אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נג

יום חמישי כ' תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נג

להתקוטט על דבר מצוה

לימוד המגן אברהם שלא להתקוטט אפילו על דבר מצוה

בכמה מקומות בש"ס (יומא לט. באורך, ובקצרה בקידושין נג. ועוד) מביאה הגמרא את דברי הברייתא על המארה שנשתלחה בכמה עניינים במקדש אחר ארבעים שנה ששימש בהם שמעון הצדיק, וזה לשון הברייתא: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים, מכאן ואילך פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית, יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר, מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו 'בן חמצן' עד יום מותו.

מברייתא זו הוציא המגן אברהם הלכה למעשה בהנהגת האדם כשצריך להתקוטט עבור קיום מצוה. כשעל הוראת הרמ"א (או"ח סימן נג סכ"ב) שאין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל, וכל מי שהמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו, כותב המגן אברהם (ס"ק כו): ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, שהרי שנינו "הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים". ומקור דבריו מדרכי משה (אות ג), בנימין זאב (סימן קסג) ומטה משה (סימן תשצה). וכן העתיק המשנה ברורה (ס"ק סה): ואין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה, כגון גלילות ספר תורה וכיוצא בו, שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטיפים, ואכילת לחם הפנים הוא מצוה. ומכל מקום מסייג המשנה ברורה דבריו: ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים על ידי אחר, אבל אם המצוה תתבטל לגמרי, כגון הכנסת אורחים או החזקת תלמוד תורה, ויש בידו למחות, בודאי מחוייב למחות כדי להחזיר המצוה, יעויין שם.

ביאור התוספות ישנים שהצנועים משכו ידיהם משלא בא לידם שיעור מצוה בכזית

ובתוספות ישנים (יומא שם) כתב שלא משכו הצנועים את ידם אלא דוקא כשהגיע לידם כפול, אבל אם בא לידם כזית לא משכו ידיהם "כי דימו לקיים מצות אכילה, אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין", ע"כ. וכבר רמז לזה רש"י וכתב: "וכל כהן שמגיעו כפול, שאינו כזית, מאחר שראו שאינו משביע הצנועין מושכין את ידיהן" וכו', ע"כ. וכ"כ המחצית השקל (שם) בביאור כוונת רש"י, שאין כוונתו סתם שמשכו ידיהם כיון שאינו משביע, כי הרי סוף סוף היה להם לאוכלו כדי לקיים המצוה שיש באכילתו, אלא ודאי כוונתו לדברי התוספות ישנים שעיקר המצוה היא כשאוכל ושבע, אבל כשאינו שבע ליכא מצוה גמורה.

ובקידושין כתב רש"י: הצנועין מושכין ידיהם ממנו, דלא מהני להו מידי. וכתב המחצית השקל שאף בדברי רש"י אלו יש לפרש שכוונתו לדברי התו"י, שכיון שלא מהני להו מידי – היינו שלא היה משביע – ממילא לא היה מקיימים כל כך מצוה באכילתו ולכן משכו ידיהם ממנו.

תמיהת המחצית השקל שאין להביא ראיה מהברייתא אלא במצוה שאינה גמורה

ומעתה, תמה המחצית השקל על דברי המגן אברהם, כי לא זו בלבד שאין ראיה מברייתא זו שאין להתקוטט עבור מצוה אלא עוד זאת נראה לכאורה מדברי רש"י להפך, שהרי לא כתב רש"י שהטעם שמשכו ידיהם היה מפני הקטטה שבדבר אלא מפני שלא היה בו כדי שביעה וכדברי התו"י שלא קיימו בזה כל כך מצוה, ומשמע שאדרבה לו היו מקיימים בכך מצוה גמורה הרי שאדרבה היו אף מתקוטטים בעבורה, היפך דברי המגן אברהם.

ואמנם לכאורה מאחר ויש קצת מצוה גם באכילת פחות מכזית, אם כן עדיין קשה מדוע משכו הצנועין ידיהם ולא אכלו עכ"פ פחות מכזית, וכתב המחצית השקל שבזה יש לומר שאכן נמנעו מזה כדי להינצל מהקטטה. אלא שעדיין אין ראיה מהברייתא אלא שבדבר שאינו עיקר מצוה אז ימשוך ידיו להינצל מקטטה, אך במקום מצוה גמורה משמע שלא יניח אפילו במקום קטטה. אך דוחה המחצית השקל שאין להביא ראיה משם להיפך, שראוי להתקוטט עבור קיום מצוה, כי אפשר ששם לא היה זה ברור שיבואו לידי קטטה עם הגרגרנים, ולכן אילו היה בדבר מצוה גמורה היה ראוי שלא ימשכו את ידיהם, אבל במקום שיבוא בודאי לידי קטטה אפשר שימשוך ידו בכל אופן ואפילו במצוה גמורה.

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קמ) כתב שאין מצות עשה מחוייב על האוכל קדשים שיאכל כזית, דאם כן לא היו רשאין לחלק הקדשים לכמה כהנים שיגיע לאחד כפול, ואין שום אחד מהם מקיים מצות עשה בכל הקדשים. ולכן כתב לחלק בין אכילת פסח לאכילת שאר קרבנות, שבפסח מחוייב כל אחד לאכול כזית, אבל שארי קדשים מצות עשה שיהיה זה הלחם הפנים או המנחה והחחטאות נאכלים ולא יותירו ממנו, ובהצטרפם יחד לאכלו כולו מתקיים מצות עשה של 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'.

ומוסיף החתם סופר שכשמגיעו כפול אינו אלא סניף למצות עשה על ידי צירוף כולם, וכיון שהמצוה יכולה להתקיים על ידי אחרים לכן היו הצנועים מושכים את ידיהם. וסיים החת"ס: זהו כוונת תוס' ישנים שם לפענ"ד, ודברי מג"א סימן נ"ג סקכ"ו צ"ע.

הצעה בביאור ראיית המגן אברהם ממה שלא התקוטטו הצנועים להשלים שיעורם לכזית

ובפשטות היה אפשר ליישב דברי המגן אברהם, שכן בגמרא מבואר שהצנועין היו מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין, ועשו כן כיון שבתחילה כל כהן מגיעו כפול, ואם כן יש לומר שאחר משיכת ידיהם היה מגיע כזית לכל גרגרן. ונראה אם כן שאכן לא חלקו את לחם הפנים באופן שכל אחד קיבל פחות מכזית, כדי לקיים מצות אכילתו כתקנה, וכוונת הגמרא 'כל כהן מגיעו כפול' היינו לפי מנין הכהנים ושיעור לחם הפנים, אך באמת אחר שמשכו הצנועין את ידיהם הגיע כזית לכל גרגרן. ונמצא שאילו היו הצנועין נוטלים אזי לא היה באמת מספיק כזיתים לכל הכהנים, וכל דאלים גבר, באופן שהיו הצנועים יכולים להתעצם כנגד הגרגרנים וליטול שיעור כזית מלחם הפנים, רק שנמנעו מזה כדי שלא לבוא לידי קטטה – ומזה הוכיח המגן אברהם שאין להתקוטט בעבור שום מצוה.

אמנם בגמרא במסכת קידושין שם מבואר לכאורה לא כן, שכן שנינו במשנה (קידושין נב:) המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, אינה מקודשת. ובגמרא: תניא רבי יהודה אומר מקודשת, רבי יוסי אומר אינה מקודשת. אמר רבי יוחנן, שניהם מקרא אחד דרשו, "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש" – רבי יהודה סבר, 'לך' ולכל צרכיך, ורבי יוסי סבר, כאש, מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. אמר רבי יוחנן, נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש. ורב אמר, עדיין היא מחלוקת.

כראיה לדברי רב לפיו רבי יהודה עודנו חולק וסובר שחלק הכהן ממונו הוא והוא יכול לקדש בו אשה, מביאה הגמרא את הברייתא הנזכרת לעיל, "הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים". ופירש רש"י: וקא סלקא דעתין, דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר, כיון דנשתלחה בו מאירה, כפול למאי חזי. אלא חולקין דרך עילוי, מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר, אלמא אית בהו דין חלוקה, ועל כרחך הא רבי יהודה היא דאמר ממונו הוא.

ומיישבת הגמרא: מאי חולקים, חוטפים. ופירש רש"י: ומשני, לעולם אין בו דין חלוקה, ומאי חולקין, חלקו המגיעו קאמר, וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו. והנה לפי הסלקא דעתך בגמרא מבואר שאכן היה מגיע לכל אחד כפול, היפך הצעתנו, אלא שאפשר לומר שלמסקנת הגמרא שחולקים היינו חוטפים, שכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו, אם כן יש לומר שלבסוף עלה ביד כל אחד כזית.

אמנם בגמרא בפסחים (ג:) איתא: הנהו תלתא כהני, חד אמר להו הגיעני כפול, וחד אמר הגיעני כזית, וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה, ע"כ. הרי להדיא שאכן היו שהגיעם שיעור פול מלחם הפנים. [וצריך לומר שאין הכי נמי הניחו לפניהם והם חוטפים, אלא שמאחר ושיעור כזית הוא שיעור אכילה לכן מותר לכל כהן ליקח כשיעור כזית אם יוכל, אף שעל ידי זה יחסר לכהן אחר, כי לא שייך לחלק בפחות מכזית. רק שהגרגרנים אינם מניחים ידם ואפילו אם הגיעם כפול לא השאירוהו לאחרים אלא החזיקוהו בעצמם].

ביאור המהר"ם שיק שראיית המג"א מהסלקא דעתך בגמרא שחולקים דרך עילוי

והנה המגן אברהם בדבריו ציין רק לעיקר הברייתא הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים, ואכן המציינים ציינו כי כוונתו לדברי הגמרא ביומא, אלא שהמהר"ם שיק (קידושין שם) מבאר כי כוונת המג"א לגמרא בקידושין ולא לגמרא במסכת יומא, וראיית המגן אברהם אינה מעצם דברי הברייתא, כי אם מהבנת הגמרא בסלקא דעתך, כשנקטה הגמרא ש'חולקין' פירושו 'חולקין דרך עילוי', שמניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר, ולכאורה צריך ביאור, מאחר ואפשר לקיים את המצוה באופן זה, מדוע הצנועים מושכים את ידיהם ולא חולקים דרך עילוי ואוכלים כזית כדין. אלא על כרחך צריך לומר שנמנעו אף מדבר זה כדי שלא לבוא לכלל קטטה, ואם כן מוכח כדעת המגן אברהם שאין להתקוטט בשביל דבר מצוה.

ומוסיף המהר"ם שיק שאין להקשות שהרי אין זה אלא לפי ההוה אמינא בגמרא שחולקין דרך עילוי, והרי מסקנת הגמרא שחולקין וחוטפין ולא בעילוי. שכן הכלל הוא שכל דבר שהוא מוכח בדברי המקשן, ומדברי התרצן לא מוכח איפכא – קיימא לן כדבר שהוא מוכח מהמקשן. וסברת הדין ברורה, שמאחר וכל מחלוקת התרצן והמקשן היא בנקודת הקושיא, אין להוסיף ולחדש שנחלקו בדבר אחר שלא נתפרש להדיא.

מהלך אחר יש שביארו (שבילין שנה ו יח-יט גדרי העזה בקיום המצות) שראיית המגן אברהם היא דוקא מהנהגת החוטף – בן חמצן – ולכאורה מאחר שהצנועים משכו ידיהם כי לא היה להם כזית, ואילו היה מגיע לידם כזית היו משלימים אותו לכזית, אם כן מדוע נכנס אדם זה בתואר בן חמצן, הלא אף הוא רצה לחטוף חלק חבירו כדי שיבוא לידו כזית ויקיים מצוה שלימה על ידי זה – אלא מוכח ממה שגינוהו חכמים, שאין להתקוטט ולחטוף ואפילו בשביל קיום מצוה שלימה. ובאופן אחר כתב, שהמגן אברהם עוסק בדיני תפילה בציבור בבית הכנסת ואמירת קדיש וכדומה, שאינם מצות עשה דאורייתא, ולהם יש להביא ראיה מלחם הפנים שאין להתקוטט עבור מצוה, שכן אף לחם הפנים יש בו מצוה שאינה גמורה וכמו שכתב התוספות ישנים, והוא בשיעור החומר של המצוות בהם עוסק המגן אברהם. אמנם לשון המג"א דחוק לפי זה, שהוא הרי נקט בפשטות ואין להתקוטט עבור שום מצוה, ונראה שדיבר אפילו במצוה גמורה.

הוראת המגן אברהם שלא להתקוטט עם בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם

הרמ"א (או"ח סימן א ס"א) כתב: ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך. וכתב המגן אברהם (סק"ב) ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם. ויש שרצו לומר שהמגן אברהם הלך בזה לשיטתו שנקט גם לענין קיום מצוה שאין להתקוטט בעבור שום מצוה.