האלף לך שלמה/אורח חיים/צו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־15:23, 19 בדצמבר 2023 מאת מערכת (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

האלף לך שלמה TriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png צו

OCR Icon.png דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סימן צו

נסתפקתי באחד שיצא ממקומו למקום אחר אדעתיה לחזור ואח"כ נתחדש איזה תקנה שם בדבר איסור וכדומה אחר יציאתו ונתוודע לו במקומו השני אם מחויב לקיים שם תקנה זו או לא. אם שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון שלא נתחדש התקנה עד אחר יציאתו או גם הוא צריך לקיים ובפרט אם נעשה שם תקנה לאסור שם כל הגבינות של נכרים בין שיהי' נעשה בין מה שכבר נעשה או כדומה שאסרו שם שחיטת פלוני בין מה שכבר שחט בין מה שישחוט ואחד הי' במקום אחד ודבר הנאסר בידו שם והוא הוציאו בהיתר משם אם נאסר עליו הדבר הזה בתורת חומרי מקום שיצא משם או לא.

ולכאורה יש לפשוט מפסחים נ"ב אר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי קאמר ר"י וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו וכו' אלא איפוך דחייב לבער וכו' ולפ"ז בודאי הלכתא כת"ק דאינו חייב לבער ולא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון דהוליכם בהיתר א"ב יש ללמוד ק"ו מה התם דעיקר החיוב חל עליו מתחלה דאף בשעה שיצא כבר ידע ונתחייב דאם יכלו במקומו שיאסור לו אף שלו ואעפ"כ כיון דלא כלו ממש בשעת יציאתו לא חל עליו הומדי מקום שיצא משם ואף לל"ק שם דרבנן ס"ל חייב לבער היינו כיון דעכ"פ עיקר החיוב כבר חל עליו מתחלה אבל בתקנה שנתחדש אחר יציאתו ולא חל עליו מתחלה כלל אז כשיצא לכ"ע אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם ובפרט כיון דר"ש גופו הזד והוכרח לפרש איפוך דדרבנן לקולא מוכח דאף בכה"ג לא שייך חומרי מקום שיצא משם מכ"ש בנדון דידן ואף דמשני שם הש"ס שינויא אחרינא מ"מ בגוף הדין לא חזינן דפליגי עליו לדינא ואף אם פליגי דוקא כה"ג שעיקר החיוב חל כבד לכשיכלה אבל כה"ג שלא חל כלל עד שיצא ל"ש כה"ג חומרי מקום שיצא משם דלמעט בפלוגתא עדיף בכל דוכתא כידוע כנלפענ"ד. ולכאורה יש לדחות דאי' זו דיש לחלק דשם מיירי לענין פירות דהנה זה ודאי דהאדם עצמו מותר לאכול מפירות מקום שלא כלו דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם דפירות אותו מקום לא נאסר וכיון שכן אף פירור. שלו מה בכך דהוא דעתו לחזור ונחשב בני מקום הראשון הפירות אין עתידין לחזור כיון דבא לאוכלם כאן א"כ שוב מאותן שאוכל כאן לא יחזרו עוד ושוב הם נעשו כפירות אותו מקום שלא אבלו ולכך מותר לו לאכול דחם כפירות אותו מקום ממש ובזה ל"ש חומרי מקום שיצא משם ומזה נלמור רכ"ד שאסרו דבר אחד של מקומם והי' ביד איש מאנשי המקום דבר זה בעיר אחרת מקודם שנעשה תקנה זו מותר לו לאכלו שם דהדבר המאכל נעשה של מקום השני ולא נחשב של הראשון ובהיתר אוכלו אבל אם הוי התקנה על האדם שהוא לא יעשה דבר פלוני כגון מלאכה בע"פ קודם חצות או כדומה אז כיון דהאדם דעתו לחזור א"כ נחשב הוא של מקום הראשון וחל עליו התקנה עכ"פ ואסור לו לעשות זה וז"ב ונכון לדינא:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף