עץ הדר/ב
|
< הקודם · הבא > |
אלא דבאמת דברי הלבוש תמוהין בלא"ה, במה שהוצרך להקדים ההקדמה של איסור ב"נ בהרבעה שהרי אם באנו מכלל כל שתיעבתי לגבוה, עכ"פ הרי אין צריך כלל שיהי' אסור לב"נ, דאפילו אם נעשה דבר האיסור לישראל ע"י עכו"ם או קטן או אפי' מאליו בלי שום מעשה איסור ג"כ הוא בכלל כל שתיעבתי, כדמפ' רש"י (בחולין קי"ד ב') א"כ אפי' לא יהי' ב"נ מצווים על הרכבה, יהי' ג"כ המורכב אסור לגבוה מטעם כל שתיעבתי, וכמו שתמה עליו בת' בית אפרים (סי' נ"ו). אלא דיש לחדש דלא שייך לומר שיהי' אסור מכל שתיעבתי כ"א אם לישראל הוא איסור ואצל ב"נ אינו איסור, אבל עכ"פ אינו ג"כ מצוה, י"ל דהוי מ"מ תועבה, אלא דלא הקפידה תורה להזהיר אותם מזה. וכה"ג דדרשו חז"ל במדרש תנחומא הובא בפי' רש"י (ויקרא י"א ב'): "משל לרופא שנכנס לחולה שיודע שהוא עומד למיתה ע"כ אמר לו אכול מה שהנאך, אבל לחולה שעומד לחיים א"ל את זה אכול ואת זה לא תאכל". א"כ הענין שאסרה תורה לישראל הוא מתועב באמת בכלל אפי' אצל ב"נ, אלא דלא אסרה להם תורה, מפני שלא יועיל להם האיסור לענין תיקונם, והוי דומיא דקטן דאמרי' סנהדרין (נ"ה ב'): דאיכא תקלה לגבי' אלא דרחמנא חס עלי', וה"נ י"ל דתקלה איכא ותיעוב, מיהו זהו רק אם אין דבר זה מצוה אצל ב"נ, אבל אם יש בדבר מצוה אצל ב"נ י"ל דלא הוי בכלל שתיעבתי כלל. א"כ י"ל ישובו של עולם לנטע אילנות וזרעים ודאי הוי כלל מצות וכבשוה שנצטוו עליה ב"נ, וי"ל דג"ז נכלל בדינין, שעניני מצות ב"נ המה כללים כוללים פרטים הרבה, שלדידן הם מצות חלוקות ומרובות, ומעוטרות בכמה גופי הלכות, וניחא דל"ת דליחשב תיקון המדינה, גבי שבע מצות, ואין לומר קו"ע לא קא חשיב (כסנהדרין נ"ח ב') דהא קום ועשה ושוא"ת הוא דבודאי יהי' לפ"ז נכלל איסור השחתת עולם בכלל זה כה"ג דבל תשחית, א"כ הוי קום ועשה ושוא"ת כה"ג דדינים (נ"ט ב' שם) וכה"ג דתוס' (ע"ב שם ד"ה והא), וי"ל דמשו"ה כ' הרמב"ם (בפ"י ה"ט דמלכים) דעכו"ם ששבת הוא מענין חידוש דת לעצמו, ולא משום ביטול מלאכה כדמ' מלשון רש"י (שם) משום דאם הי' משום ביטול מלאכה הי' ג"ז נכלל בכלל ישובו של עולם, וי"ל דל"ה שייך להקשות כלל ליחשבה בהדי שבע מצות, ואם נאמר דהוא ענין בפ"ע, א"כ יקשה על התירוץ דקו"ע לא קא חשיב דבודאי יש בו ג"כ שוא"ת שלא להשחית עניני מלאכה שנעשו כבר בעולם, אבל ענין של חידוש דת אע"פ שבכללו נמצא ג"כ איסור של עניני שוא"ת, י"ל דהוא דבר כללי שתכליתו הוא כדי שיהיו ראויים לישובו של עולם, ולא ישעו בדברי שקר, כ"א יחיו ע"פ תורת אמת שצותה אותם בשבע מצות ב"נ, ע"כ הוי בכלל הענין קו"ע, אנו צריכים לישב כן ד' הרמב"ם דאי ל"ה קשיא לדידיה טובא איזה קו"ע יש כאן באיסור חידוש דת, ועיי' מדרש בראשית (פ' ל"ט סי' יוד) גבי אברהם אבינו ע"ה: "כיון שהגיע לסולמא של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש אמר הלואי יהי' חלקי בארץ הזאת, א"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת".
אבל ודאי ישובו של עולם מצוה הוי בכל הדברים המותרים. וי"ל דנכלל בכלל איסור השביתה, דב"נ ששבת חייב מיתה, היינו שלא יבטל מישובו של עולם, וכן משמע קצת מסמיכות המאמרים דר"ל (שם בסנהדרין) שבתחילה אמר מ"ד עובד אדמתו ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם, שמזרז על גודל חיוב עבודת האדמה וישוב העולם, ואח"כ מיד סומך לו ואר"ל נכרי ששבת חייב מיתה. משמע דבת חדא בוקתא ננהו אלה שני המאמרים, וכן משמע קצת מד' רש"י (ד"ה נכרי שם) ועיי' רא"ש (ברכות פ' תפלת השחר סס"י כ"א) שמוכיח הלכה מסמיכת הענין של המאמרים. ומ"מ ע"ד ענין מצות ישוב העולם לב"נ י"ל דגם הרמב"ם מודה. א"כ י"ל דבהרכבה שיש בה תועלת ישוב, אם רק נאמר שב"נ אינם מצווים, לא נכנס בכלל כל שתיעבתי, דאדרבא יש בזה מצוה ואינה תיעוב, כ"א דבר אהוב לפני המקום ב"ה הרוצה בישוב עולמו, לא תהו בראה, לשבת יצרה. אע"ג דכתב הרמב"ן בפי' התורה (ויקרא י"ט פסוק י"ט) דהמרכיב הוא גורם להוליד מינים גרועים, ולפ"ז הוא משחית את ישוב העולם, אך הרי כתב שם שני טעמים, טעם אחד: שלא להראות חסרון בבריאה, וזהו מכלל כבוד שמים. טעם שני: מפני השחתת הבריאה. א"כ אם ב"נ מצווים על הרכבה, ומ"מ אינם מצווים על פרטי ההלכות שבה, י"ל דבכללות המצוה יש בה שני הטעמים, אבל בפרטים המיוחדים לישראל אין בהם משום השחתת עולם, שא"כ היו מפורשים כדי שיאסר ג"כ לב"נ שגם הם בכלל ישובו של עולם הם, ועיי' שו"ע אה"ע (סי' א') בביאורי הגר"א (ס"ק י"ז) ות' מוהרי"ל (סי' קצ"ו), ועיי' ט"ז וח"מ (שם ס"ק ט'). ע"כ הוצרך הלבוש להקדים דב"נ אסורים בהרכבה, וע"כ הוי תיעוב ממש. ועפ"ז הדר לדוכתי' מה שכתבתי (אות א'), די"ל דבכה"ג שאינם מצווים על ההרכבה כעין זה, ולא שייך תיעבתי כלל אפי' לגבוה.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |