ספר המקנה/קידושין/טו/ב
בתוס' ד"ה אמאי קאמר וכו'. וא"ת כי נמי וכו'. וא"ת והיכא תיסוק וכו'. הקשה בספ"י מנא להו דנמכר לנכרי לא מיקרי עביד איסורא כדאמרינן לקמן ע"ש ולענ"ד נראה דהוכיחו תוספות מדלא קאמר לעיל גבי יובל דנילוף ש"ש מנמכר לנכרי דעביד ג"כ איסור' ואי משום דאיכא למיפרך דלא יטמע אם כן ה"נ נימא הכא כמו שכתבו התוספות בתר הכי ולפ"ז לפי מה דמסקי התוס' וי"ל דהא סברא שלא יטמע אינה כתוב' וכו'. וכבר פרשנו לעיל דהיינו משום דבמלת' דסבר' אמרינן כיון דגלי גלי באמת אין הכרח דנמכר לנכרי נקרא עביד איסור' כמ"ש לעיל בלשון התוספות ישנים.
ועוד נראה דמוכח ממה שהקדימו תוספות דאי לא יליף ש"ש אכתי ידעינן מוכר עצמו מוכי תשיג קשה לפ"ז הא דקאמר לעיל דטעמא דת"ק דר"א דמוכר עצמו אינו יוצא בשש משום דלא יליף ש"ש אמאי נימא מקרא דוכי תשיג דנגאל בקרובים ומיעוטא דויגאלנו היינו במכרוהו ב"ד דלא נילוף מק"ו איפכא כמ"ש תוספות בד"ה אמר קרא הקשה הר"ם וכו' אבל מוכר עצמו נגאל בקרובים מוכי תשיג וכ"ש לפי מה שכתב מהרש"א לקמן בתוספות שם דס"ל במוכר עצמו יוצא במיתות אדון מקרא דוכי תשיג אם כן נילוף בקל וחמור מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דאינו נגאל בקרובים ואינו יוצא במיתות אדון ויוצ' בשש כ"ש מוכר עצמו וצ"ל משום דס"ל כרבי דנמכ' לנכרי אינו יוצא בשש מבאלה ואיכ' למימר נמכר לנכרי יוכיח דנגאל בקרובים ויוצ' במיתות אדון אפ"ה אינו יוצא בשש ואי ס"ד דנמכר לנכרי מקרי עביד איסורי איכ' למפרך מה לנמכר לנכרי שכן עביד איסורי ושפיר הקשו והיכ' תיסוק וכו'. מיהו לכאורה משמע דנמכר לנכרי נמי מקרי עביד איסור' דאל"ה ל"ל גבי נמכר לנכרי דיוצ' ביובל הא איכא למילף בג"ש דש"ש ממוכר עצמו לישראל אע"כ דמקרי עביד איסור'. אך ז"א דלרבי אמרינן לקמן דאיצטרך יובל לנכרי שכבוש תחת ידו כמו שיבואר ודו"ק.
אך לולי דבריהם ז"ל היה נראה ליישב קושייתם דבאמת במכרוהו ב"ד כיון דעביד איסור' ליכא למילף אלא דמהרש"א ז"ל הקשה דהו"ל להקשות בפשיטות אי ס"ד דילוף ש"ש בלא ק"ו נמי נילוף דנמכר לנכרי יוצא בשש בג"ש דש"ש ונראה דאין קושייתו על המקשה דאיכ' לפרש באמת דמקשה הכי ואדרבא לשון אמאי קאמר משמע כן הו"לל אמאי אינו נגאל באלה אלא דאם נפרש כן לא הוי משני הש"ס מידי מיגאלנו.
ולענ"ד נר' דבאמת יש ליישב קושייתי דאין קו' מהא דלא קאמר רבי משום ג"ש דש"ש משום די"ל דס"ל כת"ק דר"א דלעיל דס"ל דמוכר עצמו אינו יוצא בשש ממעוטי דועבדך זה ולא למוכר עצמ' ומהאי מיעוטי איכא נמי למעוטי נמכר לנכרי דועבדך לזה ולא לאחר ממעט תרווייהו דמאי שנא לכך הוצרך רבי ללמוד בק"ו דכיון דאיכ' ק"ו ממילא נוקי קרא דועבדך למעט מוכר עצמו דליכ' ק"ו ואהא מקשה שפיר כיון דמוכר עצמו לא עביד איסור' איכ' למילף מוכר עצמו דנגאל באלה מנמכר לנכרי ואם כן גם במוכר עצמו איכ' ק"ו זה וממיל' יש למעט מועבדך תרווייהו והיינו דמקשה אמאי קאמר דממ"נ קשה דהול"ל מג"ש דש"ש כקושי' מהרש"א. ואי ס"ל מיעוט' דועבדך קשה דנילוף מוכר עצמו דלא עביד איסור' בק"ו מנמכר לנכרי דנגאל באלה וממיל' מיעוט' דועבדך ממעט נמי נמכר לנכרי כיון דאין חילוק ביניהם וע"ז משני מיעט רחמנ' דיגאלנו לזה ולא לאחר וממעט מוכר עצמו דאינו נגאל באלה דלמכרוהו ב"ד א"צ קרא דליכא ק"ו משום דעביד איסור' וממילא איכא לאוקמ' מיעוטא דועבדך למוכר עצמו לבד כיון דליכא ק"ו. ועוד יש ליישב קושייתם כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:
פי' רש"י בד"ה דפליגי עלי' דר' וכו'. ואמרו דנמכר לנכרי יוצא בשש וכו'. הנה אין לפרש דבריו דכיון דליכא מיעוט' ילפינן מג"ש דש"ש כיון דלמ"ד דיליף ש"ש ס"ל דועבדך ממעט מוכר עצמו דאינו יוצא בשש ה"נ יש למעט נמכר לנכרי אלא צ"ל דכוונתו דילפינן בק"ו ממכרוהו ב"ד שאינו נגאל באלה כנ"ל דכיון דאיכא למילף בנמכר לנכרי מק"ו דרבי ואין למעט מועבדך דהא איצטרך מיעוטי דועבדך למוכר עצמו אלא דאכתי יש לדקדק דלקמן דף כ"א היא איבעי' דלא איפשט' אי ע"ע הנמכר לישראל נגאל בקרובים אם כן מאי פשיט' ליה לרש"י ז"ל דנמכר לנכרי יוצא בשש הא אי נימ' דנמכר לישראל נגאל בקרובים ליכא ק"ו ונראה דאתי שפיר דבאמת הוי מצי רבי למיעבד ק"ו ממיתת האדון דנמכר לישראל עובד את הבן אלא דהמקשה מדייק מלישנ' דרבי אם כן ממיל' להני תנאי כיון דל"ל מיעוטא דבאלה ממילא ילפינן ק"ו דיוצא בשש בק"ו דיוצ' במיתות האדון. ולפ"ז צ"ל דמוכר עצמו אינו יוצא במיתות האדון וכמו שיבואר בלשון התוספות:
בתוס' ד"ה אמר קרא וכו'. הקשה הר"ר מאיר למאי דס"ד וכו'. לולי דבריהם ז"ל הי' נראה ליישב קושייתם דבאמת הא דנגאל באלה ע"כ היינו דנגאל בע"כ דעבד דאל"ה פשיטא דזכות הוא לו וכיון דנגאל בכסף מוהפדה מה"ת לא יהיה נגאל בקרובים כדאיתא לקמן דף י"ח ע"ע גמי נכפינהו לבני משפחה וכו' וכבר האריך בזה המל"מ אם כן איך נילוף מש"ש דאינו בע"כ כמ"ש לעיל דמפורש בקרא ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו'. ואפילו לפמ"ש לקמן דבאלה לשיעבוד היינו דווקא ברצון הא רבי ס"ל הכל לשיחרור ויותר ק' מ"ש תוספות דנילוף אמה עבריה בק"ו והדר נילוף עברי מעבריה כיון דעיקר גאולת קרובי' אינו אלא בע"כ דעבד וזה לא שייך כלל באמה כיון דהיא קטנה ולאו בת דעת היא וכענין זה כתבו התוספות לעיל דף ה' בד"ה שכן ישנו וכו'. דגבי קטנה לא שייך בע"כ כיון שזכות הוא לה ואם כן לא שיי' בהא מילת' למילף אמה עבריה כלל ובזה מתורץ היטב קושי' התוספות דלעיל בד"ה אמאי קאמר וכו'. וא"ת והיכי תיסוק וכו' דאיך שיי' קנסא משום דעביד איסור' כיון דאם רוצה יוצא דזכות הוא לה ואם בע"כ לאו קנסא הוא ודו"ק:
ותו נראה לענ"ד דאין ללמוד כלל בק"ו נמכר לישראל מנמכר לנכרי כיון דקיי"ל דע"ע הנמכר לישראל גופוי קנוי כדאמר לקמן דף ט"ז זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכו':
אבל בנמכר לנכרי כיון דקיי"ל דנכרי לא קנה ישראל כדדרשינן ביבמות מקרא אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם א"כ אין ללמוד בק"ו יציאות נמכר לישראל מנמכר לנכרי דאיכא למימר דיו כנמכר לנכרי שאינו מועיל אלא לענין מחילת השיעבוד ויותר תמיהני על מה שנסתפק המהרש"א ז"ל בכאן אם נמכר לנכרי יוצא בשטר דפשיטא כיון דאין גופו קנוי סגי באמר לו באפי ביה תרי זיל. מיהו בלשון התוספות ד"ה אמר רבא לקמן דף ט"ז משמע דס"ל דנמכר לנכרי שוה לנמכר לישראל בקנין גופו כמו שיבואר לקמן שם ודו"ק:
בא"ד. ומ"מ קשה דהא אמה עבריה מצינו למילף וכו'. וכת' המהרש"א ז"ל דהא דלא יליף ק"ו ממוכר עצמו משום דלמאן דלא יליף ש"ש ס"ל הקישא דוכי תשיג ילפינן מיניה נמי דמוכר עצמו יוצא במיתות האדון כבר כתבנו לעיל דאין להקשות דהא משמע לעיל דלמאן דלא יליף ש"ש אינו צריך שום מיעוט למעט דמוכר עצמו יוצא בשש ואמאי הא איכא למילף בק"ו ממכרוהו ב"ד דאינו יוצא במיתות האדון ויוצא בשש די"ל דסוגי' דלעיל אתי' כרבי דס"ל דנמכר לנכרי אינו יוצא בשש מדכתיב באלה ואם כן איכא למימר נמכר לנכרי יוכיח אבל הרמב"ם ז"ל פסק בהלכות עבדים בפ' ב' הלכה י"ב דמוכר עצמו אינו יוצא בשש ובמיתות האדון אף על גב דס"ל כמ"ד דלא יליף ש"ש כמו שהכריח המל"מ בפ' ג' הלכה ג' ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש לקמן דף ט"ז ע"ב גבי ואינה עובדת את הבן לפרש לשון המכילתא דמקרא דעד שנת היובל יעבוד עמך דכתיב גבי מוכר עצמו ילפינן דעובד את הבן ודו"ק:
בא"ד. ומהר"י תירץ וכו'. עיין קושי' מהרש"א ז"ל דמאי קאמר קמן אליבא דר' לא תיבעי לך וכו'. דלמא ל"ל ש"ש ויליף מדאינו מפורש בו גאולת אלה ויש ליישב לפמ"ש לעיל דף י"ח ע"א ליישב קושי' התוס' ביומא דף מ"ם ע"ב דהכא צריך תרי מיעוטא משום דליכא למילף מיעוט' דגאולת קרובים מדאיצטרך באלה היינו משום דאיכא למימר דאיצטרך באלה משום ג"ש דש"ש ע"ש ואם כן למאן דאמר דלא יליף ש"ש ממיל' ממעט מבאלה גם גאולת קרובים במכרוהו ב"ד מדאיצטרך באלה למעט דלא נילוף בק"ו מה מי שאינו נגאל באלה וכו' אם כן לרבי ממ"נ מוכח דמכרוהו בית דין אינו נגאל בקרובים דאי ילפינן ש"ש הרי הוא כמפורש בהדיא כמ"ש מהרש"א ואי לא ילפינן ש"ש ממעטינן מבאלה תרי מיעוטא כנ"ל.
אך לפמ"ש לעיל שם דאף למאן דלא יליף ש"ש ליכא למיעוטא מדאיצטרך באלה די"ל דאיצטרך דלא נילוף בק"ו ממכרוהו ב"ד דאינו יוצא במיתות אדון קשה ולפי ענ"ד נראה דיש להקשות יותר דאפילו אי דריש יגאלנו מ"מ ע"כ צ"ל הא דלא ממעט נמכר לנכרי דאינו יוצא בשש מועבדך משום דכיון דבנמכר לנכרי איכא ק"ו מוקמינן מיעוטא דועבדך רק למוכר עצמו דליכא ק"ו ואם כן ה"נ איכא דמימר בקרא דיגאלנו דלא ממעט אלא מוכר עצמו דלא נילוף ג"ש דש"ש אבל במכרוהו בית דין כיון דאיכא ק"ו באמת נגאל בקרובים והא דאמר רבי מה מי שאינו נגאל באלה היינו שלא כתב בהדי'.
ולפענ"ד נראה לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דהא דאיצטרך יובל במכרוהו ב"ד ולא ילפינן בק"ו ממוכר עצמו או ק"ו מנמכר לנכרי משום דאי לא הוי כתיב יובל במכרוהו בית דין הוי ילפינן נמי ק"ו איפכא דמוכר עצמו יוצא בשש אבל אכתי קשה לרבי דיליף מבאלה דנמכר לנכרי אינו יוצא בשש ליכא למילף ק"ו איפכא דאיכא למימר נמכר לנכרי יוכיח דמפרש בו יובל ואפ"ה אינו יוצא בשש.
וכן התירוץ השני שכתבנו לעיל דה"א דשש שנים יעבוד ממעט יובל והא דאיצטרך ועבדך היינו למעט מוכר עצמו דלא נילוף ק"ו ממכרוהו בית דין ולרבי כיון דאיכא למימר נמכר לנכרי יוכיח תקשה למה לי ועבדך אע"כ צ"ל דמכרוהו בית דין אינו נגאל בקרובים ואיכא למיפרך מה לנמכר לנכרי ומוכר עצמו שכן נגאל בקרובים מוכי תשיג ואפי' אי דרשינן יגאלנו איכא לאוקמי דווקא במכרוהו ב"ד דלא נילוף בק"ו אבל במוכר עצמו איכא למילף מהיקשא דוכי תשיג.
ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו דלמאן דיליף ש"ש נימא דיגאלנו אינו ממעט אלא מוכר עצמו ולא מכרוהו בית דין דהא דכתבנו לעיל דלמאן דיליף ש"ש ע"כ צ"ל הא דאיצטרך יובל גבי מכרוהו בית דין ולא ילפינן בק"ו ממוכר עצמו משום דהו"א דשש שנים יעבוד ממעט יובל והא דאיצטרך ועבדך למעט יורש ולא ילפינן מאמה עבריה דאינה עובדת אפילו את הבן משום דהו"א דכיון דעביד איסורא לא ילפינן מהיקשא דאמה אם כן ממילא ליכא למילף דמכרוהו בית דין יהיה נגאל בקרובים מק"ו דנמכר לנכרי דאיכא למיפרך שכן יוצא במיתות האדון כמ"ש התוספות וליכא למימר דנילוף מהיקש' דאמה דאיכא למיפרך שכן עביד איסורא וכבר כתבנו שהתוספות לא כתבו כן אלא למאן דלא יליף ש"ש ואם כן לרבי ממ"נ מוכח דע"ע אינו נגאל בקרובים.
ולפ"ז נראה לענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ב מהלכות עבדים הלכה ז' דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים וכתב הכ"מ משום דקאמר הש"ס לקמן דף כ' אליבא דר' לא תבעי לך וכו'. ופסק כרבי ולכאורה קשה דאין ראי' מזה דאפילו למאי דפסק כרבי דהכל לשחרור משום דאפקי' לרבי בלשון חכמים כמ"ש הכ"מ שם וע"כ באלה למעט שאינו יוצא בשש מ"מ כבר כתבנו לעיל הא דבאמת ה"מ רבי למימר דאיצטרך באלה למעט דלא נילוף בק"ו ממכרוהו ב"ד שאינו יוצא במיתות האדון אלא דחדא מינייהו קאמר דס"ל דמכרוהו ב"ד אינו נגאל באלה מ"מ מנא ליה דהלכתא כר' דדריש יגאלנו ואפי' לפמ"ש המל"מ דהרמב"ם ז"ל לא יליף ש"ש מ"מ איכא למילף דמכרוהו ב"ד נמי נגאל בקרובים מק"ו דנמכר לנכרי וליכא למיפרך שכן יוצא במיתות האדון דאיכא למילף מהיקש דאמה כמ"ש התוספות. ולפמ"ש דליכ' למילף מהיקש דאמה משום דעביד איסור' כדמוכח מדאיצטרך יובל במכרוהו ב"ד א"ש דכיון דקיי"ל כרבי דבאלה אתי למעט שנמכר לנכרי אינו יוצא בשש ממילא מוכח דבמכרוהו בית דין אינו נגאל בקרובים כנ"ל ודו"ק:
בגמרא אלא בסברא קמיפלגי וכו'. כבר כתבתי דהא דפליגי בגאולה לשיחרור היינו בע"כ דעבד אבל מדעתו פשיטא דזכות הוא לו ונפדה ע"י אחרים בין קרובים ובין רחוקי' דהוי כגואל את עצמו אבל בהא דפליגי בפדוי לשיעבוד י"ל דאינו יכול לפדותו לשיעבוד אלא מרצונו ואפ"ה בעי קרא דקונה אותו לשיעבוד מן הנכרי אע"פ שהעבד לא מכר את עצמו. ולפ"ז היה נראה הא דפליגי בסברא לשיטתייהו אזלי דוודאי סברא דרבי יוסי עדיפא דאחרים מימנעי ולא פרקי ליה לחירות ויטמע בין העכו"ם אלא דבאמת לא היה צריך לזה שהרי יכול למכור א"ע לאחרים ויכולין לפדות אותו לחירות. ואח"כ ימכור א"ע להם אלא דהם לא יאמינו לו שימכור את עצמו לאחר החירות. ואם ימכור א"ע להם קודם החירות הוי ליה כמוכר דבר שלא בא לעולם דלא קנה כדאיתא במשנה לקמן דף ס"ג במקדש לאחר שישתחרר דאינה מקודשת ואפילו אם יאמר לאחרים תן מנה לנכרי ובזה אהי' מכור לך אפ"ה הוי ליה דבר שלא בא לעולם כיון דבשעת אמירה עדיין היה נמכר לנכרי.
ולפי זה י"ל דר"ע לשיטתו דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא לקמן דף ס"ג אם כן לא שייך תקנה זו שלא ימנעו שהרי יכול למכור את עצמו להם קודם החירות משא"כ בקרובים שפיר איכא למיחוש שלא ירצה למכור א"ע להם והם יצטרכו לפדותו לחירות משום פגם משפחה. ומיהו לכאורה היה נראה דיכולין לפדותו לשיעבוד אפי' בע"כ דהא כתבו התו' לעיל דהא דאיצטרך גבי מוכר עצמו שיצא ביובל ולא ילפינן מג"ש דש"ש ממכרוהו ב"ד משום דהו"א דווקא מכרוהו ב"ד שנמכר בע"כ משא"כ במוכר עצמו שנמכר מרצונו אם כן אכתי קשה נהי דליכא למילף מנמכר לנכרי משום דהו"א דנמכר לנכרי עדיף משום שלא יטמע כמ"ש לעיל מ"מ נילוף מזה שנגאל מיד הנכרי לשיעבוד לר"ע כדאית ליה ולריה"ג כדאית ליה דאמר קרא שיצא בהם ביובל אע"ג דלא שייך סברא שלא יטמע דכבר הוא ביד ישראל וע"כ צ"ל דנגאל לשיעבוד בע"כ דעבד ואם כן ליכא למילף מהתם שכן בע"כ אלא דאם נימא כן אכתי לא מתרצא דל"ל קרא דזה שנגאל לשיעבוד שיוצא ביובל דהא איכא למילף ממ"ע שיצא ביובל וליכא למימר דנמכר לנכרי הוי עביד איסורא וליכא למילף ממ"ע לישראל כדקאמר לעיל גבי מכרוהו ב"ד אכתי נילוף ממכרוהו ב"ד דעביד איסורא ויוצא ביובל וע"כ צ"ל דשאני מכרוהו בית דין שנמכר בע"כ אם כן מוכח להיפוך דאינו נגאל בע"כ וע"כ צ"ל דלא שייך ג"ש דש"ש דלא כתיב ש"ש אלא גבי נמכר לנכרי ולא באותו שנגאל לשיעבוד דליכא ג"ש והיינו דמקשה לרבי האי ויצא בשנת היובל מאי עביד ליה ר"ל דוודאי נמכר לנכרי לא מיקרי עביד איסורא כמו שהוכחנו לעיל בתוספות ד"ה מאי קאמר ואם כן קשה למה לי גבי נמכר לנכרי דיוצא ביובל נהי דממכרוהו בית דין ליכא למילף שכן בע"כ מ"מ נילוף ממוכר עצמו ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |