שו"ת דברי חיים/ב/חושן משפט/ט
< הקודם · הבא > |
שו"ת דברי חיים ב חושן משפט ט
לידידי הרב המאה"ג החו"ב מו"ה יעקב כהנא נ"י מק' באלחוב:
מכתבו הגיעני ורק מחמת כי רבות סבבוני בטרדות שונות הנחתיו למשמרת ונשכח הדבר עדי כי עתה מצאתי דבריו אמרתי להשיב מה שנ"ל בזה אשר שאל מעכ"ת אם רשאים דיינים ליתן כתב פס"ד הנקרא קונפרמיס שפראך היכי שמחויב היסת כי יש עוררים לומר שאין רשאים בזה כי דרך הקונפרמיס שפראך לכתוב בסגנון זה פלוני חייב כך וכך ממון ורק באם ירצה לשבע פטור ועי"ז יוכלו הערכאות לירד לנכסיו וא"כ הדיינים מעידים שקר כי מעולם לא נתחייב לו רק שבועה וגם כי לא נחתינן לנכסי וזה מקרי נחתינן לנכסי שמסרו לערכאות:
והנה לע"ד לא נכונים דברי האומר כן כי אין כאן שום עדות שקר כי הבקי בטוב לשון אשכנז הוא מבין שפירוש הדברים כי בזה הטענות אשר טוען התובע יש ממש וחיוב ממון בדבר והיינו אם הנתבע יודה אבל אם ישבע ששקר דברי התובע הנתבע מהימן ופטור כן הוא הבנת הדבר של ל"א וא"כ מה שקר בדבר הא אמת כן הוא עפ"י דתוה"ק שהטענות המה דברים שיש ממש ואינו לא רבית ולא חיוב בדבר אסמכתא וכיוצא ורק טענות התובע הם ממשות של תביעת ממון וחייב הנתבע אם כן הוא כדברי התובע ורק אם ישבע הנתבע שלא כן ורק שקר דיבר התובע אזי פטור וא"כ בוודאי אין כאן עדות שקר בשום אופן רק אמת לאמתו ורשאים הדיינים ליתן כתב זה באיזה לשון שרוצים וגם טעם השני שאמרו המערערים דהוי נתתינן לנכסי כיון שמוסרין אותו לערכי ובשבועת היסת אין יורדין לנכסי נ"ל דגם זה ליתא דכיון דכופין אותו עפ"י שמתא ומלקות עפ"י דתוה"ק כיון שאינו רוצה לציית ולשבע וא"כ הוי גברא דלא ציית דינא ומותר לתובעו בדיניהם שיקיים הפסק ולשבע וכיון שאין כופין אותו רק לשבע ואם ישבע גם הערכאות יפטרוהו ועל שבועה מותר לכופו ע"י לקיים דין ישראל וכמו שדבר פשוט בש"ע [סי' כ"ו] בגברא אלמא שאינו ציית דין ישראל מותר לבוא עמהם בדיני ערכאות וא"ל הא הערכאות ירדו לנכסיו אם לא ירצה לישבע ועפ"י דתוה"ק אין יורדין לנכסיו הא קיי"ל דמותר לילך עם גבר דלא ציית דינא דישראל לפני ערכאות אפילו דידעינן שיכבדו עליו יותר והוא מגמרא ב"ק (צ"ב) אמרינן א"ל רבא לרבא בר מרי מה"מ דאמרי אנשי קרית חברך ולא ענך רמא גודא רבה שדי עלוי' א"ל יען כו' עכל"ה ופירש"י ז"ל הפל עליו את הכותל דחהו בידים ומינה יש לדון דאע"ג דאם יביאהו לעש"כ יכבדו עליו העיל ואולי יבא לסכנה גדולה יש היתר בדבר וא"כ בוודאי אם אינו רוצה לציית דין ישראל מותר לילך לפני ערכאות הגם שיכבידו עליו יותר מכפי דתוה"ק וכן כתוב בהדיא בכה"ג בח"מ סי' כ"ו. אך באמת עדיין יש לעיין בכ"ז דהנה לכאורה קשה למה דקיי"ל [בסי' פ"ז ס"ט] בשבועת היסת שא"ר לשבע שאין עושין לו רק שמתא למ"ד יום ונגדא לאח"כ ולמה לא כפינן כמו בכל מצות דרבנן שמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים וכ"ש התוס' בכתובות פ"ו [ד"ה פריעת ב"ח] והגם שרש"י ז"ל [בדצ"א שם] פליג בזה מ"מ לפי דעת הפ"י ז"ל שם גם רש"י ז"ל מודה לדברי התוס' ועכ"פ לרוב השיטות בפרט לשיטת הגאונים אשר מביא במרדכי [כתובות סי' רכ"ב עש"ה] דוודאי דכופין בכל מצות דרבנן אפילו בשוא"ת ועיין פ"מ א"ח בפתיחה [כוללת ח"א אות כ"ה] וא"כ למה גרע כאן בשבועת היסת שאין כופין אותו עד שמקיים ורק די בשמתא שלשים יום וכן התוס' בשבועות כתבו בדף מ"א ע"א בד"ה ולר' יוסי וז"ל קצת תימא דרבנן נמי לא איירי אלא כההיא דלא הוי גזילה אלא מפני דרכי שלום אבל היכי דהוי גזל גמור מידו דנחתינן לנכסי' וה"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן עכ"ל והניחו בצ"ע ולכן הנלע"ד לפמ"ש הפ"י גיטין דף י"ג בתוס' ד"ה והא לא משך וז"ל ולענ"ד יש ליישב דבלא"ה ע"כ אי אפשר לפרש כוונת רש"י ז"ל דבכל מצוה דרבנן אין כופין שהרי מצינו בכמה דינים שתיקנו חכמים דכופין אף להוציא מיד היורשים כגון במתנת שכ"מ וכן במעמד שלשתן דשמעתין דאע"ג דכל הני מדרבנן אפ"ה כופין וכן ה"ה לכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו אע"כ דכוונת רש"י ז"ל דהכי משמע לישנא דמצוה על היתומים דלשון מיותר היא אע"כ דתחילת התקנה כך הי' דליכא אלא מצוה אבל לא תקנו להוציא ממון מיד המוחזק בע"כ עכ"ל אלמא בגזירות דרבנן הכל לפי מה שגזרו הם בקצת מצות החליטו לחיוב וכופין עד שתצא נפשו ובקצת מצות דרבנן עשאום רק למצוה בעלמא והעובר אין כופין אותו רק שנקרא עבריין והכל לפי הנראה מלשון תקנתם וגזירתם והנה בשבועות היסת ראינו שלא החליטו לגזירה ההכרחית דהא אין יורדין לנכסיו וכ"כ הר"ן ז"ל בשבועות הדיינין וז"ל משא"כ בשבועה דרבנן שאין החיוב עליו כ"כ דהא לא נחתינן לנכסי' כדלקמן [עכ"ל] אלמא דלא גזרו חיוב הכרחי ולא קשה (על) [קו'] התוס' דאמאי לא ירדו לנכסיו דכן מצינו בחז"ל שבקצת דבריהם עשאו לחיוב מוחלט ובקצתם רק למצוה והכל לפי מה שראו בחכמתם [ושפיר לרש"י ז"ל ל"ק שם במס' שבועות מרבנן דכיון דחזינן דגבי מציאת חש"ו לא נחתינן לנכסי' שפיר י"ל דגם בשבועת היסת לא הי' תקנתם לירד לנכסי משא"כ לר"י דאמר גזל גמור מדבריהם אף דתקנתם היא רק מפני דרכי שלום מ"מ ס"ל דנחתי' לנכסי' א"כ ע"כ לדידי' אין חילוק וע"כ אפי' בהיסת נחתי' לנכסי' ודו"ק עכ"ה] וכן מצינו בכמה [דברים שהם] מדבריהם כדברי הפ"י ז"ל בגיטין וא"כ כיון שראינו שאין הגזירה רק למצוה והשמתא הוא שפוקר נגד דברי חכמים והמלקות הוא משום דרב מנגיד על המשהה נידוי למ"ד יום [יבמות נ"ב קידושין י"ב] אבל כפי' להשבועה אין לנו מתקנת חז"ל וא"כ יראה מפשטות הדברים דאם הנתבע העבריין אינו רוצה לציית דין דברי חז"ל ולישבע הוא פטור מן התובע מכל וכל ורק עליו שמתא שפקר על חז"ל אבל התובע אין [לו] עליו שבועה או ממון א"כ בוודאי אינו רשאי לילך בערכאות כי הוא אין לו עליו שום טענה ואי מה שפקר בב"ד הוא דבר אחר ואינו רשאי בשביל זה לתובעו בערכאות בעסק אחר כמבואר בכנה"ג סי' הנ"ל וז"ל מינה יש לדון דאע"ג דאם יביאוהו לעש"כ יכבדו עליו העול ואולי יבא לסכנה גדולה יש היתר בדבר משפטי שמואל אמר המאסף לכאורה נראה שזה חולק על מ"ש תומת ישרים סי' כ"ב כתבתי בהגהת הטור אות י"ט ואפשר דלא פליגי דבעל ת"י מיירי דאם א"א להציל את שלו יגלגל עליו היזק ממקום אחר אבל מ"ש איירי כשמוליכו בעש"כ נמשך ממנו היזק עכ"ל אלמא דהחילוק אם יש להתובע עליו תביעה ע"פ והוא אינו רוצה לקיים דתה"ק מותר להביא דבר זה בערכאות אפילו אם יעלילו עליו אבל לגלגל על העבריין ממ"א אסור וכן מסתבר כמבואר בסי' שפ"ו כה"ג וא"כ לפ"ז ודאי אסור לילך למסור הקונפרמיס לערכאות לגלגל עליו ממ"א כי הנתבע פטור לגמרי כנ"ל. אך לפי מה דמבואר ברדב"ז ז"ל סי' רי"ז וז"ל ותו דכיון שאינו רוצה לשבע רגלים לדבר דמשקר ותו דאלמוה רבנן לתקנתא עד שמנדין אותו שלשים יום אם לא רצה לישבע ואם לא בא לישאל על נדוי מלקינן לי' וטעמא דאל"ה מעקרא תקנתא דר"נ וכ"א יאמר איני נשבע ואיני משלם וכיון דאלמו' להא מילתא אלמוה נמי לענין אם תפס לא מפקינן מיני' עכ"ל אלמא דס"ל דהנידוי הוא כדי לחזק הגזירה ומאימת הנדוי ישבע או ישלם וא"כ כיון שבעו"ה אין אתנו לכפותו בד"י מותר לכפותו ע"י עכו"ם אפילו אם יכבידו עליו וכמבואר דבר זה בתקנות מהר"ז אשר בסוף תשו' מהרי"ו ז"ל ומביאו הרמ"א ז"ל בתשו' סי' פ"ו וז"ל ומ"ש מהר"ם מרזבורק וז"ל ודין אם דרך באותה העיר שיהודים מעכבים לחבירו ע"י עכו"ם ולקבול עליו בעכו"ם כי אין שם ב"ד פטור עכ"ל נראה דהיינו עיכוב ועיקול בעלמא אבל להזיקו בידי כותים ללא צורך לאו כל כמיני' ואינו נאמן לומר להציל שלי כוונתי דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' וכל עולם יטעון הכי עכ"ל הרמ"א ז"ל בתשו':
(ואין לומר דהתקנה הוא דווקא בדיעבד פטור אבל לא לכתחילה דהלשון משמע דמותר לכתחילה דאל"כ במקום איסורא מנהגא שבקינן כדאמרינן בר"ה [דט"ו ע"ב] ותו דאפילו אם נימא דדווקא בדיעבד הוא מ"מ אין על הב"ד (משום) חיוב למנוע זה מכ"ש בעבריין כי האי שאינו רוצה לשמוע לתקנת חז"ל):
וא"כ לפ"ז כיון דאין בידינו לכפותו הוי כאין ב"ד בעיר מותר לכפותו ע"י ערכאות שישבע הגם שהמה יכבדו וירדו לנכסיו לית לן בזה וכמאמרם ז"ל קרית לחברך וכנ"ל ובפרט אשר לפי הנראה ורגלים לדבר שאמת עם התובע וא"כ אם הי' בדורות הראשונים שדנו לפי אומדן דעתם כאשר הי' בהיות שופטי צדק עכ"פ אם בכמות זה כופין אותו לקיים ולישבע ואם יכבדו עליו לית לן בעבריין הזה הנראה שרוצה לעשוק רעהו ולכן בוודאי מותר ליתן כתב כזה וכן לפי דעתי נוהגין בכל ערי הגולה ושמעתי בילדותי מחותני הגאון ז"ל שתמה האיך נותנין כתב כזה אולם לפי דעתי שלא תמה רק למה כותבין רק חיוב ממון לחוד הא לא נתחייב ממון אבל בענין שכותבין כעת בהקונפרמיס אם ישבע יפטר בודאי מחויבים הב"ד ליתן קונפרמיס כדי לנעול דלת בפני עושי עול וזה יהי' חוזק שיעמדו לדתוה"ק כי אם לא יהי' לב"ד תוקף עכ"פ עפ"י קונפרמיס רבים יסרבו מלעמוד לדתוה"ק בעוה"ר (לחיוב הדבר כנ"ל):
ואשר שאל עוד בעניני השליח שאינה אין הפנאי כעת לבוא בפלפולים כי נראה לדעתי אשר כבר נבצע הדין ולכן לפלפול בעלמא ובפרט בדבר שצריך עיון רב אין הפנאי כעת לזה רק בדבר קומפרמיס שהוא דבר דשכיח בכל יום נתתי אל לבי לברר ולפ"ד כוונתי לאמת:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |