עץ הדר/מא
< הקודם · הבא > |
אלא דבפשיטות איכא למימר דל"ק כלל שהרי מפשטות לשון הגמ' (ב"ק קי"ג הנ"ל) משמע דזה הדין הוא דוקא לר' ישמעאל דס"ל גזל עכו"ם מותר, א"כ לדידן דגזל עכו"ם אסור כמו שפסק הרמב"ם (גזילה ואבידה פ"א ה"ג) וכסוגיא דעלמא, א"כ אסור לומר לנכרי כך דיננו כדי לזכות את ישראל, כ"א צריך לשופטו לזכות כדיניהם, א"כ שפיר מקשה הגמ' עכו"ם מי ציית שהרי אסור להעביר עליו את זכותו, אלא שתמוהים הם לפ"ז דברי הרמב"ם (מלכים פ"י הלכה י"ב) שהביא ברייתא זו להלכה דאם אחד רוצה ואחד אינו רוצה לדון בד"י מזכין את ישראל איך שיהי' לו זכות בדיננו או בדיניהם, והרי הוא פסק דגזל עכו"ם אסור, ולפ"ז הוא דלא כהלכתא. ואפשר הי' לומר דבסוף, כדמוקי' בגמ' ב"ק (שם): כאן בגזילו כאן בהפקעת הלואתו, והפקעת הלואתו מותר, א מיירי שהזכות של ישראל יהי' בהפקעת הלואתו, אבל להרמב"ם לא יספיק גם זה שהרי הוא פוסק דהפקעת הלואתו נמי אסורה (כדמשמע מדבריו בה' גזילה הנ"ל הלכה ב', וכמו שפי' בכס"מ שם) א"כ ודאי לא הי' לו להביא הלכה זו, ועוד סוגיא דערכין לא מתישבא בזה, שהרי לכה"פ אם נאמר דבהפקעת הלואתו מותר לומר לו כך דיננו לזכות את ישראל, א"כ ק"ו שם בערכין דאפי' הפקעה אין כאן כ"א דיחוי מזמן לזמן מאוחר קצת, מה שהוא כשורה עפ"ד ישראל, איך לא נאמר לו כך דיננו, ונ"ל שהרמב"ם ס"ל דדוקא אם לא ימחה הנכרי ע"ז הפסק מותר לומר לו כך דיננו, דהיינו שאין בזה משום הטיית דין, אבל אם ימחה הנכרי ויאמר מפורש שרוצה דוקא שידונו אותו בדינו אסור לבא עליו בעקיפין, ואולי י"ל דזהו מה שסיים בברייתא זו (בב"ק הנ"ל) ואם לאו באים עליו בעקיפין היינו שאם לא ירצה לשמוט לזכותו של הישראל מצד דיננו באים עליו בעקיפין וכופים אותו ע"ז, ורע"ק אומר שלכפות ע"ז אסור מפני חילול השם, אבל אם אינו מוחה מותר לפסוק כך ואין בזה משום הטיית הדין, וע"ז פריך הגמ' דערכין (הנ"ל) כיון דאם לא צאית העכו"ם וימחה אסור לכוף אותו ע"ז ובסתם ודאי עכו"ם מקפיד ולא ירצה א"כ למה יתקנו חכמים תקנה כזאת שהיא מילתא דלא שכיחא כלל כיון דלא משכח"ל גובינא דיתומים כ"א בבע"ח עכו"ם, ואפשר לומר עוד דמסתמא מיירי מתני' בא"י, ובא"י אסור להושיב עכו"ם כ"א גר תושב שקיבל עליו שמירת שבע מצות ב"נ (כדעת הר"מ בפ"י מה' ע"ז הלכה וי"ו) והראב"ד שפקפק ע"ז בהשגה מ"מ נראה שרק בישיבת ארעי נשאר בפלוגתא, ובישיבת קבע מודה לו, ותקנה של חכמים לא יתקנו על דבר המזדמן רק ע"י ישיבת ארעי דהיא ג"כ מלתא דלא שכיחא, ואע"ג דאין גר תושב נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ולד' הרמב"ם בטלו יובלות משגלו שבט ראובן גד וחצי שבט מנשה (ה' שמיטה ויבל פ"י הלכה ח') וס"ל דבבית שני לא נהג יובל והא דמנו יובלות הוא רק לקדש שמיטין כמש"כ שם (פ"י הלכה ג') וכסוגיא דערכין (ל"ב ב') כר"נ ב"י, ועי' תוס' שם (ד"ה מנו). א"כ לפ"ד לא הי' במציאות גר תושב מזמן גלות ראובן וגד וחצי שבט מנשה שהוא בזמן קדום מאד שזה הי' בתחילת מרידתו של הושע בן אלה כדפי' רש"י בשם סדר עולם (בישעי' ח פסוק י"ג) וקשה מאד לומר שדין המשנה יהי' שנוי רק על הזמן הקדום ההוא, ואע"ג דכמה דינים עסוקים במשנה בזמן שהיובל נוהג ואפי' בסתם משניות וברייתות נראה מדברי הש"ס (גיטין מ"ח א'), בסוגיא דקנין פירות כקנין הגוף דמי דחשיב דוחק לאוקמי בזמן שאין היובל נוהג דמעיקרא פריך אר"ל דאמר המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא, מהא דהקונה אילן וקרקעו, ומהא דהקונה שני אילנות, והוצרך לשנויי הכא במ"ע בזמן שאין היובל נוהג משמע הא בסתמא מוקמי' בזמן שהיובל נוהג, זה לא קשיא דודאי דין תורה קבוע צריכין אנו לישבו כפי הזמן היותר שלם דהיינו בזמן שהיובל נוהג, אבל תקנתא דרבנן ודאי מסתבר לאוקמי בזמן הקרוב יותר ובפרט דנחלקו שם ע"ז ר"מ ור"י ששים או שלשים, ומסתבר דבתקנה קדומה כ"כ שהיתה נוהגת עוד קודם התחלת גלות עשרת השבטים, אפי' אם נאמר שהיתה הולכת ונמשכת עד זמנם לא היה בה מקום כ"כ לחלוק עיין תוס' יומא פ' ב' ד"ה וחצי}}, גם בפשוטו ניחא דשם אם מיירי בזמן שהיובל נוהג, מ"מ גם בזמן שאין היובל נוהג מצי לאוקמי, א"כ ודאי מסתבר דכולל הכל, אבל בנידון דידן א"א לאוקמי כ"א בזמן הקדום שהיובל נוהג, כיון דאח"כ לא הי' גר תושב נוהג, אלא דבאמת ל"ק לפ"ד הראב"ד (בהשגה דפ"י דה' ע"ז הנ"ל), דבישיבת הארץ לא בעינן דוקא זמן שהיובל נוהג בג"ת, וכס"מ כתב לישב דגם הרמב"ם מודה בזה א"כ משכח"ל בג"ת, ובג"ת כבר כתב הרמב"ם (במלכים פ"י הנ"ל) שאין עושין כן, לומר לו כך דיננו, ע"כ פריך שפיר מי צאית, היינו עפ"ד תורה לא צאית.
ולכאורה מסוגיא דבב"ק (הנ"ל) עצמה מוכרח הדבר שהשינוי שיש בדיניהם מדינינו הוא דין גמור לדידהו ומוכח לפ"ז דפרטי הדינים שלהם אינם שלנו, ומש"כ הרמב"ן כענין דיני ישראל, אין כונתו דמיון גמור וכמש"כ דא"א שאין דינם דין כלל איך יתכן שנאמר לו כך דינכם, והלא קא עבר בזה על לפני עור, שבזה מחזק הוא את ידיו להיות סובר שבאמת ראוי להם לדון כך, ובאמת אם נאמר דמצות הדינין שכתב הרמב"ן שהוא ג"כ פרטי דינים, היינו ממש כשל ישראל, א"כ הרי בזה שהוא עושה באופן משונה משל ישראל הוא מבטל מצות דינים, והרי זה כמושיט אבר מה"ח לב"נ. ואולי אפשר לומר דכיון שעכשיו אין המכשול נמצא לפניו רק שיש לחוש שעי"ז שאומר לו כך דינכם יתנהג כן הנכרי לבד מה שי"ל כיון דבלא"ה הגוים הולכים אחר דינם ואינם שומעים לשנותם לדיננו, א"כ אין זה כתרי עברי נהרא, דבכה"ג לא עבר על לפ"ע (כע"ז וי"ו ב') אע"ג דאיכא משום מחזיק ידי ע"ע דאיסור, יש גם בלא תרי עברי נהרא (כד' הר"ן בריש שבת) מ"מ י"ל דמשום מציל מידם מותר, כמו שמותר ללכת לדון ולערער עמהם ומעלה בערכאותיהם (כע"ז י"ג א') דאם הי' איסור במה שהם עושים שלא כתורה בפרטים בודאי הי' בכל ערכאות הגוים לבד איסור אויבנו פלילים, מצד לפניהם ולא לפני נכרים דאסור באגריאות של גוים אפי' דינם כדיני ישראל, שזהו דרך יוצא מהכלל אבל הלא דינם משונה מד"י ע"פ רוב ויש בזה לפ"ז ג"כ איסור לפ"ע דמבטלין בזה מצות דינים שלהם ומ"מ מותר בשביל להציל מידם, דל"ח הש"ס בין אם הם דנים כדיננו או לא, ש"מ דמשום איסור אחזוקי ידי ע"ע מ"מ מותר להציל מידם, א"כ ה"נ אין ראי' ממה שמותר לומר לנכרי כך דינכם לישראל דזה נמי חשוב כמציל מידם. אמנם יש לדון דרק לפי המסקנא דאמר דמיירי בהפקעת הלואתו, וכיון דמלוה להוצאה ניתנה נחשב שהמעות כבר של ישראל, ומה שיוציא הנכרי ממנו לפ"ז יהי' נחשב כהיזק, וכפי' רש"י גבי המקדש במלוה, ד"ה אינה מקודשת (קדושין וי"ו ב') שכתב: ומלוה להוצאה נתנה וכבר הן שלה, אבל לפי מה דס"ד דמיירי אליבא דמ"ד גזל נכרי מותר, א"כ מיירי אפי' להוציא מידו, וכה"ג דלא אתי לידו חשיב כמציאה, וא"ז בכלל מציל מידם, ולא מצינו שיתירו אפי' איסור קל, בשביל מציאה וכה"ג דשבת (קנ"ג) בענין מי שהחשיך לו בדרך, ודוקא כיסו אבל מציאה לא, ואפילו לפי מה דבעי אח"כ במציאה ג"כ, והיינו במציאה הבאה לידו, די"ל דככיסו דמי, אבל מציאה שלא באה לידו כה"ג בנ"ד לא.
עכ"פ לדעת רמב"ן הי' מקום לומר דמשו"ה מותר לומר כך דיננו משום דצריך לדון כך באמת, אבל יקשה מכך דינכם, דאם נאמר בפרטי דינים שלהם אסור להם לדון הוי גזל, אלא די"ל דהרמב"ן ס"ל כפשטא דגמ' דברייתא זו אתיא דוקא אליבא דמ"ד גזל עכו"ם מותר ודלא כהלכתא, או בהפקעת הלואתו שמותרת לדברי רוב הפוסקים.
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |