שו"ת דברי חיים/א/אורח חיים/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת דברי חיים א אורח חיים כא

סימן כא

לידידי ב"ג הרב המאה"ג החריף שלשלת היוחסין מו"ה בעריש פרענקיל נ"י אבד"ק קנעניטש. שאלה באחד ששכח למכור סובין וחטים שנלתתו היטב ונתפחו ואח"כ בחוה"מ נזכר והיו עומדים ברחיים של נכרי והורה המורה להשליכם לים וכן נעשה ועתה קמו איזה אנשים מערערים על הוראה זו ושאל השואל אם יפה הורה המורה או לא:

תשובה ודאי יפה הורה דקיי"ל דחמצו של ישראל ביד עכו"ם מה"ת חייב לבער כהרא"ש ז"ל [בריש פסחים] דכן תפסו הט"ז והמג"א ז"ל [בסי' ת"מ] וגם אפילו לשיטת הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דחמץ של ישראל בבית העכו"ם אינו ע בר מה"ת מ"מ מדרבנן צריכים ביעור ואפילו לאחר הפסח כמבואר בהר"ן ז"ל מביאו (בט"ז) [במג"א ס"ס תמ"ז] ז"ל ואי משום הביטול הרי נודע דאנן לא סמכינן אהמתיר באונס ע"י ביטול ובפרט הכא (דנשאר) [דנזכר] תוך הפסח דלא הי' אונס כלל וכמבואר דבר זה בנ"ב ז"ל וגם מבואר דאפילו מצטרפי כל הדברים ביטול ועומד בבית העכו"ם נמי אסור כמבואר בכ"מ פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ד' בד"ה חמץ שעבר כו' וז"ל כ' ה"ה נלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם כו' כלו' דאמרי' בי' שאם לא א"ל קנה מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינן בין אם הי' אנוס ולא יכול לפרוע לעכו"ם להיכא דהי' בידו לפרוע עכ"ל הרי דאסור אפילו בביטל ועומד בבית העכו"ם דא"א דביטול מהני א"כ מאי ראי' משם דאפילו בנאנס ולא ביער דאסור דלמא לעולם היכי דנאנס אפילו לא ביטל מותר לאחה"פ ורק שם בהרהינו לא הי' אנוס על הביטול דנהי שהי' ממושכן אצל העכו"ם מ"מ הי' ברשותו לבטלה מש"ה אסור לאחה"פ אבל היכי שהי' אנוס גם על הביטול כגון שהי' חולה וכדומה שהי' אנוס גם על הביטול מותר לאחה"פ א"ו ש"מ שאפילו ביטל אסור לאחה"פ וכן הוכיח הנ"ב יעו"ש. והנה באמת אין זה הוכחה די"ל דלעולם בביטל מותר בשכח ורק דמ"מ הוכיח הרמב"ם ז"ל מהרהינו דבאנוס אסור דשם אנוס גם על הביטול דהביטול שיעשה על החמץ שממושכן ביד עכו"ם אינו כלום וכי הוי זה הפקר דנהי דעכו"ם אינו קונה משכון מ"מ בודאי דלא יכול (המלוה) [הלוה] להפקיר דהא אפי' למאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ אי אקדיש לוה אתי מלוה ופריק וכ"ת דחמץ מפקיע מידי שעבוד הוא מטעם אפקעתא דמלכא אבל בודאי שאין הפקרו של הלוה כלום כיון שיש לנכרי שיעבוד עליו ויעוין בפ"י ז"ל וא"כ הוי אנוס על הביטול וכן משמע מהמכילתא גופא דאמר שם יצא חמצו של ישראל ביד עכו"ם דאין בידו לבערו ואמאי הא בידו לבטלו א"ו דביטול כהאי לא מהני מידי והרבה האריכו בזה הפר"ח ושארי האחרונים ונמצא דליכא מכאן ראי' לאסור בביטול ושכח להחמץ באונס אך הכא לא הי' כלל אונס דבחוה"מ הי' יכול לבערו שאינו ממושכן ביד עכו"ם וחצרו של עכו"ם ודאי לא קונה לו היכי שלא מכוין לקנות דבכה"ג קנין (רק) משום האפקעתא דמלכא דידוע דביטול בעצם אינו הפקר ורק דבלא"ה אסור נעשה הפקר ממילא א"כ בכה"ג אין החצר קונה מטעם שליחות אפי' לישראל כמבואר בנ"י [בפ"ק דב"מ דף י"א ע"א ד"ה ראה אותם רצין] ורק מטעם יד וביד בעי כוונה לזכות וכמבואר בצ"ץ ובמחנה אפרים והרבה האריכו בזה בכמה מקומות וא"כ בודאי העכו"ם לא קנהו והוי חמץ של ישראל ממש והדין פשוט מבואר בר"ן ריש פסחים דחמצו של ישראל בבית עכו"ם צריך ביעור ולא ראיתי שום חולק בזה ואם קצת אחרונים לפלפולא העלו דברים נגד זה אבל לא לדינא דהמעיין ישר הולך [יראה] דלפשטא דסוגי' ראשונים ואחרונים צריך ביעור וא"כ יפה הורה המורה דצריך לבער. וא"ל דהוי נוקשה כיון דאין יוצאין בו בפסח וגם במס' שבת (דף ע"ו ע"ב) אמרינן שם דכן עני אוכל עיסה בלוסה בסובין וכו' משמע דסובין לחוד אינו מאכל ועכ"פ הוי חמץ רע וזה הוי נוקשה כמבואר בר"ן ז"ל ומובא במג"א ונוקשה אינו חייב בביעור מה"ת זה ליתא מכמה טעמים חדא דהא פעם א' היינו בעודו בחטה הי' ראוי והי' חמץ גמור דלא גרע ממאלץ שכ' הח"צ ז"ל דהוי חמץ גמור וא"כ אפילו לאחר שנפסד מאוכל אדם אסור מה"ת כמבואר בכל הפוס' ותו דהא כ' המג"א ז"ל [בסי' תנ"ד ס"ק א'] דאפי' קליפה אם דבוק בו קצת אוסר במשהו והלא בנוקשה מתיר המג"א ז"ל במשהו ש"מ דבדבוק בו איזה ממשות הוי חמץ גמור והכא אית ביניהם רוב קמח וא"כ הוי חמץ גמור. והנה לפמש"כ דהוכחת המג"א ז"ל מה דמסופק אם סובין ומורסן מחמצין היינו לענין שיהא דינו כחמץ גמור לאסור במשהו יוסר מעליו קו' הח"י ואחרונים שהקשו הא משנה שלימה היא ולא תשוף במורסן ש"מ שמורסן מחמיץ ולפמ"ש י"ל נהי דמחמיץ היינו שהוא נוקשה אבל חמץ גמור לא הוי ולהכי רצה המג"א ז"ל לפשוט מהא דלדעת הרי"ף ז"ל יוצאין בו בפסח והרי"ף ס"ל דנוקשה דרבנן ש"מ דסובין הוי חמץ גמור אבל מהא דלא תשוף האשה על בשרה מורסן ליכא ראי' כלל דהתם י"ל דעכ"פ נוקשה הוי וכן נראה ראי' מהא דאמרי' בפסחים בפ' א"ע זומן של צבעים הכא תרגימו מי חוורא ופירש"י ז"ל מי סובין והנה ידוע דזומן הוי מג' מיני אומנות וג' מיני אומנות קרי לי' בש"ס ובהראשונים ז"ל נוקשה בעיני' יעו"ש בסוגי' הרי דסובין לא הוי רק נוקשה וא"כ אדרבה משם לכאורה ראי' להיפוך דלא הוי חמץ גמור אולם י"ל דהוי כמו קולן של סופרים שלא נתחמץ לגמרי והוי חמץ נוקשה אך עכ"פ אין משם ראי' דסובין הוי חמץ גמור כמו שעלה ע"ד הגאון בנוב"י ז"ל להביא משם ראי' לדחות דברי מהר"ל בהגהת שער אפרים ז"ל והרואה יראה דמשם אין ראי' רק דהוי נוקשה אבל חמץ גמור לא מוכח משם והמג"א ז"ל מסופק אם הוא חמץ גמור לאסור במשהו ולפע"ד מקום הניחו לי ליישב דעת זקנים המג"א ומהר"ל ז"ל שנשמט מהם משנה שלימה וש"ס ערוכה ולפע"ד שיפה כוונו המג"א ומהר"ל ז"ל:

היוצא לנו מזה שזה ברור דעכ"פ נוקשה הוי ונוקשה ג"כ חייב לבער כמו שהעלה המג"א ז"ל וא"ל דבבית הנכרי לא שייך הטעם דלמא אתי למיכל דזה ליתא דא"כ למה שורפין הנוקשה דוקא כמבואר במג"א ז"ל יתנהו בבית הנכרי או לחצר אחרת א"ו ש"מ דלא מהני אפי' בנוקשה רק שריפה אך באמת בנ"ד הי' קמח תוך הסובים כאשר נראה בעין ולכן אפי' אם הי' ששים כנגד הקמח אינו בטל כמבואר בתשו' הרשב"א ז"ל דבדבר הניכר אפי' אם אין יכול להסירו אינו בטל וא"כ בודאי אינו בטל הקמח שבתוך הסובין ובודאי דהי' עכ"פ כזית קמח בין הסובין דכא"פ לא בעי לענין ב"י ולכן שפיר הצריך המורה השלכה לים ויישר כחו שיפה הורה לאסור ולא שת לבו לפלפול הבל שמצוי בעוה"ר עתה בין המורים ולא הכשיל ישראל בלאוי' בל יראה וב"י. אייר תרי"ח לפ"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף