך וכן גם שט לא יהני בכה"ג. אבל עפי"ז הן יצא לן דין מחודש לגמרי דנפולה שבדקוה בשאר כל האברים ונמצאו יפה ונאבד החוט ולא בדקוהו כשרה ולא עוד אלא דאף לכתחלה א"צ לבודקו דאל"ה למה די בעוף שט ע"פ המים בלא בדיקת החוט, ועוד דלפ"ז למה לא יהא די בבדיקת רוב האברים, והוא דבר חדש ותמוה, והדר קשה על חידושו של הדגמ"ר. ואם נבוא לומר דתרי בדיקות שונות הן בנפולה משום ריסוק אברים והכא משום פסיקת החוט והילוך בעוף הוא ראי' שלא נתרסק החוט ולא ראי' שלא נפסק, הרבה תשובות בדבר, חדא דמלשון הש"ס (דף נ"א ע"א) משמע דהכל אחד דאמרינן הכה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה כו' כנגד כל השדרה כולה אין חוששין משום ריסוקי אברים ואי שלים חוטרא אפלגי דגבא חיישינן כו' ומשמע דחיישינן דסיפא הוא בענין אחד אם אין חוששין דרישא ואם נבוא לחלק כנ"ל מנלן כל עיקר חששת פסיקת החוט ולמימר דבעוף אין ראי' ע"ז מהילוך.
האומנם דבפי' רבנו גרשום (וכמדומני עוד, ברבוותא) נזכר כאן פסיקת החוט, אבל אם יש נ"מ ביניהם בראית ההילוך, מנלן, ונטוי יותר לומר דלא בדיוק נאמר פסיקת החוט וחדא היא, והנך רואה דבשלים חוטרא אפלגי כתב פסיקת החוט ובאית בה קיטרי כו' ריסוק אברים אע"ג דהיינו הך. ועוד דבנפולה צריך לבדוק אחרי כל מיני טריפות א"כ צריך לבדוק גם לפסיקת החוט ואמאי די בשט בלבד אכתי צריך לבדוק מפסיקת החוט. ותו כיון דעל ריסוק החוט ההילוך הוי ראי' גם בעוף אע"ג דכח החוט כלה למעלה בין אגפים מנ"ל להדגמ"ר לומר מסברא דנפשי' דעל פסיקתו אינו ראי'. ועי' בחי' הרשב"א נ"א שהביא להרמב"ן דעקרה רגלה להילוך לא מפיק לן מידי פסיקת חוט השדרה עד שתלך כדרכה כו' וכתב עלה דקשיא קצת מדאמרינן בעוף שנחבט ע"פ המים שט מלא קומתו דיו ואפי' מלמעלה למטה אי שדא בי' ציבא וקדמיה איהו לציבא ואין לך הילוך מועט ע"ג קרקע קל מזה דאפילו בסיוע כל דהו שיסייעו ברגלו לשוטו מקדים לציבי אא"כ תאמר דחבט ע"פ המים ג"כ אינו מזיק כ"כ והלכך בסיוע כל דהו סגי וזה לא שמענו. ואם היינו תופסים כן היתה סרה עיקר הקושיא מעל הדגמ"ר דבנפולה גמורה לא מהני באמת שט וא"כ אין זה בפשיטות כ"כ. הלכך אין הדברים מבוררים לי לע"ע. ומפני ישבי עתה במעון קיץ באין ספרים עמדי הנני רושם רק מקופיא וצריך לעיין עוד בזה אח"כ:
ראיתי בספר בינת אדם (שער רוב וחזקה סי' א') שהק' אמאי דאמרינן שחט ולא בדק הסימנים נבלה דחיישינן שמא לא גמר וכתב הרשב"א הטעם דלא אזלינן בתר רובא משום שהוא רוב התלוי במעשה ולכן החמירו בו מדרבנן, א"כ אמאי בדמאי אינו צריך לעשר מעשר עני דמשום שאינו אלא לאו סמכינן ארובא כמ"ש התוי"ט ריש דמאי ומ"ש מנבלה שהוא ג"כ אינו אלא לאו גרידא. ולע"ד פשוט ניחא דהכא בנבלה ע"ז אנו דנין אם שחט רוב. לכן כדבעינן למימר רוב היינו דרוב פעמים נשחט רוב הסימנין וע"כ נחייב ע"פ הרוב דגם עכשיו נשחט רוב סימן. ע"ז שפיר קאמר הרשב"א דמחמרינן מדרבנן ולא נחייב לומר שנעשה מעשה משום הוכחת הרוב, אבל בדמאי אנו דנין אם האיש המוכר הוא מרובא דמעשרין או לא ושפיר אמרינן דהוא מרובא, דכיון שהוא רק לאו לא החמירו בו, וכיון דאמרינן דזה האיש הוא מן המעשרין שוב אין אנו דנין עוד שמסתמא נעשה מעשה ההפרשה מכח הרוב אלא דכיון שהאיש הוא מן המעשרין שוב אינו חשוד וסמכינן עליו כמו על חבר. ואולם כפלים לפשטות הוא דלא בדק בסימנים רק דרך מקרה הוא והחמירו בו אבל במעשר עני היו צריכין לעשות תקנה כללית לא החמירו בו, והוא מתקבל על הלב.
בדברי חמודות פרק אלו טרפות ציון קצ"ו וכתב ב"י בדעת התוס' והרא"ש והרשב"א כסברא ראשונה (דאף באיכא מצילין לא שדי זיהרא עד דשליף) ואני לא ראיתי לא בתוספת ולא בדברי רבנו שום דבר מכל זה עכ"ל. ופשוט הוא דהב"י מורה באצבע על מה שכתבו שאין להתיר לשחוט בעוד שהנץ שוכב ע"ג העוף ולא הסיר רגליו דכשהנץ רודף אחר העוף מכהו כמה פעמים ברגליו ודריס ושליף כמה פעמים, ואס"ד דכשיש מצילין זורק ארס גם לפני שליפה ל"ל לטעמא שמכהו כמה פעמים תיפוק לי' שיש כאן מצילין דכיון שמתקרב כ"כ לשוחטו אין לך מצילין גדול מזה. (ובודאי לא כיוונו התוס' על הטועין שהזכירו שהתירו לשחוט מרחוק ע"י חץ דהא למעשה קאמרי) והך טעמא עדיפא מדידהו כשראו שלא דרס בפריחתו עיי' שו"ע סי' נ"ז ס"ח:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |