משנה ברורה/אורח חיים/תפט
סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העומר
(א) בליל שני. כתבו האחרונים דאומרים מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ דבשארי חגים שחל יום ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית הוא מענין של ספירה:
(ב) אחר תפלת ערבית. וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה:
(ג) מתחילין לספור וכו'. ונשים ועבדים (א) פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א (סוף ס"ק א) מיהו כבר שויא עלייהו חובה (ב) וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד[1] וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות[2]:
(ד) הולך וסופר וכו'. דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:
(ה) לספור לעצמו. דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו (ג) אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה (ד) וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות (ה) מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין (ו) אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה:
(ו) וצריך לספור מעומד. וצריך לעמוד (ז) משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:
(ז) וסופר הימים והשבועות. דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות י"א (ח) שיצא בדיעבד (ט) וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור (י) מונה שאר ימים בברכה] ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל (יא) לכו"ע לא יצא:
(ח) בעומר. וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה (יב) כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:
(ט) וביום שמיני יאמר וכו'. ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' (יג) נמי יצא שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלחוד נמי יצא שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים (יד) שבוע אחד ולא אחת. וכן אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון:
(י) ועל דרך וכו'. ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר (טו) ואז נקיים מצות הבאת העומר ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':
(יא) זה וכו'. כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת נמי יצא:
(יב) חוזרים וכו'. הוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן קנ"ד ומבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טרחא דציבורא (וכדלעיל ריש סימן רס"ג סעיף י"ד) רק לענין ספירה לא משגחינן בטרחא דידהו (טז) כי איך יאמר למשל עשרה ימים ואינן אלא תשעה כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים עכ"ד שם:
(יג) לספור כשתחשך. ובברכה (יז) כדין:
(יד) והמדקדקים. ר"ל דמן הדין (יח) היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה:
(טו) וכן ראוי לעשות. ר"ל לכתחלה ומ"מ בדיעבד אם בירך (יט) ביה"ש יצא וכנ"ל אבל הא"ר מפקפק בזה (כ) ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצה"כ בלי ברכה:
(טז) מבעוד יום. יש מאחרונים (כא) שפירשו דהיינו בין השמשות דהוא ספק לילה ויוצאין אז ידי ספירה לפוסקים דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן אכן הוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים וכנ"ל וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו (כב) אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה. וע"כ כשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור ועיין בה"ל:
(יז) שלא לצאת. ודוקא אם מתכוין שלא לצאת אבל בסתמא יצא למ"ד דמצות א"צ כונה ואף דפסקינן לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה (כג) אפשר לענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחוש להך דעה:
(יח) ויברך ויספור בלילה. ואפילו בע"ש שכבר קיבל שבת וגם התפלל עם הצבור אפ"ה יברך ויספור בלילה כיון שלא רצה לצאת במה שסיפר עמהן ביה"ש. כתבו האחרונים דאם יצאו הכוכבים מותר לו לספור אפילו לא התפלל עדיין מעריב ואפילו הוא במו"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפילו לקדש ולהבדיל מותר קודם תפלה אלא שאסור במלאכה עד שיבדיל:
(יט) בין השמשות וכו'. נקט בין השמשות משום דבדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל וכ"ש אם שאל אותו אחר צה"כ שצריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך:
(כ) היום כך וכך. ואפי' (כד) בלשון לע"ז. ואם לא אמר היום (כה) לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך:
(כא) אינו יכול וכו'. דאע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד וכנ"ל בסק"ח:
(כב) לחזור ולמנות בברכה. שכבר יצא בזה ידי ספירה למ"ד מצות א"צ כונה ואף דאנן קי"ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה (כו) לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח"כ. ויש עוד עצה (כז) שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה. כתבו האחרונים (כח) דמיירי ששאל אתו קודם שהגיע לשבועות הא אי שאל לו בשעה שהגיע לשבועות אפילו אמר לו היום כך וכך לאו כלום הוא כל שלא הזכיר שבועות וצריך לחזור ולספור בברכה:
(כג) וכשהגיע הזמן. ר"ל (כט) צאת הכוכבים ואפילו אם כבר התפללו ק"ש ותפלה דאל"כ בלא"ה אסור משום ק"ש ותפלה. והסכימו (ל) האחרונים דלפי מאי דפסקינן לעיל בסימן רל"ה להחמיר מחצי שעה קודם הזמן ה"ה הכא יש לנו להחמיר שלא לאכול מחצי שעה הסמוך לספירה והלאה [אפילו אם כבר הקדים והתפלל] (לא) אך במקום שהמנהג שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר בקודם זמנו:
(כד) לאכול. וה"ה שאר מלאכות וכדלעיל בסימן רל"ב ורל"ה:
(כה) פוסק וסופר. היינו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכדמציין בהג"ה וא"כ לדידן דנקטינן ספירה בזה"ז דרבנן (לב) אינו פוסק וכדלעיל בסימן רל"ב לענין מנחה (לג) ויש מאחרונים שכתבו דלפיכך חשש הרמ"א פה בעניננו להחמיר כאותו דעה שהוא דאורייתא משום דהוא דבר שאין בו טורח כלל להפסיק מעט ולספור:
(כו) קודם שהגיע הזמן. ולפי מה דכתבנו לעיל דמחצי שעה סמוך לזמן מתחיל האיסור יהיה שייך דינא דרמ"א (לד) כשהתחיל לאכול ביותר מחצי שעה קודם הזמן:
(כז) א"צ להפסיק. אפילו למ"ד (לה) ספירה בזה"ז דאורייתא כיון שיש עוד שהות לספור:
(כח) ופתח. את הברכה:
(כט) וסיים כמוהו יצא. ר"ל אף בברכה דאדעתא דהכי פתח הברכה וסיים ואיכא סיום ופתיחה (לו) ומ"מ לכתחלה אין לו לברך אלא א"כ יודע מתחלה איזה יום היום (לז) דאסור להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה להמצוה יותר מכדי דיבור:
(ל) וסיים בה'. ר"ל שסיפר חמשה ימים:
(לא) וטעה וסיים וכו'. ר"ל (לח) שסיפר חמשה:
(לב) אינו חוזר ומברך. האחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אע"ג דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו (לט) והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר (מ) תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו. ודע עוד דאף דבשו"ע מיירי שבעת הברכה היה יודע יום הספירה ובירך אדעת לספור כהוגן אלא שאח"כ טעה וסיים שלא כהוגן אבל כמה (מא) אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו ג"כ על יום אחר וכן סיפר בטעות מ"מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. (מב) עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום ד' בעומר ובתוך כ"ד נזכר שהוא יום חמישי דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום ה' כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור:
(לג) יספור ביום. כדעת הרבה פוסקים (מג) דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה:
(לד) בלא ברכה. דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה (מד) וכשמברך ביום הוא לבטלה (מה) מיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה וכדלקמיה:
(לה) שכח לברך וכו'. ר"ל שלא סיפר ולא נזכר עד ספירה שאחריה. וה"ה אם נודע לו שאתמול טעה במנין וספר ספירה אחרת דינו כמו שלא סיפר כלל:
(לו) סופר בשאר ימים. כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבין זה את זה וכל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא:
(לז) בלא ברכה. לחוש למ"ד דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא דהא חסר חד יומא ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור [א"ר ופר"ח]:
(לח) יספור בשאר ימים בברכה. דאיכא (מו) ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה [אחרונים]. ולכן אם טעה בימים ולא טעה בשבועות או טעה בשבועות ולא טעה בימים דדינו לחזור ולספור בלא ברכה וכנ"ל בסק"ח אם לא חזר וסיפר אפ"ה מונה שאר ימים בברכה ועיין ביאור הלכה:
(לט) אחר קידוש בבהכ"נ. שכל מה שנוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים (מז) ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה וכנ"ל:
(מ) קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרינן ליה כל מה דאפשר:
(מא) אחר קדיש תתקבל. ר"ל מה שאומרים אחר ויהי נועם ואתה קדוש דאז הוא גמר התפלה (מח) דקדיש קמא אינו גומר שאינו קדיש שלם. ויתן לך (מט) אומרים אחר הספירה:
(מב) וכשחל יו"ט האחרון וכו'. להכי נקט יו"ט אחרון דשביעי של פסח אינו חל במו"ש וליל שני של פסח אין מקדשין בבהכ"נ כמ"ש בסי' תפ"ז [הגר"א וח"י]:
(מג) יש לספור קודם. כנ"ל דאפוקי יומא מאחרינן כמה דאפשר אע"ג שמקבל הכא קדושת יו"ט בקידושו (נ) מ"מ קדושת שבת גדולה מקדושת יו"ט ודעת הט"ז דלאו דוקא אם חל יו"ט אחרון במו"ש דה"ה אפילו בחול נמי יש להקדים ספירה לקידוש דטפי עדיף לאחר קדושת יום השביעי שהוא מן התורה מלקבל קדושת יו"ט אחרון שאינו אלא מדרבנן אבל (נא) האחרונים חלקו עליו:
(מד) אסור לאכול חדש. היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן שהוא זמן הקרבת העומר דאם נשרשה קודם העומר העומר מתירה כדאיתא ביו"ד סימן רצ"ג וע"ש עוד שחדש שייך רק בחמשת המינים חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:
(מה) אף בזמן הזה. מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' בכל מושבותיכם משמע מזה דאף בחוץ לארץ נוהג איסור עד עצם היום דהיינו יום הבאת קרבן שהוא ט"ז בניסן ומשום ספיקא דיומא מחמרינן עוד על יום אחד. והנה ביו"ד סימן רצ"ג כתב רמ"א היתר לחדש דהוי ס"ס חדא שמא התבואה היא משנה שעברה ואת"ל משנה זו דלמא נשרשה קודם לעומר וה"ה אם הוא מקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן נשרשת קודם לעומר וכתבו האחרונים דבמדינת פולין אין להקל כ"א בחטין ושיפון דרובא דרובא נזרעים בחודש חשון ואין שייך בהם חדש [אם לא אותן שידועין שנזרעו בקיץ] אבל שעורים ושבולת שועל וכוסמין רובן וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין רגיל להביא שם תבואה ממדינות אחרות אין להקל בם. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש ויש שלמדו (נב) עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס שגזרו משום א"י ולא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא"י כגון מצרים ובבל ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש (נג) לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא (נד) איסור דאורייתא בכל גווני. ודע עוד דאף שכתבנו לעיל בשם האחרונים דבחטין אין לחוש כלל שמא הם של חדש מפני דהרוב נזרעו בודאי בחודש חשון כהיום שדרך להביא ע"ד מסלת הברזל קמח חטים ממקומות הרחוקין וידוע שבפנים רוסיא נמצא הרבה מקומות שנזרעו החטין בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן אם יודע שבא הקמח משם צריך ליזהר בזה בימות החורף שאז כבר נעשין הקמח מתבואה חדשה. ולענין שכר ויתר דיני חדש עיין ביו"ד סי' רצ"ג ובאחרונים שם:
(מו) בין קלי. גרעינים של חמשת (נה) המינים הנ"ל הקלויין באור:
(מז) בין כרמל. היינו (נו) שנתמולל ביד ולא הובהב באור:
(מח) עד תחלת וכו'. וכתבו האחרונים דאף הנזהרים מחדש (נז) אינם נזהרים בפליטת כלים אם לא שברור לו שנתבשל בו מתבואה חדשה ונראה שאף בזה אין להחמיר (נח) רק בתוך מעל"ע מן הבישול הראשון:
(מט) ובא"י עד תחלת וכו'. דשם אינו אלא יום אחד והא דמחמרינן כל יום ט"ז משום דכתיב עד עצם היום הזה וקי"ל דעד ועד בכלל:
(א) פוסקים: (ב) גם הפרי חדש כתב בפשיטות דנשים פטורות ולא הזכיר ממנהגא דנשי בזה וכן הח"א השמיט האי מנהגה ועיין בברכי יוסף מש"כ בזה: (ג) עיין בביאור הלכה: (ד) אחרונים: (ה) שערי תשובה ומכל מקום פשוט דאם יש לו ספק באיזה ענין דצריך לספור בלי ברכה אם יכול לשמוע הברכה מפי אחרים [ויחשוב בדעתו לצאת בהברכה אם הוא מחוייב בדבר] בודאי נכון לעשות כן: (ו) מגן אברהם ואליה רבה וח"י ואף שבכל מקום יוצאין בלשון הקודש אף על פי שאינו מבין כמו שכתבנו לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ג ובביאור הלכה שם הכא גרע ודמי להא דכתבנו בסימן נ' במ"ב סק"ב בשם אחרונים עי"ש והרב יעב"ץ השיג ע"ז במור וקציעה מתוס' ר"פ אלו נאמרין ובדברינו נדחו דבריו: (ז) כן מוכח בטור וכן בבית יוסף לעיל סימן ח' דכל ברכת המצות צריך להיות לכתחילה בעמידה ובפרט הספירה גופא כתבו כל הראשונים אמסכתא לזה מדכתיב מהחל חרמש בקמה אל תיקרי בקמה אלא בקומה: (ח) עו"ש ומ"א וח"י: (ט) מהר"ש הלוי ופר"ח וא"ר סקי"ד וע"ש בא"ר שהוכיח זה משב"ל סימן רל"ד ואינה ראיה מוכרחת די"ל דהשב"ל לטעמיה אזיל דס"ל דספירה בזמן הזה דאורייתא וכדמוכח שם בראש הסימן בשם ר' ישעיה והמ"א וסייעתו הלא טעמייהו משום דספירה בזמן הזה דרבנן אלא דבאמת לענ"ד אין דבריהם מכוונין שכמו להני דסבירא להו דבזמן הזה דאורייתא אין נפקא מינה בין יומי לשבועי וכמבואר להדיא בספר המצות דשבועי הוא חלק מחלקי המצוה של ספירה כמו כן אם נימא שהוא מדרבנן ג"כ יומי ושבועי חדא נינהו ואנן הוא קיימא לן כאביי וכרבנן דרב אשי ודלא כאמימר וכן כל הפוסקים הקדמונים [בה"ג והרי"ף והרי"ץ גיאות] לא העתיקו כלל דברי אמימר ש"מ דס"ל דאפילו אם נימא דבזמן הזה הוא דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם נימא דטעמם משום דס"ל דהוא דאורייתא ואנן ס"ל דהוא דרבנן זה אינו דאם נימא דכל אלו הראשונים ס"ל דהם דאורייתא וגם הרמב"ם ושארי הראשונים שהבאנו בביאור הלכה הלא גם כן כתבו בהדיא שהוא דאורייתא בודאי אית לן למינקט לדינא הכי כנלע"ד וע"כ בודאי מחויב מדינא לחזור ולמנות: (י) נהר שלום: (יא) דלכו"ע צריך להזכיר ימים וכדכתיב חמשים יום תספור וכן מבואר ביראים ושב"ל ומש"כ מ"א דיצא קאי אלאחר שבעה ימים כגון שאמר היום (שבעה ימים) [שבוע אחד] ויום אחד ולא אמר מקודם היום שמונה ימים כמנהגנו וכ"כ א"ר וח"י: (יב) אחרונים: (יג) א"ר וש"א: (יד) אחרונים: (טו) כ"כ השב"ל וכתב עוד טעם משום יום הנף דהיינו כל יום ט"ז שאסורין באכילת חדש תקנת ר"י בן זכאי לכך ראוי להזכיר עבודת בית המקדש ולהתפלל עליה להחזיר הדבר ליושנה ועיין בתוס' מגילה טעם אחר וכ"ז אם נימא דספירה בזמן הזה דאורייתא ואינו תלוי במקדש וכמו דכתב בריש דבריו אבל אם נימא דהוא דרבנן זכר למקדש אתי שפיר טפי שמתפללין שיבנה בית המקדש: (טז) ובביאור הגר"א כתב סברא אחרת לחלק בין הא דתפלה משום דכאן א"צ לצבור עכ"ל ולא אבין מדוע חידש טעם אחר וכי כעורה זו שכתב הרשב"א דלא משגחינן כלל בטרחא בדבר שהוא נגד החוש וצ"ע: (יז) א"ר ומא"מ וכ"מ מעולת שבת ופשוט לפי הטעם שמבואר במ"ב ודלא כבה"ט בשם שכנה"ג שלא נמצא שם כלל ד"ז [ונזדקרה לו שגגה שכתוב שם בכנה"ג על דין אחר שכתוב בטור ומסתברא דבתרוויהו לא נפיק פי' וחוזר לספור בלי ברכה ונתחלף לו כנה"ג על שיורי כנה"ג] ועיין בא"ר בשם עו"ש דהיכי שהתפללו מפלג המנחה ולמעלה ואח"כ ברכו על הספירה אינו חוזר ומברך וסופר בלי ברכה ומסיים בצ"ע ובאמת דבריו צע"ג שהרי גם דברי המחבר בסעיף זה מיירי מפלג המנחה ולמעלה כפי מקור דין זה בתשובת הרשב"א שהרי מבואר ברשב"א שאין חוזרים להתפלל משום טרחא דצבורא ומבואר לעיל סימן רס"ג סי"ד דלא אמרינן כן אפילו בצבור רק מפלג המנחה ולמעלה ואפילו הכי כתב דלענין ספירה לא שייך כלל סברא זו דטירחא [ולחלק ולומר דגם הרשב"א גופא לא כתב דבריו אלא לענין ספירה גופא אבל מכל מקום גם לדידיה אינו חוזר ומברך משום טרחא דצבורא זהו דוחק וא"א לומר כלל שיהא הברכה שבירך ביום התשיעי על ספירה של יום העשירי חל אע"פ שהספירה גופא אינה כלום] וכן משמע מביאור הגר"א שדעתו נוטה להלכה כהרשב"א אלא דמ"מ אין לדחות דברי הא"ר בזה לגמרי שעכ"פ יש להם מקום לפי שיטות אחרות המבוארות בס"ג בביאור הלכה ד"ה מבעוד יום וכמו שנבאר שם: (יח) כן מוכח בטור ובית יוסף ואע"פ שדברי המחבר הוא לשון הרשב"א בתשובה ולפי דברי הרשב"א שם עד צאת הכוכבים הוא יום ומדינא אין לספור י"ל דגם לדידיה בספק לילה מותר וצאת הכוכבים דנקט מילתא דפסיקא נקט ולא אתי אלא לאפוקי מפלג המנחה דהוא יום ועכ"פ בדברי המחבר ששינה הלשון מלשון הרשב"א ובמקום עד צאת הכוכבים כתב עד שתחשך שפיר מתוקן הלשון שמסיים והמדקדקים וכמו שפירשנו: (יט) מ"א וש"א: (כ) משום דלהרבה פוסקים ספירה בזמן הזה דאורייתא ולהכי אין לספור על ספק לילה: (כא) הט"ז והגר"א ועיין בפמ"ג דמשמע מיניה דגם להמגן אברהם נוכל לפרש כן: (כב) מ"א: (כג) מ"א וא"ר תירץ משום דהוא מלתא דרבנן יש דעה שסובר דבזה יש לנו לפסוק להקל דא"צ כונה ועיין לעיל בסימן ס' בביאור הלכה ד"ה וכן: (כד) אחרונים: (כה) ט"ז ומ"א ועיין א"ר ומאמר מרדכי שמפקפקים בדבריו ומ"מ כתב המאמ"ר שאין לדחות דברי הט"ז בזה וכן בדה"ח והגר"ז העתיקו כן להלכה: (כו) זה הוא להמ"א בסעיף הקודם וא"ר תירץ לפי שהוא מילתא דרבנן אבל הפר"ח והגר"א ס"ל דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ובכל גווני צריך כונה וע"כ סעיף זה קאי אליבא דמ"ד א"צ כונה: (כז) אחרונים: (כח) פר"ח וא"ר מיהו מפר"ח משמע דדוקא היכי דשבועי הוא לעיכובא כגון במשלם שבועי אבל אחר השלמת השבוע שאינו אלא מנהג להזכיר שבועות (כמו שכתבנו במשנה ברורה) אפילו לא הזכיר לו אלא הימים יצא ובא"ר מבואר להדיא דבכל גווני כל שלא הזכיר שבועות כמנהגו יכול לחזור ולספור בברכה דמוכחא מלתא שמכוין שלא לצאת ודי לנו להחמיר היכי דהזכיר ימים ושבועות שהרי הט"ז חוכך גם בזה עכ"ד וגם לדבר הגר"א דסעיף זה הוא רק למ"ד דמצות א"צ כונה מוכח דלמ"ד צריכות כונה א"צ ליזהר בכל זה ועכ"פ באופן זה בודאי נוכל לסמוך להקל כדעת הא"ר: (כט) פשוט דבבין השמשות אף שמותר לספור מטעם ספיקא דרבנן עכ"פ איננו מחויב עדיין: (ל) מ"א וא"ר והגר"א: (לא) אחרונים: (לב) פר"ח וכן משמע בביאור הגר"א: (לג) חק יעקב וכן העתיקו להלכה הגר"ז ודה"ח: (לד) וכמו שנתבאר לעיל בסימן רל"ה עי"ש במשנה ברורה: (לה) וכדלעיל בסימן רל"ה לענין ק"ש וכ"כ הגר"א: (לו) ט"ז וש"א ובחק יעקב כתב שהעולם מקילים בזה אף לכתחלה ואין דברים מחוורים בזה להקל לברך על סמך שישמע אחר כך ושמא לא ישמע או יצטרך להפסיק בשאלתו לאחרים: (לז) ח"א ולכאורה לפי זה אם לא הפסיק בשתיקה כלל אלא אמר מלה במלה עם חבירו שפיר דמי אבל מלשון הט"ז משמע דצריך בשעת הברכה לכתחלה לידע איזה יום הוא מהספירה: (לח) כן פירשו רוב המפרשים דברי השו"ע והט"ז פירש בו פירוש אחר והעתקתי דבריו בביאור הלכה: (לט) לבוש וב"ח ופר"ח וש"א: (מ) מ"א ודה"ח והגר"ז וחק יוסף וש"א: (מא) מאמר מרדכי וחק יוסף וכן משמע מהגר"ז ודלא כט"ז שכתב דאם כל הברכה בירך ע"ד לספור בטעות ואח"כ נזכר צריך לחזור ולברך מחדש והביא ע"ז ראיה מתורמוס והם דחו דבריו עיין במאמר מרדכי וחק יוסף דהברכה אינו קאי על היום אלא הודאה לה' על עצם המצוה וכיון שתוך כדי דיבור נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי: (מב) דה"ח והגר"ז: (מג) בה"ג בהלכות עצרת [וכן משמעות הרמב"ם בפ"ז מתמידין ומוספין דפסק נקצר ביום כשר וידוע דרחמנא תלה ספירה בקצירה דכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור וגו' אמנם יש לדחות כמ"ש התוספות במגילה שם דאפילו אם נאמר דקצירה ביום כשר לספירה בעינן תמימות דוקא ואפשר שזהו כוונת המ"א בס"ק י"ג וא"צ להגהת המחה"ש] וכן הסכים המאירי בשילהי פ"ב דמגילה דאף דעיקר מצות ספירה בלילה מ"מ בדיעבד סופר ביום בברכה ועיין בתשובת משכנות יעקב שמצדד ג"כ לדינא כבה"ג ומיישב קושית התוס': (מד) עיין בשב"ל סימן רל"ד ובאור זרוע סימן שכ"ט: (מה) כדברי תה"ד מובא בבית יוסף ומשום דהוי ס"ס לחיובא ספק דבדיעבד ספירה זמנה כל המעת לעת ואת"ל כדעת הפסוקים דאין ספירה ביום אף על פי כן הרבה פוסקים מסכימים דאין הימים מעכבין זה את זה ולענין זה לא בעינן תמימות עיין בתוס' מנחות דף ס"ו ובשב"ל בשם רבינו ישעיה הנ"ל וכן הסכימו המאמר מרדכי ונהר שלום ושארי אחרונים דלא כהפרי חדש שסובר דלפי מאי דחיישינן לדעת הפוסקים שלא לברך ביום וע"כ משום דבעינן תמימות וא"כ לסברא זו בדילג יום אחד לגמרי גם כן אינו רשאי לברך משום דבעינן תמימות וזה אינו הכרח כמו שמוכח בתוספות מנחות ובשבולי לקט הנ"ל: (מו) פר"ח וש"א וכ"ש אם ספק זה שדילג לא היה על יום ראשון כי אם על שאר הימים בודאי יספור שאר הימים בברכה דבזה דעת רוב ראשונים דמחויב מדינא לספור שאר הימים עיין בטור ובהלכות רי"ץ גיאות: (מז) מ"א וש"א: (מח) הגר"א: (מט) ח"י וא"ר ופמ"ג דלא כחק יוסף: (נ) לבוש: (נא) ח"י וא"ר ומאמר מרדכי דלא ליתו לזלזולי ביו"ט שני וכ"כ הפמ"ג דלא נהגינן כוותיה דהט"ז: (נב) אחרונים: (נג) גם זה מבואר באחרונים: (נד) וגם הגר"א היה מחמיר באיסור חדש ככל איסורי תורה: (נה) כריתות דף ד' ע"ב ברש"י ע"ש ולפלא על פירש"י בחומש על קלי דהיינו קמח הנעשה מקליות דלא משמע הכי בכריתות דף ה' דאיתא שם דקלי היינו דאיתא בעיניה וכן ביאר רש"י גם כן שם דהיינו שלא נטחן וכן פירש הרא"ה בספר החינוך וצ"ע: (נו) רש"י שם בכריתות והרא"ה בספר החינוך פירש דכרמל היינו תבואה קלויה בשבלים ולדידיה צ"ל מה דאיתא בגמרא דכרמל היינו שלא נשתנה מברייתו הכונה שעדיין לא נתרוקנו הגרעינין משבלים: (נז) ועיין במגן אברהם שמצדד דאם בישל עתה מין אחר יש להחמיר גם בפליטת כלים: (נח) דלאחר מעת לעת שהוא נותן טעם לפגם יש לסמוך על המקילים כן נ"ל:
< הקודם · הבא >