עץ הדר/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־00:22, 13 במאי 2024 מאת עמד (שיחה | תרומות) (תיקונים על פי דיקטה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

עץ הדר TriangleArrow-Left.png א

יסוד שורש מצות אתרוג, הכתוב בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" הוא עקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים שהוא דוקא מין אתרוג כדמתרגמינן "פירי אילנא אתרוגין" וכ"מ לשון המד"ר (אמור פ' ל' י"ד) "פרי עץ הדר מי יאמר שהוא אתרוג וכו' ומי פירש להם לישראל על ד' מינים הללו שהם אתרוג וכו' חכמים". ובענין המורכבים מאתרוג ולימון רובם ככולם מרבותינו הפוסקים פוסלים אותם. וטעמים רבים נאמרו בזה, וראש המדברים בין פוסקי הלכות שכ' לפוסלן מן התורה הוא הלבוש: אמנם על יסודו בפסול המורכב, מפני שנעבדה בו עבירה, אפי' אם הורכב ע"י בן נח מפני שהם מצווים על הרכבת האילן, לפו"ר יש לפקפק, ע"פ מה שיש להעיר בכלל במצות הנהוגות בב"נ, שמ"מ להלכותיהן בפרט אין להשוותן לישראל. וכמו שיעורים שלא נתנו לב"נ, כרמב"ם (פ"ט דמלכים ה"י). ונראה שאצל ב"נ הפרטים הולכים יותר מצד הטבע, ואצל ישראל הנם מוגבלים מצד קדושת ד"ת. ויש ע"ז כמה הוכחות, למשל: עריות האסורים לישראל ולב"נ, בישראל קרובי אב אסורים כקרובי האם, ולעניין כמה דברים דייקינן למשפחותם לבית אבותם שדוקא משפחת אב קרויה משפחה (כבכורות מ"ז וב"ב ק"ט ק"י) עיי"ש, ואצל ב"נ העיקר משפחת אם, כדמ' בגמ' (סנהדרין נח:) ומשו"ה גם גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב, ועי' רמב"ם (פ"ט ה"ה דמלכים) והיינו שאמו היא יותר מצד הטבע מאביו, כתו"כ (פ' אמור) אמו ידועה ואביו חזקה. ועיי' ח"א מוהרש"א (סוטה מג. ד"ה כל). וכן באבר מן החי אצל ישראל בשחיטה תלייא מלתא, ואצל ב"נ מפרכסת נמי אסורה, עיי' חולין (לג. וקב. תוס' ד"ה אלא). והיינו שאצל ישראל הגבילה התורה העניין בין איסור להיתר, ואצל ב"נ ההגבלה תלויה בטבע. וה"נ כתב במנ"ח (מצוה כ"ה סק"ה ומצוה ק"צ סק"ה) ותשובות חת"ס יו"ד (סי' שי"ז). ומה שהקשה ע"ז בח"ס (שם) בשם תשובה מאהבה מסוגי' דנזיר (סב.) דמשמע דשייך דין מופלא סמוך לאיש בב"נ, א"כ משמע שי"ל שיעורים הללו כישראל, לע"ד ל"ק די"ל שבתי דינים שלהם יכולים לקבוע זמן כללי לגדלות בכל העניינים לפי ראות עיניהם, ועיי' מש"כ לקמן (אות ד') די"ל דענינים כלליים הצריכים הגבלה בהכרח ע"פ חכמים נוהגים אצלם ע"פ הכרעת חכמיהם מטעם דינים שנצטוו שהוא לד' הרמב"ם העמדת שופטים וכמו שיתבאר לקמן בס"ד. וקודם לזה צריך ליתן שיעור לנדרים ע"פ אותו הערך של הקדמת זמן שנה שקודם גדלות דידן, או אפילו נאמר שגדלות שלהם היינו כשיעור מילוי השנים, מ"מ למדנו שקודם מעט לשיעור זה שייך הוא בנדרים, אם נאמר דמרבינן ג"כ למופלא סמוך לאיש, אבל לעולם בשיעורים שלהם דיינינן להו. ומש"כ חת"ס (שם) דכיון שנתרב מאיש איש הוי בכלל דון מינה ומינה למ"ד הכי שבועות לא: ועוד כ"מ), לעד"נ דלא מצינו דון מו"מ כ"א במה שמפורש בתורה, ולא מה שהוא מהלכה למ"מ, דלד' הרמב"ם חשוב הוא בכלל ד"ס, כמבואר בשרשיו לספר המצות (שורש מ). וכל הדברים הנ"ל הם לעניין גדלות, דאצל ישראל תלוי בזמנים, שהיא הגבלת התורה, ואצל ב"נ תלוי בפלגות ראובן, דהיינו לראות אם הוא בן דעת. וכ"כ בת' בנין ציון (קמ"א לענין שבת), דשיעור המלאכות לענין ב"נ ששבת אינם דומים לענין המלאכות דישראל, כי בישראל תלוי בשיעור תורה, ואצל ב"נ תלוי במה שהוא לפי הנהוג טורח והעדר שביתה. ולפ"ז י"ל דהפרטים של כלאים שיש בהם הרבה גדרים, אף אם נאמר שאתרוג ולימון אינם מין אחד אצל ישראל מפני שאינו כ"כ דומה בטעם ועלין ומראה, מ"מ י"ל דאצל ב"נ תלוי לפי ההסכמה שע"פ חכמיהם מה נקרא אצל בני אדם מין אחד ומה שני מינים, דלא מסתבר כלל שתחייב התורה לב"נ שילכו לדרוש בפרטי מצות שלהם אחרי קבלת חכמים שבישראל, [ועיי' פ"ט דמלכים (הי"א) דמעמידין ג"כ שופטים מהם להלכותיהם] ומשו"ה נמי לא נתנו שיעורים לב"נ כמו שכ"ל; וכיון שע"פ הסכמת חכמי האומות הלימונים והאתרוגים המה בני משפחה א', י"ל דאע"פ שאצל ישראל האיסור עומד במקומו, מ"מ אצל ב"נ אין כאן איסור, ומה שהורכב ע"י אין זה דבר עבירה. ואפי' אם נאמר שיסוד זה הוא' מסופק קצת, מ"מ הלא גם זה דב"נ מצווים על הרכבת אילן א"ז דבר ברור כ"כ, ושיטת תוס' (סנהדרין ס. ד"ה חוקים) נראה דהוי פשיטא להו דלדינא אינם מצווים. גם י"ל כיון דלפי ד' הרמב"ם (מלכים פ"י ה"ו) הוי רק מצד הקבלה י"ל דספק בהלמ"מ אזלי' לקולא, עיי' פמ"ג (שפ"ד סי' ק"י במחודשים סק"ה) ובינת אדם (בסוף שער הקבוע) בכללים שמס' מנח"י (סקט"ו). גם בעיקר הדין י"ל דבכל ספק אצל ב"נ, אזלי' לקולא, לא מבעי לדעת הרמב"ם דאליביה אזלי', ודאי ראוי למיזל לקולא, כיון דס"ל דספיקא דאורייתא הוי רק מדרבנן, ומנ"ל לחייב ב"נ בדרבנן, עיי' ש"ך יו"ד (סי' נ"ה סקי"א, וסי' ס"ב סק"ג), ואפי' למחמירים שם י"ל דזהו לעניין מה שאנו מצווים על לפני עור הולך ע"פ מדה של ישראל לאסור ג"כ ספיקות, אבל הם מצד עצמם י"ל דאינם מוזהרים כלל, והרי מצינו, שאסור להאכיל לקטנים אע"פ שאין אנחנו מצווים להפרישם כיבמות (קיד.) אע"ג דלגבייהו ליכא איסורא, וגדולה מזו מצינו (זבחים קטז:) דאפי' במה שהוא מצוה לדידהו מ"מ משכח"ל דאסור לסייען (ועיי' תוס' שם ד"ה אסור), א"כ בכה"ג אזלי' בתר דידן. ומ"מ מצדם אנו חושבים הדבר להיתר ולמצוה. ואפי' לדברי הסוברים דמה"ת לחומרא, י"ל ג"כ דהיינו בכלל שיעורים והלכות שלא נתנו לב"נ. ולפ"ז אין היסוד הזה של הלבוש איתן כ"כ לעניין הרכבה של אתרוג ולימון.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף