אמרי בינה/דיני עדות/מג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות מג

סי' מג

אם העיד אחד על פלוני שהוא פסול ולא נתקבל עדותו ונשאר בחזקת כשרותו וכשר לכל עדות שבעולם. אולם אם גם כשר אח"כ להעיד לזכותו של אותו שהודה עתה שהו' פסול יש מן האחרונים כתבו דנפסל להעיד לזכותו והביאו ראי' מדברי תוס' כתובות (דף מ"ד) ד"ה א"ב שכתבו ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים האלו חתומין בו מרעין לי' שטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין עיי"ש הרי דנשארו פסולין על ידי הודאתו ואף דשם כתב הרא"ש דהלכתא דלא מרעין סהדי דאוקי סהדי אחזקתיהו ע"ש הט' כיון דלא הודה בעהש"ט בפנינו שהן פסולין רק ממה דיש לו שני שטרות נשפוט מזה דידע דהן פסולין בזה כיון דלכל העולם נשארו בחזקת כשרות לא פסלינן לסהדי אף לגבי דנפשי' ול"א דהי' הודאה. ועיין מהרי"ט חאה"ע (סי' מ') דהביא ראיה מדברי הרא"ש הנ"ל דבספק פסול וספק כשר מוקמינן אחזקת כשרות אף להוציא ממון ודבריו צ"ע דכאן כיון דלכ"ע נשארו העדים בחזקת כשרות מהיכי תיתי יהיו נפסלין לזה כל זמן דלא ידענו בבירור דהודה שהן פסולין ועיין ב"ח ודו"פ (סי' ר"מ) מה שכתבו בדעת רמב"ם שם ובמהרי"ט שם דכתב דאף לדעת רמב"ם נשארו סהדי בחזקת כשרות. אולם היכא דהודה בפירוש בפסול העדים י"ל דהודאות בע"ד כמאה עדים דמי:

{{עוגן1|ובמל"מ]} (פ"א משחיטה) הקשה מזה ע"ד מהרי"ק בשוחט שהעיד עליו עד אחד דשחט שלא כהוגן והוא מכחישו דמכל מקום רשאי זה שהעיד עליו לאכול משחיטתו דאינו מוחלט לפסול עולמית ואמאי לא נימא כיון דאם היו ב' עדים על זה שאומר זה ל"ה יכולין לאכול ולגבי דידי' הוי כב' עדים כמו בדברי תוס' הנז' דמשום שהודה שפ"א חתמו בשקר שוינהו לנפשיה לרשעי' ולגבי דידיה בעדותו בפעם אחרת א"נ עיי"ש. ועיין ש"ך ופ"ח יו"ד (סוף סי' א') ובש"מ שם משם ריטב"א דאחר כך נאמנים גם אצל זה דדלמא עשו תשובה עיי"ש. ונראה דהמעיין בלשון תוס' יראה דרק לענין אורוע' סהדי לפסול השטרות שחתמו אחר כך בזה מרעינן לי' שטרא וכן מבואר בלשון ראשונים המובא בש"מ ובהרא"ה שם דרק מה שחתמו אח"כ על השטר מרעינן להשטרות ע"י הודאתו שהודה שהן פסולין ולא לחנם דקדקו לומר לאורע' שטרות ולא כתבו אם מביא אחר כך אותן העדים להעיד על זכותו דלא מהימנינן להו מצד הודאתו דהשתא על פסולו מבואר דכיון דלא איברו סהדי אלא לשיקרא וא"צ לקיום הדבר עדות רק לגלות על אמיתת הענין ואם באמת חייב הנתבע לא איכפת לן אם העדים כשרים או פסולים. לכך כיון דגזה"כ לדון הדבר על פי שני עדים אשר המה בחזקת כשרות אף דלא נודע לנו אמיתת הדבר כמו כן אם תובע לחבירו על ידו עדים הללו מוציאין מן הנתבע כיון דלכל העולם העדים המה כשרים לא איכפת לנו בהודאתו כיון דטוען ברי ויודע שחייב לו והב"ד יודעים בירור הדבר ע"י עדים הכשרים לכל דבר למה לא ידונו הב"ד על ידי עדותן כיון דאף אם כלפי שמיא גלי באמת דהמה פסולין מכל מקום דבריהם בזה יכול להיות אמת ולא חסר להב"ד שום דבר מכח עדים האלה. וגם אם ישקרו עברו על לאו דלא תענה כיון דאצלם המה בחזקת כשרות מה שאין כן אם חתמו על שטר דבאמת כל עדות מפי כתב אינו מועיל מן התורה דמפיהם ולא מפי כתבם. רק תורת שטר הוא ענין אחר דגלי לנו הקרא לדעת רוב הפוסקים דמהני מה"ת משום דתורת שטר בכח עדותן מהני וכמו שנחקרה עדותן בב"ד הואיל דנעשה מדעת המתחייב והעדים עושים או שטר קנין או שטר ראיה ובעי לקיום הדבר שני עדים כשרים לא לבד לגלות אמיתת הדבר רק שהשטר יעשה הקנין ואף בשטרי הלואות אף דשיעבודא דאורייתא מ"מ כבר הוכיחו האחרונים כיון דמע"פ אינו גובה ממשועבדים רק על ידי שטר נגמר עיקר השיעבוד על ידי השטר עיין מה שכ' בזה הנתיבות (סי' ס"ו סקכ"ג) ואף למה שכ' קצוה"ח שם דהוי רק שטר ראיה מ"מ ממה דמהני מכירה בשט"ח ע"כ דל"ה שטר ראיה לבד רק דנתוסף כח שיעבוד על ידי השטר וכל כח שטר הוא אם נעשה כתיקון השטר על ידי שני עדים הכשרים באמת אבל אם כלפי שמים גלי' דפסולים המה אף אם בדבר זה עשו כדין ובאמת העידו בח"י על השטר מ"מ ל"ה כח שטר אם המה אינם כשרים להעיד דצריך העדים לקיום הדבר ואם אינו בכח שטר הוי עדותן מפי כתבם דלא מהני לגבי ב"ד לדון ע"ז לכך היכא דהודה על פיסולן של העדים ולגבי עצמו נאמן מרעינן לשטרו' שהעדים חתומים עליהן אבל מה שהעידו על פיהן דנין הב"ד על פי עדותן לא מבעיא אם טוען טענות ברי דחייב לו ויודע שהפעם הגידו האמת ודאי דנין על פיהם אלא אף אם תובע בטענות שמא מ"מ כיון דלכל העולם המה כשרים הוי כיודע שחייב לו ודנין הב"ד על פיהם. לכן דעת מהרי"ק דל"ש בזה לומר שוי' אנפשו חתיכה דאיסורא כיון דאף שראה שפעם א' שחט שלא כהוגן לא הוחזק בכל פעם שישחוט שחיטה פסולה ורשאי לאכול ועיין תוס' ב"ק (דף ק"ח) דמדאורייתא אף החשוד על השבועה נותנים לו שבועה ובקצוה"ח (סי' צ"ב) ביאר דבריהם דרק לגבי עדות חדית רחמנא אל תשת רשע עד רק מכי איתברר דעשה תשובה אבל לשבועה לא כתיב רשע ומשביעין אותו דאפשר עשה תשובה עיי"ש וה"נ לענין שחיטה כיון דלא מיפסל בבירור ובידו לשחוט כהוגן ונאמן אף הפסול רק כיון דנעשה חשוד לאותו דבר פ"א לכן כ"ז דלא נתברר הפסול שלו רשאי אף זה לאכול משחיטתו וא"ד לדברי תוס' כתובות הנז' דכוונתם רק בדבר דצריך עדות לקיום הדבר בזה מרעינן להו לגבי עצמו. ואף להסוברים דחשוד על השבועה נפסל מדאורייתא לשבועה מ"מ סברת המרי"ק כ"ז דלא נודע פסולו לא מפסל ויבואר במ"א סברתו לדעתי העניה בזה רק זאת נראה דלענין לפסלו לעדו' לחובתו של זה שהודה אינו ראיה לדעתי מדברי תוס' הנ"ל דכל כוונתם רק לפסול מה דבעינן לקיום הדבר עדים כשרים לא לברר אמיתת הדברים:

ולכאורה יש להביא ראיה דנפסל לעדות אחרת ע"י הודאתו מהא דמבואר שבועות (דף מ"א) בתובע לחבירו הב לי מאה זוזי דאוזיפתך והלוה אמר להד"מ והעדים העידו דאוזפיה ופרעיה ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והעדים נאמנין על ההלואה ואינן נאמנין על הפרעון דהודא' בע"ד כמאה עדים. ודין זה מוסכם מכל הפוסקים וקשה למה לנט הגמרא דוקא אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה הא אף אם העדי' לא העידו רק דראו פרעון חוב ממילא ידענו דהיה חייב לו ונימא הודאות בע"ד כק' עדים דלא פרעו. ואף די"ל דהעובדא דמייתי בש"ס שם הכי הוי מ"מ כל הפוסקים הביאו הדין הזה רק באופן זה דהעדים אמרו לוה ופרע ולמה להו דוקא בכה"ג הא אף אם לא ראו רק שנתן לו בפרעון חוב היה די:

וראיתי בתשובת מרן עק"א ז"ל (סי' קמ"ט) דהעלה דבכה"ג כיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה פרעון אם נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקי עדותן שוב ליכא על הלואה עדים ודוקא כשהעידו לוה ופרע בזה אמרינן על עדות פרעון נאמן לגבי עצמו ומסלקין עדותן דפרע עיי"ש. אולם מדברי ריטב"א כתובות (דף ק"ז ע"ב) מבואר דאף בכה"ג היינו בדבור א' נוכל למפלג ולסלק מה דהוא זכותו של הלוה ומקבלין חובתו דפי' שם בהא דאשה שאמרה גירשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה וכששמעה בו שמת ודוקא עד כדי כתובתה דאיהי היא דאפסידה אנפשה והקשה רש"י תגבה כתובתה יחד כיון דשמעה שמת וכתב הריטב"א כיון דאמרה שהוא חי הוי הודאות בע"ד ומאמינים לה לחובתה שהוא חי ודבריה שנתגרשה היא מוכחשת מהעדים שאמרו שכבר היה מת הרי אף דלא העידו בפירוש דלא גירשה רק כיון של"ה חי ממילא לא גירשה ובכ"ז מקבלין מדבריהם החוב לה היינו שלא גירשה והזכות לה שמת לא מקבלינן ואמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים ושוב ראיתי בס' דו"ח מרבינו הנז' שם דעמד באמת בזה ע"ד ריטב"א דלדבריו צריך לומר לאו בדוקא קתני דאמרי אוזפי' עיי"ש:

והיה נראה לומר ולחלק בזה דהא בלא"ה קשה אמאי חייב מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הא כמו שהלוה הודה דשקר העידו על הפרעון כמו כן המלוה גם כן אומר דשקר העידו מה שהעידו על הפרעון אם כן מודה המלוה בפסול עדים נימא דגם מה שאמרו אוזפי' בטל. וראיתי בתומים (סי' ע"ט) דעמד ע"ז. ובס' ב"א תמה עליו דסותר דברי עצמו שכתב בכ"מ דלכך באין כ"י יוצא ממ"א אינן נאמנין לומר אנוסים מחמת ממון ול"א ממנ"פ אם מעידין בשקר על אנוסים ממילא מה שאמרו כ"י הוא יתבטל דשקורי משקרי היינו משום דלא מפסל כשמשקר העד בפני ב"ד רק כשמעיד דבר שיש תועלת בעדותו לענין ממון אבל לא כשמשקר בדבר שאין תועלת בדבריו בשביל זה לא מפסל וה"נ כיון דאין תועלת במה דמשקרי ואמרו דפרעו כיון דזה נגד הודא' בע"ד לא מפסלו בשביל זה. אולם ז"א דשם ליכא שום נ"מ בעדותן אבל בזה נ"מ במה שהעידו שפרע דאף דיצא הלוה חייב בדינו יהיה רק בשביל הודאתו שאמר להד"מ והוי כמודה דלא פרע ונתחייב רק עפ"י הודאתו ולגבי עצמו אבל במקום שחב לאחרים אינו נאמן דהא כל הנוגע לאחרים אינו נאמן ויאמרו אנן אעדים סמכינן כמבואר ש"ס ב"ב (דף קכ"ח) בכה"ג וא"כ לדברי המלוה אם נחזיק דבריו שמה שאמרו פרע העידו בשקר ונפסלו עי"ז כיון דיש מקום שיהיה תועלת בעדותו ויקשה אמאי גובה המלוה וסמכינן על העדים הא כ"כ שהלוה הודה שהעדים משקרים כ"כ המלוה אומר שהם משקרים. וצריך לומר דהמלוה אף שהודה שמה שאומרים פרע העידו בשקר מ"מ לדבריו גם כן לא נפסלו רק מדיבור שאמרו פרע ונאמנים במה דאמרו אוזפי' ואף דרבא סובר ב"ב (דף ל"א) בהאי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דעדות מוכחשת היא וע"כ ל"א ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה אלא לעדות אחרת אבל לאותו עדות לא ה"ט דשם עכ"פ עדות מוכחשת היא וידענו בבירור ששנים מהם נפסלין ורק ר"נ סובר הואיל דזו באה בפ"ע ומעידה וכשרים המה לכל עדות שבעול' לכך ל"א לגבי זה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו דאמרינן ב"ק (ע"ג) כי איתזום אטביחה בטלה עדות גניבה דשם דנפסלין לכל עדות בבירור מכאן ולהבא אבל היכא דכשרים הם אף מכאן ולהבא דזו באה בפ"ע ומעידה לכך במה דלא אתכחש מקבלין עדותן ורבא סובר דלאותו עדות לא מקבלין עדותן כיון דעכ"פ עכשיו אתכחשי וידענו שכת אחת המה פסולין נתבטל כל עדותן משא"כ בהעידו אוזפי' ופרע דלכל העולם המה כשרים כחזקת כל עדות רק לגבי מלוה המה נפסלין דלדבריו העידו שקר על פרעון לכן אף דנתבטל עדות הפרעון מחמת הודאתו של הלוה מ"מ כשר אף לגבי המלוה עדות דאוזפי שאמרו קודם שאמרו פרע ואף עדות דפרע לא נתבטל רק לגבי הלוה מטעם הודאתו ומה דנוגע לגבי אחרים ים מחזקינן אף לעדות פרע לאמת. ולכך לא נתבטל עדות דאוזפי' אף דהודה המלוה דהעידו שקר במה שאמרו פרעו מ"מ מה שהעידו קודם לכן דאוזפי' נאמנין:

וזה א"ש אם אמרו בשני דיבורים אוזפי' ופרע אבל אם לא העידו רק דפרע לא נוכל לקבל עדותו ולהוציא מזה דאוזפי' ועל הפרעון יהיו מוכחשין מן הלוה דהא בדיבור זה כמו כן המה מוכחשין מן המלוה ומה חזית למיזל בתר הודאת הלוה ניזל בתר הודאת המלוה ואוקי ממונא בחזקת מרא אולם בנידון דריטב"א כתובות שם ליכא שום הכחשה מן הבעל להעדים רק מן האשה שמכחשת העדים בדיבורם שאמרו מת ואמרינן הודאת בע"ד עדיף ומסלקין עדותן לגמרי רק לכל העולם נאמנין העדים ומעדותן ידענו שלא גירשה ולכך אין לה מזונות רק כדי כתובתה:

אולם כ"ז אם נאמר דעל ידי הודאתו של המלוה נפסל לכל עדות אבל אם נאמר דבאמת נשאר בכשרותו דגזה"כ הוא דלא נפסל רק ע"י עדים או מטעם כיון דאצל הב"ד הוא בחזקת כשרות וזה טוען ברי דחייב לו אמרינן עפ"י שני עדים יקום דבר הדרא הקושיא לדוכתי למה צריך דוקא שיאמרו אוזפי' ופרע הא אם מעידין על הפרעון לבד די ונקטינן מזה דהי' הלואה והלוה הודה דלא פרע וגם אצל המלוה המה כשרים. גם נ"מ אם המלוה תובע דיודע שהלוה לו ועל הפרעון מסופק ואינו זוכר והלוה אומר דיודע שלא הלוה לו והעדים מעידים דראו פרעון בזה למ"ש דגם בחד דבור פלגינן דברי עדים ונקטינן החוב של הלוה בזה הי' חייב לשלם כיון דאינם מוכחשים מן המלוה כלל דא"י מן הפרעון והלוה הודה דלא פרע הי' חייב ולדברי רבינו עק"א ז"ל בזה לא פלגינן חד דיבור לקבל חובו של הלוה ולבטל זכותו:

ומה שכתב הגאון ז"ל בחידושיו לכתובות שם דלדברי ריטב"א צריך לומר דלאו בדוקא קתני דאמרו אוזפי' לא אבין דבריו דזה לפי מה שהניח שם בכוונת הריטב"א דדמי להא דלא לויתי כאומר לא פרעתי ולא אדע הא המעיין בדברי ריטב"א יראה דלא צרכינן לזה וז"ל דכיון שהודה ע"ע שאינה אלמנה וא"י לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה כח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממנ"פ עכ"ל וא"ד כלל לאם אמרו עדים פרע בזה שפיר יש לומר דדבור אחד לא פלגינן דברי עדים ואם מסלקינן לדברי עדים מכח הודאת הלוה שוב ליכא עדי' כלל שהיה הלואה וממילא נאמן הלוה לומר להד"מ דטענת הלוה טענה מעליא הוא ולא צריך שום סיעת העדים משא"כ בנידון דריטב"א דטענת גירשני בעלי לאו טענה מעליתא הוא ואינ' נאמנ' שלא בפני בעלה וכיון דהודאתה מה שהעדים אמרו דמת הוא שקר וליכא לה סייעת העדים שוב אינה נאמנת מכח גרושה כיון דמוכרחין אנו לסלק העדים בשביל הודאתה. אבל מ"מ י"ל דהיכא דהיא לא צריכה לסיעת עדים כמו באומר לא לויתי דאף חד דריבו מקבלין לחובתו ולא לזכותו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף