מעלות המדות/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

מעלות המדות כ

כ
המעלה העשרים מעלת הזריזות
[ומדת העצלות]

בואו ואלמדכם מעלת הזריזות, דעו בני כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שמתחילת ברייתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו כענין שנאמר ויהי האדם לנפש חיה, מאי חיה זריזותא ואמרו חז"ל באגדה עשאו עבד מכודן לעצמו, שאם אינו יגע אינו אוכל, ראה מה שכתוב בעניין ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי עבודה ושמירה היה צריך, אלא כדי לזרזו, וכן הוא אומר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש, שכל היגע ועמל לעבוד את שדהו הרי הוא משביע את נפשו, ומי שהוא רודף ומרדף אחר הריקים שאינן טורחין ואינן עוסקין במלאכתן הרי הוא מתרושש. וכל מי שהוא בעל מלאכה ונתעסק במלאכתו ונשתכר בה והעשיר וקונה עושר ונכסים אל יניחנה וילך, אלא ישתדל להתעסק במלאכתו כל ימי חייו ואל יתבייש, שכך אחז"ל: גדולה היא המלאכה שכל מי שהוא עסוק במלאכה אין ידו חסירה פרוטה לעולם, וכל מי שאינו עוסק במלאכה סופו להתחייב בנפשו. כיצד היה בטל ביום א' ביום ב' ביום ג' ואין לו מה יאכל והיו לו מעות של קודש ואכלן הרי זה מתחייב בנפשו, מי גרם לו להתחייב בנפשו על שלא היה עסוק במלאכה. ועוד אמר גדולה היא המלאכה שכל מי שהוא נהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל והפועלים עושים מלאכה במלאכת הקודש ונוטלין שכרן משל הקדש. ועוד אמר גדולה היא המלאכה שכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי, ופועל שהיה עושה מלאכה עם בעל הבית אפילו לכותבות אפילו אחת מהן יפה דינר, אוכל ואינו בוש.

בני, בואו וראו כמה משובח מדת הזריזות, שכן ממנין את האדם הזריז במלאכת המלכים, והוא ששלמה משבח ואומר חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב וגו', ואמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מנכון ביומי ניסן וביומי תשרי עסקו במזונייכו כי היכי דלא תיתי לידי זילותא.

ומן הזריזות לשמור אדם ממונו ואינו מפקירו ואינו מוציאו לבטלה אלא בשעת הצורך, ופוקד שדותיו וכרמיו בכל יום לידע מה הם צריכות, שכך אחז"ל מאן דסייר נכסיה משכח איסתרי. ומצינו שאביי היה רגיל לפקוד את כרמיו תמיד פעם אחת פגע באריסו שהיה הולך ומוליך חבילות זמורות ועצים על כתיפו ואמר לו אנה אתה מוליך אילו העצים והשיב האריס אני מוליכם לבית אדוני, ואמר לו כבר קדמוך רבנן שאמר מאן דסייר נכסיה משכח איסתרי שאלמלא שפגעתי בך היית מוליכם לביתך.

גדולה היא מדת הזריזות שאם הרגיל אדם את עצמו במדת הזריזות בימי הנערות, יהיה זריז והולך אפילו בזקנותו כענין שנאמר חנוך לנער על פי דרכו וגו'. ולא עוד אלא שאם ראית בנך נוהג במדת הזריזות בין במלאכתו בין בהליכתו בין בכל עניניו, אל תאמר מעתה איני צריך לזרזו, אך תמיד תוסיף לזרזו במלאכתו, שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שאמר לו למשה רבינו וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, ואמרו חז"ל אין צו בכל מקום אלא זירוז, שאין מזרזין אלא למזורזין.

ודעו לכם בני, שכל מי שזריז לעשות מלאכתו, ומתכבד בו, מלאכתו מכבדת אותו, שכך אחז"ל גדולה מלאכה שמכבדת בעליה. הלא תראו בני מה שכתב במדת הזריזות והון אדם יקר חרוץ. כלומר היקר שבהון האדם ומדותיו, החריצות שהוא הזריזות. וכל מי שמשתדל לעשות מלאכתו ועניניו בזריזות בידוע שמתעשר, כענין שנאמר ויד חרוצים תעשיר, ולא עוד אלא שמוצא קורת רוח בעולם ומדשן ביתו מכל טוב, שנאמר ונפש חרוצים תדושן. ולא עוד אלא שידו מושלת בכל, כענין שנאמר יד חרוצים תמשול.

ומהו הזריזות, שיהא אדם נזהר מתחלה ועד סוף שלא תבוא תקלה או דבר שאינו הגון לידו ושיהיה משתדל להוסיף על ממונו כמו שאמר חכם אחד ממבחר טובות הזריזות ההשתדלות ואל יתרשל לעשות מלאכתו ועניניו ואם יאמרו לו לעשות דבר מזדרז עליו לעשותו מיד כמו שאמר חכם אחד: מן הזריזות, לשמור מה שצוית ולעזוב מה שלא צוית. ואמר אחר: אבוד הועיל הזריזות טוב מהתרשלות מה שיהיה בו ריוח ותועלת ומן הזריזות שיהא אדם מתקן את ביתו מכל מה שיצטרך לו בעניני הפירנוס והכלכול בטרם הצורך. ובשעה שהתגרו בזול הולך וקונה ממנו ומכרו בשעת היוקר או מוליכן במקום שמוכרין אותו ביוקר ואינו מתבייש להשכיר עצמו לכל מלאכה שיוכל להשתכר (בה) ממנה. שכך אמרו חז"ל: פשוט נבילתא בשוק ושקול אגרא. ולא תימא גברא רבה אנא. ואמר חכם אחד: הזריז מי שלא ימנענו גאותו בטובה. מעשות לאחריתו ואמר אחר: הזריז מי שלא יטרידוהו רוב הטובה מחשוב באחריתו ולא רוב הדאגה בחלאתו מבקש עצה להנצל ממנה. גדולה היא מדת הזריזות שכל זמן שאדם זריז לעשות מלאכתו וענייניו בזריזות נכסיו מצליחין. ולא עוד אלא אפילו אם היה רש מתחלה אין עניותו וחסרונו מתעכב עמו. כענין שאמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. מה כתוב אחריו ובא כמהלך רישך וגו' ודעו לכם בני שכל זמן שאדם מתעסק לעשות מלאכתו ועניניו בזריזות נכסיו מצליחין והרי הוא מצליח בכל ענייניו ואם מתעצל לעשות מלאכתו וענייניו לא יצליח לעולם:

בני, הוו זריזין וזהירין לעשות בכל ענייניכם בזריזות ובהשתדלות ואל תאמר כבר נגזר עלינו מן השמים מה שעתיד לבא עלינו ומה לנו עוד להמית את עצמינו ולהמית גופינו כדי לחזור אחר טרפנו ומן השמים ירחמו עלינו. כבר אמר חכם אחד מי שאבד הזריזות לבטחונו על גזר דין יחסר להביא נפשו להיזק גדול. ואומר, כי העצלות הוא עיקר רוע מזלם ואינן נותנים אל לבם כי העצלות שבם הביאם למה שהם במיעוט הטרף והפירנוס. אמנם הוו זריזין וזהירין שלא לעשות דבר מעניניכם על דרך המהירות כי דבר זה אינו מן הזריזות אלא שהוא קלות ושטות כי מן המהירות לא יצא דבר מתוקן לעולם ובמתון יתקנו הענינים ויזדמנו הבקשות ואמר חכם אחד מידת החריצות טובה כשתהיה בכח הנפש ולא תראה מפועל מהרה אז תהיה ראויה שתקרא חריצות. ואמר אחר: מי שרכב על סוס המהירות אינו בטוח מן המכשול. וכשם שהזהרתי אתכם שתהיו זריזין וזהירין לעשות מלאכתכם וענייניכם בזריזות אזהירכם עוד שתהיו זריזין וזהירין בעניני התורה והמצוה לעשותן כתקנן ובזריזות עם המלאכה שאתם עוסקין בה שכך אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וגו'. ואמרו חז"ל: הזריזין מקדימין למצות מנלן מאברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר וגו'. וכל מי שזריז וזהיר בתורה ובמצות הן משמרין אותן בעולם הזה ולא עוד אלא שמלמדין עליו זכות לעולם הבא כענין שנאמר בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך לעתיד לבוא. ודעו בני שכל זמן שאדם קובע עת לתורתו ועת למלאכתו שניהן מתקיימין בידו. שכך אמרו חז"ל: אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח. ועוד אמרו: שונה אדם שתי הלכות שחרית שתי הלכות ערבית ועוסק במלאכתו כל היום מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה וקיים והגית בו יום ולילה. מיכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן מפני שלא היה להן צורך לא למלאכה ולא לסחורה הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ומהיכן הוא לובש ומתכסה. הא לא נתנה התורה לדרש אלא לאוכלי המן ושניים להם לאוכלי תרומה אמור מעתה שהתורה מתקיימת עם המלאכה והמלאכה מתקיימת עם התורה. לפיכך צריך לו לאדם להתעסק בתורה ובדרך ארץ ביחד שמתוך כך שניהן מתקיימין בידו. ואמרו חז"ל אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וצריך לכם בני להיות זהירין וזריזין להתעסק בתורה ולחזור עליה כדי שלא תהא תורתכם משתכחת מכם שכן כתוב במגילת חסידים אם תעזבני יום יומיים אעזבך. ואמרו חז"ל באגדה אשרי תלמיד חכם המשמר תלמודו בלבו כדי שיהא לו מה להשיב לפני הקדוש ברוך הוא ליום הדין. ועוד אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וצריך לו להיות זהיר וזריז ורץ לעשות את המצות שאם באת מצוה לידו יעשה אותה מיד שנאמר ושמרתם את המצות אל תקרי המצות אלא המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואמרו חז"ל חביבה מצוה בשעתה שהרי בקרבן עולה ויורד מביא מיד עשירית האיפה ואין ממתינין אותי עד שיעשיר ויביא נ' סלעים. וכן הקטר חלבים קריבים כל הלילה ודוחין את השבת ואין ממתינין להן שיקרבו למוצאי שבת וחז"ל ציוו לעשות המצות בזריזות והוי עז כנמר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. לכן בני הוו זהירין וזריזין במצות ובתורה ושיהיו כל עניניכם בזריזות והוי עז כנמר ורץ כצבי לכבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. לכן בני הוו זהירין וזריזין במצות ובתורה שיהיו כל עניניכם בזריזות שכל הזריז הרי זה משובח. והאלהים יצליחנו בה ברחמיו הרבים:

ואחרי אשר הגענו עד כאן לספר בשבח מעלת הזריזות והזהירות נספר בגנות העצלות ובעליה כדי להרגילכם במדת הזריזות בעזרת האל:

מדת העצלות

דעו בני כי מידת העצלות מן המידות הפחותות והגרועות אשר ימצאו בבני אדם ואינה נמצאת בחכמים אלא בפתאים וחסירי לב כענין שנאמר על שדה איש עצל עברתי ועל כרם איש חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה. וכי היכן ליבו של עצל הזה שרואה את כל הבריות עוסקין במלאכתן כדי לחיות בעולם הזה זה חורש את שדהו וזה עודר את כרמו זה קוצר וזה בוצר, וכן בשאר כל המלאכות, והוא יושב ובטל ידיו ורגליו למה נבראו, עיניו ואזניו למה נבראו, פיו ולשונו למה נבראו, וכן כל שאר האיברים שבו למה נבראו, לא להתעסק בהן ולהשתדל עליהן להחיותם? והנשמה שבו, למה נבראת לא להתבונן עליה ולהתחכם בה, ואם אינו מתחכם לעצמו מי יתחכם בשבילו? ואם אינו מתחכם בראשיתו ועמל וטורח בבחרותו ובשעה שהוא בריא, מה יעשה לימי הזקנה ולימי החולי והייסורין?

מידה מגונה מאד העצלות שאם אדם מתעצל לעשות מלאכתו וענייניו בני אדם משיחין בו ומליזין עליו ואומרים תראו אדם עצל שהוא בריא בגופו ובחור עומד בתוקפו ובכוחו ואינו מתעסק במלאכתו כדי להחיות את עצמו ואת בניו אלא שיושב ובטל וישן כל היום וכל הלילה ומתוך כך אין הבריות מרחמין עליו ועליו אמר שלמה בחכמתו על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה. כלומר מפני שנתעצל לחרוש ולזרוע שדהו ולעדור ולנכש כרמו עלה בהם קוצים ודרדרים, וגם הגדר נהרס ונפל ואחזה אנכי אשית ליבי ראיתי לקחתי מוסר. ואמרו חכמים באגדה ז"ל מהו ראיתי, ראיתי הקטן שבכל הבריות ולקחתי ממנו מוסר. ומהו הקטן שבכל הבריות, הנמלה הזו שנאמר לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. ואמרו חכמים באגדה ז"ל שלשה בתים יש לה ואינה כונסת לא בתחתון ולא בעליון אלא באמצעי. לא בעליון מפני הדלף, ולא בתחתון מפני הטינה, אלא באמצעי. ואינה חיה אלא ו' חדשים ומחייתה חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה חטים ושעורים ועדשים ומאחר שאינה חיה אלא ו' חדשים למה היא כונסת כל כך, שאומרת שמא יגזור הקדוש ברוך הוא עלי חיים ויהיה לי מה לוכל. מעשה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור. ומהו ראה דרכי וחכם, רבותינו אמרו ראה דרך ארץ שבה שבורחת מן הגזל. מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כולן באות ומריחות אותה ולא היתה אחת מהן נוטלתה. באת אחת שהיתה שלה ונטלתה. ראה חכמה שיש לה. וכל שבח זה לא למדה מברייה, לכן נאמר ראה דרכיה וחכם.

בני, בואו וראו שאין (בכל) [ברוב] המידות מידה מגונה מן העצלות, שכל מי שיש בו המידה המגונה הזאת הרי הוא מתמסכן והולך כענין שנאמר בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית. כיצד? הרי שבא לקרות את ביתו ומניח קורה אחת היום ולשבוע הבא קורה אחרת ואינו קובע אותן במסמרין, הרי תקרתו מתמסכנת והולכת ונופלת לארץ ובשפלות ידים ידלוף הבית, כיצד? הרי שנשברה לבינה אחת מעל גגו ונתעצל מלתקנה ואומר וכי מה חסרון יש בלבינה אחת ומה יכולה להזיק, ומתוך העצלות הזה הדלף נופלת על הרהיטין ועל הקורות ונרקבין והולכין עד שנופל כל הגג. וכן אם נקרעה חלוקו בכונס אצבע ונתעצל לתופרו ואומר וכי מה חסרון יש בקרע קטן כזה והקרע מתרחב והולך עד שמתקרע כל החלוק. וכן אם נפלה אבן מגדירו ונתעצל לבנותה ואמר וכי אבן זו מעמדת כל הגדר הזה, נתעצל מלתקנה ונפלה שניה ושלישית עד שנפלה כל הגדר כולה. וכן אם נמצא סדק בחביתו ונתעצל לסותמה ואמר וכי מה חסרון יש בטיפה אחת של יין או של שמן והוא מטפטף ויורד טיפה אחר טיפה עד שמתרוקן כל החבית כולו וכי יש עצלות ושפלות גדולה מזו. ועליו שלמה צווח ואומר גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית.

מידה גרועה היא העצלות שכן מביא את האדם לידי שינת תרדימה כענין שנאמר עצלה תפיל תרדימה וגו'. ועליו שלמה צווח ואומר עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. ולא עוד אלא שמתאוה לכל דבר ואינו מוצא, כענין שנאמר מתאוה ואין נפשו עצל וגו'. ונמצא שמת מתוך תאותו כענין שנאמר תאוות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות.

בני, בואו וראו כמה מגונה מידת העצלות שכך אמרו חכמים ז"ל: בשביל עצלות שהיתה בהן בנשיאים שלא התנדבו תחילה בנדבת המשכן נחסרה אות מקריאתם שנאמר "והנשאם הביאו" חסר יו"ד. ועוד אמרו באגדה: בעצלתים ימך המקרה על ידי שאדם מתעצל מלכסות את ראשו כראוי הרי הוא נעשה דומטיקוסא. ובשפלות ידים, על ידי שהאדם הזה משתפל לרחוץ ולקנח את עצמו כראוי ידלוף הבית יעלה גופו חטטים חטטים. ועוד אמרו שבעה עצילין הם ועצילו של משה גדול מכולן. וזהו שאמר שלמה חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. כיצד, אמרו לו לך ולמוד תורה בעיר פלונית, אמר להן ירא אני מן הארי שבדרך שנאמר אמר עצל שחל בדרך. ואמרו לו הרי רבך במדינה לך אצלו אמר להן ירא אני מן הארי שברחוב שנאמר ארי בין הרחובות. אמרו לו הרי הוא אצל ביתך אמר להן ארי בחוץ אמרו לו הרי הוא בתוך ביתך אמר להן אם אני הולך הריני חוזר ובא שנאמר הדלת תסוב על צירה. אמרו לו פתוח הוא. לסוף שאין לו מה להשיב הוא אומר להם הדלת בין פתוח בין נעול מבקש אני לישן עוד מעט שנאמר עדי מתי עצל תשכב וגו'. עמד בבוקר משנתו, נתנו לו לאכול מתעצל לתת ידו לתוך פיו שנאמר טמן עצל ידו בצלחת. מהו בצלחת, נתן ידו בצלוחית של דבש ונלאה להשיבה אל פיו, או נתן ידו בתוך הקדירה רותחת ונכוית ידו והיה עצל מלהשיבה אליו. ועצילו של משה גדול מכולן אמר משה איני אומר לך שתלך ללמוד מעיר לעיר ולא משכונה לשכונה ולא מבית לבית ולא מחצר לחצר אלא כי קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו פיך לליבך מלא הסיט.

מידה פחותה היא העצלות לפני הבריות, שכל זמן שאדם מתעצל ואינו חורש וזורע בימות הגשמים סופו בא לידי צורך הבריות ושואל מהן בימות הקציר ואין מי שישגיח עליו כענין שנאמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. וכן הוא אומר: שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור, שכל מי שמתעצל בשעת זריעה ואומר עת סגריר הוא עתה גשמים הוא ואינו זורע וכן בשעת הקציר אומר עתה חמימות גדול והשמש מכה על ראשי סוף שאין לו מה יאכל ונמצא מצטרך לבריות ובא לידי בזיון. ועליו שלמה צווח ואומר: אל תאהב שינה פן תיורש פקח עיניך שבע לחם. ואמר חכם אחד: רוע העולם הזה והבא בשני דברים העניות והעצלה וטובתם בעושר ובזריזות. ואומר: העצלות מפתח העניות כאשר הזריזות מפתח העושר. ואין לך עצלות גדולה ממי שאינו משתדל להוסיף על ממונו, אף כי מי שאינו זריז לשמור מה שבידו. אמנם האדם שמתעצל לילך במקום הסכנות הידועות ובמקום גדודי חיות וליסטים בזה אין ספק שהעצלות הזה משובח מן האנשים החכמים ואין לתופשו על כך, כמו שנאמר על אדם אחד שהיה המלך רוצה לשלחו במקום הסכנה ומיאן ללכת וחירפו המלך ואמר לו טוב שתחרפיני ואני חי משתתפלל בעדי ואני מת. ומסעיפי המידה המגונה הזאת יוצאת רוב התענוג ורוב המנוחה בעולם שכל מי שמתאוה לרוב התענוג והמנוחה ואינו מיגע עצמו לעשות מלאכתו ועסקיו כבר נתעצל מקנות חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כי לא תשלם לאדם התענוג והמנוחה אלא לאחר טורח גדול ויגיעת הגוף, ומתוך עושר גדול ותיקון ענייניו כדי שיוכל להיות שבח נכסיו יתירים על ההוצאה ואז יוכל אדם להתענג ולנוח כפי חפצו.

לכן בני, הוו זהירין מאד במידת העצלות מפני שגורמת לגוף חלאים גדולים ומדוים כבדים כמו הנפח והכובד והכאביות וחולי הפודגרא ושאר חלאים משונים אשר יקרו לאדם ממיעוט כח המעכל, מלבד מה שיתגנה ויתבזה האדם בעצלותו בפני הבריות. והאלהים ברחמיו יצילינו מן המידות המגונות ויצליחנו במידות החמודות למען חסדיו הגדולים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף