בית מאיר/יורה דעה/רסז

בית מאיר ‏ יורה דעה רסז

הלכות עבדים סעיף כ'. בש"ך ס"ק ל"ה והב"ח כתב תימה נ"ב לענ"ד אפשר אילו מסברת עצמו המציא הרמב"ם דינו הי' מודה להראב"ד. אבל כמדומה למדו ממשנה יבמות דף ס"ו אעפ"י שחייב במזונותיהן ע"ש הרי מבואר סתם שחייב ואילו להראב"ד אין מזה רבותא שיאכל בתרומה דהא מ"מ יוכל הרב לפטור עצמו ממזונותיו אם יאמר איני נעבד. אלא משמע בכל גווני חייב והכי משמע נמי סתימת הלשון וטעם הרמב"ם לענ"ד מספיק נמי דאף אם יאמר איני נעבד מ"מ איכא למיחש מטעם שלא יספיקו מעשה ידיו למזונותיו שוב עיינתי בהב"ח עצמו ותמה אני הראי' מביא ומ"מ כתב דבריו: סעיף ל"ח. בש"ך ס"ק מ"ח. דמיוחדים לאיש הן. נ"ב עיין ריש אלמנה לכ"ג שם נאמר מההוא דינא דצ"ב תניא כותי' דרב אמר ואנן פסקינן כר"י דהדין עמה וע"ש בתו' וצ"ע: סעיף לט בט"ז ס"ק י"ד. וכצ"ל לדעת הטור. נ"ב זה ע"כ ליתא שהרי הטור בח"מ סי' ש"ץ פוסק דלספיקא דדינא לא מהני תפיסה ולהכי נמי סותם בדין דסעיף ס"ב דאינו משלם קנס והכא ע"כ איירי בדכתב לו גט שחרור בינתיים. והש"ע בסעיף הנ"ל סמך בתפיסה על דהכא: סעיף נ"ט. בט"ז ס"ק כ"ז. בא"ד הנה לפי דעת הר"ן וכו' נ"ב איני מבין דבריו בזה דהא להר"ן נמי מהני אם כותב בשחרור שנתן החצי לאחר במתנה ומזכה השאר לאחר בשביל שניהם ומאי שנא אם כתב שני שטרות ובכל שטר כתוב כל הנכסים לפלוני ופלוני עבדי הא מ"מ בכל שטר מבואר דלא נשאר להאדון שיור וכל אחד ואחד א"צ לשטר חבירו משא"כ בחצי חצי צריך כל אחד לשטר חבירו ונמצא הוא משתחרר בשל חבירו. ולכן שפיר עבדו הה"מ וב"י והר"ב שהסכימו הר"ן להרמב"ם סימן רס"ח. סעיף ד'. בט"ז סקי"א וכן כתבו תוס'. נ"ב א"י התוס' שם אדרבא משנו דהכא מפני שהיה צריך ב' ת"ח לעמוד על גבה מחזי שפיר כמתכוון ולא כמיקר אלא שהב"י כתב שהרמב"ם לא נסתייע בחילוק זה ולכן הוכרח לטעמו. וא"כ התימה עלי' דידי' הדר: ש"ע סוף הסימן. ואם לא בדקו אחריו או שלא הודיעו וכו'. נ"ב זה לשון הרמב"ם אבל תימה לי' הא לשיטת התוס' הודעת המצות מעכב אפילו בלילה ומכ"ש כשלא הודיעו כלל וכבר פסק סעיף ג' כותייהו והרמב"ם לשיטתי' ניחא שתי' קושי' תוס' באופן אחר ע"ש ודוק. והטור באמת לא העתיק לשון זה דהרמב"ם. ואולי י"ל שהב"י מפרש שאך לא הודיעו שכר ועונש המצות ומ"מ היה בם קבלת מצות הלכות ס"ת סימן רע"ג סעיף א'. ובין כל חומש וחומש ד' שיטין וכן ברמב"ם. ומשמע בין אם סיים החומש באמצע הדף ובין אם הסיום בסוף הדף. ועיין סי' רפ"ג בב"י מה שמביא בשם התוס' פי' הריצב"א ע"פ הירושלמי נשמע מיני' דבתורה אין להפריד החומשין לכתחילה אלא באמצע דף ומדלא הזכירו הפוסקים דין זה הכא ע"כ שמפרשים שם כפרש"י ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה קאי על ההפסקות ד' שיטין שבין נביא לנביא אם מסיים מלמטה מתחיל מלמעלה בלא הפסקה אבל בתורה תמיד צריך ד' שיטין הפסק. אבל תמהני מדוע השמיטו הטור והש"ע כל עיקר דין זה ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה בסי' רפ"ג ובהרמב"ם פ"ז מה' ס"ת כתב בהלכה ט"ו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין שאם בא לחתוך חותך. והדברים אינם מובנים ולדעתי חסר וצ"ל כלשון הגמרא ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך וא"כ העתיקו שפיר וע"פ פי' רש"י וצ"ע: סעיף ו'. בש"ך סק"ו מסיים מבואר דבי"ה שמ"ו יש לדקדק נ"ב ובבה"ב מסיים ולי נראה דלכתחילה אין לכתוב ס"ת כן וכן נוהנין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף