אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/כד

יום רביעי כ' אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף כד

חייב בדיני שמים וחייב לצאת ידי שמים

דימוי הגמרא בין מכה עבדו כנגד אזנו ומבעית את חבירו

הברייתא המובאת בגמרא בקידושין (כד:) עוסקת בפרטי דיני יציאת שן ועין: תנו רבנן, הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה - עבד יוצא בהן לחירות. נגד עינו ואינו רואה [- שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה. רש"י], כנגד אזנו ואינו שומע - אין עבד יוצא בהן לחירות.

על העולה מתוך ברייתא זו, שהיזק על ידי קול אינו כלום, הקשה רב שמן לרב אשי, ממה ששנה רמי בר יחזקאל: תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, משלם נזק שלם. וכן אמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית, משלמים חצי נזק. הרי מבואר מתוך פסקים אלו שהיזק על ידי קול חשוב היזק. ומיישבת הגמרא: שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מבעית נפשיה [- כי מיבעית מדעתיה קא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום. רש"י]. כדתניא, המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד, תקע באזנו וחרשו פטור, אחזהו ותקע באזנו וחרשו חייב.

מבואר אם כן שדומה דין הכהו כנגד עינו וכנגד אזנו בעבד, לדין מבעית את חבירו – שבשניהם 'איהו מבעית אנפשיה'. ומזה יש ללמוד עוד, שכשם שלענין מבעית חבירו הרי הוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כך גם לענין הכאה כנגד עינו או אזנו של עבד יהיה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

דעת רש"י שמועילה תפיסה בחיוב בדיני שמים ומחלוקת הפוסקים בזה

ובגמרא במסכת בבא מציעא (צא.) איתא: תנו רבנן, החוסם את הפרה ודש בה, לוקה [- משום 'לא תחסום שור בדישו'], ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור [- היינו שמשלם לבעל הפרה כשיעור שהיתה אוכלת אילו לא מנעה]. והגמרא תמהה כיצד ישלם לבעל הפרה מאחר והוא לוקה, והא 'אינו לוקה ומשלם'. והגמרא מביאה כמה יישובים לקושיא זו, בכללם מביאה הגמרא את יישובו של רבא הסובר שעל אף שאין בית דין מחייבים שני עונשים על מעשה אחד, עם זאת על הלוקח עצמו מוטל החיוב לצאת ידי שמים, כפי שעולה מתוך איסור 'אתנן', דהיינו איסור התורה להביא קרבן מבהמה שבאה כתמורה למעשה זנות. שכן איסור זה נאמר בסתם, ומשמע שאפילו ב'בא על אמו' ונתן לה בהמה, אסורה הבהמה מדין 'אתנן', ולכאורה כיון שבא על אמו חייב מיתה, הרי אינו חייב תשלום על מעשה זה, ואם כן כיצד נעשת הבהמה ל'אתנן', אין זאת אלא שעל אף שאינו חייב לשלם לה בדיני אדם אבל מחוייב הוא לצאת ידי שמים, ולכן כשמקיים את דינו לצאת ידי שמים, נעשית הבהמה ל'אתנן'.

וכתב רש"י: ואע"ג דאי תבעה ליה בדינא קמן, 'תן לי אתנני', לא מחייבינן ליה, דהא קם ליה בדרבה מיניה, כי יהביה ניהלה – אתנן הוא, אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם. דאי לא רמו תשלומין עליה, כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן, מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. וגבי חוסם נמי תשלומין רמו עליה, אלא שאין כח ביד בית דין שתים, וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם. ומוסיף רש"י: אי נמי, אי תפיס לא מפקינן מיניה, כך שמעתי מפי מורי הזקן, ע"כ.

ודין זה שכתב רש"י שאף שאין לוקה ומשלם, מכל מקום כיון שמחוייב לצאת ידי שמים ממילא 'אי תפיס לא מפקינן מיניה', נחלקו בו הפוסקים. דעת הריב"ש (סימן שצב) שכל מקום שאין חיובו אלא לצאת ידי שמים, אי תפס מפקינן מיניה. והקצות החושן (סימן כח סק"א) תמה עליו מכח דברי רש"י הנזכרים, שמהם עולה בבירור ש'אי תפס לא מפקינן מיניה', יעויין בדבריו שהאריך בזה.

תמיהת האדר"ת מדוע עבד שהוכה כנגד עינו לא יצא לחירות כיון שהוא תפוס בעצמו

על פי זה תמה האדר"ת (הו"ד באהל חייא) על דינו של העבד שהכהו רבו כנגד עינו ואזנו, שאינו יוצא לחירות. והרי מאחר שנתבאר בגמרא שדינו דומה לדין 'המבעית את חברו' דהיינו שהוא חייב בדיני שמים, אם כן הרי תפיסה מועילה בו, ומאחר והעבד תפוס בעצמו מפני מה לא יצא מיד לחירות מדין תפיסה במקום חיוב בדיני שמים. אלא אם כן נעמיד את הברייתא כדעת הסובר שעבד היוצא בשן ועין צריך גט שחרור (קידושין כד:), ואם כן עדיין אינו תפוס בעצמו.

דעת התוספות שרק שוכר עדי שקר חייב בדיני שמים ותמיהת הש"ך מחיוב שלד"ע בידי שמים

ובגמרא במסכת בבא קמא (נה:) תניא, אמר רבי יהושע, ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. וכתבו התוספות (נו. ד"ה אלא): ודוקא 'שוכר' אבל 'אמר' פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו.

ובשולחן ערוך (חו"מ סימן לב ס"ב) העתיק הדין להלכה: השוכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. וכתב הרמ"א: ודוקא שלא היה חייב לו, אבל אם היה חייב לו רק שאלו העדים הם שקרים, פטור מדיני משים... וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים שיעידו שקר.

והש"ך (סק"ג) תמה על עיקר דברי התוספות, ממה שאמרו בגמרא בקידושין (מג.) שאף שאין שליח לדבר עבירה, אבל חייב בדיני שמים, ואף שנחלקו בדבר תנאים, לא נחלקו אלא אם עונשו עונש גדול או עונש מועט, אבל לדעת כולם יש עכ"פ עונש מועט. הרי שאף בלא שכירות אם גרם היזק לחבירו חייב בדיני שמים.

חילוק הקצות בין עונש בידי שמים לחיוב בדין מדיני שמים

והקצות החושן (סק"א) כתב לחלק בין הדברים, ושורש דבריו שישנם שני אופנים של 'חייב בדיני שמים'. שכן פעמים חיוב בדיני שמים עניינו חיוב התשלומים שהיה חייב לו היה חייב בדיני אדם, אלא שאינו חייב בתשלומים אלו בדיני אדם אלא רק בדיני שמים. ובאופן זה חיובו בדיני שמים הוא מעין חיובו בדיני אדם, וכגון מה שאמרו במסכת בבא קמא (קיח.) באומר איני יודע אם נתחייבתי, פטור מדיני אדם וחייב לשלם בדיני שמים, ששם חיובו מדיני שמים הוא חיוב תשלומים, רק שאינו חייב בו בדיני אדם אלא בדיני שמים.

מלבד זאת ישנו חיוב אחר בדיני שמים, והוא עונש בדיני שמים, ובאופן זה אין ה'חיוב בדיני שמים' מעין החיוב שהיה לו היה חייב בדבר בדיני אדם, רק שאף שאינו חייב על מעשהו בדיני אדם מכל מקום נענש עליו בדיני שמים.

ובזה מיישב הקצות את קושיית הש"ך, שכן הדין המבואר בקידושין שאף שאין שליח לדבר עבירה מכל מקום חייב בדיני שמים, עניינו שהמשלח נענש על מעשה השליח בדיני שמים. ואכן אף אם לא שכר עדי שקר רק אמר להם להעיד, כיון שסוף סוף ניזוק חבירו מאמירתו זו – ענוש יענש בדיני שמים. ומה שכתבו התספות שאין חיובו אלא בשוכר, אין כוונתם לעונש על מעשהו אלא לחובת תשלומין על הנזק, שאם שכרן אזי אף שפטור מלשלם על הנזק בדיני אדם, חייב לשלמו מדיני שמים. ודין זה הוא דוקא אם שכרן ולא אם אמר להם בלא שכירות.

ובנוסח אחר העמידו האחרונים חילוק זה, כחילוק בין 'חייב בדיני שמים' – שעניינו עונש בדיני שמים על מעשהו, ובין 'חייב לצאת ידי שמים' – שעניינו חיוב תשלומים על הדבר, לצאת בכך ידי שמים.

חילוק האדר"ת שאין מועילה תפיסה אלא בחייב לצאת ידי שמים ולא בחייב בדיני שמים

עפ"ז מחדש האדר"ת שיש לומר שכל מה שנתבאר בדברי רש"י שדבר שחייב בו בדיני שמים מהני בו תפיסה, היינו דוקא באופן ש'חייב לצאת ידי שמים' – דהיינו שיש לו חיוב תשלום על הדבר, ורק חיובו הוא בדיני שמים, שאז אם תפסו אין מוציאים מידו. אבל אם כל חיובו אינו אלא 'חייב בידי שמים', דהיינו שהוא ענוש מן השמים על מעשהו, בזה פשוט שאין מועילה תפיסה, שכן אין כאן כל חיוב תשלום, ואף העונש מן השמים אינו כעין חובת התשלום, וכמו שחילק הקצות החושן.

מעתה יש לחלק בין דין 'אתנן' – שהוא חיוב ממוני בין החוטא והזונה, שמחמת דין קים ליה בדרבה מיניה אינו חיוב ממוני בדיני אדם אלא חיוב לצאת ידי שמים, שבו מועילה תפיסה. ובין דין 'מבעית את חבירו' – שהוא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דהיינו שחיובו משמים הוא עונש ולא דין תשלום, שבו אין מועילה תפיסה, ולכן אין העבד יוצא לחירות אף שהוא תפוס בעצמו. ואכן לשון הגמרא בבא מציעא [לגירסת התוספות שם] היא: רבא אמר, בבא לצאת ידי שמים, אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. ואילו הלשון במבעית את חבירו היא: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. [אמנם יש להעיר שהגמרא בבבא קמא מקשה שנמנה גם מבעית את חבירו בכלל הדברים שחייב בהם בדיני שמים, כדין שוכר עדי שקר. ולדברי האדר"ת לכאורה אינו בדומה, כי דין השוכר עדי שקר הוא חיוב תשלום לצאת ידי שמים, ואילו מבעית את חבירו הוא עונש מן השמים].

חילוק הקונטרסי שיעורים בין 'חיוב בידי שמים' ל'בא לצאת ידי שמים' שלולי רצונו לא היה חייב

והקצות החושן בתוך דבריו הביא דין המשנה במסכת בבא קמא (קיח.) האומר לחבירו גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך, חייב לשלם. והגמרא מעמידה דין זה בבא לצאת ידי שמים. ומביאה בענין זה את מימרתו של רב חייא בר אבא משמיה דרבי יוחנן: האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע, חייב בבא לצאת ידי שמים. והרמב"ם (טוען ונטען פ"א ה"ט) העתיק אף הוא דין זה וכתב: ואם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם.

ובקונטרסי שיעורים (להגרי"ז גוסטמן, ב"ק שיעור כג אות ח) דקדק לשון הגמרא 'בבא לצאת ידי שמים', ולשון הרמב"ם ש'בבא לצאת ידי שמים' הרי הוא 'חייב', מדוע לא אמרו בסתם ש'חייב בדיני שמים' וכלשון הגמרא לגבי ארבעה דברים שהעושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ושאר הדברים המובאים בגמרא שם [כגון מבעית את חבירו]. ומשמע מלשון הרמב"ם 'ואם בא' שהוא כעין תנאי, שכל חיובו מותנה ועומד בכך שבא לצאת ידי שמים, ואילו לא בא לצאת ידי שמים אז אינו חייב כלל.

ומכח זה רצה לחדש ולחלק בין שני חיוב בדיני שמים: הא' הוא באופן שהוא מזיק את חבירו ממש, רק שאינו בגדרי נזיקין לחייבו בדיני אדם, בזה הדין הוא שעכ"פ הוא חייב בדיני שמים, וחיובו הוא חיוב מוחלט בדיני שמים אפילו אם לא 'בא' מרצונו לדין שמים. הב' הוא באופן שבמשפטי הממון אין כאן כל חיוב אפילו לא לצאת ידי שמים, כגון כשאומר איני יודע אם לויתי, ורק 'אם בא' לצאת ידי שמים – פירוש, שאינו מרוצה מהדין שפסקו עליו בדיני אדם, ורוצה לקבל עליו דין שמים, אז נתחייב הוא בדיני שמים לשלם. ומסיים הגרי"ז גוסטמן: ואע"פ שדברינו אלה הם חידוש, מכל מקום לענ"ד הדברים נכונים מצד הסברא ומדיוק הלשון בגמרא ובפוסקים.

עפ"ז רוצה הקונטרסי שיעורים להוסיף ולחדש נפקא מינה בדבר להלכה גם בדיני אדם, והוא לענין תפיסה. ולומר שכל מה שמצאנו שמועילה תפיסה בחייב בדיני שמים היינו דוקא כש'חייב בדיני שמים' – דהיינו שמצד דיני שמים אכן יש כאן חיוב, אבל במקום שאינו חייב ורק 'אם בא לצאת ידי שמים' חייב, בזה אפשר שלא תועיל תפיסה.

אלא שיש להעיר על דבריו מסוגיית הגמרא בבא מציעא, בדין אתנן, שם העמיד רבא את דינו בבא לצאת ידי שמים, ולדברי הקונטרסי שיעורים ביאורו שאין כאן חיוב בעצם בדיני שמים, ורק על ידי שבא לצאת ידי שמים אזי חייב בדבר, ועל זה כתב רש"י שתפיסה מועילה. ומלבד זאת צ"ב מדוע יהיה שם חיוב רק בבא לצאת ידי שמים, וגם יש לדון אם חיוב כזה שאינו חיוב בעצם - אלא רק על ידי שרוצה לקבל עליו דין שמים - מועיל לענין 'אתנן', להגדיר שאינו מתנה בעלמא אלא תמורה על מעשה הזנות, ויל"ע בכל זה.