בית מאיר/יורה דעה/רלט

בית מאיר ‏ יורה דעה רלט

סעיף ג' הג"ה נדוי וכו' עיין ב"י כי, שם מסיק התשב"ץ דיותר נראה לו דדין שבועה לו. וכן בסי' רט"ו מביא הב"י בשמו לחלוטין דדין שבועה לו וכן הכא בהב"י בשמו עד כאן לא כתב שהחרם שהיה בענין קריאת התורה היה חל אלא מפני שהוא דרבנן. מבואר הא לא"ה הוי פסק דאין היה חל על דבר מצוה ומה שהש"ך מביא ראי' מריש מס' נדרים לענ"ד אינה ראי' כי עיין סוף תשובה המיוחסת להרמב"ן תמצא דתרי גווני חרמים היו היה חרם נכסים המבואר בתורה שמזה איירי המתני' דנדרים ופשיטא דזה מיתסר חפצא הוא. אבל החרמים שהיו בתקנות או במה שמשמת או מנדה למי שיעבור או אם הוא בעצמו יעבור פשיטא דאינה אלא שבועה כמבואר בהמכילתא ומיתסר נפשי'. ולענ"ד העיקר שאינו היה חל על דבר מצוה וכן מוכח בתשובת הרא"ש שבב"י סי' זה בענין חרם שהיה בקהילות במכירת יין ברבית. אך עיין תשובת הרשב"א סי' תרמ"א וריב"ש סי' צ"ח ובמ"ל פ"ה מהלכות שבועות הלכה י"ד ובתשובת הר"ן סי' ס"ה. ואפשר דהריב"ש בשיטת הר"ן אזיל ולא הוי אלא שבועה ולא שייכים דברי תשובת הרשב"א וצ"ע. עכ"פ מדברי כולם נלמד דלא כהש"ך: סעיף ז' י"א הנשבע שלא לגלות לחבירו דבר וכו'. נ"ב באופן זה יוכל לגלות הדבר לאחרים והמה יעידו לו ששמעו הדברים מפיו. ובתשו' הרא"ש נאמר שנשבע שלא לגלות לשום אדם בעולם ושפיר. אבל לפ"ז קשה הא הוי בכולל שהרי אינו מצוה לגלות לאחרים. ואולי יש לומר כי מיד שנשבע שלא לגלות למי שמחויב לגלות ממילא עכ"פ מחויב לגלות לאיש אחר כדי שעל ידי האחר יתגלה אליו ושוב אף שבועה דלא לשום אדם נמי הוי לבטל המצוה וכחדא שבועה לבטל היא. גם עיין בדברי הרב חסדאי שבתשו' הריב"ש סי' שצ"ה ובתשו' רי"ט חלק ב' סי' מ"ז ובש"ך ס"ק כ"א: סעיף ה' אם נשבע וכו'. עיין תשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רע"ב מבואר עיקר הטעם משום דמצות פ"ו היא מצוה רבה והוי כאביו אומר השקיני מים ויש לו לעשות מצוה שמניח כיבוד אב ועושה מצוה אם א"א להתקיים ע"י אחר וכיון דמ' יום קודם מכריזין חשוב א"א ע"י אחר ע"ש כי האריך ובזה נסתפקתי באלמנה שאין לה עוזר וסומך והיא אינה שפוי בדעתה זולת בת אחת בתולה גדולה ויתר בניה היו יתומים קטנים ובתה הנ"ל היא לבדה הי' לה שישמשנה ורצתה הבת להנשא לאיש ולילך אחריו ולהניח אמה מוטלת על הצבור פה והייתי מסופק אם לא אפשר דיש למחות בידה להנשא אם לא יתחייב הנושא להחזיק נמי אמה בביתו כדי שתשמש הבת לאמה מפני חיוב כבוד אם שעליה ואם תנשא בלא תנאי יהי' רשות אחרים עליה. ומחילת האם המוזכר בהרמב"ן הנ"ל לא שייך גבה דההוא שאינה בת דעת שלימה. ועל מצות פו"ר אינה מצווה הבת. אמנם יראה אחר שפסקינן מצות כבוד משל אב. וידוע שאשה מוכרחת להנשא כדי שיזונה ויפרנסה הבעל. ואילו נמנעת מלישא מפני מצות הכיבוד חשוב כמשל עצמו ולהכי גבי אשה אף שאינה מצווה על פו"ר אינה חייבת למנוע מלישא בשביל מצות כיבוד. וכן משמעות הברייתא בפ"ק דקדושין דלהכי לא נאמר אלא איש מפני שאשה רשות אחרים עליה. ואילו הי' עליה חיוב שלא ללכת לרשות אחרים מפני הכיבוד הי' נמי שייך לכתוב הצווי אף עליה א"ו כנ"ל וכן עיקר: סעיף י"ב בש"ך ס"ק כ"ח בא"ד והא דלא כתב שאר דיני נזירות משום שהטור ושאר פוסקים ג"כ לא כתבו אותם. נ"ב לענ"ד היינו משום דהאידנא כולנו טמאי מתים ואסור מן התורה להזיר כדאיתא דף י"ז אי דאמרי לי' לא תנזר וכו'. ודברי הכ"מ לפ"ר צ"ע וע"כ שסובר שבדף י"ז הנ"ל אין האיסור אלא מפני שהוא בבית הקברות וא"א שלא יוסיף ליטמא בתר הנזירות רגע בעמידתו שם. אבל לינזר כשהוא טמא סובר שאין שום איסור. אבל אין מן התימה אם הראב"ד לומד משם ג"כ האיסור לינזר בטומאה. וגם הרמב"ם בפי' המשניות כתב שא"א לינזר בח"ל מפני הטומאה ועיין בכ"מ. ועכ"פ מסוגי' הנ"ל נשמע דבח"ל ודאי אסור לינזר מדרבנן שהרי הכל בית הקברות דרבנן ובכל יום הוא מטמא נזירתו לכן השמיטו הפוסקים דינו. ועיין בהרמב"ם פי"א מהלכות טומאת מת הלכה ז' וא"כ האידנא אף בא"י עכ"פ אסור מדרבנן לינזר וזה לענ"ד טעם הראב"ד ולא משום דהאידנא כולנו טמאים כדמסיים בלשונו ואסור להזיר בכל מקום סעיף י"ד בש"ך סק"ל. עיין במה שמשיג על הרמ"א דהיכא שאמר שבועה שלא אוכל בשר כ' יום והדר אמר כך שאינו אסור אלא בכ' יום ודדוקא בנזיר משום דכתיב נזיר להזיר. וכדבריו מוכרח מן הר"ן שכתב בשבועות לא משכחת תרי חיובי ור"ל דאפילו אמר כנ"ל אינו אסור אלא בכ' יום. והטעם משום דלא חלה האידנא לא חלה נמי בתר זימנא משא"כ בנזירות דילפינן מנזיר להזיר דיש נדר בתוך נדר לענין דיחול מהשתא לחייבו בתר שמנה הראשון שיחזור וימנה. ובזה לא צריכינן לדברי הפרישה שכתב בגוונא דנזיר שהוא בסתם לא משכחת לה כיון דסתם שבועה לא אוכל משמע לעולם משא"כ סתם נזירות אינו אלא ל' יום. דא"כ ודאי צ"ע לשון הברייתא דף י"ח שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ"ש. וקשה באיזה אופן מיירי מה דקאמר אין שבועה וכו' אם לענין שלא לחייבו שתים הא זה באמת אף בנדרים הכי הוא ואי לענין שיהא מונה שתים שאינו בשבועה. הא זה לאו משום קולא דשבועה אלא אדרבא מפני חומר שבועה הוא דהיינו מפני שסתמא הוא לעולם. ותדע שהרי במפורש ל' יום באמת נמי חלה. ולדברי הפרישה הוכרחתי לדחוק דה"נ קאמר שיכול ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה לחייבו שתים נזירות קלה לא כ"ש דאין חל לחייבו שתים וממילא מדלא חלה השתא לא חיילה נמי בתר זימנא ופשיטא שאז באמת היינו אומרים אף בשבועה אפי' כשפירש נמי לא חיילא השני' כלל. להכי כתיב נזיר להזיר ולמדינן דנזירות חל נדר תוך נדר עכ"פ לינהג שתים ומשום דסתמא אינו אלא ל' יום ושוב ממילא לומד הטור דה"ה בשבועה אם פירש ואף דכל עיקרו דנזיר מקרא ילפינן אפשר דלענין זה נמי קרי נזיר נדר וכבר מביא הר"ן דף ז' היקש שבועה לנדרים וה"ה לזה אבל להנ"ל דעת הש"ך אין צריך לכל דוחק זה. ואף דקיי"ל נמי כרבא לגבי שבועה דכי מתשיל על הראשונה חל השני' זה שפיר דכי מתשיל וחכם עוקר מעיקרו הוי כאילו לא נשבע הראשונה מעולם ונמצא למפרע חלה השני' מיד אבל באופן הנ"ל לא. ומה שתלה הטור דינו בשהי' הראשונה בכ' יום והשני' בכ"א ע"כ לידחוק דר"ל כיון דהטעם דאין שבועה חלה על שבועה הוא אך משום שהראשונה מנעה מלחול וכיון דלא חלה האידנא לא חלה בתר זימנא. משא"כ כשמוסיף בשני' יום אחד הרי יש לה מקום לחול על היום הנוסף מיד לכן ס"ל דבכולל חל על כל כ"א יום ולמנות שתים. אבל יפה השיגו הב"י דנהי דשפיר חל בכולל היינו לחייבי' על אכילת בשר בכ' יום על שני שבועות אבל למנין עולה לו ודוק. ומה שמביא הש"ך מתוס' דנדרים לא עמדתי על סוף דעתם עם דעת הש"ך צ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף