כלי חמדה (לניאדו)/שמות/מח
|
< הקודם · הבא > |
סדר תצוה שני[עריכה]
בענין פורים[עריכה]
יבאר שתיקון הדברים יהיה בתקן הדברים שחייבו הקלקול, ולתקן מה שנהנו מסעודת אחשורוש הוכרחו לצום שלשת ימים והוקבעו ימי פורים לימי משתה ושמחה.
(מגילה יב.): שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה, אמר להם אמרו לי אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם אם כן של שושן יהרגו ושל כל העולם כולו לא יהרגו, אמרו לו אמור לנו אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים, אף הב"ה לא עשה אלא לפנים, והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג לג). עכל"ה.
מאשר נתבאר בסדר הקודם היות כל דבר נתקן כפי הענין שנתקלקל, וכמו שהכרחנו מענין אחשורוש בסעודה נהנה ובה לקו על ידי אסתר שעשתה סעודה להמן פעמיים כנגד שני משתאות, משתה אחשורוש ומשתה ושתי לנשים, ובסמוך אבאר עוד טעם שני לשני משתאות בע"ה, ונתיאשו מהתשועה על ידי אסתר וגם על ידי הצום ובכי יבש כחרש כל מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועל כן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועל כן נקבעו לימי משתה ושמחה להעלות זכרון כל אלו הענינים מראש ועד סוף. והנה חז"ל רצו לגלות אוזן שסיבת כל אלה הצרות היתה האכילה גסה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, והוא מ"ש מנין להמן מן התורה, שבכוונה מנין לדעת רמז וסבה לצרת המן מן התורה, והוא המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת, כי עם היות הכוונה שמפלתו של המן רמוזה המן העץ, דהיינו שסופו להתלות בעץ, עם כל זה בכלל דבריהם כוונו שסבת קטרוג המן היה על שאכלו מה שלא צוה ה' מסעודתו של אותו רשע, וזהו אשר צויתי לבלתי אכול ממנו אכלת, וגם בענין אסתר מן התורה גלו הסבה השנית, והיא שהשתחוו לצלם, וכדכתיב שם כי פנה אל אלהים אחרים, באופן שהסכימו לסברת תלמידי רשב"י ולסברת רשב"י ע"ה. ובזה נבוא אל ביאור המאמר, וצריך לדקדק בו ראשונה מאחר שהתלמידים שאלו את פיו לאו אורח לומר אמרו אתם לשואלים, שאלו ידעו לא שאלו. ועוד לטעמיה דרשב"י תקשי למה אותו הדור נתחייב והראוי דורו של נבוכד נצר החטאים יענשו. ויש מהראשונים ז"ל שפירשו שקושייתינו זו כוונו אליה תלמידי רשב"י באומרם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, שבאותו הדור דוקא, שאם מפני הצלם לא יאות החיוב שבאותו הדור אלא לדורות הראשונים שהם השתחוו לצלם, שמפני זה בחרו בשיטת עצמם לומר מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, לפי שהוא טעם מתייחס לחייב אותו הדור הנהנים, אלא שעדיין הקושיא שהקשיתי במקומה עומדת, למה לא הקשו לרשב"י קושיא זו למה אותו הדור, וכי תימא עדיפא מינה הקשו קושית וכי משוא פנים וכו', מכל מקום קשה שכשתירץ להם מה הם לא עשו אלא לפנים וכו', אז היה להם להקשות ולמה אותו הדור. לכן נ"ל שהם הקשו למה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כלייה, ר"ל לא נעלם ממנו טעם שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אכן קשיא לן למה נתחייבו כל הדור, כי של שושן יהרגו ושל כל העולם אל יהרגו, ומתוך דקדוק לשון זה הבין רשב"י ע"ה כי תשובה בפיהם אלא שאינה מספקת לחיוב כל הדור, ולזה אמר להם אמרו אתם הטעם שלכם, וכוון בזה ששאל יאמרו טעמם לשני ענינים, האחד לדרך הויכוח שרצה לגלות אזנם שמלבד הקושי שיש להם על טעם זה, והוא של כל העולם אל יהרגו, הנה עוד קושי חזק ש"של שושן ניצולו", דבשלמא לפירושו מטעם שהשתחוו לצלם לפנים אך הב"ה לפנים, וזהו שחדש להם קושי חזק מחודש, והוא של שושן יהרגו ואל ינצלו כיון שהסבה היא שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והענין השני כוון לומר שהטעם שלהם הוא יסוד מה, וטעמו של רשב"י נוסף, דדא ודא גרמו ולא נחלקו אלא לדעת מי מהם שנחתם הגזר דין עליו, וזה כוון באומרו אמרו אתם וכו'. כי טעמם צריך רשב"י לצניף ותשובה ללמה אותו הדור ולא דור נבוכד נצר כמו שהקשינו, כי על ידי שנהנו מסעודתו של אותו רשע נתגלגל עליהם זכרון עון השתחוו לצלם, באופן שאף לרשב"י צריך לצניף טעם תלמידיו כדי שלא יהי קושי לדבריו למה נתחייבו אותו הדור. עלה בידינו שהשני ענינים יחד אוספו וחייבו זה הצער, ולכן הוצרכו לשני גואלים, מרדכי לענין ע"ז והוא העיקרי בגזרה זו, ולכן אזר כח לבלתי יכרע וישתחוה להמן כדי לתקן ענין השתחוו לצלם, ובזה יבואו כל הכתובים של אחר הדברים האלה וכו' דשייכי לזה הענין הכתובים בסדר פקודי עיין שם. ואסתר באה לתקן ענין נהנו מסעודתו של אותו רשע, כי לא באכילה בלבד חטאו כי אם גם בהרהור בלתי טהורים, כי יין ותירוש יקח לב, ונשים מצויות שם, לעומת זה באה אסתר על ידי המשתאות שעשתה להמן ובטוהר לבבה מבלי זימה, כי לא בקשה דבר כו', כי היא חפצה שלא תמצא חן בעיני אחשורוש, ועל זה יבואו הפסוקים של ותלקח אסתר וכו'. גם הם כתבתים בסדר פקודי עיין עליהם. ולעומת זה נכתבה תחלת המגלה להורות שהוא הוא הגורם הצער מצד שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וממקום שנתעוררה הצרה משם צמח ציץ רפואה ופרח, ובזה נבוא אל ענין הפסוקים אם על המלך טוב יצא דבר וכו'. אשר בלי ספק נאמר לאלקים מה נוראים מעשיך, להיות ממוכן הוא המן מיעץ עצה לרעתו להסיר ושתי מגבירה ולשים אסתר תחתיה, נורא עלילה על בני אדם. וראוי לעורר ראשונה באומרו יצא דבר מלכות מלפניו. והראוי שיאמר יגזר אומר ויכתב וכו'. מאי דבר מלכות ומאי מלפניו. והיל"ל יצא דבר מלכות מפיו. והרב כמהר"ר יעקב בירב זלה"ה פירש שהמן אמר שאין ראוי לקרות את ושתי בשם מלכה אחר שמרדה במלך ובזתה את כבודו, והיינו דקאמר אם על המלך טוב יצא דבר מלכות. ר"ל הדבור הזה של הזכרת מלכות נא יצא מלפניך ולא תזכר כי אם בשם ושתי לבד כהדיוטית, והיינו דקא מסיים ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי. לא מלכה כי כבר יצא דבר מלכות מלהזכירה בשבח זה עכ"ל ז"ל. ועל פי דבריו אלה נסיים ונאמר ומלכותה שניטלה בצאת דבר מלכות מלפניך יתן המלך לרעותה וכו'. עוד צריך לדקדק אומרו לרעותה הטובה ממנה, שלא יספיק בהיותה טובה ממנה, כי פשעה ועותה וחטאה, אך צריך שתהיה הטובה שבמין כולו ואם כן היל"ל ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה סתם, ולא יוסיף לומר ממנה כי בתוספת זה גורע, גם בזה פירשו הראשונים ז"ל שטובה ושתי לא היה ממנה, ר"ל מעצמה אך היא טובתה ומעלתה מצד יחס אביה ואבי אביה, והוא שגרם לה זדון לב. אמנם כעת לא תקח לך אשה כי אם שתהיה טובה וטוביותה יהיה ממנה מעצמה ולא מצד משפחתה וזולתה, כי עיקר השלימות הוא היות הטוב במה שהוא טוב מצד עצמו, וסימניך הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו'. ועוד אומרו כי רבה היא א"מלכותו" קאי או א"פתגם", אי קאי א"פתגם" קשה דהיל"ל כי רב הוא כי פתגם לשון זכר, ואי קאי א"מלכותו" כיצד נותן טעם כי רבה היא, לשישמע בכל מלכותו, ואדרבא היות רבה היא מחייב לבלתי השמע בכל מלכותו, אם לא שנפרש כי רבה היא לשון אעפ"י, כמו כי עם קשה עורף הוא. ויאמר ונשמע פתגם המלך בכל מלכותו וכו'. אעפ"י שרבה היא ישמע כי הוא דבר ופתגם גדול שילך שמעו בכל מקום מלכותו אעפ"י שרבה היא. ועוד אחרי שהגיד הכתוב ויטב הדבר וכו' ויעש כדבר ממוכן. מעתה כל מה דכתיב וישלח ספרים וכו' מיותר, שכבר נכלל באומרו ויעש כדבר ממוכן. ועוד אומרו נגזר עליה. והראוי (לומר) אשר גזר עליה. ועוד הנערים האלה האריכו בדבריהם ואמרו יבקשו נערות בתולות וכו', וחזרו ואמרו הענין הוה בקירוב, ויפקד המלך וכו'. והיה ראוי יקצר ויאמר ויאמרו נערי המלך משרתיו יפקד המלך פקידים וכו'. והיה מקצר ועולה. גם יש שינוי שבתחלה אמר נערות בתולות בלשון רבים, ואחר כך אומרו ויקבצו את כל נערה בתולה בלשון יחיד, ואפשר שכוונו לומר מתחלה בלשון רבים שיביאו מרובות כדי שמתוכן יבחר אשר יטב לו, ואחר כך אמר ויפקד המלך וכו' ויקבצו את כל נערה. לומר שהוא (כבוד) מלכות הוא שתבוא כל אחת לבדה בלא ערבוב כאלו היא המלכה, פן היא היא שתזכה למלוך תחת ושתי, וכן לכל אחת ואחת ולא יבואו עדרים עדרים מהם, והיינו דקאמר ויקבצו את כל נערה בתולה. שיקבצו מרובות, אכן כל אחת תבוא בקרון שלה וכבודה ופקידה עמה כי זה כבוד מלכות. ועוד קשה למאי עצה זו להפקיד פקידים, וכי מי הוא האדם שתהיה לו בת שלא ישיאה למלך כמוהו, וכן התריזו חז"ל כנגד עצתם זו דסוף סוף עצת נערים הוא, ומכל מקום צריכים אנו לפי הפשט להסבירם קצת סברה, ליעץ להפקד פקידים, והיה בנקל לגלות אוזן העולם על כל מי שיש לו בת יביאה אל המלך בתופים ובמחולות. וצריך גם כן לדקדק מה טעם נאמר כאן ויקבצו וכו' אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגי וכו'. ולא נזכר כאן בית המלך, וכן כתיב בסמוך ובהקבץ נערות אבות אל שושן הבירה ולא נאמר בנערות בית המלך, לא כן באסתר המלכה נאמר ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי וכו'. ועוד אשר הגלה וכו'. כל זה הסיפור אין בו צורך לא לתוקפו של נס וזולתו מהתועלות. ויובן כפל הגליות אשר הגלה עם הגולה אשר הגלתה, אשר הגלה וכו'. ועוד מאי הדסה היא אסתר, למה סתם תחלה וקראה הדסה והוצרך לפרש היא אסתר, והיה מקצר ואומר ויהי אומן את אסתר בת דודו. ועוד מהו וישניה להבהיל תמרוקיה ומנותיה יותר מזולתה, ויובן ג"כ אומרו וישניה וכו'. מה שינוי זה ומאי לטוב בית הנשים. ועוד מה טעם סתם וחתם מרדכי הדברים וצוה על אסתר שלא תגיד משפחתיה, לא זו אף זו שהוצרך אחשורוש לקבץ בתולות שנית, והכל בעצת מרדכי שיעץ שאין האשה מתקנא אלא בירך חברתה, ואז תגלה לו משפחתה, והנה יקשה מאד מאי כל החרדה הזו, וכיצד יתן מרדכי עצה לאחשורוש הכי לגלות הענין, ולאסתר צוה שלא תגיד, והלא שני הפכים הם ולא יאותו בנושא אחד. וחז"ל תירצו כדי שלא יתקנאו הגוים בה ובעמה וישתדלו בכל עוז להשפיל ולהפיל האומה. לכן בחר הצנע לכת ולבלתי גלות מולדתה. ועוד למה חזר להודיע אשר לקח לו לבת בפסוק ובהגיע תור וכו'. וכבר הודיע זה למעלה בפסוק ויהי אומן את הסדה וכו' אשר לקח לו מרדכי לבת:
הביאור כי המן הרע בהיותו פוסק וגוזר על ושתי, והכל להנאתו שעלה בדעתו שישא המלך בתו, לעומת זה ראה פן אהבת ושתי תקלקל שורת הדין ויעביר על עון באומרו נאמנים פשעי אוהבת ועל כל פשעים תכסה אהבה, לזה אמר לא על המלך וכו' כפשטיה דקרא, לומר שאין העון אל המלך לבד וכיון דכן אין בידו המחילה, ועל זה אמר אם על המלך טוב. ר"ל אם אפשר שכל זה הרע הנמשך מענין ושתי, אם בעיני המלך נראה טוב מצד אהבתך אותה, איעצך שלפחות כיון שאין לך פתחון פה לגזור בפיך על הריגתה כי כאהבת נפשך אהבת אותה, לפחות יצא דבר מלכות מלפניו, ר"ל יצא דבר מלכות מהאנשים העומדים ראשונה במלכות. וז"ש יצא ולא אמר תוציא, והיינו נמי דבר מלכות ולא אמר דבר מלך, והיינו נמי מלפניו, כי מלפניך דהיינו העומדים לפניך משפטה יצא, ויכתב בדתי פרס ומדי. אך אחת שאלתי ולא יעבור. ר"ל שהמלך הנזכר באם על המלך טוב לא יעבור על הגזירה הזו, באופן שימצא שתתחייב מפי זולתך וידיך ופיך אל תהי בה להמיתה כי אם מפי העומדים לפניך. וזה הענין אפשר לפרש באופן יותר קרוב אל הפשט, שיאמר כפשוטו אם על המלך טוב. ר"ל שלא תקפיד בענין זה שגזרו אחרים זולתך מהעומדים לפניך ואתה לא תגזור, יצא דבר מלכות מלפניו, מלכות דייקא, דהיינו העומדים ראשונה במלכות יצא דבר מלפניהם, ואז לא תצטער לגזור בפיך מיתת ושתי, וזו עצה נכונה. אך בזאת שלא ירע בעיניך שהמלכות יגזרו אומר לפניך. והיינו אם על המלך טוב יצא דבר מלכות וכו'. ואמר ולא יעבור. כלומר אעפ"י שאין הגזרה מפיך עם כל זה כיון שתכתב בדתי פרס ומדי, ראוי שלא יעבור שום נברא המוסכם כיון שנעשה בהסכמתך ורצונך, ומתוך דבר חז"ל אפשר ללמוד פירוש פסוק ולא יעבור. דקאי אסיפיה דקרא, דהכי קאמר ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי. ר"ל לא יעבור אשר לא תבוא אלא שתבוא מכל מקום ושתי ולא מלכה אלא ראשה חתוך, באופן שתבוא ויתקיים גזרתך שגזרת להביאה והיא קבלה עונשה, ולכך כתיב ושתי ולא מלכה, כי לא תבוא בתכשיט ותסיסי מלכות כי אם ראשה חתוך. ואמר ומלכותה יתן המלך וכו'. שמעתי שאמר ממוכן ושתי מצד יחוסה גדל לבבה וביזתה את המלך ותשם לאל מלתו, טובתה ושלימותה לא היה ממנה כי אם ממשפחתה, לכן מכאן ולהבא תבקש לך רעותה בטובה ושתהיה טוביותה ממנה, משלימות עצמה לא שתהיה טובתה מיחוסה והיא רשעה כושתי. ואני אומר ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה, וג"כ טוביותה ממנה. פירוש מושתי שבראותה המשפט כתוב בדתי פרס ומדי שנעשה בושתי תהיה בלי ספק טובה ממנה ומסבתה. ובזה יובן אומרו לרעותה, כי רעות לא יצדק כי אם בהמצאם שתיהן יחד בחיים, אכן במה שאמרנו מובן שמהשאר הרושם גדול בלב אסתר מאשר נעשה בושתי, תקנא רעותה כי בנה יבנו שתיהן את בית המלך, ושתי בכח הפחד הנשאר לאסתר שתהיה טובה ממנה ר"ל בסבתה, ואסתר בעצמה. ומזה הצד תקראה רעותה, ואמר ומלכותה יתן המלך וכו'. מלכותה על אסתר, כי מה שתתן לה משלה תתן לה כי בת מלכים היא, וקרוב לזה פירשו חז"ל באומרם לרעותה הטובה ממנה. שבו בלשון שניטלה המלכות מאביה שאול, ונתנה לרעך הטוב. בו בלשון עצמו חזרה עטרה ליושנה. באופן שנצנצה רוח הקדש בדברי ממוכן לאמר לשון ומלכותה. לכוון אל האמור שמלכותה הוא מה שתתן לאסתר, ומשלה אתה נותן לה. ויכריע פירוש זה כי מה צורך לומר ומלכותה אם על ושתי ידבר, ולמה יכבדוה לתלות בה המלכות, ואפשר לומר כי הרשע המן שיעץ המלך לפי דרכו שחשב יכניס בתו במקום ושתי, ולכן אמר ומלכותה. כלומר מעין מלכותה של ושתי וכבודה והדר גאונה יתן לרעותה הטובה ממנה, והיינו נמי אומרו לרעותה, לכוון שהמעלה של הנכנסת במקום ושתי יהיה דוגמת מלכות ושתי עד שתתדמה אליה כאלו היא רעותה שוה בשוה. עוד כוון לומר ששימת הכתר בראשה תהיה על ידי המלך שהוא בכבודו ועצמו ימליכה. ז"ל ומלכותה יתן המלך. הוא בעצמו יתן מלכותה לרעותה הטובה ממנה. וכן היה באסתר שנאמר וישם כתר מלכות בראשה וימליכה הוא בעצמו, וכראות המן שנתינת כתבים על דבר זה זר מאד, וכמו שאמרו חז"ל שאלמלא אגרות ראשונות שלהיות כל איש שורר בביתו וכו', לא היתה פליטה לשונאי ישראל באגרות אחרונות. לזה אמר ונשמע פתגם המלך. ר"ל מאליו ישמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו יען כי רבה היא, ר"ל ושתי רבה היא, בת מלכים מלכי קדם, ולזה כל הנשים יתנו יקר לבעליהן, בין שיהיה האיש גדול מערך האשה או קטן, ולזה אמר כי עשה כדבר ממוכן בבחינת עונש ושתי המלכה, אך בענין ונשמע פתגם כו' הוסיף וישלח ספרים אל כל מדינות וכו' אחר הדברים האלה כשך חמת המלך זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. כלומר שלא הוכשר בעיניו, וכן יש גלוי בדברי חז"ל שהעביר מטירת היכלו השרים הראשונים שהיו בעצה ובגזר דין, ובפרט שהוא לא גזר אלא מפיהם נגזרה גזרה, וכדפרשית לעיל גבי יצא דבר מלכות מלפניו. והיינו ואת אשר נגזר עליה ולא כתיב גזר, ולזה הוכרחו הנערים אר לפניו לשכך חמתו ולנחמו על צערו ואמרו יבקשו למלך וכו'. אמרו כי משארי מלכיות זולת מלכותו יביאום כאחת, רבות בנות בלי פקידים, כי הפקידים אין להם יד ויכולת במלכות זולת מלכותם, ולזה אמר יבקשו למלך נערות בתולות וכו'. אמר לשון בקשה כי אינם נלקחות בכח כי אם בבקשה, אמנם על הנערות אשר במלכותו אמרו הנערים שיפקד המלך פקידים כיון שהוא בכל מדינות מלכותו, ויקבצום בקבוץ לא בבקשה כי אם בכח הזרוע, ולכן כיון שהם באות ממלכותו אמרו שינהגו בהם כשורה, שיביאו כל אחת ואחת בפני עצמה אולי היא המלכה, ולזה לא אמרו ויקבצו נערות בתולות כי אם ויקבצו את כל נערה, לשון יחידה לומר שתבוא יחידה עם נערותיה ראויות למלך כמלכה, ובחרו הנערים בעצה זו של פקידת פקידים לקחת אשה למלך, אעפ"י שאינה עצה הוגנת כפי מה שאמרו חז"ל, כי אם היו מבקשים מי הוא אשר לא ישיא בתו למלך, אפשר להליץ בעד הנערים האלה שכוונו ליעץ המלך יפקד פקידים לקחת הנערה, כדי שתכנס מורך בלבבה מהפקידים, ואותה המורא תעלה על ראשה תמיד מפחד המלך ואימתו תבעתם לבלתי רום לבבה מהמלכות, ובזה נ"ל שחלקו עם עצת ממוכן הוא המן, שהמן יעץ ומלכותה יתן המלך לרעותה וכו', שהמלך בעצמו ימליכה ולהנאת עצמו כוון כדפרשית, לעומת זה אמרו הנערים שלא ימליכה בעצמו אלא והנערה אשר תיטב בעיניו תמלוך תחת ושתי, תמלוך מאליה ואתה לא תמליכה בעצמך כדי שלא תתגאה עליך כושתי, או כוונו באומרו תמלוך ר"ל מעשיה יקרבוה שבהיות שהנערה תיטב בעיניו, באמצעות זה היא תמלוך, כי מעשיה יקרבוה ומעשיה ירחקוה. וייטב הדבר הזה בעיני המלך כי נכונה עצתם, והיינו וייטב הדבר וכו'. עד הנה הזכיר סבת הגזרה והצרה, דהיינו מסבת שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ומשם נתגלגלה הישועה מרחמי ה' על עמו, להקדים רפואה למכה באבדן ושתי, והיתה הכנה להכניס אסתר בהיכל המלך להושיע ישראל. והנה להיות ענין נהנו מסעודתו של אותו רשע מעוררת עון מה שהשתחוו לצלם, גם שהוא פרטי לאותו הדור הנהנים, לזה הוכרח ליתקן זה תחלה על ידי אסתר בעינוי וצום גם בסעודתה להמן, כדי שאחר כך תבוא הגאולה על ידי מרדכי מענין השתחוו לצלם, וכמו שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה להיותו חפץ ביקרו של הב"ה, ככה זכה שיקראו לפניו אברך, והיינו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. דהיינו המלך סתם, מלכו של עולם חפץ ביקרו. ולבוא עד תכונתם צריך לדקדק בהם, ראשונה כששאל המלך מי בחצר תשובתו היא המן, ואם כן לא היה להם להאריך במקום שאפשר לקצר ולומר המן, מה להם לומר הנה המן עומד בחצר. ועוד ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו וכו' מיותר, כי על זה באה השאלה, ולא היה לו להמן להתחיל דבר אלא יביאו לבוש מלכות וכו'. גם צריך להבין כפל לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, ותיבת בו המלך ותיבת בו מיותרת ובלתי מתישבת. ועוד פתח בונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי וכו'. ומסיים בוהלבישו וקראו. ולמה לא יאמר וילביש וקרא הוא האיש משרי המלך הפרתמים:
הביאור כי נפלאים מעשי ה' שגם גדולת מרדכי תהיה מפי המן כעין של אסתר שהוא גרם, כדכתיב ויאמר ממוכן. והכל כדי להראות כי אשר יחפוץ ה' יעשה על ידי האויב עצמו, והנה כאשר נדדה שנת המלך מצערו, פן יש קשר בין אסתר והמן ואין גולה אזנו, לכך חפש על ספר הזכרונות וימצא כתוב ענין מרדכי, ושאל מה נעשה למרדכי יקר וגדולה על זה, והשיבוהו כי אפילו דבר תשואות חן חן לא נעשה עמו, ז"ש לא נעשה עמו דבר. אפילו דיבור בעלמא. והנה חז"ל ספרו מהראות בלילה ההוא בחלום אחשורוש שראה שהיה בא המן ונטל סייף להורגו, והיא הבהלה שנבהל, וכשאמרו לו הנה עומד בחצר. אמר המלך אמת הדבר שראיתי בחלומי, לא בא זה בשעה זו אלא להרגני עכ"ל. והכוונה שנראה שהחלום ספרו לנעריו מדקאמר אמת הדבר שראיתי בחלומי, ובזה נבין אומרם הנה המן עומד בחצר. דאומרו הנה המן כמורה באצבע, הנה בעל החלום אשר חלמת הלזה בא ועומד בחצר בעת אשמורת הבוקר השכים, מאמת חלומך שסיפרת, והנה המן היה פוסח על שתי הסעיפים, אולי הוא הוא האיש אשר המלך חפץ ביקרו או זולתו הוא, ולזה אמר איש אשר המלך חפץ ביקרו, זה מספיק לו שבכלל זה הכל, וזהו שכוון באומרו איש אשר המלך חפץ ביקרו, ולתוספת טובה יביאו וכו'. לגלות ענין היקר והוציאו מן הכח אל הפועל. או אפשר נתירא פן יתנכה לו היקר בזה הכבוד ויבוטל החפץ אשר המלך חפץ ביקרו, לזה אמר איש אשר המלך חפת ביקרו. ר"ל זה יהי נא יתד תקוע במקום נאמן, לא ימוט ולא יהיה תמורתו הכבוד הזה, אלא זה לתוספת ברכה ויקר. אמנם חפץ ביקרו במקומו יהי מונח לעולם, כי המן לכבוד עצמו הוא דורש, כי ה' נתן אל לבו כל זאת לאהבת מרדכי, וסוף סוף להיותו המן מסופק אם הוא הוא האיש או לאו, לכן עשה פשר דבר, והוא יביאו לבוש מלכות וכו'. אמר יביאו מי שיהיו, שלא יש הקפדה מעולם יהיו המביאים רקים או פוחזים, אכן אחר כן צריך שימסר לשר משרי הפרתמים, כדכתיב ונתון הלבוש והסוס על יד איש וכו'. שלא חייבו לשר הפרתמים להביאו הוא בעצמו, אכן בסמוך לא חייבו להלביש כי שר הפרתמים איננו רגיל להלביש, אדרבא יש לו מי שילבישוהו, וכן אמר וקראו לפניו כי לא נסה שר הפרתמים בארשת שפתים לדבר צחות, ולכן בחר באיש הרגיל פלוני כרוז וזהו וקראו. גם לסיבה הנזכרת אולי איננו הוא האיש המלך חפץ ביקרו, ואולי יהיה הוא האיש משרי הפרתמים. אמנם אחשורוש בראותו החלום הנזכר להמן רצה להשפילו, ולכן גזר עליו שגם הלקיחה אשר של הלבוש הכל יהי על ידו, שלא כדברי המן שאמר יביאו. ז"ש מהר קח את הלבוש ואת הסוס, וכאשר דברת איננו מוסב אל מציאות הלקיחה כי הוא לא כן דבר אלא יביאו אמר אכן מוסב אל מציאות לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, שהכוונה לבוש חשוב, לבוש מלכות, ועוד שלבשו המלך אפילו היה לבוש כל דהו מצד שלבשו המלך יש לו מעלה, כל שכן בהצטרף יחד השתי ענינים, לבוש מלכות ואשר לבש בו המלך, או לבוש מלכות על הלבוש אשר לבש כשנכנס למלכות. ז"ש לבוש מלכות אשר לבש בו והוא המלך, שאותו הלבוש של חינוך המלכות יורה על חפץ יקר באיש הלובשו, ועל אלה הפרטים מוסב כאשר דברת. וכנגד והלבישו וקראו וכו'. שרצה המן שיעשה על ידי הרגילים ב"ה, עם כל זה הקפיד אחשורוש על זה ואמר אל תפל דבר מכל אשר דברת. ר"ל כל אשר דברת שיעשה על ידי אחרים אל תפל מעשותו. ודרך הלצה אל תפל דבר לשון דבור, והיא ההכרזה אל תפל מעשות הדבור וההכרזה על ידי עצמך, שתקרא אתה בעצמך, וכן תמצא שהוא עשה הכל, דכתיב ויקח המן וילבש וירכיבוהו ויקרא. הכל על ידי עצמו כאמור. כי רצה המלך לכבד את מרדכי בהעשות הכל על ידי המן שר הפרתמים, ואפילו שלא יהיה לו צחות לשון מהעשות על ידו, רק שברקים בעל לשון, שאין היתרון בבעל הלשון אלא באיש נכבד שר וגדול. עלה בידינו כי במדה שמדד מרדכי לבלתי השתחוות להמן מצד חששו שהוא ע"ז, ולכבוד הב"ה עשה זו, בה מדד לו הב"ה ליקרו ולרוממו לגאולה ישראל כי לא יאתה לגאול ולקרות לפניו אברך. וכורעים ומשתחוים לו כי המלך מלכי המלכים חפץ ביקרו, כי הוא טהור מכל סיג ע"ז. מצורץ לזה ביטול תורה שרצה אחשורוש לבטל דתי ישראל השונות מכל עם, ובקש להשמידם שזכות התורה ומצותיה עמדה להם בצרה ובה יכופר עון ישראל שהשתחוו לצלם:
ובזה נבוא אל מאמר פרק מגלה נקראת. ליהודים היתה אורה וכו'. א"ר אלעזר א"ר יהודה אורה זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור. ושמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך. וששון א"ר אלעזר זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתיך. ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ותניא ר' אליעזר אומר אלו תפלין שבראש. אשר ראוי לדקדק מאי שנא הני מצות יותר מזולתן, והרב בעל עין יעקב ז"ל כתב: זו תורה, שגזר עליהם המן שלא לעסוק בתורה, זו מגלה שעל כל אלה גזר. ודבר זר הוא כי לא מצינו גילוי בזה. הן אמת כי במה שאנו עתידים לבאר בסדר פקודי גבי להשמיד להרוג ולאבד, שלא בקש מאחשורוש אלא להשמיד על שמד הדת ממש, ואם לא יקבלו אז הרשות להרוג ולאבד, והמן הרשע הפך הפירוש להשמיד מעין ולהרוג ולאבד ולא על שמד הדת, באופן שאחר כן כשנתבטלה הגזרה לא נתבטלה בלבד ממחשבת המן, וכפירושו שפירש בלהשמיד לשון השמד וכלוי, אלא מכל וכל נתבטלה לא כלוי ולא שמד הדת, וזהו ליהודים היתה אורה זו תורה, שנתבטל להשמיד ואפילו כפירושו של אחשורוש, ושמחה זו יום טוב כי יום ראשון של פסח התענו, כי המן נשבת ונתלה ממחרת הפסח ושמחו בחגם, והיינו אומרו שמחה ושמחת בחגך. וששון זו מילה כי היא שעמדה להם זכות מילה שנטל עמלק וזרק כלפי מעלה לאמר טול לך מה שבחרת, היא שעמדה להפיל המן, לקיים מחה אמחה את זכר עמלק. זהו וששון, כמה דאת אמר שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. כך מצאו ישראל זכות המילה גורמת לפדות עצמן מהמן על ידה ביותר מאלו היא שלל רב. ומעתה נפל פחד היהודים על כל האומות, ויתקיים בהם סגולת התפלין, דהיינו ויקר אלו תפלין שבראש, כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. כי כעת ראו הוראת סגולת התפלין בפועל ממש, כי נפל מוראם וחיתתם על כל העמים, דכתיב כי נפל פחד מרדכי וכו':
עוד אפשר לפרש ליהודים היתה אורה. כמו שכתבתי בפ' יתרו בסדר חיתון תורה במאמר חז"ל שמכאן מודעה רבה לאורייתא, אמר רבה הדור קבלוה בימי אחשורוש. והיינו קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. כי בזה יובן היתה אורה זו תורה, כי עד עכשיו היה כאלו לא היה להם תורה, כי אנוסים הם בכפה עליהם ההר כגיגית, אמנם כעת שברצון נפשם קיימו וקבלו היהודים, לכך הוא אומר ליהודים היתה אורה זו תורה, כי כעת קיימוה, ושמחה זה יום טוב כדלעיל. או משום שהמן אמר דנפקי לשתא בשה"ה פה"ה מצד המועדים (רש"י מגילה יג:), אכן כעת ושמחה, ששבת נוגש ומערער על המועדות. אלא שקא קשיא דשה"ה פה"ה. פירשו בו שבת היום, פסח היום. ולפירוש זה היה לו להזכיר שבת שהיתה ליהודים יקר וכו' כדלעיל. עוד אפשר לפרש כי עמלק זה כחו במלחמותיו, כשישראל רפויים מן התורה, שכך צוה לו אביו אל נא תלחם עמהם כי אם בעת הרפייה, וכמ"ש חז"ל ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה. כי בהיותם מוכשלים בעבירה, אז יוכל לעשות הרע להם ולא יבצר ממנו מזימה מכל אשר יזם לעשות להם, שלזה המן הרשע רצה להכשילם בסעודת אחשורוש כדי להכין לגזרותיו ולהצליח, והנה מרדכי ידע הכל ולכן עמד כגיבור על התענית לכפר על המאכל ועל התורה, וכמו שבא במדרש רבות שהיו עם מרדכי כ"ב אלף תלמידים לומדים הלכות העומר עם מרדכי כשבא המן להלבישו לבוש מלכות, עיין עליו בפסוק ויאמר המן אף לא הביאה וכו'. והדבר קשה להולמו, כי לא יתכן היות מרדכי מלמד תינוקות ושיעור גדול כזה של כ"ב אלף והוא יושב בשער המלך בעול מלכות, כיצד יוכל לסבול עול תורה ועול מלכות יחד עמו, ונבין הסך הזה של כ"ב אלף לא פחות ולא יותר. אבל הענין הוא כי כשידע מרדכי שאין נופל עמלק כי אם בהתחזק ישראל בעסקם בתורה, הפך רפיון שברפידים, אז ראה לקבץ לפי שעה כ"ב אלף תינוקות, כ"ב כנגד כ"ב אותיות שבתורה ולעסוק בענינא דיומא בענין העומר ועל ידי תינוקות הבל שאין בו חטא, על ידי אלו ויגבר ישראל ויפול עמלק, כי אין בידם לא עון נהנו מסעודתו של אותו רשע שהם קטנים, ועוד שאין דרך להוליכם למשתה, ובודאי שלא הוליכום שם כדי שלא לערבב השמחה. גם נקיים מהשתחוו לצלם כי קטנים הם, שהגדולים לא נענשו כי אם בצרוף עון בגלל נהנו מסעודתו, או בעבור שהשתחוו להמן והוא פסל או מסכה או בלבושו מצוייר כפי חילוק המדרשים, או הא והא איתנהו ביה והמדרשים מוסכמים, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי נעשה המן עצמו ע"ז, ובלבושו תמונת פסל או מסכה, והיינו מ"ש הפסוק אם לא יסחבום צעירי הצאן. דהינו הקטנים הנזכרים, וכפשט הפסוק. וחז"ל דרשו צעירי הצאן על בנימין, לפי שלא השתחוה לעשו זכה ליפול בידו זרעו של עשו דהיינו עמלק. אמנם פשט הפסוק הוא שצעירי הצאן הקטנים שבישראל הם הם המנצחים, ולזה נתקבץ מרדכי בקבוץ הקטנים לפי מעט שנים כאמור. ואעפ"י שנזכרים שם ונשבעים בחיי מרדכי רבינו, לא יכריע שהיה רבם תמיד, רק קראוהו רבינו לפי שהוא גדול הדור ראש סנהדרין, ממנו תצא תורה ורבינו יתקרי, והיא העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ובזה תבין מנהגם של ישראל תורה היא, להלביש מחלצות לקטנים ולתת להם מיני מתיקה וכיוצא, יען שעיקר השמחה תלויה בהם, כי הם היו סבת התשועה בתורתם ותעניתם ונאקתם, ולכך ראוי להאכילם מיני מתיקה תגמול תעניתם שהתענו. ובזה נבין מ"ש הפסוק ליהודים היתה אורה ושמחה. כפי מה שפירשו חז"ל במאמר שאנו בו, וזה דקשיא להו שכבר הגיד והעיר שושן צהלה ושמחה. אם כן ליהודים היתה אורה ושמחה מיותר, ואם כוונת ליהודים וכו' הוא להגיד על שאר היהודים אשר בכל מדינות ניחא, אלא דקשה שאחר כך חוזר ואומר ובכל מדינה ומדינה וכו' שמחה וששון ליהודים וכו'. ולפירוש זה כבר הוזכר בליהודים היתה אורה וכו'. גם קשה תיבת אורה, כי ששון ושמחה וכיוצא צודק לא אורה, וזו הקושיא בעינה גם בתיבת ויקר שאינה מתיחסת בענין. עוד דקדקו אומרו היתה בלשון עבר, והצודק לומר ותהי ליהודים אורה ושמחה וכו'. כל זה אפשר שקדקו ותקנו במאמרם זה, שכוונת הכתוב לגלות לנו סבת הנס ובאי זה זכות היה, והוא מ"ש ליהודים היתה אורה. שאחר שהגיד והעיר שושן צהלה ושמחה. הזכיר הסבות שגרמו זה, והם שליהודים היתה אורה זו תורה, דהיינו זכות התורה של התינוקות הנזכרים, והיא גרמה היות העיר שושן צהלה ושמחה בזכות שליהודים היתה אורה זו תורה, זכות תורה הנזכרת, ובלשון עבר אמר היתה שהיא עמדה להם, ושמחה זו יום טוב כדלעיל, וששון זו מילה כדלעיל דהיינו מה שהיה (עמלק) חותך מילתן של ישראל וזורק לשמים ואומר טול מה שבחרת, הנה המילה זו גרמה לשיפול המן שמזרע עמלק, ויקר כדלעיל שנתן ה' חיתתם ומוראם והיו ליקר בעיני העמים, שנתקיים בהם סגולת התפלין, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ובזה נבין אומרו אם מזרע היהודים מרדכי וכו' כי נפול תפול לפניו. טעם כפל הנפילות של נפול תפול, כי להיות סבות רבות מחייבות הנפילה, אמר בהם נפול תפול, אלא שעדיין קא קשיא שיאמר תפול לפניו, אכן הכונה כי להיות עמלק נופל מאז ונגזר עליו מחה אמחה, מחה בהוה אמחה לעתיד בהמן על אשר שלח ידו במילה היא כס יה אות משמו של הב"ה, ועל ששלח ידו בישראל כסא ה', לעומת זה הנפילה אשר נפל עמלק היא תגרום ותגמור הנפילה בהמן, וזהו נפול בעמלק, תפול בהמן. זהו אם מזרע היהודים מרדכי. אם מאותו הזרע אשר כבר החלות לנפול, דהיינו בימי שאול שהחילות לנפול לפניו, ולא גמר למחות זרע עמלק, הנה אם מאותו הזרע הוא בלי ספק שיגמור הוא כי תפול לפניו ולא ירחם, כי ידע מה שהגיע לאבותיו שנדחו מן המלכות על אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לפני ה'. וחז"ל דרשו אם מזרע היהודים על מקצת זרע שביהודים, כגון יהודה ואפרים ובנימין ומנשה בפרק מגילה נקראת. עיין עליו. כי מ"ם מזרע מ"ם מקצתית. אמנם לפירושנו בא כפשוטו, ומובן כפל נפול תפול. עוד אפשר כי פיה הכשילה לזרש אשת המן והגידה מראשית אחריתו עדי אובד על ידי נפילה, דהיינו המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, שיאמר אחשורוש הגם לכבוש כו'. ז"ש נפל תפל לפניו. ר"ל על ידי נפול דהיינו נופל על המיטה כנזכר, על ידי נפילה תפול ותרד פלאים. אמנם לחז"ל שיטה אחרת בזה, והיא בגמרא פרק מגלה נקראת. דרש ר' יהודה ברבי אלעאי שתי נפילות אלו למה, מלמד שאמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה כככבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולים עולים לרקיע עכ"ל. וצריך להבין בו כיצד מתרץ כפל הנפילות, והיה אפשר לומר שהכוונה שאמרו לו לא תחשוב שבנפילה אחת מספיק, אלא נפול תפול כמה נפילות כפולות, כי אומה זו כשעולים עולים לרקיע, וצריך שאתה המן נפול תפול כמה נפילות, ולפי זה תקון קושי הנפילות במה שאמרו לו כשהם עולים עולים לרקיע, הוא שזה מחייב שתרד מטה מטה, כדי שהם יעלו מעלה מעלה. אמנם זה רחוק קצת, שפשט הלשון מורה שתירוץ הענין הוא בתחלת דבריו. עוד נדקדק אומרו שתי נפילות אלו תיבת אלו מיותרת. גם יש דקדוק דק בשינוי לשון, שבתחלה אמר משולה לעפר בלמ"ד, ואחר כך אומר משולה כככבים בכ"ף, ולא לככבים בלמ"ד כמ"ש לעפר או יאמר כעפר כככבים. ועוד קשה דפתח בככבים וסיים ברקיע, עולין לרקיע:
הביאור שאדרבא כוון ר' יהודה לשלול שלא נפרש כפל הנפילות, שראוי לומר ירד מטה מטה נפילה על נפילה, ובא עד קצו ואין עוזר לו. שאם כוונת הכתוב לכך מכל מקום יקשה התחלפות לשון נפול תפול, יאמר נא תפול תפול. ז"ש בלשונו שתי נפילות אלו אלו דייקא, ר"ל מתחלפות קצת למה. או רצה בטעם אלו לשלול הפירוש שפירשתי, שהכוונה נפול שהתחלת לו נפול, יגרור ויגרום לך שתפול עוד. ועל פירוש זה מקשה דכבר נאמר זה כאשר החלות לנפול לפניו. ובההיא נפילה מספיק לענין זה, באופן ששתי נפילות אלו אלו דייקא, למה דהא מההיא נפילה דרישא דקרא נפקא, ואלו שתי נפילות למה, ומשני הכפל והשינוי כי נפול חוזר לישראל, ותפול חוזר להמן. והכוונה שאמרו לו שישראל משולים לעפר כשהם יורדים יורדים עד עפר ומיד מוכרח שיעלו. ז"ש כי נפול שנפלו ישראל והגיעו עד עפר, מורה ומכריח שתפול אתה המן, שכיון שהם נופלים ודבקה לעפר נפשם מיד יקומו. ודקדק בלשונו שאמר לעפר וכככבים, לומר שהמשל של עפר איננו תמידי אלא לפי שעה מאחר שתכף שהם יורדין לעפר עולין מיד, לזה אמר נמשלו לעפר לפי שעה, אמנם כככבים המורים על מעלתם אמר כככבים, כככבים ממש בהתמדה במעלה. ואפשר שלמד זה מלישנא דקרא, הרבה ארבה את זרעך כככבי השמים. שיהיו בשני מיני הריבוי, האחד הכמות והשני האיכות. וזהו כפל הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים. ככוכבי לענין הרבוי והשמים בענין התמימות והמעלה. וכן גבי יצחק נאמר והרבתי את זרעך ככוכבי השמים. ובענין העפר נאמר והיה זרעך כעפר. שלא נאמר והרבתי זרעך כעפר. כי לא דבר הכתוב ברבוי אלא בשפלות בזמן שיהיו כעפר לדוש, שאז ירים ה' קרנם, וזהו והיה זרעך כעפר. דלא כתיב והיה זרעך כעפר, אבל אמר שאחר שהגיעו והיה זרעך עד עפר, אז ופרצת ימה וקדמה, יעלו מעלה. וכן תמצא שיעקב אבינו ראה בית המקדש וקראו בית, הוא הבית האחרון אשר גדול יהיה כבודו, לא כן אברהם שקראו הר, ויצחק קראו שדה. והטעם הוא כי בהגיע ישראל עד עפר כאשר הראהו והיה זרעך כעפר, אז קראו בית אלקים ולא הר כאברהם, דכתיב בהר ה' יראה. ולא קראו שדה כיצחק, לשוח בשדה. אלא אין זה כי אם בית אלקים, שיבנה מהרה משוכלל בכבוד גדול. ודקדק ר' יהודה בלשונו, עולים עד לרקיע. לכוון על מ"ש הפסוק ככוכבי השמים. שהרוממות ועליה נרמז בתיבת השמים, לכך גם הוא אמר עולין לרקיע. ואמר לרקיע ולא אמר עד הרקיע כמ"ש עד עפר, לומר כי הירידה יש לה גבול ושיעור עד עפר, אמנם העליה גדול מעל שמים חסדו ית', והיינו לרקיע ולא אמר עד הרקיע. נמצא טעם כפל נפול תפול, שנפול ישראל מחייב שתפול אתה המן, כי בהבטל הסבה שחטאו בעפרות חומרם בהגיעם עד עפר, מוכרח שיעלו לרקיע אשר שם נפשם המתעצמת ומשתלמת, ואין זר שיהיה זה רמוז בתיבת יורדים עד עפר, ובתיבת לרקיע שירידתם מצד העפר והדבקם לחומר ועניניו, ולכן יגיעו עד עפר ואחר כך בהתעצמות הנפש על ידי היסורין יעלו לרקיע, ובזאת ההצעה נבין ענין המצוה שנצטוינו בימים האלה לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי השכל מחייב מנה אחת תספיק לרעהו אשר כמוהו עשיר, אמנם לעני א' הלואי יספיקו לו מתנות, ולא שחייב מנות שתים לרעהו ושתי מתנות לשני אביונים. ואומר כי להיות הקלקול על ידי סעודה, שנהנו מסעודתו של אותו רשע, שלזה הוכרחה אסתר לעשות סעודה לאחשורוש והמן כדפרשית, והכל כדי לצער את ישראל, ובזה נבין סבת הענין הזה, שלא תתעכב השאלה של אסתר תנתן לי נפשי וכו' עד המשתה שני, והטעם הוא שאילו במשתה ראשון עדיין היו ישראל שמחים וטובי לב בטוחים באסתר, באומרם לא תצא אסתר מתוך המשתה של אחשורוש והמן כי אם מרוצה ומפוייסת עם המן שיבטל הגזרה רעה של ישראל בחלות פניהם, אכן בצאתה מן המשתה בלי תיקון המעוות, ואדרבא יצאו מוסכמים לעשות משתה פעם שנית, אז נתיאשו ישראל לגמרי מאסתר מהיות ישועה על ידה ותלו עיניהם למרום, ואל כל זה כוונה אסתר להשיב את ישראל בתשובה שלימה, כדי שיזכו לישועה. ובזה מובן טעם מנות שתים לרעהו, דהיינו רמז לאחשורוש הריע של אסתר שתי משתאות כמין שתי מנות כדי לפייסו על ישראל, ועל ידי משתאות אלו נעשית תשועת ישראל, לכך נתחייבו במשלוח מנות איש לרעהו לזכרון הנס, שעל ידי שתי משתאות נעשית הישועה. אמנם מתנות לאביונים רמז לשתי מתנות שניתנו לשני אביונים, מרדכי ואסתר שאביונים היו באותה שעה על ענין ישראל, והשתי מתנות הם ישראל, מתנה אחת ובית המן, מתנה שנית ישראל למרדכי בתת לו טבעתו אשר העביר מהמן כדי שיכתוב כטוב בעיניו, וכן בסמוך הוא אומר ואתם כתבו על היהודים וכו' ובית המן לאסתר. דכתיב ביום ההוא נתן המלך אחשורשו לאסתר המלכה את בית המן. ולרמוז אל זה באו מתנות לאביונים, שתי מתנות לשני אביונים. וזה הענין רומזת סעודת פורים והשכרות עד שלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי. והטעם בזה לפי שרוב העולם היו טועים כשראו מרדכי רוכב והמן כרוז לפניו, חשבו שהמן הוא הרוכב כי לא עלה בדעתם בהפך, והראיה בת המן שהשליכה גרף של רעי על אביה בחשבה שהוא מרדכי, כי לא יעלה בדעת בהפך, וכמו שבא במדרש בפסוק אבל וחפוי ראש, לכך נצטוינו לשכרות עד דלא ידע וכו'. כדי שיזכור נס זה, יעלה בידינו היות תיקון כל דבר בו בדרך שנתקלקל בו ובדוגמתא יתוקן כאשר כתבנו. ובזה נבוא אל ביאור קצת הפסוקים שבפרשה, ועשית מעיל וכו'. אשר חז"ל פירשו היות המעיל מכפר על לשון הרע, כי יבוא דבר שבקול הפעמון ויכפר על דבר שבקול הוא לשון הרע ע"כ. והוא מכוון שהזוג בתוכו ענבל, והענבל דומה ללשון שבתוך הפה. וראוי לדקדק מה טעם והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב כפי תחרא יהיה לו לא יקרע. כי לא יש עניות במקום עשירות, דאין צבור עני, ואם יקרע יחליפו לו במעיל חדש. ועוד ועשית על שוליו רמוני תכלת. ולמה לא יהיה למעלה אצל פי ראשו נכון ומכוון כנגד הלשון. והחכם השלם החסיד כמהר"ר אלעזר בן יוחאי ז"ל פירש זה בפסוק לא רגל על לשונו. שהקשה דהיל"ל לא רכל על לשונו לשון רכילות, אבל אמר כי הכתוב מגיד שהחוטא בלשונו, הנה לשונו תהלך בארץ על דרך שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. והיינו כתוב לא רגל על לשונו. לשון רגל ממש שלא גרם להיות רגלו דש על לשונו, דהיינו שלא דבר לשון הרע, ולזה צוה ה' שיושמו הפעמונים למטה בשוליו, כי שם המקום מיוחד ללשון הרע מתהלך ארצה, כל זה להחכם הנזכר. ועוד קשה למה אמר שהפעמונים בתוך הרמונים ולא הרמונים בתוך הפעמונים, כי כל דבר כדוריי בסבוב לא תוכל לעיין בו מה בתוכו כיון שחוזרים חלילה. ועוד יתור פעמון זהב ורמון וכו'. הכל מיותר, ולא עוד אלא שכעת הקדים הפעמון וכפי הסדר שהניח הוא ואמר ועשית על שוליו רמוני תכלת ופעמוני זהב וכו'. היה ראוי שיאמר רמון ופעמון רמון ופעמון:
הביאור כי רצה השי"ת בתיקון הבגדים בגדי כהונה ואופני עשייתן, כל אחד ואחד מורה על הדבר שהוא בא לכפר עליו, והנה המעיל צוה בו שיהיה פי ראשו בתוכו לחיזוק, ושפה יהיה לפיו כדי שיורה לאדם השכל לשים לפיו מחסום לבלתי שלח ארשת שפתיו, שכן עשה לו ה' ית' שתי חומות שפתים ושינים, ככה במעיל והיה פי ראשו בתוכו כדי שיהיה הוראה לאדם הרוצה לדבר בחבירו, ידבר נא פיו על חמה שבתוכו אשר הוא יודע נגעי לבבו, לא ידבר על זולתו תועה, והיה פי ראשו בתוכו. שבזה בלי ספק שפה יהיה לפיו וכו' ע"כ. ואמר ועשית על שולוי רמוני תכלת וכו'. הנה הרמוני תכלת באו לתוכחת מגולה בצד הפעמונים, לומר כיצד תדבר בלשון קיש קיש קריא כפעמון, בעם קדוש אשר כפלח הרמון רקתך, כדרשת חז"ל אפילו ריקנין שבך מלאים תורה ומצות כרמון. וזהו רמוני תכלת. עוד רמזו אל המצות ותורה ה' תמימה, כי לא דבר רק הוא אלא הכל מלאה סודות כרמון, לכך נתחברו אל הפעמונים שכל דבריך יהיה בתורה, ודברת בם ולא בדברים בטלים ולשון הרע. ולפי שהמקום המיוחד לרמונים בראש המעיל כפי מעלת ישראל, ולפי הפירוש הראשון או למעלת התורה כפי הפירוש השני, אלא שבעבור הפעמונים שמקומם הראוי הוא בשולים, על שם ולשונם תהלך בארץ. כשיטת החכם השלם כמהר"ר אלעזר שכתבתי לעיל, לעומת זה הושמו בחברתם הרמונים אעפ"י שאינו מקום לפי כבודם. ז"ש ועשית על שוליו רמוני תכלת. בעבור הפעמוני זהב שיהיו בתוכם מובלעים בעסק התורה שהם הרמונים, או בכבוד ישראל לספר תמיד בשבחם שהם כפלח הרמון, כי להיותם קבועים על שולי המעיל, הפעמון קודם בעצם כי שם מקומו הנאות. וז"ש פעמון זהב ורמון. שהפעמון גורם לו, לרמוז להיותו על שולי המעיל סביב והיה על אהרן וכו' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. לומר מוסר לאדם שלא ישמע קולו כי אם בדבר קדושה, ובשאר דברים יהי נא כחרש לא ישמע, וכמו שהרחבנו בזה הדרוש בסדר תזריע ומצורע, כי לא ניתן פה לאדם כי אם לשבח את הב"ה.