עץ הדר/מד
|
< הקודם · הבא > |
ומה שכתב הגאון מקו"ח עוד מד' הרשב"א והרא"ש בענין דרכן בכך, כבר כתבנו שאין זה ענין לענין היתר לגמרי, כ"א לענין לאו או כרת. ע"כ בהא נחתינן וסלקינן שטעמיה של הר"י צ"ל שהוא מפני ההפסד המוכרח להיות ע"י שינוי התכונה, וזהו ענין השייך רק למידי דאכילה ולא לענין קיום מצוה, ודברינו בפי' שיטת רבינו יונה שהוא מטעם הקלקול, ומסוגיא דתמורה הנ"ל מבוארים הם בע"ה בדברי הר"ן (ע"ז פ' אין מעמידים משנה אלו מותרין) וז"ל ואחרים פרשו אי משום איערובי, שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחים בתוכו וחוזרים דבש ליכא למיחש בהכי לפי מה שמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה בפרק כל האסורין (ל"א) אפרח ביצה טריפה מותר, דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא.
ומש"כ הפמ"ג (בא"א ט"ד מג"א בסי' רט"ז הנ"ל) דגבי חמץ אין היתירו דר"י עולה, משום דאפי' נפסל מאכילת הכלב ג"כ אסור משום דראוי לחמע עיסות אחרות. לע"ד לבד מה שלפ"ד לח"מ (חו"מ פ"א הלכה ב' ד"ה ואיסור) שכתב דהך סברא דלחמע הוא רק מדרבנן, י"ל דלא גזרו רבנן כ"א כשעומד בצורתו, אבל כשנשתנה הצורה ונעשה לצורת היתר לא גזרו. וכן הדעת נותן, דמה אם הועילה שינוי הצורה להפקיע איסור דאורייתא, י"ל דמועיל בק"ו להתיר איסור דרבנן, אע"פ שלגמרי אין הנידון דומה לראי', שהרי לפי דברינו יסוד היתר האיסור של תורה הוא ההיתר שחל בעת הקלקול, וא"כ איסור דרבנן זה לא הותר אז, כיון דחכמים גזרו ג"כ על המקולקל, מ"מ קרוב הדבר דכולי האי לא גזרו. ועוד הדבר פשוט דע"כ לא גזרו כ"א כשהוא באמת ראוי לחמע בו עיסות אחרות, לא מיבעי לדעת הראב"ד (בהשגה שם) דס"ל דזהו דוקא בשאור, ודאי ש"ד לחלק, בין כשהוא עומד בצורתו דראוי לחמע בו עיסות אחרות, או כשכבר אבד צורתו ואינו ראוי. ואפי' לפי מה שנראה שד' הרמב"ם הוא שלא לחלק בכך (עיי' מש"כ הה"מ שם) י"ל דס"ל להרמב"ם דגם פת חמץ אפשר ע"י שרי' או איזה פעולות אחרות להגביר כח חימוצו שיהי' ראוי לחמע עיסות אחרות, אע"ג דאין האפוי מתחמץ עוד (כפסחים ל"ט ב') י"ל דהיינו שאינו מתחמץ שיהי' קרוי חמץ עפ"ד תורה, כהא דשאר המינים חוץ מחמשת מיני לחם שאינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון כדאמרי' (שם ל"ה א'), ומ"מ ב"א אוכלין אותם ומחמיצין אותם, אלא שאינו קרוי חמץ ע"פ ד"ת, והראי' שהרי ריב"נ וחכמים נחלקו באורז אם חייבין עליו כרת, ואיבעי' לן (שם) רק אי הוא קרוב להחמיץ חימוץ גמור דקדים ומחמיץ, או קרוב להחמיץ הוי, חימוץ גמור לא הוי. ואם נאמר שמה שאינו מחמיץ אינו מחמיץ כלל א"כ לינסי ואיך שייך בזה מחלוקת, א"ו דמחמיץ הוא, אלא שיש מחלוקת אם זהו החימוץ שאסרה תורה. וה"נ משמע מהא דמנחות (נ"ד) תפוח שנתנו לתוך העיסה וחמצה אע"ג דשם משני נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהו הוי, משמע דבעי איזה ענין של חמץ, מ"מ בירושלמי (המובא בתוס' שם ד"ה תפוח.) ר"א בשם ר"י בר"ח במה פליגה במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר. הרי דיש חימוץ המותר ומ"מ חימוץ מיקרי מצד הטבע ותשמישן של בנ"א. א"כ כאן בפת שאין אנו נזקקים עכשו לחימוץ של הפסולה מצד איסור חמץ, שהרי איסור חמץ כבר יש בה, אלא שנאמר שנתבטל איסור חמץ ממנה מפני שכבר אין לה שימוש לבנ"א, ע"כ אנו אומרים כיון שראוי לחמע בה עיסות אחרות אפי' לא יהי' באותו החימוע חיוב של תורה, ויהי' רק נוקשה, או אפי' לא הי' בו שום איסור מ"מ אינה בטלה מלהחשב אוכל. ע"כ משכח"ל ג"כ בפת האי טעמא דראוי לחמע, וזהו דעתו של הרמב"ם דלא מחלק שם בין פת חמץ ופת שאור. אבל כ"ז שייך רק בדבר שהוא בעין וראוי לחמע בו עדיין, אבל כאן במעורב בדבש שנפסדה צורתה וכבר אין על מה לומר שראוי לחמע בה, שפיר י"ל שכיון שנפסלה מאכילת אדם פקע מינה איסור חמץ כל איסורי תורה דאכילה הפוקעים בנבילה כשא"ר לגר. ובאמת קשיא לי לד' הראב"ד דס"ל דטעמא דחימוע עיסות אחרות שייך רק בפת שאור ולא בפת חמץ, מאיזה טעם בעינן בחמץ נפסלה מאכילת כלב ולמה לא פקע איסורה בנפסלה מאכילת אדם ככל האיסורים שבתורה, וצ"ל דזו היא חומרא דחמץ, כיון דמשכח"ל בפת שאור דלא מהני אפי' פסול דאכילת כלב. לפי שיטתו של הראב"ד ז"ל גזרו שלכה"פ פת חמץ יהי' אסור כשהוא ראוי לאכילת כלב, אע"פ שאינו ראוי לאכילת אדם. אלא דעפ"ז יהי' לכאורה מוכרח לומר דלד' הראב"ד יהי' חיוב הביעור דשאור שאינו ראוי לאכילת כלב מה"ת, ותהי' סברת שכן ראוי לחמע מה"ת, דאי אמרת מדרבנן, א"כ יהי' זה גזירה לגזירה, מה שאסור בחמץ בפסול לאכילת אדם וכלב יכול לאוכלה. אלא דלפ"ז תשאר לנו קושית לח"מ דמקשה מאי פריך בגמ' (ביצה ז' ב') ל"ל דכתב רחמנא חמץ ושאור, ומצריך שם להו, הא פשוט דהוצרכו להכתב לדיניהם, דאי הוה כתוב חמץ ה"א דשאור דילפי' מיני' יהי' ג"כ אסור רק כשראוי לאכילת כלב, ואי כתב שאור ה"א דחמץ יהי' ג"כ אסור אפי' כשאינו ראוי לאכילת כלב. אלא דלע"ד לא קשיא דאטו האידנא דכתוב חמץ ושאור יש לנו איזה דרשא מיוחדת שממנה אנו למדים את השיעורים דפסולם של כ"א ואחד. אלא דסברא הוא שכ"ד יפסל כשאינו ראוי לשמושו כ"ח כפי ערכו, ע"כ חמץ שהוא עומד בעצמו לאכילה שיעורו הוא כשיהי' בעצמו ראוי, ושאור שזה דרכו לחמע אחרים זהו שיעורו, ואין פסול אכילה פוסלו. ולפ"ז מסתבר לן דסברת ראוי לחמע היא מה"ת, לפי דברי הראב"ד לכה"פ, וגזרו על חמץ שיהי' אסור כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אטו שאור, דחמיר מיני' חד דרגא, ולא רצו לחלק יותר מחד דרגא דאז הייתי בא להקל בשאור ולומר שדי להחמיר בו באינו ראוי לאדם. אבל כולי האי שאינו ראוי לכלב יהי' אסור הייתי חושב שא"א שכ"כ יהי' חמור מחמץ משו"ה אסרו בחמץ ג"כ באינו ראוי לאדם וראוי לכלב אבל כיון דעיקר הטעם הוא משום שאור, ובשאור בעינן דוקא ראו לחמע, מסתבר דלא גזרו בחמץ כ"א באופן שבכה"ג בשאור יהי' ראוי לחמע דהיינו שיהי קיים במציאות, אבל כשנשתנה צורתו ע"י הדבש שאז בכה"ג בשאור ג"כ לא הי' ראוי לחמע, שהרי קנה לגמרי תכונה אחרת כה"ג לא גזרו.
עכ"פ תבנא לדיננא דעיקר יסודו של הר"י מטעם קלקול אכילה הוא ואינו שייך לענינים אחרים וקצת יש להעיר דאם נאמר דאמרי' לא יהא טפל חמור מן העיקר אפי' בדאיכא טעמא, וכהא דכתבנו לעיל (אות י"א וכ"א) מסוגיא דזבחים, א"כ אם הי' כתוב חמץ לא הייתי מחמיר בשאור יותר, דהא דבר הלמד נחשב טפל לגבי המלמד, כהא דחטאת ועולה (שם) אך כבר כתבנו לעיל דבאמת א"צ לומר דפליגי בעיקר הסברא, וכולי עלמא מודו דאי איכא טעם ברור דאמרי' ג"כ דאפשר שיהי' טפל חמור מן העיקר וכאן אין אנו צריכים לכ"ז, די"ל דלכתוב שאור ולא בעי חמץ קשיא אליבא דכו"ע, דאז הייתי מקיל בחמץ כפי הצורך, והצריכותא שלאידך גיסא דלכתוב חמץ ולא ליבעי שאור, י"ל דאתיא כר"י דאיהו ודאי ס"ל דכל היכי דאיכא טעמא אפשר שיהי' טפל חמור מן העיקר. (וכמבואר בסוגיא דזבחים שם.)
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |