אמרי בינה/דיני הלוואה/לט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה לט

סי' לט

כתב הרמ"א (סי' נ"ה) בשליש שהחזיר השטר למלוה שלא כדין דפטור דהוי גרמא בנזקין ובש"ך שם כ' משם תשובת משאת בנימין דוקא כשהחזירו למלוה הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזיר ללוה הוי גרמי וחייב השליש ודמי לשורף שטר של חבירו והוכיח כן מדברי תשובת הרא"ש (כלל ל"ט) בסופר שמסר השטר מכר ביד אביו של הלוקח ומת האב ונאבד השטר דהסופר הוי כמזיק בידים ועל כרחך דרק בהחזיר ללוה הוי ההיזק מיד. ועיין קצוה"ח דאף בעדים שחתמו בשקר חייבים לשלם מטעם מזיק מ"מ בשליש שהחזיר השטר להמלו' לא הוי מזיק אלא העדים החתומים בו והוי ליה כמו שוכר עדי שקר. ולכאורה יש להבין למ"ש רמב"ן בדיני דגרמי וז"ל כלל גדול יהיה בידיך כל הגורם ומחמת גרמתו בא ההיזק ואינו תלוי בדעת אחרים כו' והשוכר עדי שקר לאו איהו מזיק כו' אלא אינהו גרמי ולאו בידו הוא דאי בעו לא מסהדי כלל עכ"ל אם כן אם השט' כבר כתוב וחתום ומונח תחת יד השליש כשהחזירו למלוה גורם ההיזק דבידו הוא ולא תלי בסהדי דכשהשטר יוצא מתחת יד המלוה הוי כהגידו בפני ב"ד דעדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד דמי אם יוצא מתחת יד המלוה וכבר העירותי בזה בהגהותי בד"ח דיני נזקי ממון (סי' ח') ואאמ"ו ז"ל מדמה שם דין זה לליבה וליבתה הרוח דאם אין בלבוי כדי ללבות פטור כמבוא' ש"ס ב"ק (דף ס') וכתב הרמב"ן הטעם דאין המזיק נברא אלא על ידי רוח וה"נ לא נברא ההיזק על ידו שכבר נחתם השטר ונברא המזיק על ידי העדים שחתמו לכך אינו חייב במסירתו ליד המלוה ושם הבאתי דברי תשובת רשב"א (ח"ג סי' ע"ו) דמדמה באמת דין דשליש שהחזיר השטר למלוה לשוכר עדי שקר ומה"ט נראה דאם אחד זייף חתי' יד הלוה שטר בחו"כ עם נאמנות דאין הלוה נאמן לומר פרעתי ומסרו ביד המלוה חייב גם כן לשלם כיון דנברא המזיק על ידו אף דלא בא ההיזק מיד רק עד שיגבה מ"מ דומה לעדים שחתמו בשקר אף דלא בא ההיזק מיד עד שיגבה מ"מ כיון שהם עשו עיקר המזיק ונברא על ידם שטר להזיקו ומסרו ביד המלוה והמלוה גבה בו הוי כרוח המביא את האש כמו כן אם זייף חת"י הלוה ומסרו ביד המלוה וגבה בו חייב דעל ידו נברא ההיזק:

ובנתיבות (ס"ק ב') דכ' לפרש החילוק בין אם חתמו שקר או מסרו שטר פרוע שהוא שקר דכשחותמין מיד יוצא הקול שנשתעבדו נכסיו וא"י למכור נכסיו ומזיקין אותו תיכף והוי גרמי דההזיק נעשה מיד משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ול"נ ההיזק מיד רק בשעה שגובה ולא ברי הזיקא והוי גרמא ופטור ולדבריו א"כ אם זייף כת"י דאין קול יוצא ולא ניכר ההיזק מיד היה הדין דפטור. ולמ"ש עיקר תליא במי שברא ההיזק אם כן בכתב יד גם כן חייב לשלם דהוי כרוח המביא את אש וגם סברתו דאינו יכול למכור שוב נכסיו הוא דבר תימא דבשביל זה ודאי אינו חייב לשלם דזה ודאי לא הוי רק גרמא רק עיקר החיוב הוא אם גבה בהשטר. וראיתי למחבר אחד שכ' אם אינו מחוסר גוביינ' כגון שהמלוה תפס בממון של לוה חייב השליש ול"נ דהא קיי"ל זה גובה וזה גובה וכל זמן דלא נפרע למלוה נשאר בחיובו ואם כן לא נעשה ההיזק מיד בחזרת השטר להמלוה:

וראיתי בתשובת חתם סופר חלק ח"מ (סי' ק"מ) שדן דעד כאן לא פוטר הרשב"א לשליש שהחזיר השטר למלוה רק כמו בנידון דש"ע שהלוה והמלוה שניהם ציוו להשליש שאם לא יפרע לזמן פלוני יחזירנו להמלוה ומשום דאסמכתא לא קניא אינו רשאי להחזיר ועל זה קאי אם עבר והחזיר פטור דלא הוי רק גרמ' ומטעם שומר או שליח שעבר ע"ד משלחו פטור שהרי צווהו בכך. ובנידון דתשובת הרא"ש חייב כיון שבא החפץ לידו בתורת שמירה חייב לשמור שמירה מעלייתא ואף דשטרות לאו בני שמירה נינהו אין לנו אלא מה שפטרתו תורה מפשיעה אבל בהאביד בידים אעפ"י שאינו אלא גרמא לא פטרתו תורה. ודן שם מטעם זה בשליח שנמסר לו שטר מאחד מן שני שותפים שיגבה חוב מלוה ואם לא יגבה התרה בו שלא ימסור השטר ליד שותפו ועבר השליח על דברי משלחו ומסרו ליד המשותף והשותף גבה החוב ותופס על תביעותיו מיד השותף דחייב השליח לשלם מצד מזיק עיין שם. ולדעתי אף כי בגוף הדין ברור לחייבו מצד מזיק ומק"ו מנידון דתשובת הרא"ש הנ"ל מ"מ הא דס"ל דאם לא ציווהו להשליש להחזיר להמלוה דחייב לשלם וכ' אף דבתשובת רשב"א (סי' אלף נ"ב) לא נזכר בלשון השאלה שציווהו הלוה להחזירו להמלוה מ"מ סתמו כפירושו מבואר לפנינו בתשובת רשב"א (סי' ע"ו) הנ"ל מפורש שלא כדבריו דשם ביקש הלוה מהשליש שיחזיר לו השטר שהשליש העכו"ם בידו על תנאי וקיים תנאו ואמר לו השליש אני אתן לך השטר כ"ז שתרצה ובשבילך הוא בידי וכתב הרשב"א לפטור השליש בדיני אדם אם עבר והחזיר השטר להעכו"ם דאין כאן דיני דגרמי אלא גרמא בניזקין דלא עדיף זה משוכר עדי שקר דפטור בדיני אדם עיין שם ושם קבל השליש השטר מיד העכו"ם ואחר כך נשאר בידו בשביל הלוה הישראל ואעפי"כ פטור כשהחזירו. ועוד כ' שם ואפילו היה ביד שמעון שטר פרוע ממש של ראובן ונתנו שמעון למלוה שהוא פטו' בדיני אדם מבואר דאף בבא לידו בתורת שמירה מ"מ כל דמזיק בידים פטור אף אם עבר ופשע והוזקו גם כן פטור. ומה שהוכיח שם הח"ס מעובדא דאבימי כתובות (דף פ"ה) דחייב השליח משום דלתקוני שדרתי דהו"ל למשקל שטר מתחילה דהא אף אם הוה שקיל שטרא תחילה ואחר כך היה מחזירו למלוה היה פטור והשתא דלא שקיל כלל יתחייב. לא קשה דשם חייב מטעם מזיק דעבר על דעת משלחו על הממון שמסר בטרם ששקל השטר והוי כפשע והיזק בהממון וכן כתוב בס' נתיבות המשפט (סי' נ"ח ס"ק ב') אבל לעולם בהחזיר השטר להמלוה פטור אף אם בא לידו בתורת שמירה ואף בלא ציווי של הלוה ודברי רמ"א הוא בכל אופן שהחזיר למלוה דפטור כמבואר מתשובת רשב"א הנ"ל וזה פשוט:

ועיין בב"ח (סוף סי' קע"ו) שכתב על מה שכתב שם הטור משם תשובת הרא"ש בשותף שהחזיר השטר לגוי שהיה חייב להם שהיה רובו פרוע ומתוך כך באו לידי הפסד דפשיעה גמורה היתה ושותפין שומרי שכר הן כ"ש בפשיעה וכ' הב"ח דבתשובת הרא"ש שהחזיר שט"ח שהיה לגוי עליו לצורך השותפות ופרע רובו להגוי והאמין לשמעון ומסר לו השטר וחזר שמעון והחזיר להעכו"ם שלם בלי שום כתב קבלת פרעון ומתוך כך באו לידי הפסד ולענין דינא ליכא נפקותא דבין כך ובין כך פשע שמעון וקשה הא אם החזיר להמלוה לא הוי רק גרמא והרשב"א מדמה זה לשוכר עדי שקר דפטור והואיל דמחוסר גוביינא לא הוי רק גרמא. ולמה שכ' בתומים דאף ברשב"א כתב אפילו מסרו לגוי מ"מ פטור הרמ"א לא העתיקו בכוונה רק במסרו לישראל דעכ"פ צריך לשבועה וחזקה על ישראל שלא ישבע לשקר ולא הוי היזק ברור אבל בעכו"ם באמת חייב אתי שפיר די"ל דהרא"ש גם כן חולק בזה על הרשב"א ושם איירי דהחזירו לעכו"ם ולכך חייב לשלם אבל התומים בעצמו כתב זה לדוחק. שוב ראיתי שכבר עמדו ע"ז גדולי מחברים בדברי הרא"ש הנ"ל עיין ס' בני יעקב (דף רי"ח) ובכנה"ג (סי' קע"ו ס"ק רי"ד) ובמח"א דיני שומרים (סי' מ') ובתשובת כהונת עולם (סי' י') ממר חותנו הרב ז"ל דמפרש דהרא"ש סבירא ליה כרשב"א ודיני דגרמי לאו בשותפין אתמר אלא בין אדם לחבירו אבל שותפים וש"ש חייבים אף בגרמא שצריך ליזהר שלא יגרום בשותפות אפילו בגרמא בעלמא ודומה לזה אדם מכר מנכסי חבירו בזמן הזול ואם היה מוכר אותו בזמנו היה מוכר ביוקר אינו משלם אלא כשעת הזול כמו שכ' הב"י (סי' שפ"ו) משם המישרים ואלו בשותף חייב להמתין עד זמן שימכור כדרך המוכרים ואם שינה חייב כמבואר (סי' קע"ו) וכן המבטל כיסו של חבירו דהוי גרמא לא במשותף ומתעסק עיי"ש. ועיין קצוה"ח (סי' קע"ו ס"ק ז') דעמד כן על דברי הרמ"א שם (סי"ד) דכ' אם שותף מכרה קודם זמנה הוי פשיעה וחייב לשלם לחבירו חלקו הא כל הגזלנים משלמין רק כשעת הגזילה וכן בשומרים כשעת פשיעה ולא יהיה כמזיק בידים דמשל' כשעת הזיקו:

ובנתיבות שם כ' דבקבלן ושותף חייב לשלם אף מה שישבח אחר כך דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב' דצריך לשלם אף שלא התנה כדמוכח ב"מ (דף ע"ג) ובש"מ שם דבקבלן חייב ועיין בדבריו (סי' קפ"ג) בהא דהנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי דאין לו עליו אלא תרעומות והקשה מש"ס ב"מ הנ"ל דפריך מ"ש מהא דתנן אם אוביר כו' ופירש בש"מ כמו דשם תיקנו כך הי' להם גם כאן לתקן ומשני התם בידו הכא לאו בידו וכתבו תוס' דאין בידו כשער הזול דשער הזול דזול שפוט לא משיך כולי האי ואם כן אם שולח לקנות אתרעא דמשיך ולא קנה חייב לשלם והעלה דבאמת בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן חייב לשלם המניעות הריוח כדרך שהרויחו שאר סוחרים מטעם אם אוביר. ויש לגמגם הרבה בזה הא מה במקבל שדה אף אם לא כתב כן דחייב הוא משום דרגילין לכתוב כן הוי ליה כאלו כתוב מה שאין כן במו"מ דלא מצינו דרגילין להתנות כן מניין לנו לחייבו ועיין בהגהות אשרי פרק המקבל דכ' המבטל כיסו של חבירו או ספינתו או חנותו אין לו עליו אלא תרעומות לבד מן השדה דחייב משום דכתב אם אוביר ומשמע אף בקבל עליו מ"מ דוקא בשדה דורשין לשון הדיוט כפי המנהג ולא מצינו בשאר דברי' רק אם מתנה בהדיא דבכל גרמא יכול לחייב א"ע כמבואר במרדכי פרק הגוזל. וברא"ש ב"מ שם (דף ע"ד) פירש דאיירי שהתנה עמו אם אינו קונה לך אפרע משלי דאי לא אתנו פטור ובנ"י מפרש דפריך מאם אוביר אלמא כיון דאפסדי' בהכי ועליו סמיך תקנו רבנן דלשלם נגד הפסידו הכא נמי הוי להו לתקוני דלשלם ומתרץ התם בידו לזרעה ולא להובירה וכיון דלא עביד קנסו רבנן הכא לאו בידו הלכך לא חזו רבנן למקנסיה ועיין מה שכ' בספרי ח"ר בקונטרס התשובות (סי' א') מדברי הירושלמי ב"מ אשר מכולם נראה דרק בשדה עשו תקנה בהתנה ובלא התנה פטור אף בדבר שבידו וכן בנ"י שם כ' גם כן דוקא בשהתנה עמו שאם לא יקנה ישלם דאי לאו הכי הוי כמבטל כיסו ומפרש הא דפריך מ"ש מאם אוביר אף דהוי אסמכתא תקנו רבנן דלשלם כנגד הפסידו כיון דאפסידו בהכי ועליה סמך ומבואר מדבריו דאף באם אוביר הוא רק קנס מדרבנן שכתב התם כיון דלא עבד קנסו רבנן. אבל בדברי' אחרים אף במה דבידו לא תקנו רק במחייב א"ע בפירוש אבל בסתמא לא שמענו.

ועיין נ"י פרק זה בורר משם רבינו האי גאון וכן דעת כמה פוסקים ורמב"ן דאף בידו ממש כל דאי הוי אסמכת' והך דאם אוביר ולא אעביד דאמרינן כיון דבידו מהני לאו דבהכי מסתלקת אסמכתא דודאי אסמכתא הוא רק תקנה הוא שתקנו דמהני הך תנאה כדי שלא יקבל אדם שדה מחבירו ויניחנה בידו ויפסידנ' וכיון דבידו ממש למיעבד ולא עבד חזו רבנן לתקוני ביה ולחיוביה אבל כשאינו בידו דמי יימר דמזבני נהליה ואפילו ביין סתם אפשר שלא ימצא וכיון שכן לא חזו רבנן לתקוני ביה עיין שם הרי דאף בדבר שבידו לא תקנו אף בהתנה דהוי אסמכתא רק כשבידו ממש למעבד ולא עבד תקנו ועיין קצוה"ח (סי' ר"ז ס"ק ו') דמשיג שם על הש"ך דכ' דבשידוכין החוזר חייב לשלם אף בלא קנין שהוא כדי להתחייב לדמי הבושת והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם וכתב דשם כיון שהפסיד ע"י מהני לסלק אסמכתא דגער ומקני אבל קנין בעי דכשכותב כן בשטר הוי כמו קנין ואף אם לא נכתב במקו' שנהגו לכתוב וכתב משם הנ"י פ' המקבל דל"מ תנאה אלא דוקא בקרקע ומשום תנאי ב"ד ולגבי שידוכין דליכא תנאי ב"ד בעינן קנין או שטר הרי דסובר גם כן דרק בהך דאם אוביר תקנו ולא בדבר אחר. אולם דבריו תמוהין מה שכ' משם הנ"י דלא מהני תנאה אלא דוקא בקרקע לא ראיתי מבואר רק דהוא סובר דכל דאי הוי אסמכתא ודבר שבידו ממש תקנו חכמים דמהני הך תנאה ואף בלא התנה חייב משום תנאי ב"ד והיכא דהוא בידו ממש אין חילוק בין קרקע לבין מטלטלין ואם כן בשידוכין מהני גם כן אף בלא קנין דכדאי לסלק האסמכתא בדבר שבידו ממש יע"ש ברא"ש ובש"מ דכ' להדיא דהך עובדא דב"מ איירי בהתנה שאם לא יקח לו שישלם לו פסידא שלו ואין אחד מזכיר שהיה קנין דודאי אף בלא קנין היה ס"ד לחייבו במה שהתנה רק למסקנא כיון דהוא אסמכתא ולאו דבר שבידו לא מהני ואם כן בשידוכין דהוי דבר שבידו חייב לשלם מטעם בושת דכדאי לסלק האסמכתא אולם הכל הוא באם הותנה אבל אף בלא הותנה לחייבו אף בדבר שבידו ממש לא מצינו רק באם אוביר ולא אעביד:

אולם בריטב"א בש"מ כ' אעפ"י שלא התנה כיון שנתן לו מעותיו לקנות סחורתו ואלמלא הוא לוקח על ידי עצמו או על ידי אחרים אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם מה שהפסיד לו על ידי הבטחתו בההיא הנאה דסמיך עליו ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו או בעה"ב לפועלים מה שמפסידין דכיון דסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שמפסיד על פיו וכ' וזה דין גדול. ובאמת יש להבין אם כן באם אוביר ולא אעביד למה צריך לחייבו מטעם שכך כותב לו ודורשין לשון הדיוט תפ"ל יתחייב מצד ערב כיון דסמך עליו ועיין שם בחידושי ריטב"א וכמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה חייב לשלם במבטל כיסו. ובח"ס חח"מ (סי' קע"ח) כתב דלדינא לא יחלוק אדם אריטב"א דראייתו נכונה מפועל. ותמהני הא כמעט מכל הראשונים מבואר דרק בהתנה לחייב את עצמו אם לא יעשה חייב וכמו שכתבתי וכן בריטב"א שם מבואר כן וראייתו מפועל כבר כתבו גדולי אחרונים טעמים בזה עיין בספר מחנה אפרים ובקצוה"ח ונתיבות (סי' שס"ג) או מטעם שבת או מטעם תקנתא אבל מדינא כל זמן שלא התנה אין לחייבו אף בריוח ברור שהפסידו. וגם בדברי רא"ש המובא בש"מ שם ובחידושי הריטב"א דאם נתן לו יין להוליך ולא הוליך דחייבו לשלם מה שהפסידו באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום השוק אחר גם כן יש חולקין על זה ובודאי מספיקא אין מוציאין ממון. ובתשובת מהר"ם בר ברוך הקצרות (סי' ט"ז) מבואר בשותף שלא הניח למכור והפסידו כתב דאף גרמא אין כאן כי סבר שירויחו טפי ולטובה נתכוון וכ' דאפילו בג' פרקים דשותף מוכר היין שלא מדעת חבירו אם אחד עכב מלמכור ושוב נזדלזל אין לו עליו אלא תרעומות מידי דהוי אמבטל כיסו של חבירו ולא יהיה חמור מגזלן דאומר הרי שלך לפניך ומבואר דגם שותף אינו חייב יותר במבטל כיסו מאדם אחר ואם נאמר דשותף חייב לשלם אף השבח כמ"ש הנתיבות אף בלא התנה למה יכול לומר הרי שלך לפניך הא אף בגזלן ודאי הוי גרמא ומזיק וגזלן לא נתחייבו בגרמא ואף דנתכוין השותף לטובה מ"מ נאמר דחייב בכל השבח שהפסידו:

ומ"ש הרב מהר"ש פרימו ז"ל בס' כהונת עולם דדינא דגרמי לא איתמר אלא בין אדם לחבירו דלא רמיא עליה שמירה אבל בשותפי' ושו"ש חייבים אף בגרמא שצריך ליזהר שלא יגרום היזק בשותפות אפילו בגרמא בעלמא הוא ג"כ נגד ד' מהר"ם ז"ל ומסתמא לא יחלוק הרא"ש ז"ל עליו וגם לא מצינו ברא"ש שיהיה חייב על גרמא בידים ובפרט בשטרות דאף בפשיעה מודה הרא"ש דפטור למה יתחייב בגרמא דמסר השטר להמלוה ושותף יתחייב ביותר מבאינש דעלמא אם החזיר למלוה דפטור כדעת הרשב"א והא דחייב במכרו קודם זמנו על כרחך הטעם כיון דאדעתא דהכי נשתעבדו שימתינו עד שיבא הזמן למכור הוי לגבי שותף כאלו החפץ עומד במקח השוה בזמנו שיבא למכור וזה דוחק גדול אבל מ"מ לחייבו יותר בגרם ההיזק דאין מזיק חייב מה"ת יתחייב השותף יותר מאדם המזיק. ובמח"א שם כ' גם כן דלכך איצטרך הרא"ש לטעם דשותפים שו"ש הן ולא מטעם מזיק בידים דסובר כדעת הרשב"א כיון דאין ההיזק בא בשעת מעשה ואין מתחייב מיד ומשום הכי לא חייבו הרא"ש אלא מטעם דשותפין שו"ש הן ואינו מובן לי מניין לנו לחייבו יותר ממזיק ממש. ובהכרח צריך לומר בדעת הרא"ש כמו שכ' בכנה"ג (סוף סי' קע"ו) וז"ל אף עפ"י דהרא"ש סובר דפשיעה בשטרות פטור לא דמי הא להא דהתם מיירי דפשע בשטרות עצמן שלא שמרן כראוי ומש"ה נאבדו אבל הכא מיירי שהחזיר השטר חוב להעכו"ם שהרי הוא כאלו פשע במעות בהחזרת השטר:

שוב ראיתי בספר שער משפט (סי' ס"ו ס"ק ל"ב) שהוסיף לדון בדין זה דשותפין חייבין יותר משומרין דאף אם שלח שליח בהרשאה לגבות בשטר מחבירו ונאבד ממנו בפשיעה דחייב דקבל עליו להיות שומר על המעות והביא מדברי תשובת הרי"ף (סי' קס"ח) דנשאל על זה בנאבד מן השליח השטר בין באונס בין בפשיעה מהו והשיב אם בפשיעה אבד שטר זה דחייב והרי הרא"ש והטור כתבו משם הרי"ף ז"ל דאף מפשיעה פטור בשטרות ובב"י (סי' קכ"ג) הביא דברי המרדכי שכ' כן משם הרי"ף ז"ל ועיין שם עוד באורך בדברי שער המשפט והדברים קשים להבין אף אם בשותפין חייבין יותר משומרין היינו כיון שנשתתפו יחד בממון אבל שליח זה שנעשה מורשה לתבוע החוב מלוה במה יתחייב יותר משאר שומרין ואף אם אין צריך משיכה בחיוב שומרין ורק בסילוק בעלים סגי אבל מ"מ כיון דבעלים לא סלקי שמירתן רק משטר בעלמ' דאינו גופו ממון ואיתמעטו מדין שומרין במה יתחייב השליח בפשיעתו יותר משאר שומרין. ודברי התשובת הרי"ף י"ל למה שכ' בפרישה (סי' צ"ה) בדעת הטור דסובר דאין הרי"ף חולק על הרמב"ם לפוטרו מפשיעה כ"א בפשע בהן בתחילה ואחר כך נאבדו ממילא שלא בפשיעה דבעלמא חייב ובהני ס"ל דפטור אבל כשנאבד גם כן בפשיעה לא פליג על הרמב"ם ולכך כ' הטור משם הרי"ף דפשע בהן ונאבדו פטור והביא שם דברי הב"י (סוף סי' ס"ו) דהביא משם המישרים דגם דעת רמב"ם דאינו חייב אלא כשנתקלקל בפשיעה בסוף ולפי"ז י"ל דהרי"ף אינו חולק על הרמב"ם ועיין מה שכ' עוד בפרישה (סוף סי' ס"ו) [ותמיהני על הנתיבות (סי' ש"א) דנסתפק בזה אם לדעת הרמב"ם דחייב בפשיעה בהנך דאיתמעטו משמירה אם בתחילתו בפשיעה וסופו באונס כשאפשר לתלות בשום צד אם לא הוי פשע ל"ה האונס אם חייב גם כן באלה דאיתמעטו עיי"ש בדבריו ולא הזכיר מדברי הב"י (סי' צ"ה) משם המישרים והפרישה הנ"ל דס"ל לחלק בזה] ואם כן י"ל כיון דהא דפוטר הרי"ף בפשיעה הוא דוקא בנאבד אחר כך אבל אם נתקלקל בפשיעתו מודה דחייב ועיין בתשובת הרי"ף (סי' צ"ז) דכ' ג"כ ופשע בו ואבד וע"כ כוונתו דהי' תחילתו בפשיעה וסופו באבידה ולכך פטור והך (סי' קס"ח) שכ' אם בפשיעה אבד שטר זה הכוונה דנאבד ממש בפשיעותו בזה חייב לשלם ומה שכ' שם ואם באונס אבד כגון שבאו עליו לסטים משתבע דבאונס אבד ופטור ע"כ צריך לדחוק בדבריו דהיינו מדרבנן ואף שהוא קצת דוחק בדבריו מ"מ הדבר קשה לחייבו להשליח יותר משאר שומרין וצ"ע:

ועיין תשובת מהרי"ט צאהלן (סי' קנ"ו) דנשאל בראובן שכתב לשמעון לקנות סחורה אחת בשותפות עמו וזירז אותו שימהר לקנות כי כבר מכר מהסחורה לא"י אחד לערך הכיכר בסך כך וכך וקבל ממנו מעות לחשבון ואם לא תקנה ימשך הפסד ושמעון קנה הסחורה ואחר כך כ' לו ראובן שעדיין לא עשה מכר ולא כ' לו אלא לזרז שיקנה כי חשב שיהיה ריוח גדול ועכשיו הוזלה ושמעון טוען שסמך על מכתבו ולמה רמיתני וחייב לראובן לשלם כל ההפסד מטעם גרמי כיון שעפ"י כתבו שכ' דברי שקר וכזב ומדמה אותו למוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו הרי דחייב עפ"י דבורו ולעדים שהודו שהעידו שקר אע"פ שלא הזיקוהו בידים כיון שעפ"י שקריהם הגיע לו היזק חייבים ה"נ חייב ואף שלא כיון להזיק מ"מ מדמה למראה דינר לשולחני ואומר לו שהוא טוב דחייב מטעם דיני דגרמי כ' אף דבעדי שקר ברי הזיקא דעפ"י ב' עדים יקום דבר ומחייבי' אותו לפרוע שלא כדין אבל הכא לא ברי הזיקא דשמא לא ישמע לדבריו דה"נ ברי הזיקא כיון שכ' לו עדות שקר שקבל מעות מהא"י ברי הזיקא ודמי לעדות שקר עכ"ד ואנכי שמעתי ולא אבין הא אינו דומה כלל דשם יצא חייב במה שאינו חייב ונעשה ההיזק מיד וכן במראה דינר לשולחני נעשה ההיזק מיד דפוטר בעל חוב בשביל זה אבל בנידון הנז' דיעצהו רק לקנות הסחורה ומסתמא אז היה שוה הסחורה והא ראיה דראובן הכניס גם כן את עצמו בתגר הלזה לקנות הסחורה ולא נעשה ההיזק מיד ואדרבא הי' חושב שירויחו עוד בהסחורה רק אחר כך הוזלה אם כן לא הוי רק גרמא בעלמ' דאחר כך בא ההיזק ממילא ומניין לנו לחייבו בשביל שיעצהו לרע ועיין תשובת רשב"א (ח"ג סי' נ"ג) בהשכיר לחבירו בור לשום חטים ואמר לו שהוא שלם ונמצא בו חור ונפסד מחמת אותו חור וכ' דבעל הבור פטור שאין זה אלא גרמא כיון שבא ההיזק לאחר גמר מעשיו ולדבריו אין זה גרמי אלא גרמא ועיין מה שכ' לעיל (סי' כ"א) ומה שכ' אף דלא נתכוין להזיק אלא לתועלתו דנשתתף עמו דמ"מ חייב כמו במראה דינר לשולחני ודיין שטעה אף דלא נתכוונו להזיק מ"מ חייבין לשלם ה"נ כיון שגרם לו מה שכ' לו שקר חייב מצינו בתשובת מהר"ם ב"ב ז"ל הנז' בשותף שלא הניח למכור והפסידו דאף גרמא אין כאן שהיה סבר שירויחו יותר והוא לריוח נתכוין ואף בסחורה שהוא זמן למכור ושותף מוכר שלא מדעת חבירו אם עיכב חבירו השותף מלמכור ושוב נזדלזל אין לו עליו אלא תרעומו' ועיין שם עוד שכ' דלא יהא חמור מגזלן דיכול לומר הרי שלך לפניך הרי כיון דנתכוין לטובה ולהרויח אין כאן אפילו גרמא ובמראה דינר לשולחני וכן בדיין שטעה אף דלא נתכוונו להזיק מ"מ אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד וכיון דנתברר שאז מיד נעשה ההפסד חייבין לשלם מה שאין כן כאן בשותפין דאין אדם יודע במה משתכר ולבו היה אומר לו שיהיה בסחורה הזאת ריוח גדול אף דכ' לו שכבר מכר מ"מ לא הוי גרמי שיתחייב בשביל זה לשלם דמלבד דלא נעשה ההיזק מיד הא לטובה נתכוין כדי לזרזו ודברי מהרי"ט צאהלן צ"ע לדינא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף