אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/ג

יום רביעי כ"ט אב תשפ"ג - מסכת קידושין דף ג

כפיית אב לבתו לעשיית מעשה ידיים

מקור זכות האב במעשה ידי בתו

בגמרא בקידושין (ג:) איתא: אמר רב הונא אמר רב, מנין שמעשה הבת לאב, שנאמר (שמות כא ז) "וכי ימכור איש את בתו לאמה" - מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת נמי מעשה ידיה לאביה.

והנה מדרשה זו למדנו שאם בת עשתה איזה דבר מלאכה - מעשה ידיה לאביה. ואמנם יש להסתפק, האם האב יכול לכוף את בתו לעשות מלאכה כדי שיהיו מעשה ידיה שלו, כדרך שהאדון כופה את אמתו לעשות עבורו מעשה ידיים, והרי הגמרא למדה את זכות האב במעשי ידי בתו ממעשי ידי אמה לאדונה. או שמא כל הנלמד הוא רק כלשון הגמרא "בת נמי מעשה ידיה לאביה" - היינו שהאב הוא הבעלים על מעשה ידי ביתו, אם עשתה כאלה. אבל אם בת זו אינה עושה מלאכה, ואין לה מעשה ידיים, שמא אין כח ביד האב לכופה לכך.

והגמרא בקידושין (שם) תרה אחרי מקור לכך שהאב זכאי בקידושי בתו, ומביאה על כך את הפסוק (דברים כב טז) "את בתי נתתי לאיש הזה", אשר ממנו למדים שהאב מקבל קידושיה, ומסברא כיון שהוא מקבל קידושיה ודאי שאף יקבל את כסף הקידושין [וכלשונו של רש"י: "אפשר שעל חינם זיכהו הכתוב בקבלת קידושיה"]. על כך מקשה הגמרא שמא כל דין זה הוא רק בקטנה שאין לה יד לקבל קידושין, אבל נערה שיש לה יד לקבל קידושין, שמא תקבל היא את קידושי עצמה וממילא אף תזכה בכסף הקידושין. ומביאה הגמרא מקור אחר לכך שזכות הקידושין לאב: אמר קרא (במדבר ל יז) "בנעוריה בית אביה" - כל שבח נעורים לאביה.

תמיהת הפני יהושע והמקנה שהפסוק 'בנעוריה' מלמדנו רק שהאב זוכה במעשה ידיה אך אינו יכול לכופה

על נסיון לימוד זה, לפיו מהפסוק "בנעוריה בית אביה" יש ללמוד כלל ש'כל שבח נעורים לאביה', תמהה הגמרא מכח מימרתו של רב המובאת בתחילת הדברים, לפיה נלמד זכות האב במעשה ידי בתו, מזכות האדון במעשה ידי אמתו, מהפסוק "וכי ימכור איש את בתו לאמה". ומקשה הגמרא, אם אכן 'בנעוריה בית אביה' מלמדנו ש'כל שבח נעורים לאביה', הרי מכח פסוק זה אנו יודעים גם ש'בת נמי מעשה ידיה לאביה' ומדוע הוצרך רב ללמוד זאת מפסוק אחר, מהיקש בת לאמה בפסוק 'כי ימכור איש את בתו לאמה'. ואכן מכח קושיה זו מסיקה הגמרא שאין ללמוד כלל מהפסוק 'בנעוריה בית אביה' העוסק בהפרת נדרים, ונדרים איסור הם, ואין ללמוד ממון מאיסור.

על קושיית הגמרא שנלמד דין 'מעשה ידים' מהפסוק 'בנעוריה בית אביה', תמהים האחרונים, המקנה (קידושין שם ד"ה ברש"י) והפני יהושע (כתובות מו:), שהרי מפסוק זה אין לנו אלא ש'כל שבח נעורים לאביה' - דהיינו שאם אכן הבת עשתה מעשה ידים אזי שייכים הם לאביה, אך עדיין אין לנו מקור לכך שהאב יכול לכוף את בתו לעשות מעשה ידים. ואם כן מה מקשה הגמרא שאין צורך בלימוד ההיקש של 'כי ימכור איש את בתו לאמה', הלא היקש זה נצרך כדי ללמדנו שכשם שהאדון יכול לכוף את אמתו לעשות מלאכה, כך יכול גם האב לכוף את בתו לעשות מלאכה.

סברת הפני יהושע שהאב יכול לכופה מכחו למוכרה לאדון שרשאי לכופה לכך

ובגמרא בכתובות (מז.) מקשה הגמרא על מקורו של רב לכך שמעשה הבת לאב מהיקש בת לאמה, שלכאורה אין כאן מקור אלא לקטנה - שהרי הבת הנמכרת לאמה האמורה בפסוק זה היא קטנה דוקא ולא נערה שאין אביה רשאי למוכרה. ומיישבת הגמרא: קטנה לא צריכא קרא, השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי, אלא כי איצטריך קרא לנערה, ע"כ. דהיינו שעל כרחך נדרש הפסוק לרבות דין מעשה ידים גם בנערה, כי קטנה אין צורך בפסוק להשמיענו דין זה שהרי אם יכול הוא למוכרה לאמה כל שכן שמעשה ידיה שלו. [והובאו דברי הגמרא הללו בדברי רש"י ותוספות בקידושין שם].

מכח סברא זו מוסיף הפני יהושע ולמד כי בודאי האב רשאי גם לכוף את בתו לעשות מעשה ידים, שהרי כשמוכרה לאדון יכול האדון לכופה לעשות מלאכה, ואם כן יש לנו לומר כסברת הגמרא "השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי" - כי אילו לא היה יכול האב לכופה למעשה ידיה, לא היה יכול למוכרה למי שיכול לכופה לכך.

מעתה מיישב הפני יהושע גם את הערתו הראשונה, כי באמת הגמרא נסמכת בדבריה על סברא זו אשר ממנה אנו למדים שכל כמה שהבת ברשות אביה, הרי היא ברשותו הן לענין קבלת מעשה ידיה והן לענין כפייתה לעשות מעשה ידים. וכל מה שרצתה הגמרא ללמוד מהפסוק 'בנעוריה בית אביה' הוא שגם נערה הרי היא ברשות אביה בנערות כמו שהיא ברשותו בקטנות. וממילא אין טעם לחלק ולומר שמעשה ידיה יהיו שלו אך לא יוכל לכופה לעשותם, שהרי דבר זה כבר למדים אנו מקטנה, והפסוק רק בא ללמדנו שדין נערה כקטנה. וכדברי הפני יהושע בכתובות כן יישב גם המקנה בקידושין.

ואם כן מסקנת דבריהם, כפי שהעלה הפני יהושע בקונטרס אחרון (כתובות שם), שמשני מקורות למדנו שהאב יכול לכוף את בתו לעשות מעשה ידים: א' מכח הסברא בקטנה שאם לא יכול האב לכוף את בתו לעשיית מלאכה, כיצד יוכל למוכרה לאדון שיכול לכופה לכך. ואחרי שלמדנו שדין נערה כדין קטנה ממילא יכול לכוף גם נערה. ב' מכח ההיקש הנלמד מהכתוב 'כי ימכור איש את בתו לאמה' אותו מעמידה הגמרא בנערה, ואם כן הוקשה נערה לאמה, כשם שאמה לא רק שמעשה ידיה לרבה אלא אף יכול לכופה לעשותם, כך גם הבת יכול אביה לכופה לעשות מעשה ידים.

דקדוק לשונו של רב 'מנין שמעשה הבת לאב'

ואמנם לשונו של רב הונא בשם רב היא, "מנין שמעשה הבת לאב", ומשמע שהעמיד את דבריו על זכות האב במעשה ידים ולא על זכותו לכופה לעשותם. ולפי זה היה מקום לדחות את עיקר קושיית האחרונים מה מקשה הגמרא תיפוק ליה מ'בנעוריה בית אביה', הרי ההיקש נדרש ללמדנו שהאב יכול לכופה. ואפשר לדחות שהגמרא אכן אינה מקשה על לימודו של רב, שיתכן ואכן נדרש לדין כפייה, אלא קושייתה על לשונו של רב שהביא מקור לכך 'שמעשה הבת לאב' מההיקש, ועל זה מקשה הגמרא שדין זה אפשר ללמוד מהפסוק 'בנעוריה בית אביה'.

ובאמת צ"ב מדוע נקט רב לשון זו, והעמיד את חידושו רק על החידוש הקטן יותר שמעשה הבת לאב, ולא העמיד בדבריו חידוש גדול יותר שהאב רשאי לכוף את בתו למלאכה כפי שהאדון כופה את אמתו. ובפשטות משמע שאכן האב אינו רשאי לכוף את בתו, ואין ללמוד מאמה אלא שמעשה ידיה לאביה. אך לדברי הפני יהושע והמקנה שאכן האב רשאי לכופה, הרי שלשונו של רב צריכה ביאור.

חקירה בגדר מכירת הבת לאמה אם האב מוכר את זכויותיו או שיש לו כח להחיל בבתו שם 'אמה' ודיניה

ובעיקר ראיית האחרונים שבודאי האב רשאי לכוף את בתו למעשה ידים, מכך שיכול למוכרה לאדון שיש בכחו לכופה לכך. כתב רבי דוד פוברסקי זצ"ל (שיעורים, קידושין אות קלח) שיש לתלות הדבר בחקירה בגדר מכירת בת על ידי אביה לאמה העבריה. שכן בפשטות נראה שמכירה זו עניינה שהאב מוציא מרשותו את מה שהיה שלו, ומוכרו לאדם אחר. אכן באופן אחר יש לומר שאין גדר המכירה שלאב היה זכויות בבתו כזכויות האדון באמתו, אלא שחידשה התורה שאחד מכוחותיו של האב היא שיכול להחיל חלות 'אמה' על בתו על ידי מכירתה, ואחרי שהיא אמה עבריה ממילא חלים עליה כל דיני אמה העבריה. ודוגמא לדבר, קידושי בתו, שהתורה נתנה כח לאב לקדש את בתו, ואחרי שהיא מקודשת הרי שוב חלים בה כל דיני הקידושין שאינם שייכים למה שהיה לאב בה קודם קידושיה.

והנה אם ננקוט שאין גדר המכירה שהאב מעביר לאדון את זכויותיו שלו בבתו, אלא שרק יש כח ביד האב להחיל על בתו חלות חדש של 'אמה העבריה', אם כן לכאורה סרה ראיית האחרונים, שהרי אפשר לומר שבאמת אין כח לאב לכוף את בתו לעשות מעשה ידים, ומה שהאדון יכול לכופה הוא משום שחלק מדיני 'אמה' שעובדת את האדון, והאב לא מכר זכות זו לאדון משלו, רק שכיון שהחיל בה דין 'אמה' - שוב עליה לעבוד את אדונה כדין אמה העובדת את אדונה.

אלא שאם כן הרי יקשה גם כן על סברת הגמרא בכתובות, הלומדת את עיקר הדבר שמעשה ידי הבת לאביה בקטנותה, ממה שהאב יכול למוכרה, וכלשון הגמרא: השתא זבוני מזבין לה, מעשה ידיה מיבעי. ואשר מכח סברא זו למד הפני יהושע את דינו שאף האב יכול לכופה לעשיית מלאכה, כי אם לא כן כיצד יכול למוכרה למי שיש בידו לכופה. ולכאורה אם גדר מכירת הבת הוא שלאב יש רק כח להחיל בה חלות 'אמה' וכפיית האדון על המעשה ידים היא מכח היותה 'אמה', אם כן הרי גם לענין זכות המעשה ידים יש לדחות את סברת הגמרא באופן דומה, שהרי יש לומר שאכן האב אינו זכאי כלל במעשה ידי בתו, אך מכל מקום התורה נתנה לו כח להחיל בה חלות 'אמה', ו'אמה' מעשה ידיה לרבה, אף שלא היה לאב המוכר זכות בהם.

וכתב הגר"ד פוברסקי לחלק בין הדברים, שכן יש לומר שאין כוונת הגמרא שזכות המעשה ידים של האדון באה מכח הזכות במעשה ידים שהיתה לאב המוכר, אלא כוונתה מסברא שאילו לא היה לאב כלל זכות במעשה ידי בתו לא מסתבר שהיה יכול למוכרה לאחר שיש לו זכות במעשה ידים. אבל סברא זו שייכת רק לגבי עצם הזכות במעשה ידים, אבל לגבי דין כפייה, בזה יש לומר שכיון שסוף סוף מעשה הידים שלו לכן יש סברא שיוכל להחיל בה חלות 'אמה' אף שעל ידי זה יהיה לאדון זכות במעשה ידיה, כיון שמעשה ידיה היו שלו. אבל עדיין אין ראיה שכשם שהאדון יכול לכופה לכך גם האב יכול לכופה לכך, אלא האב אינו יכול לכופה ורק מחיל בה חלות 'אמה' וממילא יכול האדון לכופה כ'אמה'. ורק שאין דבר זה נוגד את הסברא, כי בלאו הכי מעשה ידיה הם של אביה, ולכן אפשר להבין מסברא שיכול האב למוכרה אף שבכך יזכה האדון במעשה ידיה.

דעת הרמב"ן והמקנה שהאב רשאי לכופה ודעת המהרי"ט שאינו רשאי וסתירה בדעת הפני יהושע בזה

אמנם בדברי הפני יהושע והמקנה שכתבו מכח סברא זו שהאב זכאי אף לכוף את בתו לעשיית מעשה ידים, לכאורה מוכח שלמדו שהאב מוכר את הזכויות שיש לו בבת. אלא אם כן נפרש שגם הם מודים שהאב אינו אלא מחיל חלות 'אמה', ואינו מוכר את זכויותיו שהיו לו. רק שהם סוברים שגם כלפי הכפייה יש סברא לומר שאם האב אינו יכול לכופה לעשות מלאכה, לא מסתבר שיהיה לו כח להחיל חלות 'אמה' שתגרום לכך שיהיה לבתו אדון שיוכל לכופה לכך.

וכדברי האחרונים כבר מפורש כן בדברי הרמב"ן (מג.) כתב בתוך דבריו: כמו שאביה כופה לעשות וליזון מן התורה, ע"כ. הרי מפורש בדבריו שהאב רשאי לכוף את בתו לעשות מעשה ידים.

אמנם מאידך המהרי"ט (קידושין טז.) כתב שאין האב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה. וכן ציינו שהפני יהושע סתר משנתו בזה וכתב אף הוא (שם) שהאב אינו יכול לכוף על כך.

חקירה בגדר זכות האב במעשה ידי בתו אם הוא זכות ממון או שהיא ברשותו לענין מעשה ידיה

ומכח דברי הרמב"ן שהאב יכול לכוף את בתו למעשה ידים, הכריחו מאחרוני זמנינו (שיעורי קידושין לרבי יגאל רוזן סימן ז), שגדר זכות האב במעשה ידי בתו אין גדרה שיש לו רק דין זכיה בממון, דהיינו שכל מעשה ידים שעשתה הממון הזה שייך לאביה, כי אם כן מדוע שיוכל לכופה על עצם עשיית המעשה ידים כיון שעדיין אינם בעולם ואין לו כאן זכות ממון. אלא גדר זכות האב במעשה ידי בתו הוא, שהבת הרי היא ברשות אביה לענין מעשה ידים - ובדומה להיות האמה ברשותו של האדון, ולכן יכול האב לכופה גם על עצם עשיית המעשה ידים, כיון שלענין זה הרי יש לו בה זכות כאדון באמתו.

קושיית המהרש"א למה צריך היקש תיפו"ל שאם יכול למוסרה לחופה על כרחך שזכאי במעשה ידיה

ובגמרא בכתובות (מז.) כשדנה הגמרא שמא מעשה ידי בת לאב אינם אלא בקטנותה אבל בנערותה הרי הם שלה, מעלה הגמרא סברא להכריח שמעשה ידיה של אביה: דאי סלקא דעתך מעשה ידיה לאו דאביה, אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, היכי מצי מסר לה - הא קמבטל לה ממעשה ידיה, ע"כ. והקשה המהרש"א לפי הוה אמינא זו בגמרא, למה צריך את הפסוק 'כי ימכור איש את בתו לאמה' ללמדנו מעשה ידים, הרי יש ללמוד זאת מסברא שכיון שיכול למוסרה לחופה הרי על כרחך שמקבל את מעשה ידיה כי אם לא כן כיצד יכול למוסרה לחופה ולבטלה ממעשה ידיה.

ובבית יעקב יישב שמכח סברא זו שיכול למוסרה לחופה יודעים רק שמעשה ידיה שכבר עשתה הרי הם של אביה, אבל עדיין איננו יודעים שיכול האב לכוף את בתו לעשות מלאכה, ולכך צריך את הפסוק 'כי ימכור איש את בתו לאמה' ללמדנו גם שיכול לכופה לכך.

ובאופן אחר יש שביארו (קובץ ציונים והערות כתובות שם), ע"פ החקירה הנזכרת בגדר זכות האב במעשה ידי בתו, שממה שיכול למוסרה לחופה יודעים רק שהאב זוכה במעשה ידי הבת מהבת, אבל ההיקש מאמה מלמדנו גם שהמעשה ידים מתחילה הם של האב, כאמה. וכתבו שיישוב זה יבואר גם אם ננקוט שהאב אינו יכול לכוף את בתו לעשיית מעשה ידים. אמנם לפי מה שנתבאר הרי הדברים תלויים זה בזה, כי אם הבת ברשות אביה לענין מעשה ידים - הרי יכול לכופה, ואם רק זוכה בהם מידה - אין בו כח לכופה.